אור ברסלב
חיים וחסד כללים נוראים

חיים וחסד· רבי חיים חייקא מאמדור

כללים נוראים

אגרות

פרק א

כללים נוראים מרבו הקודש איש האלהי מוהר"ר דוב בער ממעזריטש זללה"ה אשר נמצאו כתובים בסוף הכתב יד הזה.

א. יחשוב האדם בדעתו שכל דבר שיש בעולם הכל מהבורא יתברך, ואפילו דברים הנעשים מכח מחשבות בני אדם ותחבולותיהם הכל מהבורא יתברך, ואפילו דבר קל שנעשה בעולם הכל הוא מחשבתו יתברך. ולא יהיה חילוק אצל האדם בדבר שהיה רוצה, בין שנעשה כרצונו בין שלא נעשה כרצונו, כיון שהכל הוא מהבורא יתברך והוא יודע שכן טוב לו שלא יהיה כרצונו. ויחשוב שכל העולמות בין עולם הגלגלים ועולם המלאכים ועולם הכסא הכל כאין נגדו יתברך, והכל נעשה בדיבור אחד, ואם כן למה לו לאדם למשוך אחר תאוות לבו שיש באותן העולמות, שהכל אינו רק רשות אחד ממנו, הלא טוב יותר לדבק עצמו למעלה בהבורא יתברך שהוא העיקר, ולא לדבק עצמו בטפל.

וזהו כוונת הזהר (ח"ב קלד:) זכאין אינון צדיקייא דידעין לשוואה רעותהון לעילא לגביה מלכא עילאה, ולא לגביה עלמא דא ובכיסופא בטילא דילה, שסוף כל העולמות לחרוב. ויחשוב תמיד לדבק עצמו בהבורא יתברך באהבה גמורה שהוא אוהב אותו מכל דבר טוב שיש בעולם, שהכל מושרש בו יתברך, ויחשוב תמיד שאני רוצה לעשות רצונו ולעשות לו נחת רוח ולעבוד אותו תמיד, ותמיד תהיה מחשבתו דבוקה בהעולם העליון בו יתברך. וזה פירוש הפסוק ברמז (ויקרא כא, יב) ומן המקדש לא יצא.

וכשצריך לדבר מעניני העולם הזה יהיה במחשבתו שהוא הולך מעולם העליון למטה, כמו האדם שהולך מביתו לחוץ ודעתו לחזור תיכף, ובעת הליכה יחשוב תמיד מתי יחזור לביתו, כך יחשוב תמיד בעולם העליון ששם ביתו העיקר בבורא יתברך.

גם בעת שהוא מדבר בענין העולם הזה יחזיר תיכף מחשבתו לדבר הראשון בבורא יתברך, וזהו מדריגה גדולה מאוד, וצריך לזכך הנשמה תחילה כדי שיהיה דבוק תמיד בעולם העליון בו יתברך. וכשלומד צריך לנוח מעט בכל שעה כדי לדבק עצמו בו יתברך, ובשעת הלימוד אף על פי שאי אפשר לדבק עצמו בו יתברך, מכל מקום צריך ללמוד, כי התורה מצחצח הנשמה והיא עץ החיים למחזיקים בה (משלי ג, יח), אף על פי שיבוטל דביקותו בשעת הלימוד לית לן בה, ומכל מקום צריך ליישב בכל שעה ורגע הדביקות הבורא יתברך כמו שאמרנו לעיל:

פרק ב

ב. ועוד כלל גדול, שיהיה האדם תמיד בשמחה, כי העצבות היא מניעה גדולה לעבדות הבורא. ואפילו אם נתקל חס ושלום בעבירה, לא ירבה בעצבות ויבוטל מעבודה, רק שיתעצב על העבירה ויחזור לשמוח בהבורא יתברך, כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ודעתו שלא לחזור לכסלה בשום פנים.

ואף על פי שיודע בוודאי שאינו יוצא בדבר אחד מחמת מניעות הרבה, לא יהא עצב, ויחשוב בהבורא יתברך שהוא בוחן לבות וכליות שהוא יודע שרצונו לעשות מן המובחר רק שאינו יכול, ויחזיק עצמו בהבורא יתברך, וכמ"ש (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, שלפעמים יש מצוה שיש בה קצת נדנוד עבירה, אל ישגיח על היצר הרע שרוצה לבטלו מאותה המצוה, ויאמר ליצר הרע הלא אין כוונתי באותה המצוה להכעיס להבורא יתברך וגם לא לכבודי:

פרק ג

ג. בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), דעה לשון חיבור ה' בו', בכל מעשיו אפילו בדבר גשמיות שעושה, וכלל גדול שתהא העבודה לצורך גבוה לבד, ולא כוונת עצמו אפילו מעט מן המעט רק כולן לה'.

ויכוין בתענית, אוי לי בשביל כבודי ותאוותי הסרוחה הכעסתי למלך העליון, לכן אני רוצה לענות נפשי ולהכניע תאוותי וכבודי, ואגרום למעלה שיכנע עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה, ולקיים מצות תשובה.

והנני רוצה לענות נפשי כדי שאוכל לעבוד השי"ת באמת ובלבב שלם באהבה וביראה, פירוש שיהא יחוד על ידי, לכך אני רוצה לענות נפשי, וכדי להקריב עצמי קרבן לפני ה', אוי לי מה אני רוצה להקריב לפניו חלבי ודמי וגופי אישי ורוחי דפומי ולבי ורעיוני לפני הבורא כל העולמות, ויפה לי לשמוח מאוד שזכיתי שנעשה בגופי ונפשי נחת רוח ליוצרי, ועוד יפה לי לשמח עצמי שנתן לנו דבר שנוכל להכניע יצרינו הרע מעלינו, וגם מצדי איני יכול לענות אלא מאתו יתברך.

והריני מוסר עצמי להבורא לסבול כל העינוים, וכל זה אני עושה לשם יחוד, ואני רוצה לקיים (במדבר טו, מ) והייתם קדושים, ויצילנו שלא יהא שום פניה, ולהוסיף כח להשכינה על ידי עינויי, ויעזריני שלא ידעו בני אדם ממעשי. ואין אני מתיירא משום חולשא מחמת תענית, כי בלא זה כמה בני אדם חולים, ועוד שהשכינה את החולה (שבת יב:). וגם לא יתגאה, שאם יתגאה בתענית לכלבא איתמסר (עפ"י זהר ח"ג לב:). ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם (יומא פו:), וכיון שכן הוא יפה לי לשמוח באותו התענית מאוד. וימסור נפשו על קדושת השם שבוודאי יפעל דבר גדול:

פרק ד

ד. גם כלל גדול בתפלה, שצריך האדם באותן התיבות שאומר להתגבר מאוד בשכלו ולסתור המחיצה המבדלת עד שידבק בהשי"ת, כי כל אות ואות הוא עולם גדול עד אין קץ למעלה, ובכל אות ואות שיוצא מפיו מעורר למעלה אותן העולמות, לכן צריך לומר התיבות בהתלהבות גדול ובשמחה גדולה ובדביקות גדול. ולפעמים אין שם אדם בבית ההוא שמתפלל, יכול לעבוד בדביקות יותר, וכשמתפלל לבדו יהיה תמיד בשמחה, כי זה כלל גדול לדביקות, וכל היום יהיה דבוק בבורא יתברך כמו בתפלה, רק בעת התפלה יהיה בגדלות יותר ויותר משאר כל היום:

פרק ה

ה. כלל גדול שאם לא יהיה לאדם שום פניה, שיהא הכל שוה אצלו, בוודאי יהיה זוכה לכל המדריגות, שהענוה גדולה מכולם, אפילו ענוה שלא לשמה גדולה מתוכחה לשמה כדאיתא [בערכין] (דף טז:). ועיקר הכל לעשות שיהא שוה אצלו אם ישבחוהו בני אדם או יגנוהו, והוא דבר גדול מאד לאין ערך, וכן יהיה אצלו שוה אם יחזיקוהו לחסרון ידיעה או יודע בכל התורה כולה, והדבר הגורם למדה זו הוא הדביקות באלקים תדיר, שמחמת טרדת הדביקות אין לו פנאי לחשוב בדברים אלו, שטרוד לדבק עצמו תמיד למעלה יתברך:

פרק ו

ו. גם כלל גדול שבכל דבר שיעשה יחשוב שהוא עושה בזה נחת רוח להשכינה, ולא יחשוב במחשבתו אפילו מעט לצורך עצמו, כי הוא הבל וריק ולמה יעשה להנאתו. וגם אם עושה כמה דברים והכנות כדי שיוכל לעבוד בדביקות ויהא לו תענוג בעבודה זה, הרי זה עובד לצורך עצמו, רק העיקר שיהא כל עבודתו לצורך השכינה, אפילו מעט לא יהיה לצורך עצמו.

ואל יאמר בלבו שהוא גדול מחבירו, שהוא עובד יותר בדביקות, שהוא ושאר נבראים נבראו לצורך עבודתו, והשי"ת לא נתן לחבירו שכל כמו שנתן לו שכל, ובמה הוא נחשב יותר מתולעת, שהתולעת עובד להבורא בכל שכלו וכוחו, והאדם הוא גם כן רמה ותולעה כמ"ש (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש, ואם לא נתן לו השי"ת שכל לא היה יכול לעבוד רק כמו התולעת, ואם כן אפילו מתולעת אינו חשוב במעלה, וכל שכן מבני אדם, ויחשוב שהוא ותולעת ושאר בריות קטנים הם כמו חברים בעולם הזה, שכולם נבראים ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך, וזה יהיה תמיד במחשבתו:

פרק ז

ז. איתא בגמרא (מגילה כח.) לא הקפדתי בתוך ביתי, הפירוש הוא שלפעמים צריך להראות עצמו שהוא כועס למירמי אימתא על אנשי ביתו, אבל לא בתוך ביתו, דהיינו בפנימיות גופו ונשמתו לא הקפיד, כי הכעס בא מכח הגאוה, וגבהות אפילו במחשבה קטנה של הגבהות הוא חמור מאוד. וכל פניה הוא מצד גבהות, וכל מחשבה הוא שיעור קומה שלימה ופוגם מאוד למעלה, ודוחק רגלי השכינה בגבהותו כמ"ש (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב.

וכשתאמר דברי תורה תקשר עצמך במחשבתך מתחילה בהבורא יתברך, ויחשוב שאינו אומר דברי תורה אלו רק לפני הבורא יתברך לעשות לו נחת רוח, ואין אני אומר דבר זה לפני חביריי, כי מה לי נפקא מינה בשבחי או בגנותי:

פרק ח

ח. כל המרבה דברים מביא חטא (אבות פ"א מי"ז), פירוש חסרון, שאפילו כשהוא מדבר דברים עם בני אדם בחכמת התורה כידוע לנו, מכל מקום השתיקה טובה יותר, שיכול בשתיקה לחשוב בגדולתו יתברך ולקשור עצמו בו יתברך יותר משיקשור עצמו בשעת הדיבור:

פרק ט

ט. לפעמים שוכב אדם במטה ונראה לבני אדם שהוא ישן, והוא באותו שעה מתבודד עצמו עם הבורא יתברך. זה מדריגה גדולה, שיראה תמיד בהבורא יתברך בעין שכלו כמי שמסתכל על אדם אחד, ויחשוב שהבורא יתברך גם כן מסתכל עליו כמו אדם אחד שמסתכל עליו, כל זה יהיה תמיד במחשבה זכה וברורה, יחשוב שהבורא יתברך מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג), והוא אדון על כל הדברים שבעולם, ויכול לעשות לי מכל מה שלבי חפץ, ואין יפה לי לבטוח רק בו יתברך. ויחשוב כמו שמסתכל על דברים גשמים כן מסתכל בשכלו על השכינה שהיא אצלו, ויהיה תמיד בשמחה, ויחשוב ויאמין באמונה שלימה שהשכינה אצלו ושומרת אותו וכל איבריו וכוחותיו, והוא מסתכל בהבורא יתברך והבורא יתברך מסתכל בו, והבורא יתברך יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, אם הוא רוצה מחריב כל העולמות ברגע אחד ובורא אותם ברגע אחד, ובו יתברך מושרשים כל הטובות וכל הדינים שיש בעולם, שבכל הדברים שפעו וחיותו, ואין אני מתיירא רק ממנו יתברך, בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך כו' (משלי ו, כב), ישתף השכינה בהליכה דיליה ובשכיבה דיליה ובקימה דיליה. וכשהוא עושה איזה מצוה ינוח מעט בכל עת וידבק בבורא יתברך ויעשה אותה בשמחה גדולה, וכשמבין בפנימיות של כל מצוה כמה היא גורם שפע בכל העולמות במצוה שהוא עושה, עובד יותר בדביקות גדול:

פרק י

י. כשקם בחצות ונופל עליו שינה, ילך לכאן ולכאן וישיר בשירות ויגביה קולו כדי להסיר מעליו השינה. וילמוד הרבה שיעורים, ולא הכל בענין אחד שיהא נראה עליו כמשא, רק שילמוד הרבה ענינים:

פרק יא

יא. לא יחשוב כמה הוציא בצרכי הבית כדי שתשרה הברכה בביתו. ובענין הממון יהא הוא עיקר, והיא לא תדע כלל ממספר הממון, ולא ינהיג הבית על ידי אשתו, שהאשה היא מצד הדין, וגם היא תבטל אותו מכמה דברים שירצה לעשות לעבודת השי"ת בדבר שבממון. ויהיה המשא ומתן שלו בצנעה כדי שתשרה ברכה.

פרק יב

יב. פעמים שהוא בענין שעובד השי"ת בכוונה גדולה והוא מזוכך מאוד, וכשמתחיל לזכך עוד את עצמו מסיבת איזה פגם יראה שיש עוד פסולת בו, כמו יין שהוא נראה מאוד ברור בלי פסולת, והוא מעורב עדיין עם מעט שמרים, וכשרוצים לברר עוד מוצאים בו עוד פסולת.

פרק יג

יג. כשכועס לשם שמים יחשוב שהוא כועס על הקליפות שיש באותו אדם שמפחידים אותו לעשות דברים רעים אלו, והוא מכניע אותם בכעס תחת הקדושה.

פרק יד

יד. פעמים צריך להסתכל כאן וכאן כדי לדבק מחשבותיו בהבורא יתברך מחמת חומריות גופו שהוא מסך מבדיל על נשמתו, וידבק בהבורא יתברך ויבקש דבר מצרכי בית או שיעשה או ידבר באותו הדביקות, אף על פי שאינו צריך לעשות דבר זה, כדי להרגיל עצמו אף על פי שיעשה וידבר דבר גשמיות שתהיה מחשבתו בו יתברך, ושיהיה רגיל בדביקות באותו שעה. והגורם הדביקות הוא, שיהיה זריז לקום תמיד בחצות לילה ולחבר יום ולילה, והתבודדות מבני אדם, וגם בכתיבות רזי תורה, ויחודים, וכשיעשה יחודים יחשוב באותו שעה בגדולתו יתברך כפי כחו:

פרק טו

טו. עיקר מה שהקב"ה שלח הנשמה בהגוף השפל הזה, הוא זה כי אדרבא כי מזה יש להקב"ה תענוג גדול מאוד בזה, כי הנשמה בכלי מלוכלך הנעשה מעפר, כי אין דבר גרוע מזה, ואף על פי כן נותן תמיד שבח והודאה להקב"ה, וזהו חידוש גדול, לכן יש להקב"ה מזה השבחים תענוג יותר מהעבדות ושבחים של המלאכים, כי עליהם אין חידוש כי אין להם עכירות. וזה פירוש בגמרא (כתובות נט:) אין אשה אלא לנוי, הגוף נקרא אשה, וזהו פירושו 'אין אשה', ר"ל הקב"ה לא ברא את הגוף, 'אלא לנוי', ר"ל שיהיה לו תענוג ממנו בשבחים והודאות שלו:

פרק טז

טז. זה כלל גדול שצריך כל אדם להיות לו אמונה גדולה לזה, שמה שעושה מצוה הן בלימוד והן בתפלה או שאר מצות, צריך לאמונה גדולה שבזה המצוה או הלימוד או התפלה מתעורר תענוג גדול למעלה בעולמות העליונים, ועושה בזה המצוה נחת רוח ותענוג גדול להקב"ה ושכינתיה, וזה צריך לכוון בכל מצוה שעושה, ולכן צריך לעשותה בשמחה גדולה ואז נקרא בן נחמד להקב"ה. ולא יאמר איך אפשר שאני אדם השפל אגרום תענוגים כביכול למעלה, על זה נאמר (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, ובכל המצות יחשוב שיהיה בזה תענוג גדול לעילא, שיביא כל הדברים לעולם התענוג.

ואך אם כן יאמר האדם בלבו שהוא גדול מאוד ויביא אותו לגדלות, לזה אמר (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה וגו' ואת ערום ועריה, כי מי נתן לך הכח הזה, אני אני הוא (דברים לב, לט).

פרק יז

יז. וזה כלל גדול, שצריך האדם להתעורר מלמטה ההתלהבות, דהיינו התענוג שלו, כדי שיבוא לעולם התענוג:

פרק יח

יח. עוד כלל גדול, שכל מה שאדם רואה ושומע וכל המקרות שיקרה לאדם הכל הם באים לעורר אותו, הן דבר אהבה הן דבר יראה או שאר דברים.

גם אם באים לו בתפלה במחשבה כנגדו המעשים רעים שעשה כבר, הם באים כדי לתקן ולהעלותם בתפלה. גם בכל העת לפעמים מתפחד האדם מדבר מה מבריה, הכל בא לו כדי להעלות. ולפעמים רואה דבר יראה או אהבה, דרך משל אדם שמורגל בליצנות מראין לו ליצנותא דעבודה זרה, דהיינו אם בפתאום, על זה יבין שלא בחנם ראה זה או שמע לפעמים, והוא כדי לתקן הליצנות:

פרק יט

יט. וזה כלל גדול שכל מעשיו יהיו בדביקות גדול להשי"ת ברוך הוא, וישגיח על הכל על כל אשר יראה וישמע וכל שכן שיעשה, וזהו שכתוב אצל שלמה המלך ע"ה (מ"א ה, יג) וידבר על העצים ועל האבנים כו', שעל כל מה שראה אמר על כולם טעמים שמגיעים לעבודת ה'. ופשיטא שכל מה שבעולם הכל צריך לעבודתו, הן דבר טהור הן טמא כל הבריות, והכל הוא בעצמו ברוך הוא, שהנהגתו מלובש שם ובהכל מלובש השגחתו יתברך.

ועל הדברים האלו נמשיל לך משל נפלא מאוד, ואם תשגיח על המשל הזה היטיב, ותכנים אותו בשכלך תמיד, בוודאי תהיה עובד ה' בשלימות ובתמידות ובדביקות גדול, ותהיה ראוי להקרא לך עבד ה'. וזהו, איש חיל שבא אל האדם לקרוא אותו למלך, ובא בכעס ובפחד בבגדיו שמלובש במורא ופחד, והאדם מתיירא מאיש חיל, וזהו באמת אינו כלום, שאין לו לירא כלל ממנו, רק שיראת המלכות מלובש בו שבגדיו הוא חותם המלכות, אבל בעצמו אינו כלום. ומי שהוא חכם ירוץ תיכף להמלך בעצמו, אבל מאיש חיל הזה אינו מתירא כלום. או לפעמים בא לאדם איש מהמלך בבחינת האהבה, אם האדם הוא חכם הולך תיכף להמלך, ועם השליח אינו מדבר כלום.

כך כל הדברים הבאים לאדם, הן אהבה או יראה, ילך תיכף למלך, דהיינו אם בא לאדם היזק חס ושלום או מזדמן לו שמחה, אינו משמח בזה רק במלך. ולפעמים שבא איש מהמלך לאדם שהוא שוטה, התחיל לשחק ולשמוח עמו, ובאמת להבל יגיעו, לכן צריך האדם להתיישב מאוד בעבודת השי"ת על כל דבר.

ואם נפשך לומר, האיך יכול האדם להעלות במחשבתו כל דבר להיות ממותק בשרשו, על זה כתיב (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, אינך צריך לילך רק בתמימות במחשבותיך עם השי"ת, והמחשבה הטהורה עולה ברגע אחד למעלה.

וזהו סוד (קידושין כח:) אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, דרך משל אם אדם רוצה לעלות במעלות הסולם למעלה, כשהוא עומד במעלה התחתונה אינו יכול להגיע במעלה העליונה, רק כשהולך למעלה למעלה, אבל אמירה - כשהוא אומר דבר להשי"ת וכל שכן המחשבה עומד שם תיכף ממעלה התחתונה, וזהו אמירה לגבוה, דרך משל קטן צריך לילך יותר, וגדול אינו צריך כל כך, והמחשבה הוא גדולה, אם אדם עושה מעשה א"צ רק המחשבה ואז עומד שם תיכף ורואה. ותדביק שכלך בענינים העליונים, ובוודאי לא תהיה מהכת שמעשיהם מצות אנשים מלומדה:

פרק כ

כ. ואציג לך כלל גדול, שבתחילה צריך שתדע שהקב"ה סובב כל עלמין וממלא כל עלמין והוא בתוך כל עלמין (עי' זהר ח"ג רכה.), דהקב"ה מצמצם אורו כביכול אפילו במדריגה פחותה שבגשמיות, ונמצא כשתחקור ותבין כל הדברים תשיג עצם כבודו יתברך.

וגם תדע סוד הפסוק (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב, החיות שבאדם דהיינו הנשימות מהאויר, רצוא ושוב תמיד באדם, ובזה תבין שהדיבורים עולים תמיד למעלה אם דבוק לו יתברך, אף שכאן בעולם הזה הוא בזמן כל אות ותיבה, אף על פי כן באים לשם ברגע אחד למעלה מהזמן, כי שם אין התחלקות הזמן, והדחילו ורחימו של התיבות שאומר הם נקרא גדפין (תקו"ז כה:), כל זה תבין מאד, ויש להקב"ה כביכול תענוג גדול עד מאוד בזה, והרי לך משל נפלא לאב שיש לו תענוג מבן וחשוב אצלו התענוג שיש לו מבן יותר מכל התענוגים, וזהו סוד (זהר ח"ג ז:) ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים:

פרק כא

כא. שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), פירוש שויתי לשון השתוות, בכל דבר שהשי"ת שולח לו בין שמשבחין אותו או מבזין אותו, וכן בכל האכילות בין שאוכל תענוגים או שארי דברים, הכל שוה בעיניו, שהוסר היצר הרע ממנו ואין חילוק אצלו בין בטובה בין ברעה, או שיענג עצמו או שמכבד עצמו בדבר, כולו לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק, זהו מדריגה גדולה.

וכן אדם צריך שיעבוד השי"ת בכל בחינה, שהכל הוא צורך גבוה, שהשי"ת צריך שיעבדו אותו בכל האופנים, הכוונה פעמים אדם הולך עם בני אדם ומדבר עמם ואז אינו יכול ללמוד, וצריך להיות דבוק בהשי"ת במחשבתו וליחד יחודים, וכן כשאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו וצריך לעבדו באופנים אחרים, אל יצער עצמו על זה, כי השי"ת צריך שיעבדוהו בכל אופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן אחר, לכך הזדמן לפניו לילך בדרך או לדבר עם בני אדם כדי לעבוד אותו באופן השני:

פרק כב

כב. כלל גדול, גול על ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך (משלי טז, ג), שכל דבר שבעולם שיזדמן לנו יחשוב שהוא מהשי"ת:

פרק כג

כג. גם כלל גדול שיבקש אדם מהשי"ת שיזמין לו תמיד כל מה שהוא צריך כמו שהשי"ת יודע שהוא טוב לו, ולא מה שנראה לפי שכלו שטוב, שאפשר מה שבעיניו הוא טוב לו ובאמת הוא רע לו, רק ישליך כל צרכו על השי"ת, וזהו (תהלים נה, כג) השלך על ה' יהבך:

פרק כד

כד. פעמים אדם הוא כשיכור מחמת שמחת התורה שבוער בלבו אהבה גדולה, ולפעמים יכול להתפלל במהירות מאוד מחמת שבוער בלבו אהבת השם מאוד, והתיבות יוצאים מפיו מעצמם. לפעמים יש לעבוד השי"ת בנשמה לבד, דהיינו במחשבתו, והגוף יהיה עומד במקומו. ולפעמים יכול אדם לומר באהבה רבה וגדולה והתלהבות גדול בלא שום תנועה, ויהיה נראה לאדם אחר שהוא אומר אותן הדברים בפשוט בלא שום אהבה, וזהו יכול האדם לעשות כשהוא דבוק מאוד בהשי"ת, אז יכול לעבוד אותו בנשמה לבד באהבה רבה וגדולה, וזו העבודה יותר טוב והולכת במהירות יותר ומדובקת יותר להשי"ת מהתפלה שנראה בחוץ על האיברים, ואין להקליפה אחיזה בזה התפלה כלל, שכולו בפנימיות:

פרק כה

כה. והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב, י), וכשהוא להיפך שמתירא תמיד ממדת הדין אז הוא מדבק עצמו בדינא וחס ושלום יהיה לו רעה, כדכתיב (ישעיה סו, ד) ומגורתם אביא להם, שבכל מקום שאדם מחשב שם הוא מתדבק, ואם חס ושלום בדין, הוא מתדבק בדין, וכשהוא בוטח בחסד שם ידבק נשמתו והחסד יסובנהו. וזהו כלל גדול שתמיד יטמין עצמו כולו בהשי"ת.

פרק כו

כו. סייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג מי"ג), כשאדם בשתיקה יכול לדבק עצמו בעולם המחשבה. מי שהוא אדם חכם ביראה מאוד, ומחשבתו תמיד איך לעבוד השי"ת, אדם זה הוא שלום בכל מעשיו ויכול לאכול דברים טובים ושאר תענוגים, ומכל מקום יכול לסגף עצמו בהם, וכן לראות בכל מקום שירצה, ולא להסתכל חוץ לד' אמות, דהיינו לראות תמיד בשם בן ד' שיש באותו דבר בסוד (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, וכמו שאמרו רז"ל (שם פ"ד מ"כ) אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, וזהו הוא הסוד דעיקר כל דבר שבעולם הוא הרוחניות שבו הבא מהשי"ת שנותן בו טעם ומקיימו. וכן בדיבור כנ"ל, יכול לדבר בשאר דברים ולהיות דבוק בהשי"ת, וכן בעבודת התפלה יכול לעבוד השי"ת שלא יהא עבודתו נראה בפני בני אדם כלל שלא יעשה שום תנועה באיברים, רק בפנים ונשמתו יהיה בוער בלבו אהבת השי"ת, ויצעק בלחש מחמת התלהבות גדול בענין שיהיה עבודתו בפנים יותר משתהיה עבודתו נראה באיברים:

פרק כז

כז. ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו' (ירמיה יז, ז), איתא בזוהר (ח"א קמב.) אל יאמר בר נש אני בטוח בהשי"ת שיעשה לי דבר זה, שמא הוא אינו ראוי מצד עוונותיו שיעשה לו השי"ת דבר זה, רק יאמר אני בטוח בהשי"ת שיעזור לי לקיים מצותיו.

ובמילי דעלמא יהיה הבטחון של אדם באופן זה, שיבטח במקור כל הרחמים וחסדים שבוודאי יגמול לי חסד ורחמיו הגדולים, אף על פי שלא יעשה לי דבר זה שאני מבקש וילך עמי במדת הדין, זה מחסדיו ורחמיו שהוא יודע שטוב לי בזה שלא יעשה לי הדבר שאני מבקש, רק שיהיה הבטחון בלב שלם בלי שום הרהור רק באמת, כי השי"ת בוחן כליות וחוקר לב, וכשיהיה בטוח בזה האדם שלא יהרהר אחריו אף שלא נעשה בקשתו בוודאי יהא, וזהו פירוש הפסוק והיה ה' מבטחו, שהשי"ת יבטח בו שלא יהרהר:

פרק כח

כח. ועוד כלל גדול ליראי ה' ולחושבי שמו, שיעלה וישיג אדם למדריגה גדולה על ידי מקוה בתמידות, כי המקוה בתמידות יותר טוב מהתענית, שהתענית מחליש הגוף מעבודתו יתברך.

וכן יותר טוב שהכח שהוא מניח בתענית יתן הכח הזה בתפלה, שיתפלל בכל כוחו וכוונתו, ובזה בוודאי ישיג למדריגה:

איתא (ברכות י:) אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך, שלפעמים אדם מזכך עצמו בתענית ובשארי זכוכים, וכשיבוא להתפלל אל יחשוב שהיום הזה יעזור לי השי"ת בוודאי שאתפלל בכוונה שלימה מחמת הזכוכים, שאדרבא אז השטן מקטרג עליו ואינו מניח אותו שיתפלל בכונה שלימה, שזהו גבהות וגאוה שחושב שהשי"ת יעזור לו מחמת הזיכוכים שעשה לעצמו. רק יחשוב שכל מה שעשה הוא כאין נגד השי"ת, ואינו ראוי לעזור לו בשביל הזיכוכים שעשה לעצמו, ואז כשהשי"ת רואה שהוא מקטין את עצמו אז יעזור לו בוודאי:

תם ונשלם

סוף הספר

תוכן העניינים

חיים וחסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה