אור ברסלב
חיי יוסף פרק אחד עשר: תעלולי ורוס נציב המלך אגריפס

חיי יוסף· יוסף בן מתתיהו

פרק אחד עשר: תעלולי ורוס נציב המלך אגריפס

פרק עשירי: שריפת העיר גוש חלב ובנין חרבותיה ידי יוחנן בן לוי

פרק אחד־עשר: תעלולי וָרוס נציב המלך אגריפס

לעומת זאת שמרה גמלא את אמונה לרומאים מסבה זו: פיליפוס בן יקים, נציב המלך אגריפס, נמלט פתאום מארמון המלך הנצור בירושלים41. אולם נשקפה לו סכנה לההרג בידי מנחם והשודדים מתי סודו. אך בבליים אחדים42 מקרוביו, שנמצאו אז בירושלים, מנעו את השודדים מבַּצֵעַ את מזמתם. פיליפוס נשאר אפוא ארבעה ימים במחבואו בירושלים, וביום החמישי שם פאה נכרית על ראשו, לבלי יכירוהו וברח. בהגיעו לאחד מכפריו אשר בגבול מצודת גמלא רצה לשלוח לאחדים מנתיניו את הפקודה לבוא אליו43. אולם האל הטוב הניא אותו ממחשבתו לטובתו, כי לולא זאת, היתה אחריתו עדי אובד. פתאום תקפה אותו קדחת חזקה, והוא כתב אגרת לבניו של המלך אגריפס ולאחותו בֵּרֵנִיקֵי ומסרה לאחד מעבדיו המשוחררים להביאה אל ורוס44. אותו הפקידו בעת ההיא המלך ואחותו למפקח על המדינה, כי הם בעצמם נסעו לבירות45 לקדם את פני קסטיוס. בקבל ורוס את מכתב פיליפוס ובהודע לו דבר הצלתו הפתאומית – התעצב אל לבו, בחשבו כי המלך ואחותו לא ימצאו בו חפץ, אחרי ששב פיליפוס, ולכן הוציא את מביא המכתב לפני אספת העם, והאשימו בזיוף המכתבים ובהוצאת דבה על פיליפוס, כי נלחם ברומאים שכם אחד עם היהודים. אחרי זאת צוה להמיתו. בראות פיליפוס שהעבד המשוחרר לא שב, לא יכול להבין את סבת הדבר ושלח שליח שני עם מכתב ובקש להודיעו, מה קרה לשליחו (הראשון) ומדוע בושש לבוא. אולם גם את זה האשים ורוס בהאשמות שוא והמיתהו. אכן הסורים שבקיסריה46 עוררו בלבו תקוות נפרזות, בהבטיחם לו בחנופתם כי הרומאים יכריעו למות את אגריפס בעד פשעי היהודים, ואז יעבור השלטון לידיו, כי על כן מגזע מלכים הוא. ובאמת היה ורוס מזרע המלוכה, שאר־בשרו של שוהים נסיך הלבנון. דברי חנף אלה חזקו את לב ורוס לשמור את האגרות בידו וחבל תחבולות שלא יודע למלך על אודותן. הוא הפקיד משמרות על הדרכים, לבל יברח איש אשר יודיע למלך את הנעשה. וברצותו למצוא חן בעיני הסורים אשר בקיסריה צוה להמית רבים מן היהודים. הוא זמם לצאת למלחמה ביחד עם אנשי ארגוב אשר בבשן על יהודי בתירה (אקבטנה) המכונים בשם בבליים47. ולכן קרא לשנים עשר מיהודי קיסריה, אנשים נכבדים, וצוה להם ללכת לבתירה לבני עמם הגרים שם ולאמור להם כדברים האלה: «ורוס שמע כי הנכם מתעתדים לצאת למלחמה על המלך. ויען אשר לא האמין לשמועה, שלח אותנו לדבר על לבכם, כי תפרקו את הנשק מעליכם, וזה יהיה לו לאות, כי צדק בזה אשר לא שם אמון בדבת האנשים». חוץ מזה פקד עליהם לשלוח שבעים איש מטובי העיר48 למען הוכיח את אפסות האשמה אשר טפלו עליהם. שנים עשר האנשים באו לבני עמם אשר בבתירה ונוכחו לדעת, כי אינם שואפים למרד, ועל כן יעצום לשלוח את שבעים האיש הנדרשים. הם לא צפו מראש את העתיד לבוא ושלחו אותם. אלה הלכו יחד עם שנים עשר הצירים לקיסריה. בפגוש אותם ורוס, ועמו חיל המלך, הרג את כלם יחד עם הצירים ושם את פניו לעלות על היהודים אשר בבתירה. אך איש אחד אשר נשאר לפליטה מקרב שבעים השליחים הודיע להם את הדבר, והם הספיקו להזדין ולברוח עם נשיהם וטפם אל מצודת גמלא, בעזבם את כפריהם המלאים כל טוב ואת עדרי צאנם ובקרם. כאשר הגיע הדבר לאזני פיליפוס הלך גם הוא למצודת גמלא. ההמון פגש אותו בתרועות והפציר בו לקחת בידיו את פקוד הצבא ולהלחם בוַרוס ובסורים אשר בקיסריה, כי התפשטה שמועה שהם הרגו את המלך. פיליפוס השתדל לשכך את חמתם והזכירם את החסדים אשר עשה להם המלך, גם שִוה לנגד עיניהם את עצמת הרומאים ואת הנזק שיביאו לעצמם במלחמה זו49. ולאחרונה נפתה ההמון לדבריו. כשמוע המלך את מזמת ורוס, אשר אמר להשמיד את יהודי קיסריה ביום אחד עם נשיהם וטפם, שלח את אקבוס מודיוס למלא את מקומו, כפי שספרנו זאת במקום אחר50. מצודת גמלא והארץ אשר מסביב נשארה אפוא בידי פיליפוס ולכן שמרה אמונים לרומאים.

תוכן העניינים

חיי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה