חיי יוסף· יוסף בן מתתיהו
פרק עשרים ותשעה: יוסף ניצל בתחבולותיו מסכנת מות
אחרי אשר נשתתקו כלם, עניתי ואמרתי: «בני עמי! איני מתחנן לפניכם לבל תהרגוני, אם ראוי אני למות. אולם יש את נפשי להגיד לכם את האמת טרם אמות. בדעתי את העיר הזאת, עד כמה היא מכנסת אורחים ומקבלת אל תוכה שפעת אנשים, העוזבים את ערי מולדתם ובאים לחיות יחד אתנו, גמרתי אֹמר להקים לה חומות במחיר האוצרות אשר הסבו את רגזכם, ואשר נועדו (באמת) לבנין (החומות)». לשמע הדברים האלה הריעו אנשי מגדל והאורחים, נתנו לי תודה ועודדו את רוחי81. אך (יתר) הגליליים ואנשי טבריה הוסיפו לרגוז. בין האנשים קמה מריבה: אלה מאיימים עלי ליסרני, ואלה (מעוררים אותי) לבלתי שים לב (לדברי הראשונים). אז הבטחתי לבצר גם את טבריה בחומות וגם את הערים האחרות לפי הצורך. והם האמינו לי והלכו איש איש לביתו. ואני נחלצתי מן הסכנה האמורה, אחרי אשר אבדה לי כל תקוה, ושבתי הביתה בלוית אנשי סודי ועשרים מזוינים.