חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן יד
תשובת החכם השלם כמה"ר מרדכי כרמי מק"ק קארפינטראץ יצ"ו:
שאלה אשה שהיתה חוגרת בבגד לבן סביב בטנה ובגד זה רפוי באופן שהרבה פעמים היה יורד למטה מן המקור ויום שהפסיקה בטהרה בדקה עצמה כהלכה ולבשה חלוק לבן והציעה לבנים במטתה כדינה רק שכחה בגד לבן שהיתה חוגרת בו והיה בגד זה עליה עד יום ז' לספירתה וביום ז' הרגישה בזה ובדקתו והיה עליו כמה כתמי דם יותר מכגריס ושאלה אשה אם יכולה לתלות שדם זה מימי נדתה או לא ושכמ"ה:
תשובה הן אמת דלכאורה היה נראה להקל ממ"ש בש"ע סי' ק"ץ סמ"א ומ"ד והוא ש"ס ערוך פ' האשה דאם השאילה חלוקה לנדה תולה בה וכן תולה היא בעצמה בימי נדתה. ברם כד עיינינן שפיר במילת' נראה לפק"ד דאינה יכולה לתלות שהרי כבר כתב מור"ם סי' קצ"ו דבג' ימים ראשונים של ספירה אין תולין בכתמים בכל הדברים וכו' ולא מצינו למרן שיחלוק על דין זה בפי' עיין בש"ך סי' קצ"ו וכך הגיה בסי' ק"ץ סמ"א עמ"ש הש"ע דאם השאילה חלוקה לנדה דתולה בה דהיינו דוקא מג' ימים ואילך מעתה אשה זו ששכחה עליה בגד זה מימי נדתה ועד ז' לספירה הו"ל ג' ימים ראשונים של ספיר' מתוך ספק שהרי אם תולין שמימי נדתה הוא אף אתה אומר שהיה עליו דם מימים ראשונים וכאלו מצאתו אז ונקיטינן דאין תולין וכך השבתי לשואלי דבר וכן נעשה על פי. והנה אחר איזה ימים בא לידי ס' פנים מאירות וראיתי שם בסי' ק"ע שנשאל שתי שאלות הא' דומה בדומה לנ"ד שפירסה סדין שהיתה שוכבת שמה בימי נדתה והב' שביום ראשון לספירתה לבשה חלוק בעלה שפשט יום שבת קדש והיה החלוק הזה בתוך כלים המוכנים לכביסה ובז' לספירתה מצאה עליו דם והרב ז"ל שם מסיק להקל ולא להחמיר ונשארתי משתומם על המראה כשעה חדא שמא ח"ו טעיתי בדין ומנעתי אשה מבעלה והנה זאת היתה נחמתי כי אחר העיון בדברי הרב ז"ל ראיתי שאחרי המחילה אין בדבריו ממש ועדיין במקומי אני עומד להחמיר ולא להקל ואשיב על דברי הרב ז"ל על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הנה הרב ז"ל בתחילה בנה בנינו על מ"ש מור"ם ז"ל סי' קצ"ו דאם יש לה מכה בגופה שידוע בודאי שמוציאה דם תולה בה אפי' בג' ימים ראשונים כמו שהאריך בד"מ ע"ש וכבר כתב בש"ך סי' קצ"ו סי"א דמדלא הגיה הרמ"א בסמ"ד על הא דאמרינן דתולה בעצמה אם לבשה חלוק זה בימי נדתה ולא כתב שם דהיינו דוקא מג' ימים ואילך נראה דהרב אזיל לטעמיה בסי' קצ"ו דס"ל דבמכה שבודאי מוציאה דם תולה והרי ימי נדתה לגבי דידה כמכה דגופה דודאי מוציאה דם אבל הש"ך כבר סתר דברי הרמ"א בסי' ק"ץ דס"ל דאינה תולה כלל אפי' בודאי היא. מוציאה דם ולמד הרב פנים מאירות דלדעת הש"ך בהבנת דברי רמ"א תלינן להקל בשאלה ראשונה דסדין והאריך הרב ז"ל לקיים דברי הרמ"א שבסי' קצ"ו ע"ש ולא אאריך להשיב בזה על דבריו אעפ"י שיש להשיב על קצתם מפני דנפק"ד אף אם נודה לסברת הרמ"א ז"ל לא הוצרך להגיה בדין מ"ד מאחר שהגיה בדין מ"א בסמוך ונראה. ועוד דשני הדינים דין מ"א ומ"ד נובעים ממקום אחד שהרי דין דתולה בעצמה שהוא דין מ"ד נלמד מההיא דדין מ"א וא"כ פשיט' דנאמר בזה דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ועוד אני תמיה על הבנת הש"ך שהרי המעיין בד"מ סי' קצ"ו יראה ברור דע"כ לא הקל רמ"א במכה שבגופ' שידוע שמוציא' דם אלא מטעם דא"א לה להזהר ואם היתה מכה עוברת בימים מועטים יש להזהר דהוי כמו אפשר להזהר וכך מסיק הט"ז שם וכך כתב הפ"ח ע"ש ומעתה אין מקום לדברי הרב ש"ך דאין לדמות חלוק שלבש' בימי נדתה למכה שבגופ' שמוציאה דם שהרי שפיר אי אפשר לה להזהר והרי ע"כ צריך אתה לומר דבממ"נ אם מקלין במכה שבגופה שמוציאה דם מטעם דקרוב לודאי שבא מן המכה והרי אתה דן ימי נדתה כמכה שמוציאה דם א"כ גם בהשאלתו לנדה יש לנו לתלו' כיון דהוי מכה שבודאי מוציאה דם ואם אתה או' דדוק' במכה שבגופה תלינן משום דא"א לה להזהר אם כן אי אתה יכול לתלות בחלוק שלבשה בימי נדתה וזה ברור אלא ודאי הדבר פשוט דלדעת רמ"א נמי בדין מ"ד אין תולין בג' ימים ראשונים ולא הוצרך לחזור ולהגיה שם מטעמים שאמרנו ואני תמיה על הרב פנים מאירות שדחה דברי הש"ך דסי' קצ"ו ותקע עצמו להלכה ולמעשה להקל כמ"ש מתוך קושיא שאין בה ממש אחרי המחילה. נחזור על הראשונות הנה הרב ז"ל ראה שאין לו מקום להקל מטעם זה רק בשאלה ראשונה אבל בשניה אף לדברי הש"ך בהבנת דברי הרמ"א היה נראה להחמיר ונטה עצמו מן הדרך לבקש טעם א' כולל לשתי השאלות וזה דמאחר שלא ראתה הכתם אלא בז' לספירתה א"כ פשוט לן דלא ראתה מקודם בגופה אלא השת' הוא דמספקינן אם הוא מגופה אם לאו ותלינן בימי נדתה או בחלוק שלבשה בעלה מקודם כיון שלקחה ממקום שלא היה בחזקת המשתמר ותקע עצמו על מ"ש הרמב"ם פ"ט מה' איסורי ביאה הרואה כתם אעפ"י שטמאה למפרע כ"ד שעות מ"מ אינה מטמאה את בועלה למפרע ואינה מונה לנדתה אלא משעה שראתה דם או הכתם ע"כ הרי להדיא דמונה מעת שראתה הכתם ומותר' לטבול ביום ז' למציאת הכתם ש"מ דלא מחזקי' שיצא דם ממקור קודם מציאתה א"כ ה"נ כיון שמצאה כתם ביום ז' לספירתה פשוט וכו' עכ"ד ואחרי שאלת הסליחה רבה מכבוד הרב ז"ל לא ידענ' מאי קאמר וזו קשה מן הראשונה דהרב ז"ל הבין דמ"ש הרמב"ם ז"ל דמונה מעת מציאת הכתם היא קולא ולכך כתב בלשון היתר ומותרת לטבול וכו' ונהפוך הוא שאינו אלא חומר' דקאמר שאעפ"י שאנו מטמאין אותה למפרע צריכה למנות ו' ימים ממציאת הכתם ואינה יכולה לטבול עד יום ז' למציאתה והכי דייק לישניה דהרמב"ם ז"ל וכן מבואר במשנה ובריית' ריש נדה דר"ל דלחומר' מחזקינן ברואה למפרע אבל לא לקול' ועוד אני תמיה על דברי הרב ז"ל דבשלמ' אלו היה לנו מקום לתלות כתם זה מזמן קצר לא היינו מטמאין אותה למפרע אבל בנדון זה דע"כ כדי להקל בה ע"כ צריך אתה לומר שכתם זה הוא מימי נדתה א"כ ע"כ שלא בטובתך צריך אתה לומר שהיה כתם זה עליה בתוך ג' ימים ראשונים ומה הועיל שלא מצאתו אלא בז' לספירה והרב ז"ל סותר מדידיה אדידיה שכ' דכיון דלא מצאה הכתם אלא בז' לספירה א"כ פשוט לן דלא ראתה מקודם מגופה אלא השתא הוא דמספקינן ואח"ך שהוא מקודם הרבה דהיינו מימי נדתה הלכך בריר' לי מילת' דאם אנו תופסים לעיקר דעת רמ"א להחמיר בג' ימים ראשונים בשתי שאלות שבאו לפני הרב ז"ל ובנ"ד יש להחמיר ואין להקל כלל ועיקר כנלפק"ד וה' יצילנו משגיאות. והואיל ואתא לידן דברי הרמב"ם פ"ט דא"ב נימא ביה מלתא ז"ל שם הלכה ג' וכן מד"ס שכל הרואה דם שלא בשעת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות ואם בדקה תוך זמן זה ומצאה טהורה טמאה למפרע עד זמן שבדקה וכו' וביאר המ"מ ז"ל הרואה דם במשנה כחכמים ודין הרואה כתם מפורש בש"ס שם עכ"ל ואנא זעיר' מתאבק בעפר רגליהם לא זכיתי להבין דברי קדושים משרתי עליון שהרי בגמ' שם בבריית' משמע בהדיא דהרואה כתם טמאה למפרע עד שעת הכבוס או עד שעה שבדקה החלוק ולא הוזכר דין מעל"ע ברואה כתם כי אם ברואה דם והכי מסתבר דמה שייכות למעל"ע במצאה כתם וכן מבואר במשנה פ"ז דנדה וכן הכתם שנמצ' בחלוק ע"ש במשנה ובגמ' וכן משמע פ"ו הרואה כתם הרי זו מקולקלת וכ' הרמ' דין זה שם בסוף הבבא הנז' ועוד יגדל התימא שהרי הרמב"ם גופיה פ"ג דמו"מ הלכה ז' כתב וז"ל הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה וכן הבגד שנמצ' עליו כתם טמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם עכ"ל הרי מבואר מדבריו אלה דאין זכרון מעל"ע בענין כתמים וכ"כ גם מרן בכ"מ דמבואר בדברי הרמב"ם דכתם חמור מראייתה וכתב טעם נכון משם הר"י קורקוס ע"ש (והדבר ברור דהאי עד עת הפקידה המוזכר לענין כתם היינו שבדק חלוקה שנמצ' עליו הכתם או שנמצ' הכתם על בשרה וקאמר דטמאה למפרע עד עת הפקידה דהיינו שבדק' עצמה בבשרה דבדיקת עצמה מה תועיל לענין הכתם הנמצ' על החלוק טמא אעפ"י שבדקה עצמה ומצאה טהורה אתמול היה הכתם על החלוק מימים רבים וק"ל) והנה זה הפך ממ"ש כאן בה' א"ב שהשוה דין רואה כתם לרואה ממש לענין טומאה למפרע ותמהתי ממפרשי הרמ' שלא הרגישו בזה והדבר צריך תלמוד. ונראה דהרמב"ם בה' א"ב לא נחית לדקדק כ"כ בדין זה שהרי דין זה לענין טומאה וטהרה הוא ואין כאן מקומו וסמך עמ"ש בה' מו"מ כי זה מקומו וצ"ע. נאם הצעיר מרדכי בכ"ר אברהם כרמי ס"ט