פרק ד - מותר ואסור במזון בן ימינו · ד. המלח
קיים מכנה משותף בין סוכר ומלח - שניהם לבנים מזוקקים ומזיקים ויש צורך לשנות את החשיבה אודותם.
אכן, גם המלח, איננו בריא לנו. המלח נקרא "ההורג האיטי". איטי, משום שלעומת הסוכר ההורג מהר, המלח עושה זאת לאט יותר אך לבסוף גם הוא "הורג".
מלח שלחן הוא גירסה מזוקקת ומנוקה של מלח ים (שגם הוא איננו מומלץ) שבכדי לשמור על היובש והזרימה הוחדרו בו חומרי הלבנה ותרכובות המכילות אלומיניום ומזיקות לגוף.
זה מכבר ידוע שתזונה עתירת מלח מגבירה את הפרשת הסידן מהגוף ובכך מהווה גורם סיכון לדלדול העצם (אוסטאופורוזיס) ולשברים בגיל הזיקנה, ואכן יש להניח שעודף מלח מסכן את הבריאות של הקשיש והצעיר. חוקרים מצאו באחרונה שאצל ילדות בנות 8-13 עודף מלח במזון מקטין את הצטברות הסידן בעצמותיהן. ממצא זה הוא משמעותי, מכיון שהתחזקות העצמות בגיל צעיר מפחיתה את דלדול העצם בעת הזיקנה ולהיפך.
תת מלח, היתכן?
כאן המקום לשאול, והלא גוף האדם זקוק למלח, והוא חיוני לבריאותו, (אנשים שחסר להם מלח, סובלים מבלבול ועוד) ואם כן כיצד גופנו יקבל את את הכמות שהוא זקוק לו כאשר אנחנו ממעטים את השימוש במלח?
התשובה לכך היא: את כמות המלחים שהגוף זקוק להם אנו מקבלים מהבשר, הדגים והעופות, מהלחם הקנוי, ממוצרי החלב ועוד. לכן יש לנו מספיק מלח בגוף. אדרבה. ממחקרים שפורסמו בעתונות עולה כי: "צריכת המלח בישראל גבוהה ב- 400 אחוז מהמותר" ולכן אין צורך להוסיף מלח בצורה ידנית.
מחלת יתר לחץ דם, קרויה בפי הרופאים "הרוצח השקט" ובהמשך יחדתי לה פרק בפני עצמו.
עודף מלח ומניעת שבץ מוחי
הקטעים שיובאו להלן חלקם לקוחים ממאמרו של ד"ר רפאל שן ז"ל "הסיכונים בצריכת יתר של מלח".
מחקרים רבים שנערכו בעולם הראו שצריכה מוגברת של מלח מהווה גורם סיכון מהותי לעליית לחץ הדם ולשבץ מוח (אירוע מוחי) למחלות לב וכלי דם, לבעיות בכליות, ולמחלות ראומטיות. אצל קשישים רבים צמצום צריכת המלח מוריד את לחץ הדם לא פחות מאשר תרופות מֵשַתנות. לכן יש להניח שצמצום צריכת המלח תפחית גם את הסכנה לשבץ מוחי.
קשה להבין את חוסר העניין של הגופים האחראיים לבריאותינו בכל הנוגע למניעת שבץ מוח. לא זו בלבד ששבץ נמצא במקום השלישי ברשימת גורמי המוות (לאחר מחלות לב וסרטן), אלא שרבים מאלה שנשארים בחיים סובלים משיתוק או מירידה בשכלם. בנוסף על הסבל הרב, המחלה גורמת להוצאות כספיות אדירות. כל החוקרים הרציניים משוכנעים שניתן להקטין באופן משמעותי את מספר מקרי השבץ על ידי צמצום מתון של צריכת המלח. לא מדובר בניסיון טיפול בתרופה חדשה, אלא בשנוי קל בהרגלי האכילה, שאינו יכול להזיק, אבל בהחלט יכול לקצר את התור הארוך של הממתינים למיטה במוסדות הסיעודיים ובמחלקות לתשושי נפש.
איך מצמצמים צריכת מלח?
כאן אינני איש בשורה עבורך. לא קל יהיה לך להתפטר מעודפי המלח, שכן במזון המודרני תופס המלח מקום חשוב ומרכזי. כדי לשבר את אוזנך, הנה לפניך רשימה חלקית של מאכלים בעלי תכולת מלח גבוהה: מציות ומקלות מלוחים, ירקות משומרים בקופסאות, נקניקים, רוטב סויה, מנות חמות, מיצים משומרים, זיתים ומלפפונים חמוצים, מטוגנים הנמכרים בשקיות, מזון המכיל קמח תופח מאליו, קרקרים, חטיפים לסוגיהם השונים, פיצוחים קלויים במלח, סרדינים, כרוב כבוש או חמוץ, קטשופ, דגים או בשרים מעושנים ועוד.
התנגדותם של יצרני המזון לצמצום המליחות במזון
יצרני המזון מתנגדים להקטנת כמות המלח במזון, מכיוון שקשה למכור מצרכים דלי - מלח, לציבור שהתרגל במשך שנים למזון עתיר מלח. למאבק מסביב למלח יש דמיון מפליא למלחמתם של יצרני הסיגריות נגד הפסקת העישון. בדומה ליצרני הסיגריות, גם יצרני המזון מפעילים לחצים על ממשלות ברחבי תבל ומעודדים פרסומים בעיתונות הרפואית המנסים לסתור את מסקנות המחקרים הרבים שנערכו בתחום זה. המצב חייב להיות הפוך: אם רוצים היצרנים להוסיף מלח למזוננו בכדי להשביח את טעמו, עליהם להוכיח שאין בכך אפילו חשש לגרימת נזק.
ובכל זאת, איך מצמצמים צריכת מלח?
מומלץ להוריד לפחות כחמישה גרם (כפית אחת) מהצריכה היומית של המלח. לכאורה המשימה אינה קשה: מפסיקים להוסיף מלח בעת הבישול ובשעת האכילה. אבל בכך לא די. כאמור לעיל, רוב המלח בזמננו (כ-80%) נמצא במזון המעובד שאנו קונים במרכול. התרגלנו כל-כך לטעמו של המלח, עד שאין אנו מודעים למליחות שברוב מוצרי המזון המעובדים. מקור נוסף למלח סמוי הוא הלחם. בלחם אחיד באריזה, כמות המלח הינה קצת פחות מ-1%. כלומר, אם אוכלים 250 גרם לחם ביום, בולעים, כחצי כפית מלח. דוגמא נוספת של מלח מוסתר היא אבקת מרק: צלחת מרק עוף המוכנה מקוביות או מאבקת מרק, לפי ההוראות שעל האריזה, יכולה להכיל כפית שלמה של מלח!
אמנם, יצרני המזון מחוייבים לציין את המליחות של המצרכים על גבי האריזה, אך הדבר נעשה באופן שאינו מובן לאזרח הממוצע (סביר להניח שהסיבה לכך היא בעקבות התנגדותם של היצרנים) במקום לציין את אחוז המלח, מציינים היצרנים את אחוז הנתרן. לא כל אחד יודע שבמלח קיימים שני מרכיבים: נתרן וכלוריד, ורק הבקי ברזי הכימיה יודע שגרם אחד של נתרן משמעותו 2.5 גרם מלח. כך מונעים היצרנים בכוונה או שלא בכוונה מהצרכנים את הבנת העובדות.
בכדי לשבר את האוזן על כך שלא חסר לנו מלח, הנה נתון שיעזור לכם לחשב את כמות המלח במזון, כל 400 מ"ג נתרן שווה גרם אחד מלח.
ניקח לדוגמא את הלחם - המזון הבסיסי ביותר, שכל אחד מאתנו זקוק לו. לחם שמצויין עליו שמכיל 560 מ"ג נתרן לכל 100 גרם לחם. אם הוא שוקל 750 גרם ויש בו 18 פרוסות, אזי כל פרוסה שוקלת 40 גרם בקירוב. אם כן בכל פרוסה יש חצי גרם מלח. סך המלח שמותר לנו ליום הוא בין 8-5 גרם מלח, שהם בין 3200-2000 מ"ג נתרן, (כפית מלח נחשבת ל-5 גרם מלח) כך שאם אדם אוכל מלחם זה 5 פרוסות ליום, הוא כבר אכל 2.8 גרם מלח, אם כן בחישוב פשוט הוא כבר צרך בין רבע לחצי מהמותר לו, ומה עם בשר, דגים, גבינות וכל השאר? הרי שבסופו של יום, ללא שימת לב הוא יגיע לכמות גדולה בהרבה מן המותר.
אני ממליץ לך על המבדק הבא; בדוק בחנות את כל הגבינות הלבנות שישנן, ושים לב להבדלי הנתרן שביניהם. תופתע מידיעות פשוטות שנמצאות בהישג ידך ולא ידעת עליהם עד כה. [למשל; גבינת קוטג' מכילה הרבה יותר מלח מגבינה לבנה רגילה].
אלו המכורים למלח, כדאי שיעברו להשתמש ב"מלח מופחת נתרן" שלפי היצרנים (אם אפשר לסמוך עליהם) הוא מכיל בכל 100 גרם מלח רק 20 גרם נתרן במקום 40 גרם נתרן שמכיל מלח רגיל.
כלומר בכל גרם מלח יש 200 מ"ג נתרן במקום 400 מ"ג נתרן במלח רגיל. מצד שני יש לשים לב כי תחליפי מלח מכילים כמויות גדולות של אשלגן (רמה גבוהה של אשלגן יכולה להיות מסוכנת).
אם רוצים להגיע לירידה מתונה בצריכת מלח מומלץ:
א. להימנע מהוספת מלח לאוכל.
ב. להימנע מאכילת מזון עתיר מלח כגון; חטיפים למיניהם, פיצוחים למיניהם, זיתים, דג מלוח וגבינה מלוחה.
ג. לצרוך יותר מזון דל מלח. לא קשה להתרגל ללחם דל מלח ולגבינה לבנה עם מעט מלח. מצות הן כמעט נטולות מלח וכן כל הפירות והירקות.
ד. עקב ריבוי המלח בבשר ובעופות, יש עצה להיפטר מעודפי מלח אלו, על ידי השרייתם במים לפני הבישול, ולשפוך את המים.
ה. את מעט המלח שברצונכם להוסיף לתבשיל הוסיפו לאחר הבישול מכיון שבבישול טעם המליחות יורד אבל החומר הכימי שבו אינו יורד.
ו. בשלו כשמכסה הסיר פתוח המתינו עם הוספת המלח לסוף הבישול, הנוזלים יתאדו, ותזדקקו לפחות מלח.
ז. מלח הוא ענין של טעם וניתן להתרגל ולאלף את חיישני הטעם שלנו לאכול פחות מלוח. אם ננסה חודש ימים לאכול ללא תוספת מלח, פתאום נגלה את טעמו האמיתי של המאכל, ולא את טעמו של המלח. ילד שהתרגל בצעירותו לאכול מאכלים מלוחים מאד יזדקק ככל שיגדל ליותר ויותר מלח כדי לחוש את טעמו. העלמת המלחיה מעל השלחן, גם היא רעיון טוב.
את ההסבר הבא על הקשר בין מלח ולחץ דם, שמעתי מפי הנטורופט יוסי רדנר:
גופנו מורכב מששים עד שמונים אחוז מים. כאשר המים נכנסים דרך הפה, הם מועברים למקומות הנכונים. אך כאשר בגוף יש עודף מלח, טבעו של המלח שהוא סופח אליו מים, אלא שבמקום לספוח את המים למקומות הנכונים בגוף הוא סופח אותם לבשר. ואז הם יוצרים לחץ על כלי הדם מבחוץ, לחץ זה גורם לכך שהלב צריך להתאמץ קשה יותר בכדי לדחוף את הדם בכלי הדם.
מסקנת הדברים:
ככל שנפנים ונבין שתעשיות המזון דואגות "לדחוף" לנו את המלח לתוך פינו בכדי שהמזון יהיה לנו יותר טעים וערב ונרכוש את מוצריהם, כך נציל את החיים שלנו.
חשוב לעקוב אחרי כל מוצר כמה נתרן הוא מכיל, לתרגם זאת למלח (ראה לעיל) ולעבור למוצרים הפחות מלוחים. מזון מוכן אינו צריך להכיל בממוצע יותר מאשר 350 מ"ג נתרן ל-100 גרם.