חיים עד העולם· רבי יעקב חיים סופר
סיום למסכת ברכות
(וגם למסכת מו"ק ויבמות ונזיר וכריתות ותמיד)
אמר רבי לוי בר חייא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון ע"כ, וי"ל מהו הטעם שאמר היוצא מבית הכנסת ונכנס לביהמ"ד כי מה יש הפרש אם יוצא מבית הכנסת והולך לבית המדרש או יוצא מביתו והולך לביהמ"ד. ועוד מהו אומרו ועוסק בתורה כי ודאי ההולך לביהמ"ד עוסק בתורה וכי הולך לביהמ"ד לעסוק בדברי הבאי ח"ו. ועוד למה נתן לו שכרו שיזכה לקבל פני שכינה ולא אמר שיזכה לחיי העולם הבא או דבר אחר:
ונלע"ד בס"ד כי ידוע כי האדם הוא כלול מטו"ר ויש בו יצה"ט ויצה"ר, ויצה"ר מסית את האדם להלוך בתענוגי העוה"ז לאכול ולשתות ולשמוח ולעדן גופו החומרי של העוה"ז אבל היצה"ט מסית את האדם להלוך ולחזר אחר התורה ומצות ומעט"ו ודעת האדם שוקל לעשות פשרה ביניהם לאחוז בזה וגם בזה והוא כשקם האדם בבקר הולך לבית הכנסת להתפלל ולומד מעט ואח"כ הולך לביתו לסעוד ואח"כ הולך לעסקיו. אבל האיש אשר נגע האלהים בלבו ואינו חושב תענוגי העוה"ז למאומה ומגבר בו היצה"ט וכל חפצו ותאותו לעסוק בתורה ובמצות בלבד כדי להאיר בחי' הנר"ן שלו זה לא דיו שהולך לביה"כ להתפלל ויוצא להלוך לביתו לסעוד ואח"כ הולך לביהמ"ד אלא תיכף כשיוצא מבה"כ הולך לביהמ"ד כי אינו חושש לגופו להברותו אלא כל חשקו להאיר נשמתו וע"כ מודדין לו מדה כנגד מדה כמו שהוא רודף אחר האורה כך משלמין לו שזוכה לקבל פני שכינה ונהנה מאורה. ואומרו ועוסק בתורה ר"ל בדברי הגמרא פלפול וסברה ומוציא הלכה לאורה כי עי"ז משבר כח הקלי', ומוציא הלכה לאורה ולכן זוכה לקבל פני שכינה להנות מאורה אבל לא בקורא מקרא.
ועוד נ"ל בס"ד דמי שהוא יוצא מבה"כ להלוך לביהמ"ד כיון שאין דעתו להלוך לבית לסעוד או לעסקיו יהי לבו פנוי ובוטח כי אינו חושש לזמן אם יעבור ויבא להתפלל בכונה ובשמחה רבה ובהתלהבות ועי"ז תקבל נפשו אור עליון הנמשך בעת התפילה כמ"ש בשער הכוונות דף א' ע"ב יעו"ש. ואח"כ כשיבא תיכף לביה"מ לעסוק בתורה הרי נוסף אורה על אורה ועי"ז יזכה לקבל פני שכינה להנות מאורה מדה כנגד מדה. וז"ש ילכו מחיל אל חיל וכו' כי חי"ל ג"י ח"ס ור"ל כשילכו מחם התלהבות התפלה לחם התורה כמש"ה הלא כה דברי כאש וכו' יראה אל אלהים בציון שיזכה לקבל פני שכינה. ואמרו ילכו לשון רבים ואח"כ יראה לשון יחיד. הענין הוא כי זהו שיוצא מבה"כ ונכנס לביה"מ לעסוק בתורה יש מתקנאים ממנו ולומדים ממעשיו והמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ע"כ קראו בלשון רבים, ואמרו יֵרָאֵה אל אלהים בציון שפירושו האדם מתראה לפני המקום אע"ג דרבי לוי אמר זוכה ומקבל שכינה שפירושו האדם רואה פני שכינה קרי ביה יִרְאֶה ג"כ שהאדם רואה ומתראה לפני המקום וכמ"ש במסכת חגיגה דף ב' ע"א:
שם. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון:
נראה לפרש מ"ש אין להם מנוחה לא בעוה"ז הוא במ"ש למעלה שהולכים מבה"כ לבית המדרש ואינו חושש להבראת גופו שהולך בתחלה לבית לסעוד ואח"כ לביה"מ אלא תיכף קודם שנח מתפלה של בה"כ הולך לביה"מ לעסוק בתורה או במ"ש רש"י ז"ל שהולכים מישיבה לישיבה וממדרש למדרש. ומ"ש ולא בעוה"ב הוא כי הצדיק אחר פטירתו מן העוה"ז והולך לעוה"ב תמיד הוא מזדכך ועולה ממדרגה למדרגה למחיצה יותר עליונה וכשמעלין אותו למחיצה יותר עליונה מענישין אותו על דקדוקי מצות קלות. וכפי ערך המעלה שמעלים אותו צריך שיזדכך יותר אפי' בדקדוקי מצות כחוט השערה וכנז' בשער הגלגולים הקדמה כ"ב יעו"ש. וז"ש אין להם מנוחה לעוה"ב כי תמיד הם מזדככים ועולים ממדרגה למדרגה למחיצה יותר עליונה וזה שאמר הכתוב יראה אל אלהים בציון שזכר שם אלהים שהוא דין כידוע ולא אמר שם הוי"ה שהוא רחמים לרמוז כי בעלותו ממדרגה למדרגה להתקרב אל ה' למחיצה יותר עליונה יש דין שמענישין אותו אפי' על דקדוקי מצות קלות. ואימרו ילכו מחיל אל חיל לשון רבים ואח"כ יראה לשון יחיד לומר שאע"ג שיש הרבה ת"ח בעוה"ז שהולכים מבהכ"נ לביה"מ או מישיבה לישיבה וכו' אין מדרגתם שוה לעוה"ב אלא כל אחד ואחד כפי בחינתו וכמ"ש רז"ל במסכת בבא בתרא דף ע"ה ע"א כי על כל כבוד חופת מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקב"ה חופה לפי כבודו יעו"ש. ואומרו בציון לרמוז אל בחי' ג"ע כי היסוד נקרא ציון כמ"ש בע"ח שער ל"ה פ"ג, ושם בחי' גן עדן כמ"ש רז"ל בשער הכוונות דרוש ד' מדרושי הלילה דף נ"ד ע"ב שגן עדן העליון ביסוד הבינה וג"ע התחתון ביסוד המלכות יעו"ש:
שם. א"ר אלעזר א"ר חנינה. ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
וי"ל דמאיזה טעם ת"ח מרבים שלום בעולם. ועוד היאך יצא ראיה מהפסוק שהביא שת"ח מרבים שלום בעולם שהפסוק לא אמר כ"א וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך דמשמע דמי שהוא לומד לו מרבית השלום. וגם מ"ש אל תקרי בניך אלא בוניך אינו משמע על העולם אלא הפסוק מדבר על כנסת ישראל, וגם י"ל מה יש קישור לזה עם הפסוקים שהביא:
ונלע"ד בס"ד ע"פ מ"ש הרב חסד לאברהם ז"ל מענין שני נהר ל' דט"ו ע"ב וז"ל ודע כי כל ת"ח הדורש באגדה יש לו כח למחול כל עונותיו ושל ישראל. ואם מוסיף ואומר קדיש על האגדה נמחלין לו כל עונותיו, ואפי' נחתם עליו גזר דין לרעה, הקב"ה מוחל לו ומכפר עונותיו. וכן השומע דרוש מפי חכם בחכמת הקבלה הנקרא אגדה נמחלו לו כל עונותיו עכ"ל. נמצא שע"י למוד התורה בדרוש אגדה יש כח למחול כל עונות ישראל ואם מוסיף ואומר קדיש על האגדה אפי' נחתם עליו גזר דין לרעה הקב"ה מוחל לו ומכפר עונותיו. וז"ש וכל בניך למודי ה' ר"ל אם כל בניך יהיו לומדים דברי אגדה ואומרים עליה קדיש שהוא שבח לה' וזה שכתב תיבת לה' ולא אמר לומדי בלבד] אז ורב שלום בניך שיהיה להם שלום הרבה שאפי' נחתם עליהם גזר דין לרעה מתבטל. ולא עוד לא אאל תקרי בניך אלא בוניך שיש כח ביד דורשי אגדה אם הם רבים בכל המקומות למחול עונות של כל ישראל ותחזור א"י להבנות והוא ע"י ביאת הגואל [שכל מקום שנאמר אל תקרי נדרשת שניהם כמ"ש המפרשים] וכשיהיה שלום בישראל לעתיד יהיה שלום בכל העולם והמלחמות בטלים כמש"ה ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיה ב') ולכן אמר מרבים שלום בעולם ואל תקרי בניך אלא בונך כי זה תלוי בזה כי כשתבנה א"י יהיה שלום בכל העולם כמ"ש. וזהו שהביא פסוק אח"כ שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול. כי ע"י קדיש שעל דברי אגדה אפי' נחתם גזר דין לרעה הקב"ה מוחלו ומכפר העונות כמש"ל. וז"ש נמי אח"כ יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך כי ע"י דרשות ת"ח בדברי אגדה נמחלין עונותיהם ועונות של ישראל וכיון שנמחלין עונותיהם אז תבנה א"י ויהיה שלום ושלוה. ואומרו אח"כ למען אחי ורעי וכו' למען בית ה' וכו' לומר שיתכונו דורשי אגדה כי עי"ז ישובו ישראל לנויהם וביהמ"ק יבנה על מכונו, ואז ה' עוז לעמו יתן זה מלכות מלך המשיח שהמלכות נקראת עוז כמש"ה ויתן עוז למלכו וכו' ה' יברך את עמו בשלום:
וז"ש המסדר הדרן עלך הרואה וסליקא לה מסכת ברכות, שאחר שלמד דברי אגדה הכתובים בסוף המסכת מתפלל אל ה' ואומר הדרן עלך הרואה ר"ל החזירנו אליך אתה ה' הרואה שרואה בעני עמו ישראל כמש"ה ראה ראיתי את עני עמי כו' ואז וסלקא לה מסכת ברכות ר"ל ותעלה לה חבורת הברכות שנתנבאו הנביאים להיות לישראל לעתיד. בב"א:
או יאמר הא דהביא המסדר ה' פסוקים אלו לפי שיש בהם ה' פעמים שלום דטוב גם הוא שלום ולרמוז אל חמשה חסדים הנמשכים מיסוד דבינה שבדעת דז"א אל יסוד דז"א ואח"כ אל יסוד המלכות הנקראים שלום שכל יסוד נקרא שלום כמ"ש בשער הכוו' בדרוש שים שלום של העמידה דף ל"ז ע"ג יעו"ש לכך נקראים על שמו, ולפי שאמר ת"ח מרבים שלום בעולם וכו' בא לרמוז היאך נמשכת ההשפעה בעולם ואמר שהוא ע"י ה"ח הנמשכים מיסוד דבינה ליסוד דז"א ואח"כ אל יסוד המלכות הנקראים שלום ועי"ז יהיה השפעה בעולם בסוד ותתן טרף לביתה וכו' וזה רמז התנא ג"כ בסוף מסכת עוקצין א"ר שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן וכו' דמהו אמורו לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה וכו' הוול"ל לא מצא הקב"ה ברכה לישראל וכו' ולמה לו למימר כלי מחזיק אבל ע"פ האמור ניחא דבא לרמוז על בחי' כלי היסוד הנקרא שלום שהוא מחזיק ברכה שנמשכים בו כל כללות ה' חסדים ומשם נמשך אח"כ אל כל העולמות:
הדרן עלך הרואה וסליקא לה מסכת ברכות. לרמוז אל מ"ש מורם ז"ל בהגהה סס"י ר"ב. וז"ל כל הפירות שיודע בהם שהם עיקר הפרי מברך עליהם בפה"ע ושאינן עיקר הפרי בפה"א ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי או לא בפה"א ואם אינו יודע מהו מברך שהכל עכ"ל. וכתב המ"א שם היינו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו כמ"ש במסכת ברכות ל"ה ע"א יעו"ש, וז"ש הדרן עלך הרואה ר"ל בתחילה חזרנו עליך הרואה שחזרנו והלכנו אצל חכם [שנקרא רואה ע"ש שרואה בדעתו ושוקל הסברות כיצד יפסוק הדין או ע"ש שרואה ומעיין בספרים] ולמדנו הלכות ברכות. ואח"כ וסליקא לה מסכת ברכות ר"ל אחר שלמדנו אם אנו מסופקים תעלה לה מסכת ברכות ר"ל הכלל שיש לנו בברכות. שהוא ספק ברכות להקל דאם הוא מסתפק בו אם ברכתו עץ או אדמה יברך אדמה ואם אינו יודע מהו יברך שהכל:
או יאמר לפי שגמרא זו היא לבדה על סדר זרעים ולא יש עוד על שאר הסדר לפי שאין ישראל על אדמתם ואין נוהגים ביניהם מצות האמורות בזה הסדר לכך כשסיים המסדר הגמרא ולא ראה עוד לפי שאין ישראל בנויהם ולא נוהגות ביניהם התחיל להתפלל אל ה' ולומר הדרן עלך הרואה ר"ל החזירנו אליך למקום שבחרת לא"י אתה ה' הרואה שרואה בעוני עמו ישראל ואז וסליקא מסכת ברכות ר"ל תעלה לה מסכת ברכות ברכת המצות הנוהגות בארץ כי ישובו ישראל איש למשפחתו ולנחלתו. בב"א: