אור ברסלב

חיי יוסף· יוסף בן מתתיהו

מבוא

הספר חיי יוסף הוא האחרון מכתבי יוסף בן מתתיהו ונמצא בכתבי יד בתור תוספת לספר «קדמוניות היהודים» של מחברנו. גם בספר «חיי יוסף» עצמו יש רמזים אחדים, כי לפנינו הוספה מאוחרה ל«קדמוניות». לפי דעת החוקר לאקֵיר נוספו «חיי יוסף» (Bios Josepou) אל המהדורה השניה של «קדמוניות», שהופיעה אחרי שנת 100 לספירה הנהוגה. כי בחיי יוסף (ע' 359) נזכרה מיתת המלך אגריפס השני, והיא חלה לפי עדותו של פוטיוס1 בשנה השלישית למלכות טריינוס היינו: בשנת 100 לסה"נ. המחבר היה אז כבן ששים וחמש שנה, וכנראה לא הספיק לשכלל את ספרו האחרון והוציאו בלתי מתוקן, מלא נגודים וסתירות, ואינו מתאים למסופר ב«מלחמת היהודים». דוקא מפני זה יש לספר הזה חשיבות מרובה, כי מתוכו יכולים אנו להכיר את דרך עבודתו של המחבר, אשר סגל את הספור אל מגמותיו הפרטיות.

ביחוד חשוב הוא היחס של ספרנו ל«מלחמת היהודים», יען כי האבטוביוגרפיה נספחה אמנם ל«קדמוניות», אבל בתכנה היא קרובה למה“י. רבו הסתירות בין שני הספרים האלה, ומכאן הקושי להכריע איזה משניהם עיקר. יש שמבכרים את הספור במה”י, ויש חושבים להפך, כי דוקא הרשימות בח"י, שלא «עֻבדו» די צרכן, מתאימות יותר אל האמת ההיסטורית. לדידי, אין לקבוע מסמרות בדבר ומוכרחים אנחנו בכל מקרה ומקרה לבחון, מה היא הסבה אשר יכלה לגרום לעוות האמת. לפעמים נטה יוסף מהאמת ההיסטורית ב«מלחמת היהודים» מתוך משוא פנים לטיטוס ולאגריפס (75–79), כי את הספר הזה כתב בהיותם עוד בחיים. הסיבה הזאת לא השפיעה כבר על הסופר בכתבו את «חייו», ולפי זה יש לסמוך יותר על המסופר בספר זה. אולם אפשר גם, שבמרוצת הזמן נתחדשו סיבות חדשות לסלוף האמת. אל הדברים האלה נשים לב בבאור המקומות הבאים בחשבון.

לאקיר הראה בספרו החשוב בשביל מחקרנו, שההבדלים בין מה“י ובין ח”י סבתם איננה במקורות חדשים שנתגלו למחבר. הוא השתמש באותם המקורות, אלא שנשתנתה השקפתו. בעצם הדבר יש להסכים לדעת המלומד הזה, אלא שבמקום השתנותה של השקפת המחבר יש להעמיד את «השתנות המגמה».

טרם נעבור אל המגמות אשר פעלו על יוסף בכתבו את תולדות חייו עלינו להעיר, שאין הספר הזה חטיבה אחת מזמן אחד. לאקיר הראה, שב«חיי יוסף» יש גרעין עתיק אשר בא עוד מימי שלטון יוסף בגליל, ובכן עוד מלפני המלחמה הגדולה. החוקר הזה משתדל לקלוף ולהוציא את הגרעין האמור, אשר לפי דעתי בא מתוך דין־וחשבון שכתב יוסף בשביל הסנהדרין או השלטון המרכזי מירושלים. במשך הזמן נוספו עוד שכבות אחרות. ולפיכך, בקראנו את האבטוביוגרפיה עלינו להבחין בין השכבות השונות. בפרטי הנתוח אצל לאקיר יש אמנם הפרזה, אבל דבר אחד ניתן להאמר בבטחה, שחלקי הספר «חיי יוסף» הן רשימות אשר נעשו במשך שלשים שנה בקירוב. ואם הדבר כך, מתעוררת השאלה האפשר לדבר על איזו מגמה משותפה לכל הספר? אולם מן הצד השני נכתבו הפרקים החשובים בזמן אחד, קרוב להופעת הספר, וגם הפרקים הקדומים הרחבו אז בהתאם למגמה החדשה ואותן ההוספות – בלי עבוד שיטתי, כי המחבר לא הספיק לעשות זאת, כאמור – הן הן שגרמו, שהספר חדור כמעט מגמה אחדותית, למרות מה שהחומר משולל אחדות התוכן והזמן. ומשום כך עלינו לברר את המגמה השולטת באבטוביוגרפיה של המחבר. ברור השאלה הזאת יקל לנו את ההכרעה במקום שיש סתירות בתאור המאורעות בין מה“י וח”י, וגם במקומות אחרים.

הסבה העיקרית אשר הכריחה את הסופר הזקן לתפוש את הקולמוס בכפו ולכתוב את ודויו בצורת אבטוביוגרפיה – היתה הופעת ספרו של יוסטוס יליד טבריה. הסופר הזה כתב ספר על המלחמה עם הרומים, ותאר, אפוא, אותם המאורעות שעליהם כתב יוסף, אלא שנקודת המבט של יוסטוס היתה אחרת. יוסף התרפס לפני השליטים הרומים והשתדל למצוא חן בעיניהם, ולפני פרסום «מלחמת היהודים» קבל «הסכמת» הקיסר על ספרו (ח“י עמוד פ”ב), כי על כן אורח הקיסר היה והתלונן בצל חסדו; יוסטוס לא היה תלוי באיש וכתב כפי דעתו וחפצו, ואת יוסף האשים בזיוף העובדות. התחרותו של יוסטוס היתה מסוכנה מאד ליוסף. ולבסוף הרגיש יוסף, שהקרקע נשמטת מתחת רגליו, כי מספר קוראי ספרו הולך הלוך ופחות.

ספרו של יוסטוס היה גם נעים יותר לקריאה מפאת צורתו החיצונית. יוסף התחנך בשפה הארמית ובשפה זו רקם את מחשבותיו, ועד סוף ימיו היה מוכרח להתחבט בקשי השפה היונית (קדמוניות כ' רס"ג). לעומת זאת חונך יוסטוס על ברכי הספרות היונית, כי טבריה עיר מולדתו, המטרופולין של המלך המתבולל אגריפס השני, היתה מיֻוֶּנת לחצאין (ראה עמוד כ"ו בהערה). רוב לודאי, ששפת האם של יוסטוס היתה השפה היונית. הוא בקר גם את האולפנא לדברנות והיה בקי גדול בתורת הרֵתוריקה היונית (ראה ע' ע"ח בהערה). יוסף היה אנוס להשתמש בעזרת משכילים יונים («נגד אפיון» ס"א' ט'), אשר הרחיקו את הברבריסמים מספריו וקשטו אותם בתפארת המליצה. לחלקים שונים של ספריו היו עוזרים שונים, ומשום כך חסרה בהם האחדות הסגנונית. יש, למשל, ב«קדמוניות» פרקים שנכתבו בסגנון פשוט מאד, ויש שהם עמוסים מליצות קלסיות, הלקוחות ביחוד מספרי ההיסטוריון היוני הגדול תּוּקִידִידֶס2. העדר־השויון בכתבי בן מתתיהו הוא פגם גדול, והקוראים היונים יפי־הטעם הרגישו בדבר עד מהרה. לא כן יוסטוס. הוא לא היה זקוק לעוזרים וספרו הצטיין דוקא באותה התכונה האחדותית שהיתה חסרה לספרי יוסף.

סכנה נשקפה אפוא ליוסף שספרו של יוסטוס ידחוק את ספרו הוא משוק הספרים – את המומנט הזה הדגיש לאקיר בצדק – ובפרט שאנשי חסדו של יוסף, אספסינוס וטיטוס, לא היו כבר בחיים והסופר השנוא לבני עמו היה גלמוד ועזוב. בפולמוס עם יוסטוס נלחם אפוא יוסף את מלחמת הקיום. הנשק במלחמה זו היה לו הספר «חיי יוסף».

ראינו למעלה, שיוסטוס אמר להתגבר על יוסף בשני דברים, גם בצורה החיצונית של ספרו וגם בתאור המאורעות. אשר ללבוש החיצוני של הספר ראה יוסף בעצמו, כי יוסטוס עולה עליו שבעתים. אמנם מתנחם יוסף, שאין הסגנון הנמלץ עיקר, שכן העבדים המשכילים יודעים יונית יפה (קדמוניות כ', רס"ד). אבל אלה הם תנחומים של הבל, כי הלא יוסף שאף בעצמו בכל כוחו להגיע בנדוֹן זה לאותה השלמות של העבדים המשכילים. ובכן היה יוסף מוכרח לותר בנוגע לסגנון ולהרכין את ראשו לפני יוסטוס מתנגדו. לעומת זאת תקף את יוסטוס ביתר שאת בנוגע לאמתות המאורעות עצמם.

יוסף משתמש גם בנימוקים פורמליים וגם בנימוקים עניניים או תכניים כדי להזים את עדותו של יוסטוס כותב הקורות. הטענות מבחינה פורמלית נאמרו בפרוש או באופן בלתי ישר, והנה החשובות בין הטענות הללו. יוסף פונה אל מתנגדו בשאלה «חמורה»: מדוע לא הוצאת את ספרך בימי אספסינוס וטיטוס, הלא ספרך היה כתוב ונשלם עוד לפני עשרים שנה (ע' פ"א)? אין זה אלא שיוסטוס משקר ולכן לא נועז להוציא את ספרו בימי הקיסרים, אשר ידעו את המעשים כעדי ראיה. אולם בעצם אין זו טענה. להפך, מכאן ראיה על אמתות תאורו של יוסטוס: כי מובן מאליו, שאלמלי פרסם יוסטוס את ספרו בימי השליטים הראשונים לבית פלויוס, היה נאלץ לחפות על האמת. כי מי האיש אשר יהין להוציא בספרו משפט על אכזריות מושלים בחייהם? השתיקה מחמת אונס היתה בתקופה זו מכת מדינה. טציטוס וסופרים רומים אחרים בחרו לחכות עד יעבור זעם ולשתוק מאשר להאפיל על האמת מיראת הקיסרים. כך עשה גם יוסטוס. הוא לא העיז להוציא ספר ברוח של איבה למושלים בחייהם, ובפרט שיוסף היה נכון להלשין עליו בפני הקיסרים כדי לדכא את מסיג גבולו. ובכלל לא היתה ליוסטוס כל תקוה לעמוד בהתחרות עם יוסף, כי ספרי יוסף היו מאושרים וחתומים בידי הקיסרים ולכן מצא על נקלה מוציא לאור. לעומת זאת ספק היא אם היה נמצא מו"ל שיסכן את חייו ויפרסם את ספר יוסטוס בחיי אספסינוס וטיטוס.

אמנם אין אנו יודעים נכונה מה שכתב יוסטוס על עריצי רומי, כי ספריו לא נשתמרו, אבל יוסף מודיענו שספור יוסטוס סתר את רשימות הקיסרים בספרי זכרונותיהם (ע' פ"א), ודי לחכימא ברמיזא. באמת, גם הטענה הראשונה שיוסטוס לא הוציא לאור את ספרו בימי אספסינוס וטיטוס, וגם השניה, שדבריו סותרים את ספרי הזכרונות של השליטים – עשויות דוקא לחזק את אמונתנו בדברי הסופר מטבריה.

אם הטענות הללו מופרכות כמעט מאליהן, קשה לנו להשיב על טענה אחרת של יוסף: מנין ידע יוסטוס את המעשים, שלא ראה בעיניו (ע' פ"א)? שאלת המקורות מסובכה מאד אפילו בנוגע ליוסף, אשר ספריו נשארו לנו, ומה גם בנוגע ליוסטוס, אשר כתביו לא נשארו. כאן אנו זקוקים להשערות, ובכן אפשר לחשוב, שיוסטוס, אשר חי בגליל אחרי המלחמה, הספיק במשך הזמן לאסוף ידיעות שונות מפי עדי ראיה. ויכול להשתמש גם ברשימותיו של המלך אגריפס אשר יוסטוס היה מזכירו הפרטי (ע' פ'). על כל פנים ידע יוסטוס הרבה דברים, שיוסף לא ידע או העמיד פנים שאינו יודע אותם (ע' פ"ב). יוסטוס הביא דוקא את החומר הזה והדגיש אותו ביחוד, כדי להקניט את יוסף ולהראות, שנעלמו ממנו עובדות חשובות או שהשמיט אותן בכונה בחפצו למצוא חן בעיני השליטים הרומים. ראוי עוד להעיר, שגם יוסף כתב הרבה דברים כעד שמיעה, ומאורעות מצפה יוכיחו, שלא היה יכול לראות אותם, כי היה אז ברומי. ובכן גם יוסף השתמש במקורות שונים כמו שעשה יוסטוס. אפינית היא הערתו של בנטביטש3, שיוסף נאמן יותר בתורת עד שמיעה מאשר בתורת עד ראיה…

איך שיהיה, מעלה גדולה היתה ליוסטוס שישב בארץ ישראל ולא ברומי, כיוסף – הלה לא היה בן חורין בדבריו, כי כתב בסביבה רומית ספוגת קנאה ושנאה לעם ישראל. הוא היה אנוס לכתוב הרבה גם נגד הכרתו הוא. הגע בעצמך: יוסף בן מתתיהו, החייב תודה לקיסר בעד חייו ובעד חרותו המדומה, ושכעבד משוחרר (libertinus) ו«קלִיֶנט» (cliens) קבל אפילו את שם משפחת אנשי חסדו, פלויוס; היכול איש כזה להטיח דברים כלפי השליטים, גם אם היה לו החופש לכתוב כאות נפשו? ולא זו בלבד, אלא גם הרבה טובות אחרות היטיבו מושלי רומא עם יוסף, אשר קבל דירה קבועה בארמונו של אספסינוס (ח“י ע' צ”א) ופרס סופרים קבוע (שם). בארץ יהודה נתנו לו אחוזות אשר הפקיעו העריצים הרומים ממשפחות לוחמי החרות (שם, שם), ואפילו – נשים נתנו לו במצות הקיסר (ע' פ"ט). כלום היה איש כזה מוכשר למסור דבר אמת לדורות הבאים? הסביבה ותנאי החיים היו עלולים להשפיע אפילו על איש בעל אופי מוצק, ולא כל שכן על איש רפה־הרצון כיוסף. לא כן יוסטוס. הוא ישב בגליל בסביבה יהודית, ואפילו קנאית. ריח תבערות החורבן נדף עוד ממקום מגורי יוסטוס ומשואות ההרס היו לנגד עיניו. גם היה בלתי־תלוי בחסדי המושלים התקיפים ומטבעו לא היה נוח להתרפס, ובגלל הדבר הזה נמצא פעמים רבות בסכנת מות (ח"י ע' פ'). ולולא תחנוני ביריניקי אחות המלך אגריפס, אשר ידעה להוקיר את אפיו של יוסטוס הסובל בעד הכרתו המוסרית והמדינית – כי אז לא זכה לפרסם את ספריו. איש כזה היה בלי ספק מוכשר יותר לתאר את קורות המלחמה לאשורם, אף על פי (או: דוקא מפני) שלא קרא את ספרי הזכרונות של הקיסרים.

אולם ליוסף בן מתתיהו עוד טענה מוזרה: אנכי איש גדול היחש, מזרע כהנים גדולים, ואין כמוני יודע את המסורה הקדושה של העם העברי, את רוחו ואת קורותיו, ורק אני הנני מהימן בנוגע לתולדות העם הזה. הרעיון הזה מובע בהרבה מקומות של ספרי יוסף (ראה הערה בע' י"ח). הטענה הזאת היתה עשויה להשפיע על הקורא הנכרי, וביחוד על הרומי, כי באמת היו זמנים ברומא אשר רק ה«כהנים הגדולים» שלהם (pontifices maximi) כתבו בלוחות (fasti) את המאורעות, ולאיש חילוני לא היתה האפשרות לחקור את העבר. ברם ביהודה, ובפרט בימי בית שני, היתה המסורה קנינו של כל העם והכהנים לא הצטיינו כלל בנדון זה. ואשר ליחוס סתם – היה יוסטוס גם כן יחסן גדול, הוא היה מראשי טבריה ואציליה, ובודאי שקבל חנוך טוב, וביחוד במקצוע ההשכלה הכללית, אשר היתה נפוצה בעיר הלניסטית זו. ובכן גם לטענה הפורמלית הזאת אין כל יסוד, כשם שהטענות האחרות אינן מבוססות.

אחרי הטענות הפורמליות באות הטענות העניניות הנוגעות לעצם המאורעות המתוארים בידי שני הסופרים. כדי להעריך את הענין כהלכה צריכים לדעת את עמדת יוסטוס במלחמת היהודים עם הרומים. דעות החוקרים בזה מחולקות. יש שמתארים את יוסטוס כלאומי נלהב מסוגו של יוחנן מגוש חלב, אשר גם הוא היה מתנגדו של יוסף, ויש שחורצים עליו משפט בוגד ואוהב הרומים. האחרונים נשענים על העובדה, שיוסטוס, אשר נלחם בראשונה בערי היונים והסורים, עבר אל המלך אגריפס השני אחרי שאספסינוס כבש את רוב הגליל (ע' פ'). יוסף איש ריבו אומר, שיוסטוס בגד ברומים מתוך טעמים אגואיסטיים, כי קוה לעלות לגדולה בחלופי השלטון (ע' כ"ז). לפי דעת יוסף השתמש יוסטוס בנגוד שבין שתי הערים הגדולות בגליל, טבריה וצפורי, כדי להשיג את חפצו. צפורי היתה נאמנה לרומי ולפיכך עורר יוסטוס את אנשי טבריה למלחמה באמרו, כי על ידי כך תקח טבריה את רסן הממשלה בגליל. מתוך הדברים האלה הסיק בֶּרוַלד4 את המסקנה, שיוסטוס התקומם ברומים בחפצו שעיר מולדתו תצטיין במלחמת החרות. אולם אחרי שטבריה נפלה בידי הרומים לא היתה לו כבר כל סבה להמשיך את הקרב ובקש לו מנוס אצל אגריפס. אולם אין ערך לדברי יוסף, כי אינו בקי במהלך המאורעות בטבריה, ואצלו ישנן סתירות יסודיות בנוגע לזה. במה“י מתאמץ יוסף לפי האפשר להצדיק את טבריה, שלא נתנה יד למורדים, ובח”י, להפך, משתדל הוא להאשימה, ולעומת זאת הוא מדגיש על כל צעד ושעל את האמון של צפורי לרומי, כי צפורי היתה, כאמור, צרת טבריה. לתאור שלילי של טבריה גרם יחסו הרע של הסופר יוסף אל יוסטוס יליד טבריה. יוסף קוה להבאיש את יוסטוס בעיני הרומים, אם יראה שעיר מולדתו היתה מקום של מורדים ושונאי רומא.

לפי דעתי עלינו להשתמש רק בעובדות. עובדה היא, שיוסטוס נלחם בסורים ויונים תושבי הארץ, ועובדה הוא גם כן שיוסטוס עבר אחרי כן אל אגריפס. השאלה היא: תחילה מה סבר ובסוף מה סבר. יש להבדיל בין המלחמה עם התושבים הזרים בארץ ישראל ובין המלחמה ברומים. בראשית המרד הרימו הזרים בא"י את ראשם והציקו ליהודים. מקסריה נפתחה הרעה ועברה אל הערים האחרות אשר רוב יושביהן היו זרים, וביחוד אל הערים היוניות שהיו שייכות אל «ברית עשר הערים» (דֵקַפּוֹליס – Decapolis). הזרים היו נכונים להשמיד את עם היהודים וחכו רק להזדמנות בשביל לבצע את מזמתם. הזרים הללו היו לפעמים גם למורת רוח לאגריפס עצמו, אף על פי שהיה ידיד הרומים (ח"י ע' 53 ועוד). ולכן אין ספק, שגם בין אנשי השלום היו רבים אשר נשאו את נפשם להלחם בזרים הללו, ביחוד אחרי הטבח אשר ערכו בערי הדקפוליס. איש כזה היה לפי השערתי – יוסטוס מטבריה. בעיקר הדבר לא חפץ להתקומם ברומים, כי כאיש בעל השכלה הלניסטית ידע היטב את עוז שלטונם ולא האמין בהצלחת המרד. אבל יוסטוס לא יכול לשבת בחבוק ידים ולראות את מעשי הזרים בארץ ישראל, ולכן התעורר לקחת מהם נקם. המלחמה ברומי היתה נגד רצונו. הוא יצא נגד הרומים רק במדה שאלה תמכו בידי הזרים השנואים לו, ולפיכך התפרק את נשקו כאשר הרומים כבשו את הגליל והיו לאדוני הארץ. הוא שנא בלי ספק את הרומים, ואפשר שתמך בחשאי בידי המורדים גם אחרי בואו לאגריפס. ולכן נענש בידי אגריפס פעמים למאסר, פעם לגלות ופעם יצא דינו אפילו למות (ע' פ'), אולם הוא עצמו התיאש מן הנצחון.

יוצא מזה, שיוסטוס לא היה קנאי לוחם בעד החרות כיוחנן מגוש חלב, אבל גם בוגד כיוסף לא היה, כשם שאי אפשר לכנות בשם בוגדים את כל אנשי השלום, אשר ביניהם היו בני־עליה כרבי יוחנן בן זכאי.

בירור עמדת יוסטוס במלחמה יועיל לנו להבין את ההבדל בין שני הסופרים בתאור המאורעות. אולם לדאבוננו שואבים אנו את כל הידיעות מתוך האבטוביוגרפיה של יוסף, והוא לא מצא לנחוץ למסור לנו בפרוטרוט את ההבדלים שבין תאורו ובין זה של יוסטוס. בשביל יוסף היו חשובים רק הפרטים אשר יש להם שייכות אליו בעצמו. זה מתאים למגמת הספר אשר בו חפץ לתאר את עצמו כבחיר אלהים ואנשים. לעומת זה לא יחס כנראה חשיבות מרובה למאורעות אחרים, אשר אינם נוגעים לו עצמו. אמנם יש מלומדים הסבורים שתאורו של יוסטוס הכריח את יוסף לשנות פרטים שונים ב«חייו» ממה שכתב ב«מלחמת היהודים». ואם הדבר כן – אפשר ללמוד מן הסתירות אשר בין שני ספרי יוסף את דעת יוסטוס, כי הלא הוא הוא שגרם לסתירות הללו והשפיע על יוסף לשנות ולתקן את תאורו הקודם. ביחוד השתדל המלומד לוּטֶר5 להראות, עד כמה אפשר לבאר את הסתירות בספרי יוסף מתוך השפעת יוסטוס. אולם למרות חריפותו של לוטר לא עלתה בידו לתת לנו תמונה שלמה ובטוחה מתאורו של יוסטוס ולכן מוכרחים אנחנו להסתפק במשפט כללי, שספורו של יוסטוס היה קרוב יותר אל האמת ואל המציאות ההיסטורית, כי לא שוּחד בחסדי השליטים כיוסף ולא הגה להם חבה. הוא לא רק ראה את הדברים כמו שהם, אלא גם מצא עוז בנפשו לכתוב את האמת, ואם הדבר לא היה בגדר האפשרות – ידע כמו טציטוס את סוד השתיקה…

אולם לדעתי התעה יוסף יותר במה שגלה, כביכול, מאשר במה שהעלים. בפרק ששים וחמשה של «חיי יוסף», שנכתב נגד יוסטוס, מגן המחבר על עצמו מפני הוכחת יוסטוס, שהוא גרם למרד אנשי הגליל. לכאורה נראה מן הוכוח הזה, שהקרב ברומי היה בעיני יוסטוס חטא גדול ובזה הוא דומה ליוסף אשר מתאמץ להראות, כי הנהו חף מפשע המרד.

ברם שגיאה גדולה היא במה שהמלומדים מעריכים את דעת יוסטוס לפי מענה יוסף. הם סבורים, כי גם יוסטוס חשב את המלחמה לעוון גדול, וממילא גם הוא כיוסף היה עבד נרצע לרומים. לפי ההשקפה הרווחת יש לפנינו וכוח מוזר. יוסטוס «מאשים» את יוסף על שעמד בראש תנועת החרות, והוא «מצטדק» שהיה תמיד מסור בנפשו לרומים, אפילו בשעה שנטל עליו להלחם בהם. ובאמת אין הדבר כך. דעת יוסטוס היתה שונה לגמרי מדעתו של יוסף. כדי להבין את יוסטוס חייבים אנחנו לשים לב למצב הדברים, וביחוד אל הסבות אשר גרמו להתמרמרות יוסטוס על יוסף בן מתתיהו. אבאר את הענין בקצרה:

מעשי יוסף בגליל וחייו אחרי כן היו עשויים להרגיז את לב כל איש ישר ובעל נפש. הגליל היה משגבה של ארץ ישראל, גם באוצרותיה הטבעיים וגם באנשיה הנלהבים לרעיון החרות. אלמלי עמד בראש המדינה איש כיוחנן מגוש חלב – היה יכול לחולל נפלאות. ארץ הגליל היתה מתאימה מאד למלחמה ברומים. ליהודים לא היו, כידוע, פרשים, והרוכבים הרומים נצחו אותם תמיד. היהודים הרגישו את החסרון הזה במשך כל המלחמה. אולם בגליל ההררי לא יכלו הפרשים להביא לרומים תועלת רבה ויד היהודים הרגלים היתה על העליונה. ולכן אין להתפלא, שהיהודים שמו את מבטחם בארץ הגליל. ואפילו אלה שלא האמינו בנצחון גמור חשבו, שמתוך אחוד ורכוז הכוחות בגליל יוכלו להשיג תנאי־שלום נוחים מאת הרומים. ומה עשה בן מתתיהו? בחוסר משמעת כלפי השלטון הירושלמי ובתחבולותיו המגונות הביא את אנשי הגליל למפח נפש ושלל מהם את המרץ למלחמה. ההרס המוסרי של מדינת הגליל גרם לחרבן כל הארץ. את זאת ידע יוסטוס ולא יכול לסלוח ליוסף את פשעיו.

הסבה העיקרית השניה של שנאת יוסטוס ליוסף הוא יחסו של הלה לגבורי החרות, אשר הוא בעצמו אבד אותם בתועבותיו. אין אצל יוסף אפילו צל של רגשי נוחם ושל רגש הכבוד. הוא נועז ב«מלחמת היהודים» לחלל את זכר גבורי האומה, קורא אותם בשם שודדים וליסטים. ואלה הם אותם האנשים בעצמם שהוא היה סבת אסונם! יוסטוס, כיהודי הלניסטי, היה אולי קצת «פושר» בעניני היהדות, אבל לבו הישר התעורר בקרבו לקחת נקם מיוסף השוכן על במתי ההר הפלטיני ברומא. הדבר לא היה קשה. יוסטוס היה צריך רק להשען על העובדה, שיוסף עמד בראש ה«שודדים», ואם הלוחמים היו «ליסטים» – הרי היה הוא עצמו «ארכיליסטים».

האפשר ששלשים שנה אחרי המלחמה היה ליוסף עוד צורך להצטדק על מה שלקח חלק במלחמה עם הרומים? באמת מסופק הדבר, אם עלה עוד בדעת איזה מושל רומי לענוש את יוסף בגלל הדברים הנושנים האלה. אבל אין זה עיקר. היהודים השתמשו באופנים שונים כדי להוריד את יוסף השנוא להם מגדולתו. יונתן מקיריני האשים אותו בנתינת יד למורדים בקיריני (ח“י ע' צ”א). האשמות כאלה, שנשנו פעמים רבות (שם, שם), שמשו אמתלה להכשיל את יוסף. גם יוסטוס חפץ להשניא את יוסף על הרומים, וביחוד על הקוראים הרומים, להסיר את המסוה מעל פניו ולהראות את צביעותו לעיני כל. ואם נבין את הדבר כך – לא נמצא כל קושי בהאשמת יוסטוס. דעתו לא נחה בקובלנה, שיוסף זייף את תאור קורות המלחמה. יוסטוס לא הסתפק בהזמת עדות יוסף, אלא חפץ להזים את העד בעצמו. יוסטוס נאלץ לשתוק כשלשים שנה בימי אספסינוס, טיטוס ודומיטינוס, באין יכולת להביע את דעתו על דבר המלחמה וכותב קורותיה. בא זמנם של השליטים המתונים נֶרוָה וטריינוס, הכעס החבוי והטמיר התפרץ עכשיו בעוז ואמר להשמיד את הכהן הירושלמי בעבר והעבד המשוחרר של קיסרי רומא בהווה.

הסכנה היתה גדולה, כי הטענות של יוסטוס היו איתנות ומוצקות והתחילו לפעול על הקהל, ובפרט שהובעו בסגנון נמלץ ובכשרון הדברנות. יוסף לא יכול לחשות. בחפזון לקט אי אלו שברי חומר היסטורי מימי שלטונו בגליל, הוסיף פרקים אחדים מתולדות חייו בראש ובסוף הספר, הכניס לתוך הפרקים פרשה אחת של וכוח עם יוסטוס, אשר בה התאמץ – כמובן בעזרת אחרים – להגיע עד לכתפי מתנגדו בבחינת המליצה הריתורית, הקטעים אשר היו לו מן המוכן הורחבו בהוספות שונות, ואת התערובת הזאת הוציא בשם «חיי יוסף».

תוכן העניינים

חיי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה