אור ברסלב

חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן ד

סימן ג

תשובה מסתכל הוית כתבא די רשים דגול מרבבה דגל מחנה ראובן. מאן חתים טביומ"י טוביינא דחכימי יחשוב לתבן ברזל לעץ רקבון אם אבן. זייניה עליה ספריה כאן והוא עד ספרא וסייפא סכינא חריפא חכם בבינה והבן. זה סיני ועוקר הרים ועשה אותם רקועי כהדוש מתבן. זרע רב זרעו בו למינהו ישליו אהלם אחד האב ואחד הבן כי"ר.

ובצפייתנו צפינו להחכם השלם הרב ועצום עליון מעלה מעלת הפוסק נר"ו בריש כל מהאי"ן מושך בקשת על הרב שבות יעקב בראיתו מהנשבע שלא לאכול מצה דאמאי לא יאכל פחות מכזית ותמה עליו דכזית לקרבן אבל חצי שיעור אסור מן התורה בכל שהוא כמ"ש בי"ד סימן רל"ח בפשיטות בלי חולק עכ"ד ובאמת שיש לתמוה טובא על הרב שבות יעקב דכל רז לא אנס ליה ובקי בחדרי תורה איך יצאת זו מלפניו. ומ"ש החכם השלם הפוסק שנתבאר בש"ע סימן רל"ח בלי חולק. ודאי כונתו שאם היה חולק הא מיהא נאמר שיש ראיה לדעת החולק אמנם האי דינא פשוטה לפנים ולא רבו עליה. והדבר הקשה עליו דנעלם ממנו דהוי פלוגתא דרבוואתא כמ"ש גאון עוזנו הרב משנה למלך ריש פ"ד דשבועות שדעת הרמב"ן והיש מי שאומר שהביא הר"ן בפירוש ההלכות דפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל אם חצי שיעור אסור מן התורה או מדרבנן היינו באיסורי תורה אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא. ולדעת הרמב"ם והר"ן שם בפירוש ההלכות אסור גם בשבועות פחות מכשעור ככל האיסורין. ומצאתי להריטב"א בחידושיו לשבועות הנדפסים מחדש דף צ"ט מהספר ע"א שהביא דברי הרמב"ן ז"ל ומכנה אותו בשם רבינו סתם בפירוש השמועה דכל שפחות מאכילה כי פריש במילתיה אכילה אין איסור חל עליו והיתר גמור הוא ע"ש ומוכח דמסכים עמו וא"כ האיכא הרמב"ן והריטב"א ויש מי שאומר שכתב הר"ן (כי הרב מש"ל לא רצה לומר דהאי יש מי שאומר הוא הרמב"ן דהר"ן אינו מביא סברת הרמב"ן בשם יש מי שאומר. וסברת הריטב"א אינו מביא הר"ן כמ"ש מהר"ם אלשקר בתשובותיו וא"כ הוא רב אחר) דסברי שהנשבע שלא לאכול דבר אחד אינו אסור אלא בכזית ופחות מכזית שריותא הוא לגביה ומאחר שכן קמה וגם נצבה ראיית הרב שבות יעקב לדעת הני רבוואתא אמאי לא אמרו בירוש' דהנשבע שלא לאכול מצה סתם יאכל פחות מכזית דהוא מותר מצג שבועתו ויש בו מצוה מיהא דמצה אלא ודאי דכל פחות מכזית ליכא מצוה.

ועוד יש קצת הוכחה מדברי הר"ן בפי' ההלכות פ"ג דשבועות דדחה סברת יש מי שאומר דחצי שיעור אינו אסור בשבועות וחזר בו ממ"ש בחידושיו והכריע השתא כדעת הרמב"ם בסברא בעלמא דהכא נמי שייך טעמא דחזי לאצטרופי ואם איתא דחצי זית מצה מצוה בו אמאי לא הוכיח הפך דעת יש מי שאומר דבשבועות חצי שיעור היתרא הוא דאי הכר אמאי בנשבע שלא לאכול מצה דחייל גם על מצת מצוה אמאי לא אמרו דיאכל פחות מכזית אלא ודאי מוכח דגם בנשבע אסור בחצי שיעור ככל האיסורין,

ותו היה נראה להוכיח קצת דין זה דלכאורה נראה דלא נחלקו הני רבוואתא אלא באומר שבועה שלא אוכל דבר זה דמר סבר דפחות מכזית שרי ומר סבר אסור אבל אם אמר שבועה שלא אוכל כזית מדבר זה היה נראה דכיון דהוא איסור הבא מעצמו ואיהו קפיד ופירש שלא אוכל כזית בהדיא לכ"ע שרי בפחות מכזית ואם כנים אנחנו בזה יש להוכיח דאם איתא בחצי זית מצוה איכא לישמועינן הירושלמי דאם נשבע שלא לאכול כזית מצה סתם דחייל גם אמצת מצוה מחויב הוא לאכול פחות מכזית דגם בו איכא מצוה לאוכלו אלא ודאי מדנקט מילתיה הירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה סתם משמע דבכל גונא לא יאכל פחות מכזית דאין בו מצוה. ושוב ראיתי להרב מש"ל שם פ"ד דשבועות שנסתפק בנשבע שלא יאכלנה אי איסורא איכא בכל שהוא. או"ד במפרש אין לנו אלא מה שאומר וכפ"ז אם נשבע שלא יאכל כזית מותר בפחות מכשיעור כיון שפירש ואמר כזית. והרב ז"ל הכריע דאסור בכל שהוא והביא דברי הטור סימן רל"ח והאריך בזה ע"ש. הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב ש"ך סימן רל"ח ס"ק י"ב שתמה על הטור ואחריו החזיק הרב חוות יאיר סימן ט"ו דף כ"ב ע"ב ורמזו הרב מש"ל.

ובכל זאת מה שהקשה החכם השלם הפוסק על הרב שבות יעקב בראיתו בציביונו ובקומתו כי האף אמנם אנן בעניותין חתרנו למצוא איזה הוכחה מענין זה הרי הוא כמבוא"ר שהרב שבות יעקב לא נגע ולא פגע בזה כלל ועלה במחשבה משום יתובי דעתיה דהרב שבות יעקב כי רב הוא וגדול שמו בינ"ן של קדושים והוא זה דודאי לא נעלם מהרב ז"ל מה שפסק בש"ע דשבועה שלא אוכל אסור בכל שהוא אך פשיטא ליה להרב דאם איכא בחצי זית מצוה אף דנשבע זה בכולל וחייל גם על מצת מצוה מ"מ אינו אלא במה שהוציא מפיו שהוא אכילה דמשמעה כזית בהא חייל עליה מטעם כולל גם על מצת מצוה אבל על פחות מכזית שאינו בכלל דבריו לא חייל על מצת מצוה ואם איתא שיש מצוה בפחות מכזית הול"ל שיאכל פחות מכזית כיון דמה שאמר בפיו שבועה שלא אוכל מצה אין משמעותו אלא כזית והתינח דמשום כולל חייל על כזית דמצת מצוה אבל בפחות מכזית אף דבעלמא אסור בחצי שיעור לגבי מצת מצוה בליל פסח לא חייל כיון שאינו במשמעות דבריו ולא נשבע על זה. זה אפשר להליץ קצת ומ"מ אף דנאמר דיש פנים לסברא זו הו"ל לפרש דבריו ולא לסתום כל כך כאלו הדבר פשוט ומבואר.

וכל זה שכתבנו הוא משום יגדיל תורה דלפי האמת ליכא למשמע מהא לנ"ד כלל דמאי דכתיבנ' דלדעת הרמב"ן והריטב"א וסיעתם יש ראיה דהול"ל בירושלמי דיאכל פחות מכזית. יש לדחות דאימא דהוה פשיטא ליה לירושלמי דיאכל פחות מכזית מיהא. ולא קאי הירושלמי רק ללמדנו דחיילא שבועה על מ"ע בכולל דהוי רבותא וחידושא דדינא משום דהוי בשב ואל תעשה וכמו שביאר הר"ן סוף פסחים ודחה דברי הרז"ה דסבר דש"ס דילן פליג עלה ע"ש והירושלמי בשבועות קאי. ובהכי אדחיא לה גם מה שהראנו פנים להוכיח מהר"ן ז"ל דאמאי לא הקשה על דברי יש מי שאומר דהגם דנימא דחצי זית מצה איכא מצוה באכילתו ליכא לאותובי עלה דלישמועינן הירושלמי דיאכל פחות מכזית דהאי מ"ד כה יאמר דאה"נ והירושלמי פ"ג דשבועות קאי לענין שבועה כדאמרן. וממיל' גם מה שצדדנו דלימ' דנשבע שלא לאכול כזית מצה סתם יאכל פחות אינו הוכחה דאיכ' למידחי דהירו' כל עצמו ללמדנו דחייל שבועה בכולל על מ"ע ולא נחית להכי ואימור דהוה פשיט' ליה. והפוסקים העתיקו הירוש' כי אורחייהו. ומאי דישבנו קצת דברי הרב שבות יעקב דמייתי ראיה משום דבלשונו לא אמר שבועה אלא על כזית ולא חייל על חצי זית מצה דליל פסח אם הוא מצוה. אינו מוכרח דכיון דגם בשבועות חצי שיעור אסור מן התורה כל שהשבועה הויא בכולל וחיילא גם אמצת מצוה ממיל' חצי שיעור אסור מן התורה בכל מידי דחייל שבועה וכשהשבועה חלה מטעם כולל על מצת מצוה כמצת רשות חצי שיעור אסור מן התורה גם במצות מצוה מטעם דחזי לאצטרופי וכל דאסור בכזית מכח השבועה אסור נמי בחצי זית. באופן שאין מכל האמור ראיה לנ"ד כמבואר.

אמור מעתה אשקוטה ואביטה בראיות החכם השלם הפוסק נר"ו והנה מה שהביא מהירושלמי דמייתו תוספות בקדושין דף ל"ח ככתוב בתשובתו. אציגה נא עמך שרש דברי הירושלמי ריש פ"ב דחלה והכי אתמר. רבי יונה בעי קומי רבי ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצא קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש וכו' כך אני אומר לא אכלו מצה ישראל בלילי פסח. א"ר יונה מן דנפקית תהית דלא אמרית ליה שניא היא דמ"ע דוחה ל"ת על דעתיה דרבי יונה דהוא אמר שמ"ע דוחה את ל"ת אעפ"י שאינה כתובה בצידה ניחא על דעתיה דרבי יוסי דאמר אין מצוה דוחה ל"ת אא"כ היא היתה כתובה בצדה מה שהיו תגרי גוים מוכרים להו וכרבי ישמעאל כל ביאות שבתורה לאחר י"ד שנה נאמרו וכו' ע"ש והביאוהו התוספות פ"ק דראש השנה דף י"ג ע"א. ואחד הרואה שרשן של דברים עין לו ראתה דהא דמשני התוספות בקדושין משמא דגמרא ירושלמית דאין עשה שלפני הדיבור דוחה ל"ת שלפני הדיבור ליתיה בנסחא דקמן. ואם התוספות מפרשי הא דאמור בירושלמי אין מצוה דוחה ל"ת אא"כ היתה כתובה בצדה שהכונה הוא לחלק בין עשה דלפני הדיבור ללאו שלאחר הדיבור. אין הלשון משמע כן כלל.

ונהירנא כד הוינא טליא דכמדומה דשמעתי מקשים על התוספות דתרגמוה להאי לישנא דאין מצוה דוחה ל"ת אא"כ היתה כתובה בצדה דהכונה דאין עשה שלפני הדבור וכו' דהרי אמרו בירושלמי פ"ק דביצה סוף הלכה ג' גבי יחפור בדקר ויכסה. חבריא אמרין דמ"ע דוחה למצות ל"ת על דעתיה דרבי יונה דאמר מ"ע דוחה למל"ת אעפ"י שאינה כתובה בצדה ניחא על דעתיה דרבי יוסי דו אמר הואיל ואין מ"ע דוחה בל"ת אא"כ היתה כתובה בצדה מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק עכ"ל ומהכא מוכח בהדיא דהאי פלוגתא דר' יונה ורבי יוסי דירושלמי פ"ב דחלה הדברים כפשט משמעותן דהא התם בביצה פלוגתייהו בכיסוי ומלאכה די"ט ופליגי לפי שאין העשה ול"ת כתובים אל מקום אחד. זה רשום בזכרוני ואיני זוכר מי בעל דברים ותוכן כונת המקשה. אך הדבר מבואר שהרב המקשה סבר שהתו' פירשו מ"ש בירושלמי אא"כ היתה כתובה בצדה דהכונה שלא יהיה עשה דקודם הדיבור ועל זה הקשה הרב ז"ל דמהירושלמי דביצה מוכח דאין הפירוש כך אלא כפשטו.

וראיתי למהרימ"ט בחידושיו לקדושין שכתב על דברי התוספות דאותה תשובה מעשה שלפני הדיבור ליתא התם בירושלמי. והרב פני יהושע בחידושי קידושין כתב וז"ל האי לישנא ליתא בירושלמי אלא דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ שכתובה בצדה אלא דהר"ש בפירוש חלה מפרש לה הכי דהאי כתובה בצדה לאו דוקא אלא כל היכא דאיכא עשה דלאחר הדיבור ה"ל כאלו כתובה בצדה ולאפוקי עשה דלאחר הדבור אתא עכ"ל ולי ההדיוט רבינו שמשון רוח אחרת אתו וז"ל ועוד יש לפרש דקרי אין כתוב בצדו ממה שלא נצטוו יחד מצה וחדש דמצה במצרי' וחדש בביאתן לארץ עכ"ל וכונתו מבוארת דהפירוש הוא כשאין זמן חיובם כאחד דחיוב מצה חל בעודן במצרים וחיוב חדש עד שבאו לארץ וזהו אין כתוב בצדו ואין זה כדברי התוספות דלדברי הר"ש אף שנצטוו במצה בהר סיני אם חל החיוב מיד אין כתוב בצדו מיקרי. ואחר זמן ראיתי בשו"ת יד אליהו סוף סימן כ"ד שכתב וז"ל מ"ש בשם הירושלמי אם הוא הירושלמי דפ"ב דחלה אינו מוכרח לומר פירוש עשה דקודם הדבור כי שם אינו אומר אלא מ"ע דוחה ל"ת שבצדה ויש לומר פירוש אחר כמ"ש הר"ש (כצ"ל) שם עכ"ל ודבריו מבוארים כמו שכתבנו בעניותנו. ועל רבינו שמשון בפירושו בירושלמי שכונתו שלא נצטוו יחד וכו' קשה נמי דמפורש בירושלמי דביצה הנז' שהדברים כפשטן דהתם קאי אעשה דכיסוי ול"ת כל מלאכה די"ט כאמור. ומ"ש בס' מים רבים א"ח סימן מ"ד דף מ"ג ע"ג בפירוש דברי התוספות דעשה קודם הדבור ר"ל כתוב בצדו ליתא. ואח"כ הביא דברי הרב יד אליהו הנז"ל ושמח ללא דבר שהם עזר כנגדו ואין להאריך. עוד זאת אדרש בדברי התוספות דקידושין הנז' שכתבו בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש וכו' דנראה דכבר היה מוסכם שלא אכלו מצה ומקשה דאמאי לא אכלו מחדש ומשני הירושלמי והם תירצו תירוץ אחר לתרץ על מה שלא אכלו והרי מדברי הירושלמי מוכח דליכ' למ"ד דלא אכלו מצה דודאי לכ"ע אכלו מצה למר מחדש דאתי עשה ודחי ל"ת. ולמר דלא דחי בכה"ג אכלו מתגרי גוים וכר' ישמעאל ונמצ' דלכ"ע אכלו ונסחתנו בירושלמי היא נסחת התוספות בירושלמי כמו שהביאוהו בפ"ק דראש השנה. וכן ראיתי להרב הלכות קטנות בח"ב סימן רמ"ח דנשאל מי שאין לו ישן לאכול מצה אם יקח חדש והשיב וז"ל בירושלמי הביאוהו תוס' פ"ק דר"ה דף י"ג משמע דמותר וכו' ע"ש והדין עמו דדעת ר' יוסי דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתוב בצדה כבר כתב רבינו שמשון דפליג אכוליה גמרא. ואם כן נקיטינן כרבי יונה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואכלו חדש ומשום הכי כתב דבירושלמי משמע דמותר.

וראיתי בויכוח הרב בית חדש עם הרב תוספת י"ט בדין חדש אם אסור בשל גויים והובא בתשו' גאונים בתראי סימן א' והרב בית חדש הביא בתשובתו דברי הירושלמי דחלה הללו ובתוך דבריו בפירוש הירושלמי כתב וז"ל א"ל ר' ירמיה לא מיבעיא ביבשה כשהיא קמה אלא אפי' קצורה מקודם אפ"ה משנכנסו ישראל לארץ זכו בכל מה שנמצא בה והו"ל תבואה של ישראל ואסור וחזר ר' יונה וא"ל מעתה לפי דבריך אפי' חיטין שבעליה משנה שעברה נמי אסורה משום חדש כיון שזכו בה ישראל מיד כשנכנסו לארץ וא"כ איך אכלו מצה כיון שהכל אסור אפי' ישנה כיון שזכו בה ישראל וא"ל רבי ירמיה אה"נ דלא אכלו מצה דכך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח עכ"ל ולפי פירוש זה הרי רבי ירמיה דסבר דלא אכלו מצה. וע"ז אמר רבי יונה אח"כ דאתי עשה ודחי ל"ת ושוב מייתי בירוש' סבר ר' יוסי דבכה"ג דאין עשה דוחה ל"ת שאין כתוב בצדו. וז"ש התוס' דהקשה בירו' אמאי לא אכלו מצה שהיא סבר' ר' ירמיה ור' יונה קשיתיה דאתי עשה ודחי ל"ת. ומביא הירושלמי דעת רבי יוסי שבזה איתרצא לה סברת רבי ירמיה דלא אכלו מצה.

איברא דפירוש זה אינו מוכרח בירושלמי. ויש לפרש דרבי יונה הוא האומר מעתה אפי' חיטים בעליה כך אני אומר לא אכלו מצה בלילי פסח והכל דברי ר' יונה שאמר לרבי ירמיה דלדידיה דאמר אפי' יבשה אפי' קצורה א"כ אפי' חיטים שבעליה וכי תימא ה"נ כך אני אומר לא אכלו מצה וכו' בתמיה לפי זה וכי לא אכלו מצה בליל פסח וכן פירש. מהר"ר אליהו וכן משמע מדברי הר"ש. ובהכי ניחא דמהדר לשנויי לרבי יוסי דלדידיה לא אתי עשה וכו' דעשו מצה ממה שתגרי גוים הביאו. וכן נראה שסבר בפירוש הירושלמי הרב שב יעקב י"ד סימן ס"א דף ק"א ע"ג ע"ש. ומגמרא דילן אין ראיה כלל שלא אכלו ישראל מצה דאע"ג דקאמר דאקרוב עומר והדר אכול ומעיקרא לא אכול אפשר דגמרין פשיטא ליה דאכלו מצה מישן ולא סבר כירושלמי דהיו אסורין בישן נמי כמו שפירש הר"ש. אלא ש"ס דילן סבר דשרו בישן וכדמוכח לפירוש ר"ת שכתבו התוספות בר"ה דף י"ג ובקדושין סוף דף ל"ז. וכן נאמר שסבר ר"י שהביאו דבריו התוספות שם בקדושין דר"י לא איירי אלא לפרש ממחרת הפסח אבל לדינא מודה לר"ת דאכלו מצה מישן. אי נמי יש לצדד דגם לפי ש"ס דילן סבר דאכלו חדש לעשה דמצה דאתי עשה ודחי ל"ת אף דאין כתוב בצדו. וקרא לא איירי אלא באכילה דרשות בלא הפסק ועל זה קאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול מעין דוגמא למ"ש הריטב"א בשם התוספות בחידושיו. לקדושין סוף דף ל"ז במאי דקאמר הש"ס לא הוו צריכי ע"ש.

המורם מהאמור דלא אשכחן בבבלי וירושלמי מאן דאמר דלא אכלו ישראל מצה כשבאו לארץ והגם שהתוספות נראה דמפרשי דר' ירמיה אמר דלא אכלו כמ"ש הרב ב"ח בתשובה הנזכר והיינו מ"ש בירושלמי מקשה אמאי לא אכלו וכו' כמש"ל הנה התוספות ידעי שפיר דמסיק בירו' דאכלי או משום דאתי עשה ודחי ל"ת או משום שמתגרי גוים לקחו וכו' וכמו שהוא בתוספות פ"ק דר"ה. ולכן לא חשו לדקדק על דברי ר"ת ור"י שהביאו מקודם אשר מהרש"א ושאר אחרונים נבוכו בזה. וכל עצמם בדבור זה דרך פלפולא ולחדש דרך משא ומתן תירוצם דגזור כזית א' אטו כזית שני וכל זה משום יגדיל תורה. וגם לא חשו להביא הירושלמי הלז בצורתו. והנה כי כן אין להביא מזה ראיה כמו שהביא החכם השלם הפוסק ולו' דאמאי לא אכלו כלל הי"ל לאכול פחות מכזית לר"ל וכו'. דלפי האמת אכלו כמבואר בירושלמי ואף למה שנראה שהבינו התוספות דרבי ירמיה אמר דלא אכלו היה אמירה בעלמ' למה שתמה עליו רבי יונה דאם כן איך אכלו מצה לזה דחאו דחיה בעלמ' דרך משא ומתן ואמר לו אני אומר שלא אכלו כלו' ובמה כחך גדול לתמוה דאיך אכלו. ואפשר דלקושט' הוא יסבור שאכלו. ונפק רבי יונה ונשאר הדבר סתום כדרך שקלא וטריא בעלמ'. ואח"כ ר' יונה חשב דאתי עשה וכו' והש"ס מייתי לדר' יוסי ומסיק דאכלו ממה שלקחו מתגרי גוים. וא"כ אין להביא ראיה מזה ולהוציא דין.

ומכלל הדברים יש לדחות נמי מה שהביאו ראיה הרב שער המלך פ"ה דיסודי התורה והרב אור חדש פ' בא ובחידושיו לפסחים דף מ"ד ע"ג למ"ש הר' מש"ל שם פ"ה דיסודי התורה שחקר אם במצה וק"פ וכיוצא אכלן שלא כדרך הנאתן אם יוצא י"ח או נימא דדמי למאי דקי"ל דשאר איסורין אם אכלן שלא כדרך הנאתן אינו עובר. והרבנים הנז"ל הביאו ראיה מהך ירושלמי דלא אכול מצה משום איסור חדש ופריך דליתי עשה וכו' ואם איתא דשלא כדרך הנאתן נפיק י"ח הוו מצו אכלי מחדש שלא כדרך הנאתו והאריך בזה בספ' אור חדש עש"ב ולי ההדיוט אינה ראיה דאין ספק אצלי דהירושלמי שהביאו התוספות הוא הירושלמי דחלה ולאפוקי מהרב יד אליהו בתשובה הנז'. ואם כן הרי הירושלמי לפנינו ומשם באר"ה שהתוספות לא חשו להביאו כצורתו ושינו הלשון ועשאוהו בדרך קושיא ותירו' וכמבוא' לעיל ולא נמצא מי שאמר שלא אכלו מצה אלא רבי ירמיה למה שהבינו התוספות וזה היה אמירה בעלמא דרך דחיה לקיים מה שאמר דאיסו' חדש אף ביבישה והיה דרך אגב דעיקר דבריהם היה באיסו' חדש וזה היה ענף שיצא והיה ענף זה קצר מאד בדיבור אחד ובדרך דחיה ורבי יונה יצא תכף ולא השיב לו כלום. ואחר זה הירושלמי מסיק דאכלו. ואין להביא מזה ראיה.

ובשגם ראית הרבנים הנזכרים לא דמיא לראית החכם השלם הפוסק לנ"ד ועדיפא טובא דהכא מצו לאתויי ראיה הרבנים הנזכרים מדר' ירמיה דאמר דלא אכלו מר' יונה דאמר דאכלו משום דאתי עשה וכו' וממאי דפריך הש"ס על רבי יוסי כמבואר. מ"מ בהגלות נגלות סוגית הירושלמי וצורת הענין איך נאמר יש לדחות כיון דעיק' הדברים היו על איסור חדש ולא על אכילת מצה דישראל כשבאו לארץ אלא דנמשך מזה ורבי יונה תמה אלא מעתה חיטים שבעליה נמי וא"כ איך אכלו מצה. לזה השיבו רבי ירמיה בדרך דחיה ומרתח קרתח מה עזרת ללא כח כאלו מפורש שאכלו מצה ואני אומר שלא אכלו והיינו תשובה לתמיהתו. ואה"נ כאשר נעמוד בפרט זה אם אכלו או לא אכלו נשקול בפלס דברים על בוריין. כי עתה רבי ירמיה דחיה בעלמא דחאו להורו' לר' יונה כי אין לו שום ערב שאכלו מצה. ורבי יונה בצאתו מלפניו נתחרט שלא השיבו על פי מדותיו שרצה לעקור הדבר לגמרי שלא אכלו כלל באמור אליו דאתי עשה וכו' דסבר רבי יונה דהא דאתי עשה ודחי ל"ת אף שאינו כתוב בצדה הוא דבר מוסכם. ולא רצה לו' לר' ירמיה דמצו אכלי שלא כדרך הנאתן דמדעקר רבי ירמיה הדבר מכל וכל ואמר שלא אכלו מצה אפש' דסבר דשלא כדרך הנאתן איסור' דאוריית' איכא דיש סבר' זו כמתבאר מדברי, הרב מש"ל לעיל בדין זה עש"ב. ואה"נ דאי אמרינן דשלא כדרך הנאתן באיסורין ליכא איסור' אם אכל מצה וק"פ שלא כדרך הנאתן יצא ידי מצוה וליכ' ראיה מהכ'. והש"ס דקאמר לרבי יוסי דאכלו מתגרי גוים עדיפ' מינה קאמר דקיימו המצוה כתקנה. וקצת יש להרגיש על הרבני' הנז' שהוצרכו להביא ראיות לזה והלא הרב מש"ל שחקר חקירה זו תוך כדי דיבור פשטה דכי היכי שלא כדרך הנאתן באיסורין פטו' משום דלא מקרי אכילה ה"ה למאי דאמר רחמנ' תאכל דשלא כדרך הנאתן לא מיקרי אכילה. ומה צריך ראיה עוד לזה וכמעט אין להסתפק מעיקר' והרב כתבה משום יגדיל תורה דאם היה מקום לחקירה מי חסריה לגאון הרב מש"ל כי קאי אחד כרעא להביא כמה ראיות אלא שהדבר פשוט ואינו, צריך דאי אמרת דלאיסורין פטו' דלא שמיה אכילה מי שם פה לומר דלמ"ע דאמר הכתוב תאכל שמיה אכילה. שוב ראיתי דגם הרב אור חדש דחה ראיתו מטעם דבאיסורין שלא כדרך הנאתן איסור' איכא למ"ד ודייק דרבי יוחנן דאמר לא לקי סבר הכי ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דחצי שיעו' אסור מן התורה ורבי יוחנן חיבר הירו' ע"ש שהאריך בזה. ולפי זה נדחית ראית הרב שער המלך מדין שבועה שלא אוכל מצה ע"ש באורך דדין זה רבי יוחנן אמרו בירושלמי פ"ג דשבועות ע"ש ורבי יוחנן אזיל לטעמיה כמ"ש הרב אור חדש. והפוסקים העתיקו דין הירושלמי כמו שהוא ואין לדקדק דהו"ל לפרש דהם ארחייהו להעתיק הדין כמו שנא' ובפרט הרמב"ם דמיניה מייתי הרב שער המלך. ומכלל הדברים תשובה מוצאת לראית החכם השלם הפוסק לנ"ד מסברת ריש לקיש דחצי שיעו' מותר מן התורה דמלבד מש"ל יש לדחות דאינה ראיה דאפשר דהירושלמי סבר כדעת ר' יוחנן דחצי שיעו' אסו' מן התורה.

ומידי עוברי בהעברה בעלמ' ראיתי בס' אור חדש. שיטת פסחים להרב הנזכר שם שכתב וז"ל גם התוספות בר"ה מבואר משם הירושלמי דלא אכלי כלל כזית מצה בלילה הא' בזמן ההוא שכל התבואות היה באיסו' חדש עכ"ל ולדידי אין בתוספות ראש השנה הוכחה כלל שהם הביאו לשון הירושלמי כך אני אומר (כצ"ל וכמ"ש הר"ש) לא אכלו ישראל מצה בליל פסח ויש לפרשו דר' יונה קאמר ליה בדרך תמיה וכמש"ל. מעתה ניחזי אנן מה שהביא החכם,. השלם הפוסק מדברי הרב בני חיי א"ח סימן תע"ה וז"ל הרב בני חיי שם. ואם אין לו אלא חצי זית לבד נראה דהו"ל כאכילת קדשים דליכ' מצוה כלל אלא כזית שלם וכמו שכתב הריטב"א פ"ד דיומא גבי לחם הפנים ואע"ג דלענין איסו' איכא מאן דסבר חצי שיעו' אסור מן התורה לענין מצוה ליכא חצי שיעו' ועדיין אינו ברור עכ"ל ומה שהביא מדברי הריטב"א ביומא דף ל"ט יש לדחות דהריטב"א כתב שם משם. ר"י דמשיעור כזית שיש בו מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם אבל בפול לא היתה מצות אכילה כיון שאין בו שביעה ומאי ראיה איכא דאין בו מצוה כלל ואימור דאף דאיכ' מצוה קצת כיון שלא היתה מצוה כתקנה הצנועין מושכין ידיהם מפני המחלוקת וכמ"ש בחידושי קדושין לחד מקמיא דפוס קושט' דף נ"ג וז"ל והצנועים היו מושכין את ידיהם מליקח כלום מפני המחלקת עכ"ל ומשו"ה כי הוה כזית שהיתה מצוה שלימה גם אחרי שמעון הצדיק היו נוטלין כמו שכתב רש"י וכמו שכתב הריטב"א אבל כשמגיעו כפול אף דיש מצוה קצת נמנעין מפני המחלקת והרי כתבו שם תוספות ישנים וז"ל וא"ת היכא דמגיע להם כפול כדאמרינן בריש פסחים איך מקיימא מצות אכילה י"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיב' אכילה עכ"ל הרי לדעתם ז"ל כפול איכא מצוה ואפ"ה הצנועין מושכין וה"ה נימא דגם למ"ש הריטב"א דבכזית דוקא איכא מצוה. מ"מ גם בפחות קצת מצוה איכא אלא דהצנועין מושכין:

ותו דיש לחלק בין מצות אכילת קדשים למצות אכילת מצה דאכילת קדשים אינה מוטלת על כל כהן בפרטות וו וכשהמצוה מתקיימת בכהנים אחרים סגי והכהן שמושך ידו לא ביטל מצוה דרמיא עליה. אך מצות מצה מוטלת על כל אדם מישראל בפרטות וא"כ דוקא באכילת קדשים אי לא מקיים המצוה כתקנה מצי לאשתמוטי אבל במצה דרמיא עליה גם פחות מכזית מצוה שיאכלנו. ותו דלדידי סברת דיש קצת מצוה כי היכי דחצי שיעו' אסור מן התורה. היא סברא אלימת' דמדה טובה מרובה ממדת פורענו' ואי ה' מעניש באוכל חצי שיעו' איסור ק"ו שישלם שכר באוכל חצי שיעור דבר מצוה כשאין בידו לקיים המצוה בשלימות. וגם הרב בני חיי סיים ועדיין אינו ברור ולא החליט הדבר כמו שנראה מדברי החכם השלם הפוסק נר"ו. ועוד אני אומר דאיבעי ליה לאכול חצי זית מצה מידי דהוה אמאי דקי"ל בסוף סימן תרמ"ט דכל הפסולים לד' מינין בשעת הדחק שאין נמצא כשר נוטלין ואין מברכין וכתב הרב מגן אברהם ס"ק צ"ח דדעת מור"ם דאפי' שאינם מינם יכול ליטול וכן נראה מדברי הרב אליהו רבה ע"ש וה"ה הכא אפי' תימא דאין בחצי זית מצוה כלל ראוי והגון שיאכלנו לזכר מיהא. כ"ש שבעניותנו מסתבר' לן דאיכ' קצת מצוה כמש"ל. כלל העולה דמי שאין לו בלילה הראשונה כזית שלם ממצה או מרור שיאכל מה שיש לו אף שהוא פחות מכזית בלי ברכה. וה' יראה ללבב דאנוס הוא מבלתי יכולת לקיים מצוה כתקנה. והנלע"ד כתבתי. אחר זמן בא לידי ס' שאגת אריה הנדפס מקרוב להגאון זקן ויושב בישיבה בק"ק מיץ וראיתי לו נר"ו סימן שהאריך בזה והביא דברי הירושלמי דחלה וביצה הנזכר וכעת לא יכולתי להתבסם מדבריו כי אני טרוד בענינים אחרים היעדכ"ש ושוב אחר זמן ראיתי בס' שער המלך פ"ג דנדרים דין ו' שהביא קושיא הנזכר על התוס' מירושלמי דביצה משם מהר"א צמח ז"ל (עיין בפתח עינים ביומא ובעין זוכר מערכת ה' אות ל"ח בס"ד).

תוכן העניינים

חיים שאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה