חיי אדם· רבי אברהם דאנציג
שבת ומועדים
כלל א
א דין הכנסת שבת מערב שבת (רמ"ט):
שבת קודש הוא האות הגדול והברית שנתן הקב"ה לישראל. למען ידעו כי ששת ימים עשה ה' כל מה שברא בשמים ובארץ ושבת ביום השביעי והוא יסוד האמונה לידע שהעולם הוא מחודש וכיון שברא הכל הוא אדון על הכל ואנחנו עבדיו ומחוייבים לעשות רצונו ולעבדו בכל גופנו ונשמתנו וממוננו כי הכל שלו. והזהירה התורה על שמירת השבת י"ב פעמים ואז"ל כל המשמר את השבת כאלו מקיים כל התורה כולה וכל המחלל את השבת כאלו כפר בכל התורה כולה וציותה התורה לזכור בכל יום ויום את השבת כמו שכתוב זכור את יום השבת ור"ל להיות זוכר תמיד השבת כדי לקדשו ולענגו ולכן היה שמאי הזקן אומר על כל דבר נאה שקנה זו לשבת ואם מצא נאה הימנה אכל הראשונה והניח השניה וכן בכל יום אך הלל הזקן שהיה מדתו במדת בטחון וכדי לחזק בטחונו לא היה נוהג כן אלא שהיה בוטח שיזדמן לו נאה לכבוד שבת ועל כל פנים מודה בשאר כל אדם ופשיטא בדבר שאינו שכיח לקנות כשיזדמן לו דבר שלא יהיה נפסד אזי יניח אותו לשבת וכן כשמונין מנין הימים יהיו מונין על שם השבת דהיינו יום ראשון בשבת ויום שני בשבת וכן כולם כי קדושת השבת הוא נמשך לכל יום כי הוא המרכז האמצעי שכל ימי השבוע יונקים ממנה יום א' ב' ג' נקראין אחר השבת שהם מקבלים קדושה משבת העבר ויום ד' ה' ו' נקראים קודם שבת כי הם מושפעים ומקבלים קדושה משבת הבאה ולכן ההולך במדבר או שנשבה בין העובדי כוכבים ואינו יודע מתי הוא שבת מונה ז' ימי' מיום שנתן אל לבו ושכחו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה ואם יש לו ממה שיתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל בכל הימים עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום אפי' ביום שמקדש בו כדי פרנסתו מצומצמת מפני פקוח נפש שאם לא יעשה מלאכה ימות ואם יש לו לחם או שאר דברים הנאכל חי אסור לו לבשל אבל מות' לילך אפי' ביום שמקדש בו לפי שתחומין אינו אלא מדרבנן והתירו לו כדי למהר לצאת מהמדבר אבל שאר איסור דרבנן אסור. היה יודע מנין הימים שיצא בו כגון שיודע שהיום יום רביעי או יום חמישי ליציאתו אבל אינו יודע באיזה יום יצא מותר לעשות כל מלאכות ביום שמיני ליציאתו שביום כזה יצא מביתו דבודאי לא יצא בשבת וכן ביום ט"ו וביום כ"ב וכן לעולם (סימן שד"מ) הטעם לפי שקדושת שבת מתפשט בכל יום ולכן כל יום שישבות מכל מקום יש בו מקצת קדושת שבת:
ב ולכן מצוה להשכים בבקר בערב שבת להכין צרכי שבת כדכתיב והיה ביום הששי והכינו משמע תיכף כשיהיה יום הששי יכינו ואם לא ימצא לקנות כלום לאחר התפלה יקדים לקנות מקודם ובלבד שקרא ק"ש קודם (ססי' רנ"א במגן אברהם) ודבריו צ"ע כיון שכת' דהוא מ"הת א"כ כיון שהיא עוברת למה לא יבטל גם ק"ש שהרי צרכי שבת מקודש וקיימא לן תדיר ומקודש שוין וכמו שכתבתי בהלכות ברכות כלל ס"ח וגם מה שכת' שלא יפרוש מן הצבו' מה ענין זה לזה. (על כל פני' נראה לי דאם יש לו איז' דבר לאכול בשבת אסו' לבטל תפלה וכ"ש קריאת שמע):
ג מצוה על כל אדם שיכין הוא בעצמו גם כן שום דבר לצרכי שבת לכבדו אף על גב שיש לו משרתים כדמצינו בהרבה אמוראים ומהם ילמוד כל אדם ובפרט בימים הקצרים ומכ"ש כשרואה שכבר הוא סמוך לשבת שאז הוא מחוייב לעסוק בכל כחו. וראיתי אנשי מעשה גדולי תורה שהיו מכבדין הבית בעצמן בימים הקצרים כדי שלא יתחלל שבת וזה חוב גמור על כל אדם דמ"ש דאין לו מי שיכין או שהשליח אין לו פנאי ולא יאמר לא אפגום כבודי כי זה הוא כבודו שמכבד השבת (סי' ר"נ):
ד המנהג בכל ישראל לאפות לחמים לכבוד שבת ומלבד הטעם כדי שתטול האשה חלה שבע"ש נברא אד"הר שהיה חלתו של עולם עוד יש טעם אחר כדי לאכול פת ישראל ולכן הנוהגין לאכול פת פלטר של נכרי בחול מ"מ יש ליזה' שבשבת יאכל דוקא פת של ישראל (רמ"ב):
ה ירבה בבשר ודגים ומטעמים כפי יכלתו וישחיז הסכין שזהו הכל מכבוד השבת וידמה בדעתו כאלו יבא אליו להתאכסן מלך בשר ודם כמה מכבד הבית ומציע המטות וכל שכן שבת מלכתא (סי' ר"נ):
ו העושה מלאכ' בערב שבת ממנח' ולמעל' אינו רואה סי' ברכה מאותה מלאכ' וי"א דדוקא ממנחה קטנה ודוקא בדרך קבע אבל בדרך ארעי מותר ולצורך שבת מותר כל היום אפי' לתקן בגדי חבירו אם אינו נוטל שכר ומותר להסתפר כל היום אפי' בשכר דניכר לכל שהוא לצורך השבת ומותר לכתוב אפי' אגרת שלומים ומכ"ש ספרי' בדרך למודו אבל אסור לכתוב לחבירו בשכר וצריך להזהיר מאד הבעלי מלאכות שכמה פעמים נמשך מלאכתם עד שתחשך (סי' רנ"א):
ז מדינא אסור לילך מע"ש יותר משלשה פרסאות ועכ"פ צריך כל אדם ליזהר מאד שיכנס לאושפיזא בעוד יום גדול כדי שיכולין להכין צרכי שבת בשבילו כי כמה מכשולים בא עי"ז שבעל אושפיזא או אפי' בביתו כשבא סמוך לשבת מוסיפין לבשל בשבילו ומחללין שבת ומכ"ש שכמה פעמים יכשל שיתאחר בדרך עד שחשכה ממש וכמה חילול שבת יש בהוצאה והכנסה ויציאה מחוץ לתחום ושביתת בהמתו ולכן כל זה ישים האדם ללבו ולא יסיתנו היצר לומר עוד היום גדול והדרך טוב (סי' רמ"ט):
ח מי שמרגיש בעצמו שאם לא יאכל בע"ש לא יחלש בשביל זה מצוה שלא יאכל אפי' סעודה הרגיל בה בחול אבל מדינא מותר ומ"מ מצוה למנוע מלקבוע סעודה אפי' מה שרגיל בחול מט' שעות ולמעלה אבל סעודה שאינו רגיל בחול אפי' סעודת מצוה אסור לעשות בע"ש אם אפשר לעשות ביום אחר אבל מה שזמנה בע"ש כגון מילה בין בזמנה או שלא בזמנה ופדיון הבן בזמנו מותר ונ"ל אפי' שלא בזמנו ומ"מ נכון להקדימו בבקר כדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתיאבון (שם):
ט אין להתענות בע"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה אלא אם כן הוא אסטניס שאם יאכל ביום לא היה אוכל בלילה ולכן המקבל עליו לההענות תענית יחיד יתנה בפירוש בשעת קבלת תענית שלא ישלים ובדיעבד שלא התנה אעפ"כ א"צ להמתין עד צ"הכ אלא תיכף לאחר יציאתו מב"הכנ יאכל. ולענין (יאר צייט) אם חל (יאר צייט) הראשון בע"ש לא ישלים ואז לעולם כשיחול בע"ש א"צ להשלים אבל אם חל בחול והשלים אם כן כבר קבל עליו להשלים אזי אפי' חל בע"ש צריך להשלים ואם הוא חלש והתענית קשה עליו המיקל לא הפסיד אם אינו משלים (ט"ז) ונ"ל שיתיר נדרו ואז מותר לכ"ע (סי' רמ"ט):
י מצוה לרחוץ כל גופו ויטבול ואם אי אפשר לו על כל פנים ירחץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת ומצוה לחוף ראשו וליטול צפרניו בערב שבת ויזהר לשרוף הצפרנים או לקברן והזורקן רשע ולא יקוץ צפרני ידיו ורגליו ביום אחד (סי' ר"ס):
יא נ"ל דאע"ג דמצוה להתפלל לכתחלה מנחה בזמן מנחה קטנה אבל בע"ש לא מיבעיא אם נכנס למרחץ די"א דאסור לכנס לאחר חצות עד שיתפלל ואפי' אם אינו נכנס למרחץ ראוי להקדים להתפלל מנחה כדי שיהיה פנוי בעת קריאה לבה"כנ שלא יצטרך לילך מביתו עד שיזרז את ב"ב שידליקו נרות בזמנם כי הנשים מתעצלים בכך ומתאחרים והרבה פעמים באים לידי חילול שבת ומכל שכן המשרתות ולכן ישגיח על זה לזרזם:
יב חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת קודם חשיכה שלא יתחוב בו מחט ובשקים התפורים בבגד שמא מונח בו דבר מוקצה או שאר דבר ויוצא בו לרשות הרבים:
כלל ב
א דין איזה מלאכה מותר להתחיל בע"ש:
מותר להתחיל במלאכה בע"ש סמוך לחשיכה אע"פ שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרת מאליה בשבת ודוקא בדבר דליכא למגזר בו שיבוא לידי מלאכה דאורייתא ולכן מותר ליתן צמר לצבוע ביורה סמוך לחשיכה אם היורה אינו על האש והיא טוח בטיט אבל אם היא על האש אסור שמא יחתה בגחלים ואפי' אינה על האש אם אינה טוח בטיט אסור שמא יגיס בה בכף והמגיס בקדרה אפי' אינה על האש חייב משום מבשל ואפי' כשהוא מבושל כל צרכו יהיה חייב משום צובע וכן כל כיוצא בזה (רנ"ב):
ב הא דגזרינן שמא יחתה דוקא בדבר שהחתוי מועיל לה ולא יזיק אבל אם הוא דבר שהחתוי יזיק לה מותר אפי' אם היא אצל האש (סי' רנ"ד):
ג אסרו חכמים לבשל בתחילה סמוך לחשיכה דבר שרוצה לאכול בשבת שמא יחתה בגחלים למהר בישולן (עיין סימן ר"ג מ"א ס"ק ד' וסימן רנ"ד ס"ק כ' וסי' רנ"ז ס"ק ב') ואפי' אין צריך לזה לשבת אסור דגזרינן שמא ימלך לאוכלו בשב' ויחתה ומ"מ דבר שא"א לאכלו בלילה כגון בשר חי מות' ליתן סמוך לחשיכ' ממש ולכן אסור להדביק פת בתנו' אלא א"כ יקרמו פניה דהיינו כל שפירס' ואין חוטין נמשכין ממנה וכן פשטידא או (פלאדן) כדי שיקרום פניה ויתבשל מה שבתוכה קודם שבת היינו קודם בין השמשות אע"ג שלא יקרום פניה קוד' קבלת שבת וצ"ע וכן כל דבר שאינו נאכל חי אלא ע"י הדחק כגון תפוחי יער ובצל וכיוצא בו אסור להניחו על האש אא"כ יש שהות קודם בה"ש שיתבשל כחצי בישולו דאז לא חיישינן עוד שיחתה בגחלים בשבת דבלא"ה יתבשל אבל דברים הנאכלין חיין כגון פירות וחלב וכיוצא בו לא חיישינן שיחתה וכל זה על האש או תנור שאינו טוח בטיט אבל בתנור שטוח בטיט כמו שאנו נוהגין מותר ליתן הכל דבזה לא חיישינן שמא יפתח הסתימה ואם עבר ונתן בשוגג ואין לו מה יאכל מותר. ובפת אסור להוציא מן התנור יותר ממה שצריך לשבת. ומ"מ לא יוציא ברחת דמחזי כעובדין דחול אלא בסכין וכיוצא בו ואם במזיד בין בפת ובין שאר דברים אסור עד מוצאי שבת (סימן רנ"ד סעיף ח') ומזה תראה שעוברי דרכים שנותנין יורה עם דגים לבשל סמוך לחשיכה שצריכין ליזהר שעכ"פ יתבשל קודם חשיכה חצי בישול ואם לאו אסורין לאכול בשבת (שם):
ד כשבא ליטול הקדרה בשבת מן האש אם הקדרה עומדת על גחלים הבוערים בענין שא"צ להזיז הגחלים אם אין לו נכרי מותר הישראל ליטול אבל כשהגחלים מונחות סביב הקדרה וכשיטול הקדירה יזיז הגחלים ונמצא מבעיר התחתונות ומכבה העליונות אסור על ידי ישראל אבל על ידי נכרי מותר כיון שאין כוונת נכרי להבעיר ולכבות אע"ג דהוי פ"ר מותר על ידי נכרי (רנ"ג):
ה גם אסרו חז"ל להטמין אפילו בע"ש בדבר המוסיף הבל. ובשבת אסור להטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל והכל משום גזרה שמא ירתיח אך הטמנה שלנו בתנור אפילו אינו טוח בטיט שרי לכ"ע דלא נקרא הטמנה אלא כשנוגע הדבר במטמין בו בגוף הקדירה מלמעלה ולמטה ובכל צדדיו אבל בתנור אינו נוגע בקדרה וגם מה שנוהגין להטמין (קאווע) בגומא שעל התנור ומכסין בבגדים מלמעלה דאף שאינו נכון לדעת כמה פוסקי' ומצריכין להניח עכ"פ דף על הקדירה ואחר כך לכסות בבגדים. אמנם יש להם על מה שיסמכו ולכן אין לאסור דס"ל דכיון דבכל שעה התנור מתקרר וגם ל"ש למיגזר שמא יטמין בו כולו כיון שאין ראוי להטמין בו אבל אם נותן בגומא חול שהוא דבר המוסיף הבל אע"פ שאין מטמין כולו בתוכו רק ששולי הכלי עומד בחול ולמעל' מכוסה בבגדים על הקדרה אסור כיון דחול מוסיף הבל גזרינן שמא יטמין כולו והמטמין בדבר המוסיף הבל אפילו בדיעבד אסור לרוב הפוסקים אם היה במזיד ואם היה בשוגג וכבר נתבשל כל צרכו אע"פ שהוא מצטמק ויפה לו מותר אבל אם לא היה נגמר כל בישולו אסור אפי' בשוגג אפי' לאחרים עד מוצאי שבת (סי' רנ"ז). וכל זה כשהטמין לצורך לילה אבל אם הטמין לצורך מחר בדיעבד יש להתיר ולסמוך על הפוסקים דכל שהטמין לצורך מחר לא חיישינן שמא יחתה ומ"מ אם רגיל בכך אסור (סי' רנ"ז):
ו אסור לכרוך בשבת קדרה עם מאכל חם בכרים וכסתות דהא בשבת אסור לכ"ע להטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל ודוקא כשהמאכל עדיין בקדרה שבישלה אבל אם פינן לקדרה אחרת מותר לכרוך וכן אם היה מוטמן כולו בבגדי' מער' שבת מותר להחזירו או ליתנו בכרים וכסתות אפי' בכ"ר (שם):
ז יש שפותחין התנור בלילה וזה איסור גמור דשמא יש קדרות שלא נתבשלו עדיין כל צרכן וע"י שסותמו אח"ז גורם בישול לכן אסור אפילו להוסיף בגדים על התנור כי על ידי זה גורם חימום ובישול ואפילו על ידי נכרי אסור לסתמו. ואם סתמו ישראל או הוסיף בגדים אפילו בדיעבד אסור המאכל ואם נכרי סתמו אפשר דיש להתיר בדיעבד המאכל כיון שבלא"ה היה מתבשל מלבד שיש עוד איסור מכבה ומבעיר כשיש אש בתנור כדלקמן במלאכת מבעיר (סוף סי' רנ"ט). וכן צריכין ליזהר כשמעמידין (בקאחלע) של תנור בית החורף (קאווע) או שארי דברים אע"פ שכבר הוא מבושל וכ"ש אם עדיין לא נתבשל וסותמין (הקאחלע) צריך ליזהר שאם נפתח משחשכה שלא יסתום בשבת כל זמן שאינו חם כל צרכו ובדברים חיים עד שיהיה מבושל. דידוע דע"י הסתימה הוא נתבשל:
ח אסור להטמין כלי עם משקין צונן בכלי שיש בו חמין אע"ג דאינן חמין כ"כ שיהיה שייך בישול אם מטמין כולו בתוכו הוי הטמנה ואסור (ט"ז רנ"א) וכ"ש דאסור להניח בתוכו כשהוא חם כ"כ שיכולין הצונן להתבשל ואז אסור אפילו אינו מטמין כולו בתוכו:
ט שאר דינים שבש"ע שבסימן רנ"ג עד סימן ר"ס מבואר לקמן בכלל כ' במלאכת אופה:
כלל ג
א באיזה ענין מותר ליתן מלאכה לנכרי בע"ש (סי' רמ"ד רמ"ה רמ"ו רנ"ב):
אסרו חכמים להניח לנכרי לעשו' מלאכת ישראל בשבת וסמכו זה על פסוק כל מלאכה לא יעשה בהם משמע אפילו ע"י נכרי ודוקא למסור לו המלאכה בשבת או עפ"י אופנים שנבאר אבל ליתן לו מע"ש מותר ולכן פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה בע"ש אפילו סמוך לקבלת שבת ואעפ"י שהנכרי עושה המלאכה בשבת ודוקא עפ"י אופנים אלו. (א) שלא יעשה בבית ישראל שעכ"פ יוציא הכלי מבית ישראל קודם השבת. (ב) שיפסוק שכר וזה נקרא קצץ. (ג) שלא יהיה שכיר יום אלא בקבלנות. (ד) שלא ייחד לו המלאכה בשבת ואפי' לומר לו ראה שאני צריך למלאכ' זו תיכף אחר שבת דהוי כמו יחד מלאכתו לשבת. (ה) שיהיה דוקא מלאכת תלוש ולא יהיה לצורך מחובר כלל וכ"ש מלאכת מחובר עצמו. (ו) שלא יהיה מפורסם שמלאכה זו הוא של ישראל זה אם הנכרי עושה המלאכה במקום מפורסם. (ז) שלא ירויח הישראל במה שעושה הנכרי המלאכה בשבת. (ח) שלא יהיה הנכרי מושכר לו לשנה לעשות לו תמיד מלאכה ונבאר כל פרט ופרט באריכות:
ב פן א' שיוציא קודם השבת מביתו של ישראל אע"ג שפסק עמו כבר שאם יצא בשבת עם הכלים מחזי כנותן לו בשבת ושוכרו בשבת ולכן אפילו הניח הכלי' בבית מיוחד שבביתו וייחד המקום לנכרי אפ"ה אסור (עיין בסי' רנ"ב במגן אברהם ס"ק ד' דבשאלה יש להקל בייחד לו מקום אבל הכא נ"ל דלכ"ע אסור וגרע ממכירה שמחמיר המגן אברהם שם ע"ש) ולכן מי ששכר נכרי להוליך סחורתו צריך להוציאו מביתו קודם שבת אבל אסור להניחו ליקח מביתו בשבת (סימן ש"ז):
ג (פן ב') קצץ ר"ל שיאמר לו שיתן לו שכר כראוי או שהדבר ידוע שלעולם נותנין שכר על מלאכה זו אעפ"י שלא קצץ עמו כמה שכר יתן לו דכיון שהנכרי יודע בוודאי שיתנו לו שכרו ואם כן כשעושה המלאכ' בשבת בשביל עצמו עושה כדי למהר להשלים מלאכתו. וה"ה אם הנכרי מתחיל ואומר לישראל תן לי מלאכה זו ואני עושה לך בחנם דידוע דבודאי כבר קיבל הנכרי הנאת מישראל והוי כנותן לו שכר אבל אם הישראל מבקש הנכרי לעשות לו בחנם אע"ג דמסתמא הנכרי עושה בשביל הנאה שקיבל או שיקבל מישראל מכל מקום מיחזי שטורח בשביל ישראל ונכון להחמיר בזה אם לא במקום צורך (סימן רמ"ז) אבל כשהנכרי מסופק אם יתנו לו שכר כלל ואלו היה יודע שלא יתנו לו שכר לא היה עושה בחנם א"כ מיחזי כשלוחו של ישראל ואסור לכולי עלמא. ומיהו דווקא בערב שבת אם אין שהות לגמור המלאכה קודם שבת אבל אם יש עדיין שהות לגמור קודם שבת מותר לכ"ע אפי' בלא קצץ ובד' או בה' אעפ"י שהיא מלאכה שלא יוכל לגמור קודם שבת יש מתירין דדוקא בע"ש מיחזי כשלוחו (סימן רנ"ב במגן אברהם) ויש לסמוך עליהם ואם היא מלאכה ניכרת שהיא של ישראל יש להחמיר אם לא לעת הצורך ושליחות איגרת הוי מלאכה ניכרת שהוא של ישראל אם הוא בכתב יהודית (סי' רנ"ב במגן אברהם ס"ק ס'):
ד (פן ג') שלא יהיה שכיר יום אלא בקבלנו' ופירש קבלנות שמקבל עליו לעשות מלאכה זו בעד סך כך וכך. ונ"ל דה"ה אם שוכרו שבעד שבוע א' נותן לו כך וכך בין יעשה בשבת או לא דאל"כ הוי כאלו מצווה לו שיעשה בשבת:
ה (פן ד') שלא ייחד לו מלאכתו בשבת דאל"כ הוי אמירה לנכרי שבות. ואין חילוק אם אומר לו בשבת או שאומר לו קודם השבת שיעשה מלאכה בשבת אלא יתן לו סתם וכיון שרשות לנכרי לעשות מתי שירצה אף כשעושה בשבת אינו אלא למהר להשלים פעולתו ולכן אסור ליתן לנכרי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת ואפי' אינו אומר לו בהדיא לקנות בשבת אך שהדבר ידוע שא"א לקנות אלא בשבת שאז הוא יום השוק. אבל בד' וה' מותר ליתן לו בסתם אף על גב שיודע שיקנה בשבת וכן מותר ליתן בערב שבת אם אפשר להשיג בשאר ימים ובלבד שלא יאמר לי קנה בשבת. ומותר לומר לנכרי בערב שבת קנה לעצמך ואקח ממך אחר שבת. (סי' ש"ז) ואתן לך ריוח (עיין סי' תמ"ח) ועיין לקמן כלל ק"א סימן ג' דבדיעבד מותר אם קנה הנכרי בשבת (ובט"ז סימן ש"ו נעלם דין זה):
ו (פן ה') שיהיה דוקא מלאכת תלוש אבל מלאכת מחובר אפילו עומד במקום דאין ידוע שהוא שלו אסור לפיכך הפוסק עם הנכרי לבנות לו חצר ובית או לקצור שדהו אם היתה המלאכה במקום שיש לחוש שיבואו שם יהודים בשבת אעפ"י שהוא דר בין הנכרים כיון שיש קרוב למלאכה זו יהודים בתוך תחום שבת אסור לו להניח לנכרי לעשות המלאכה בשבת אעפ"י שקצץ עמהם שכר בקבלנות ומותר מדינא מ"מ אסור מפני הרואין שאינם יודעים ויחשדוהו שהם שכירי יום וזה אסור מדינא ואפילו לקצור שדה שדרכו ליתנו באריסות דהיינו שהנכרי עובד ונותן לבעה"ב מחצה או שליש וזה מותר מדינא גם חשד ליכא שהרואים יאמרו שהוא אריס ולצורך עצמו עושה בשבת וא"כ היה לנו להתיר בקבלנות שהרואים יאמרו שהוא אריס מ"מ אסרו חכמים בקבלנות דהא דהתירו ליתן באריסות היינו דוקא כשהאמת כן הוא שנותן לו באריסות אבל כשלא נתן לו באריסות כיון שיראו אח"כ שיהודי ניטל כל התבואה ואם כן ידעו שלא היה אריס ויחשדוהו שמסתמא שכר הנכרי כדרך לשכור דהיינו שכיר יום ומ"מ כיון דאינו אלא מפני חשד אם היתה המלאכה חוץ לתחום וגם אם אין עיר אחרת בתוך תחום של מקום שעושין בו מלאכה מותר שהרי לא ידעו כלל יהודים אם עושה הנכרי מלאכה בשבת ואסור לבנות אפי' ב"הכנ בשבת אע"ג דהוי צורך מצוה ושל רבים (רמ"ד):
ז ובדיעבד שעשה נכרי מלאכתו מלאכת מחובר אם היה שכיר יום דזה אסור מדינא אסור להשתמש באותו בית לו לעולם ולאחרים בכדי שיעשו מדינא (ועיין בא"ר שדעתו נוטה להקל) ונכון להחמיר לעולם אפילו לאחרים אלא שימכור לנכרים ואם שכרם בקבלנות דאז מדינ' מותר רק שאסור משום מראית עין יש לסמוך בדיעבד להתיר מיהו אם התנה עם הנכרי שלא יעשה מלאכתו בשבת והנכרי עשה בע"כ למהר להשלים מלאכתו אין לחוש כלל (שם):
ח מתוך זה נתבאר דאסור לשכור נכרי אפי' בקבלנות לפנות זבלו מחצר דהוי מלאכה דאורייתא ואפי' לפנות הרחוב דהוי של רבים ואיכא למימר דבשל רבים ליכא חשדא מ"מ גם בזה יש לאסור (ועין במלאכת בונה דין משוה גומות סי' א')
ט מלאכת תלוש לצורך מחובר כגון לפסול אבנים ולתקן קורות וכיוצא בו לצורך בנין שהוא בתוך התחום (לבוש) אם מפורסם שהוא של ישראל אף על פי שהנכרי עושה בביתו דינו כמחובר לכל דבר. ומ"מ בדיעבד במקום הפסד יש לסמוך ולהתיר לשקעם בבנין כמש"כ רמ"א (סימן רמ"ד וע"ש בח"ר) (ובספר דגול מרבבה כתב וז"ל נלענ"ד דאיסור זה דוקא כשהאבנים והקורות הם של ישראל ונתנם לאומן נכרי לתקנם ולסתתם. אבל אם הנכרי מסתת אבנים שלו ומתקן קורות שלו שהישראל עשה עמו קבולת על הכל והברירה ביד הנכרי לסתת אבנים אחרים ולהחזיק אלו לעצמו. אפילו עושה האומן לצורך ישראל אם אינו בביתו של ישראל אפילו מפורסם שעושה לצורך ישראל אפילו הכי מותר שזה עדיין לא נקרא מלאכת ישראל כו' ע"ש):
י (פן ו') מלאכת תלוש אינו מותר אלא דוקא כשהנכרי עושה בביתו ואפילו אם הדבר ניכר וידוע לכל שהוא מלאכת ישראל אבל אם הוא ידוע שהיא מלאכת ישראל והנכרי עושה במקום מפורסם אף זה דינו כמחובר. ודוקא בדבר שכבר נקרא שם ישראל עליו אבל נכרי שעושה מנעלים וכיוצא בו לישראל או עגלה חדשה אף על פי שהוא ידוע ומפורסם שעושה לישראל זה אין צריך למחות בידו שהרי עדיין לא נקרא שם ישראל עליו שאם ירצה הנכרי ימכור אותו לאחר ויעשה לישראל אחרות ואמנם נ"ל דבדברים שידוע שמנהג כל בני העיר ליתן בקבלנות כמו כלים לכובס וכלי עגלה וכיוצא בו אף על פי שידוע שהוא של ישראל והנכרי עושה במקום מפורסם כגון ברחוב מותר דלא גרע ממרחץ ותנור לקמן סי' י"ג ובביתו של ישראל הכל אסור ולא מהני שום היתר כדלקמן סי' כ"ז דמיחזי כשלוחו שציוהו לעשות בשבת (ועוד שהרי אפי' בקבלנות היה מן הדין שימחה אלא שלא ישמע לו כדאיתא בהגמ"ר וכיון שהוא בביתו ודאי אסור):
יב מתוך זה נתבאר דאסור ליתן איגרת על הפאצט בשבת אלא דוקא מע"ש דעל הפאצט הוי קצץ דאף שאינו משלם כאן מ"מ יצטרך לשלם למי שנשתלח לו ואם שולח על ידי שליח מיוחד בעינן נמי קצץ או לעת הצורך אף בחנם ולפי שרבו הדיעות בעושה בחנם ולכן יותר טוב שלעולם יאמר לנכרי ליתן לו שכר או יי"ש והוי כקצץ כיון שקיבל עליו שיהיה זה שכרו (עיין בי"ד סימן קע"ז) ונ"ל דאסור ליתן איגרת לנכרי המכירו אפי' בקצץ שהוא יתן האיגרת בשבת על הפאצט שהרי מייחד מלאכתו בשבת ואפי' במקום שיש עירוב מ"מ לא גרע ממה שאימר לנכרי שישכור לו פועלים בשבת דאסור כדאיתא בכלל ס"ב וצ"ע (עיין במל"מ פ"ו הל' ט' שכתב דאפי' אמירה לנכרי בערב שבת בדבר שאינו אלא מדרבנן אפ"ה אסור ומייתי ראיה משכירות פועלים) ומ"מ נ"ל דבהפסד יש להתיר בכ"הג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ודוקא בענין נתינה לנכרי אבל אין ללמד מזה לבנות בקבלנות בכה"ג שהרי כיון שהוא בביתו של ישראל ומפורסם יאמרו שהוא שכיר יום משא"כ באיגרת שהוא דבר של צינעה:
יג (פן ז') שלא ירויח הישראל במה שהנכרי עושה בשבת לפיכך מי שיש לו מרחץ שרוחצין בו או תנור שחופין בו בשכר אסור מדינא לשכור נכרים להחם ולהסיק אפי' כששכרו לחדש ולשנה וכן אסור מדינא להשכיר אוחם לנכרי שיתן לו בעד כל יום ויום סך ידוע שהרי הישראל מרויח עי"ז שמסיקין בשבת. וכיון שהמנהג להשכיר ע"ד זה מרחץ ותנור אסרו חכמים אפי' להשכירם לנכרי בהבלעה דהיינו שיתן לו בעד כל שבוע או בעד כל חודש כך וכך בין יסיק בשבת או לא אעפ"י שאז אין לו ריוח לישראל כלל במה שמסיק בשבת מפני הרואים שיחשדוהו ששכר הנכרי או שהשכיר לנכרי לימים כיון שכן הוא המנהג:
יד ודוקא במרחץ ותנור שהם של ישראל דכיון שמפורסם הדבר שהם של ישראל איכא חשד אבל אם הם של נכרי רק שהישראל שכרם מנכרי ואפי' כבר ישב בהם הישראל (עיין א"ר) או אפי' קנאם מנכרי אלא שלא ישב בהם מעולם ולא נקרא שם ישראל עליו מעולם או שהמרחץ הוא בבית דירה שאינו דר שם ואין רוחצין בו כלל יהודים אחרים אלא בני ביתו ושכיניו והם יודעים שהשכיר המרחץ ותנור לנכרי מותר דאין כאן חשד (ועיין א"ר שמתיר אפילו הוא בביתו אם אין רוחצין בו אלא ב"ב):
טו וכן אם נתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם לנכרי לשנה או שמנהג אנשי מקומו כך מותר. אבל אסור לשכור פועלים לחודש או לשנה דהא מ"מ יש ריוח לישראל. ומכל מקום אין ללמוד מזה להתיר להעמיד תנורי בית החורף אף על גב שמפורסם הדבר שדרך לשכור בקבלנות לעולם שהרי ידוע דדוקא עשיית התנור עושין בקבלנות אבל המסייעים בדריכ' הטיט וכיוצא בזה דרך הוא לשכרם בשכיר יום וא"כ אף שישכרם הכל בקבלנות אסור כדלעיל סימן ו' וכ"ש כשהוא בביתו שדר בו שצריך ליטול ממנו מפתח דהכל אסור כדלעיל ססי' י':
טז ולכן דבר שהמנהג כך להשכיר לנכרי בין שמשכירו שיתן לו חלק החצי או שליש כשדה ובין שמשכירו ליתן לו בעד כל שבוע כך וכך והנכרי יטול כל הריוח כרחיים בימים הקדמונים שהיה המנהג כן מותר שלא יחשדוהו כיון שהמנהג כן אבל אסור לשכור הנכרי שיעשה מלאכה ברחיים אפי' בשכרו לחדש ולשנה ושיטיל היהודי כל הריוח דכיון שהישראל מרויח במלאכתו בשבת אסור מדינא ברחיים ובשדה אסור משום חשד כדלעיל סימן ו' (ועיין בש"ע סימן ת"ן בט"ז שם לעניין רחיים:
יז ומזה תדע שישראל שיש לו ברייא הייז או ציגעלנע או הוטע שעושין בו זכוכית והם דברים שהישראל מרויח על ידי המלאכה בשבת וא"כ דינם לפי מנהג אנשי המקים כמרחץ ותנור או כרחיים ודיקא שהגוף ברייא הויז וכדומה שייך לישראל אבל אם הגוף הוא של נכרי רק ששכר מנכרי אף על פי שהכלים והעצים הם של ישראל מותר לשכור נכרים פיעלים בקבלנות דהיינו כשתעשו לי כך וכך שכר או זכוכית וכיוצא בו תקחו כך וכך אבל אין היתר לשכור הנכרי על שבת וחודש דמ"מ מרויח במלאכתו ואין לו היתר אלא בקבלנות (רש"ל בתשו' סי' ק' הביאו המגן אברהם סי' רמ"ד ס"ק י"ז):
יח וכן ישראל המחזיק המכס ושוכר הנכרי לקבל המכס בשבת מותר בקבלנות דהיינו שאומר לו לכשהגבה ק' דינרים אתן לך כך וכך דאף על גב דהוי פרהסיא וגם שקובע לו מלאכה בשבת מ"מ משום פסידא התירו ואם חושש שיגנוב מותר להושיב שומר ובלבד שיהיה נזהר שלא ידבר עמו בשום עסק וכן יכול להשכיר לו המכס לכל השבתות והנכרי יקח הריוח של כל השבתות דזה דומה כאלו לקח ממנו סחורה (ועיין מגן אברהם שם ס"ק י"ח):
יט לפי המתבאר אין תקנה למי שיש לו ברייא הויז וכיוצא בו אלא אם כן שימכור אותו לנכרי ויפרסם הדבר שמכר אותו לנכרי והנכרי יעשה אותו באפותיקי מפורש בתורת משכון ואז כיון שהגוף של נכרי אף שהכלים יהיה הכל של ישראל דינו כמו שנתבאר בססי' ט"ו שיכול לשכור גוי בקבלנות דהיינו שמכל סך יתן לו סך כך וכך
כ ודע דהיכא שביארנו דאסור מדינא אז אפילו בדיעבד אסור ליטול השכר ואפילו אם אפה הנכרי בתנור של ישראל בע"כ ונתן לו פת בשכרו אסור לקבל ממנו אבל במקום דמדינא מותר אלא שאסור משום מראית העין שכרו מותר בדיעבד:
כא (פן ח') שלא יהיה הנכרי מושכר לו לשנה לעשות כל מלאכתו או לעשות לו תמיד מלאכה מיוחדת דאז ישראל מרויח במלאכתו במה שעושה בשבת דאל"כ יתבטל יום אחד המלאכה ואסור לכ"ע אבל כשאינו מושכר לו לעשות תמיד רק למלאכה מיוחדת וכשיש לישראל מלאכה זו עושה וא"ל יושב ובטל לרמב"ם מותר להניחו לעשות המלאכה עפ"י אופנים המבוארים לעיל ולראב"ד אסור ועכ"פ בד' וה' מותר ליתן לו המלאכה אעפ"י שיודע שיעשה בשבת (ססי' רמ"ז במגן אברהם):
כב כל הדברים האמורים הוא כששייך המלאכה לישראל לבדו אבל ישראל ונכרי שיש להם בשותפות שדה או תנור ומרחץ ורחיים וכיוצא בו או שהם שותפין בסחורה דבזה ליכא חשדא כיון שיודעין שיש לנכרי חלק בו אם הם עוסקין בעצמן במלאכה כל אחד ביומו (עיין מגן אברהם בסי' רמ"ה) יתנו בתחלת השיתוף שיהיה שכר השבת לנכרי לבד וישראל יטול יום א' כנגדו בחול וכן גבי שדה יתנו שהנכרי יחרוש ויקצור בשבת ויטול בשעת קצירה כנגד עמלו בשבת וישראל כנגד עמלו בחול דכיון שהתנו לא היטל על הישראל מעיקרא לעשות בשבת וא"כ אין הנכרי שלוחו. ואם לא התנו והוא הפסד גדול מותרים לחלק סתם וכ"ש במקום ששניהם עוסקים ביחד כל ימי החול ובשבת עוסק הנכרי לבדו דמותר לחלוק עמו כל השכר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד כיון שאין המלאכה מוטלת כלל על הישראל לעשות שיאמר לו כיון שאני לא עסקתי במלאכה לא היה לך ג"כ לעסוק
כג מותר להשאיל כלים לנכרי ואפילו כלים שעושים בהם מלאכה כגון כלי מחרישה וכיוצא בו. בע"ש מותר להשכיר כלים שאין עושין בו מלאכה ובלבד שלא ישכירם לשבת לבדו ואפילו חדר לדור בו דאסור ליטול שכר שבת אלא יחכירם על איזה ימים ושבת מכללם בהבלעה ובלבד שיצא מביתו קודם שבת שהרואה אותו שיוצא מבית ישראל יחשדוהו שהנכרי הלוהו או מכר לו בשב' (רמ"א סי' רמ"ו מ"א סק"ו) ולפ"ז אפילו בעיר שמותר לטלטל בכולו אסור אבל י"א דשאלה לנכרי אינו אסו' אלא משום שהרוא' סבור שהישראל צוה לו להוציאו ולפ"ז בעיר שמותר לטלטל מותר ויש לסמוך ע"ז לעת הצורך אפילו בשבת וכן מותר להשכיר אפי' כלים שעושין בהם מלאכה בד' וה' אע"ג שהנכרי יעשה בו מלאכה בשבת שאין אנו מצווין על שביתת כלים אלא דבע"ש אסור דמחזי כשלוחו כיון שנוטל שכר ע"ז ואם לא היה יכול לעשות גם בשבת לא היה נותן לו שכר כ"כ א"כ מחזי כשלוחו. ועיין לקמן בכלל פ"ב:
כד יכול ישראל ליתן לנכרי מעות להתעסק בהם. ואעפ"י שהנכרי נושא ונותן בשבת חילק עמו כל השכר בשוה מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל כלל וגם אין העסק ניכר ממי הוא אבל אם גם הישראל מחוייב לעסוק דינו כמו בסימן כ"א:
כה מותר לישראל ליתן סחורה לנכרי למכור אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת:
כו ישראל ונכרי שיש להם בהמה בשותפות יזהיר ישראל את הנכרי שלא לעשות בה מלאכה בשבת ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו ואפי' מאונסים ויכתוב כן בערכאותיהם לפרסם הדבר וא"כ אף אם עושה בה בשבת אינה בהמת ישראל שהרי הנכרי חייב באונסין ועיין עוד לקמן כלל נ"ז כל פרטי דינים כיצד יתנהג עם בהמתו להשכירה ודין מי שהחשיך לו בדרך יתבאר לקמן כלל נ"ח:
כז מותר ליתן חטים ברחיים של מים ע"ש קודם חשיכה ולא חיישינן להשמע' קול שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ודוקא שהנכרי הטוחן הוא מושכר בקבלנות בענין שנתבאר לעיל באיזה ענין מותר לנכרי לעשות מלאכה. ודוקא במקום פסידא אבל בלא"ה אסור משום השמעת קול והוי זילותא דשבת אם לא שהשכיר לנכרי ואם הרחיים של נכרי פשיטא דאין לחוש ובלבד שלא יעמוד הישראל שם דאז מחזי כשלוחו ולצורך הפסח מותר לישראל להיות עומד שם לראות שלא יתחמץ וכן מותר להושיב שומר שלא יגנוב הנכרי ובלבד שלא ידבר עמו בשום עסק (ט"ז ססי' רמ"ד):
כלל ד
א דין הפליג בספינה מע"ש (סי' רמ"ח):
אין מפליגין בספינה על הים פחות מג' ימים קודם שבת דהיינו מיום ד' ואילך שכל ג' ימים ראשונים יש להם צער גדול כמש"כ יחוגו וינועו כשכור ועי"ז יתבטל מעונג שבת. ודוקא לדבר רשות אבל אם מפליג לדבר מצוה מותר אפי' בע"ש דקיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ומ"מ צריך לפסוק עם הנכרי שישבו' בשבת ואף שהנכרי לא ישמע לו אא"כ בשבת כיון שפסק עמו כך אין בכך כלום ואם א"א לו לפסיק יש אוסרין ויש מתירין (עיין א"ר) אבל בשבת אסור להפליג שהרי א"א לו לפסוק עמו ולפי שהעולם חושבין הכל לדבר מצוה בין לסחורה להרויח ואפי' לקבל פני חבירו לכן נוהגין להפליג אפי' בשבת ע"ד שנכתב בסי' ג' ואין להקל בזה וכ"ש כשהספינה הולכת בשבילו בשבת אבל להפליג על הנהרות שאין שם צער ובלבול הדעת מותר להפליג אפילו בע"ש ודוקא שאין ידוע לנו שמקרקע הספינה לקרקע הנהר הוא פחות מי"ט אע"ג דיש ספק שמא הוא פחות מי"ט ואז אסור להפליג משום שיצא חוץ לתחום בשבת מ"מ משום ספק אזלינן לקולא ואמרינן מסתמא גבוה י"ט דתחומין היא דרבנן וסד"ר לקולא וכיון שהספינה גבוה י"ט מקרקע המים קי"ל דבמים אפילו חוץ לי"ב מיל לכ"ע אין תחומין מן התורה דאין דומה לדגלי מדבר וא"כ לעולם למעלה מי' טפחים הוי ספק דרבנן אבל אם ידוע לנו שמקרקע הספינה לקרקע המים פחות מי' טפחים או במקום שידוע לנו שיצטרך הישראל לעשות מלאכה בשבת אפי' בנהרות אסור להפליג מיום רביעי ואילך דמיום רביעי שייך כבר לשבת אבל קוד' שלשה ימים דהיינו מיום ג' מותר להפליג בכל מקום בין בימים ובין בנהרות ואפי' יודע שיצטרך לעשות מלאכה בשבת או שאין גבוה י"ט וא"כ יוצא חוץ לתחום דיום ג' הוא אחר שבת והוי התחיל בהית' (במגן אברהם ס"ק ז' יש ט"ס וכצ"ל ומדברי תוס' ד' ק' ד"ה גמירי אין ראיה דהם כתבו כו' (המגן אברהם כתב דאפי' יושב למעלה מי' אסור דניחא תשמישיה כמ"שכ סי' ת"ד וא"ר השיג עליו שהרי בהדיא אמרינן בעירובין מ"ג ל"א בספינה משמע דלעולם לא ניחא תשמישיה. ובמ"כ לא עיין שם דרש"י פי' שם דהוי קופצת ולא מטעם דלא ניחא תשמישיה ומ"מ אם ידוע שמקרקע הספינה לקרקע הנהר פחות מי"ט ויכול לצאת משם בלא אונס יש להחמיר שאסור לצאת בשבת חוץ לתחום)
ב אפי' במקום שבהמות מושכות הספינה מותר להפליג בע"ש עפ"י התנאים שבסי' א' ולא גזרינן שמא יחתוך זמורה כיון שהבהמות הולכות ברחוק ממנו:
ג היכא דמותר להפליג בע"ש אם נכנס בה מע"ש ולא יצא ממנ' אע"ג שהספינ' מפלגת בשבת מותר ולא אסרו בזה כמו לשוט בשבת כדלקמן כלל מ"ד דכיון שנכנס בה מע"ש הוי ליה כביתו. והעולם נוהגין שנכנסים לה מע"ש ויושבין שם עד שתחשך ועושין שם קידוש ואוכלין מעט כדי לפרסם הדבר שקנו שם שביתה ואם לא יוכלו לעשות שם קידוש אינו מעכב וחוזרין ולנין בבתיהם דהוי לו כביתו ומותר לכנס בו בשבת וכשיצא ולן בביתו א"כ קנה שביתת ביתו ולכן כשנכנס ע"ד להפליג ומפליג דינו כיצא לדעת בכלל ע"ו סי' כ"ח כ"ט וכשיבא ליבשה אין לו אלא ד' אמות ואפילו יום טוב שחל בערב שבת מותר לקנות שביתה זו דאין זה כמו שביתת עירוב שיתבאר בהלכות תחומין לקנות לו רשות דשביתה זו אינו מועלת לו אלא לענין שיהיה מותר לכנוס בה בשבת ואם לא היה שם עד שתחשך אסור לכנס לספינה כלל אפי' לישב בה לבד כדלקמן כלל מ"ד סי' ב' ג'. ואם קנה שביתה בספינה זו מכל מקום אסור לכנוס לספינה אחרת. וראיתי מקומות שבה"כנ שלהם הוא מעבר הנהר ושולחין השמש לקנות שביתה על הפראס בשביל כל אנשי העיר וזה טעות חדא דזה אינו דומה כלל לקניית שביתת תחומין ועוד שהרי גם בתחומין אי אפשר לערב על ידי שליח ברגל כדאיתא בהלכות עירובין וצריך להודיעם שהם טועים אלא כל אחד ואחד שרוצה ללכת לבית הכנסת צריך לקנות שביתה אם לא שנסמוך על דעת מ"א שכתב ריש סימן תרל"ט (ועיין מה שכתבתי בנשמת אדם ריש הלכות סוכה):
ד ספינה שיש בה ישראלים רבים ויש להם בתים מיוחדים צריכים לערב ולשכור רשות מבעל הספינה הנכרי או להבליע בשכר הספינה (שפ"ב):
ה שאר דיני ספינה מבואר בדין הוצאה כלל נ"ה ובדין תחומין כלל ע"ו:
כלל ה
א דין הדלקת נרות סימן רס"ב רס"ג:
יזהר לקבל שבת מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע קודם הלילה כל יום אחר שעותיו ומי שמחמיר על עצמו לקבל ב' שעות מן היום קודם הלילה (וכדעת ר"מ דבין השמשות מתחיל קודם משתשקע החמה) אשרי לו וקדוש יאמר לו אבל אם קיבל עליו קודם לזה אין בקבלתו כלום. וכל אדם חייב על כל פנים לפרוש ממלאכה לפחות חצי שעה קודם הלילה כי צריך להוסיף מעט מחול על הקודש בין בכניסתו בין ביציאתו והוא מ"ע מן התורה וילפינן מדכתיב ביום הכפורים ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש כו' תשבתו שבתכם ואמרינן וכי בט' מתענין כו' אלא שצריך להוסיף מחול לקודש ומדכתיב תשבתו שבתכם ילפינן דכל מקו' שנאמר שבות כמו שבת ויום טוב צריך להוסיף וזמן תוספת זה הוא קודם בין השמשות והעושה מלאכה בתוספת שבת עובר על עשה והעושה בין השמשות חייב באשם תלוי. שאז הוא ספק לילה ואפילו מסופק אם כבר הגיע בין השמשות אסור (סי' רס"א) ובזמן מועט מאד יכשל ח"ו ולכן יהיה כל אחד נזהר מאד שלא יכנס ח"ו בספק איסור כרת ולכן ימהר לקבל מה דאפשר ומכל שכן בימים הקצרים שבפתאום תשקע החמה ויוצאין הכוכבים ונמצא שחילל שבת. ועל כל פנים לא יתאחר חצי שעה כי בין השמשות עם תוספת שבת עולה כמעט לחצי שעה (סימן רנ"ו):
ב אע"ג דנוהגין שאין מקבלין שבת אלא במזמור שיר או בברכו מ"מ לא תלי בזה דאפילו לא יתפלל כלל מ"מ כיון שהוא ערך חצי שעה קודם הלילה ממילא חל עליו שבת ואסור במלאכה אלא דקודם לחצי שעה תלוי אם קבל עליו במזמור שיר ליום השבת או בתפלה או כשהדליק נרות. וההמון עם טועין מאד ועושין מלאכה עד הלילה וחושבין שכיון שלא אמרו מזמור שיר ליום השבת עדיין אינו שבת והם מחללים שבת ועוונם גדול. ואי איישר חילי הייתי מתקן שתיכף כשיסיימו מנחה בב"הכנ אזי ילכו השמשים ברחובות להכריז הדליקו הנר כמו שהמנהג בק"ק פראג ולתקן שמי שאינו מדליק תיכף בהכרזת השמש חד"א להדליק יותר כי ראיתי גודל המכשלה שמדליקין בלילה:
ג ועוד ראוי לתקן שמוכרי נרות לא ימכרו נרות תיכף לאחר שהשמש קורא לב"הכנ למנחה כי ראיתי שבין השמשות קונים נרות וה' הטוב יכפר:
ד המתפלל תפלת שבת מבעוד יום חל עליו שבת בע"כ ואסור בעשיית מלאכה ואפי' התנה שאינו רוצה לקבל שבת. ונ"ל דה"ה אם אמר מזמור שיר או הדליק הנר בכוונה לקבל עליו שבת (סימן רס"ג):
ה בעיר שיש בה צבור וכבר קבלו עליהם רוב הקהל אף על פי שעדיין הוא יום גדול מ"מ חל השבת על המיעוט ג"כ בעל כרחם ואסורים בכל מלאכות וחמור מבין השמשות דאפילו לצורך מצוה אסורין בכל השבותין (סי' רס"א במגן אברהם ס"ק י"ב) מלבד שבות דאמירה לנכרי במקום מצוה דמותר (ועיין בסי' ת"ר בט"ז שם) ומ"מ בעיר שיש בה שני בתי כנסיות אין אחת נמשכח לחברתה ואפילו אדם שבא לעיר אחרת וכבר קבלו אנשי העיר שבת אע"פ שעדיין הוא יום גדול חל שבת עליו ואם יש עליו מעות הולך לחדר ומניחו ליפול כמבואר לקמן בדין מוקצה:
ו אפילו דבר שהוא משום שבות אסור בין השמשות אם לא דבר שהוא נחפז וטרוד כגון שאין לו כלים מותר להטבילם ואין מפרישין חלה שהרי יכול לאכול ולהניח עד יום ראשון חתיכה ולהפריש ביום א' ומערבין עירובי חצירות שאם לא כן לא יוכל לטלטל אבל לא עירובי תחומין דהוי כמקנה רשותא אבל מותר לומר לנכרי להדליק נר לצורך שבת ולהדליק יאר צייט שהעולם חושבין זה לצורך גדול. וכן יאמר לנכרי לעשות אפי' מלאכה גמורה לצורך חול אם הוא הפסד מרובה אבל בלאו הכי אסור אפילו לומר לנכרי ודוקא בין השמשות או אפילו חצי שעה קודם הלילה שאז כבר קבלו בכל העולם שבת אבל יחיד שקבל עליו שבת בעוד יום גדול מותר לומר לנכרי לעשות כל המלאכות אפילו שלא לצורך מצוה דכיון שעדיין הצבור עושין בעצמן מלאכה ל"ש להחמיר על זה שלא לעשות אפילו על ידי נכרי (סימן רס"א ובמגן אברהם ס"ק ו' נרשם בש"ע בטעות כי זה שייך לקמן על דברי רמגן אברהם מי שקבל שעה או ב') ולא עוד אלא שמותר לומר לחבירו שעדיין לא קבל שבת שיעשה מלאכה בשבילו ומותר להנות מאותו מלאכה ובין השמשות של מוצאי שבת נתבאר לקמן בדין הבדלה (סי' רס"ג):
ז כשיגיע סמוך לקבלת שבת יסדר שולחנו ויציע המטות ויתקן כל עניני הבית ויהיה עומד כך כל השבת. וישתדל שיהיה לו בגדים נאים לשבת כפי שאפשר לו ואפילו אם הוא בדרך לבדו ובבית נכרי מכל מקום ילבוש בגדי שבת כי אין המלבושים לכבוד הרואים כי אם לכבוד השבת וישמח בביאת השבת כיוצא לקראת מלך ויהיה מפה על השולחן תחת הפת ומפה אחרת על הפת זכר למן ולא יסיר המפה העליון עד לאחר הקידוש והתחתונה יהיה מונח כל השבת (סימן רס"ב) וקצת מקומות עושין פשטידא זכר למן (רמ"ג):
ח יהיה נזהר מאד בהדלקת נרות בזמנו והמצוה חל בין על אנשים או נשים ואפילו אם אין לו מעות צריך לשאול על הפתחים כדי להדליק והוא קודם מלקדש על היין ואפילו אם לא יהיה רק לחם מוטב שלא יאכל יותר ויקנה נר לשבת (רס"ג):
ט האשה קודמת למצות הדלקה מפני שהיא כבתה נרו של עולם ואפילו היא סומא תדליק ותברך וטוב שיברך הבעל ואם אוכלת במקום שיש בלא"ה נרות לא תברך ונוהגות ללבוש מקודם בגדי שבת ואשרי להם וגם צריכות להתפלל מנחה תחלה דאם לא כן כיון שכבר קיבלה שבת צריכה להתפלל ערבית ב' אמנם בימים הקצרים שמתאחרים לישב בחנות ואחר כך רוחצות ולובשות ובין כך יבואו ח"ו לספק חילול שבת לכן טוב להם שיקדימו לבוא לרחוץ וללבוש וכשמתאחרת מצוה יותר שתדליק כך במלבושי חול מלבוא ח"ו לספק חילול שבת ואם הבעל רואה שמתאחרת מצוה גדולה שהוא ידליק הנרות ולא ישגיח בקטטת אשתו ומצוה גדולה יותר לישב בחושך מלחלל שבת ח"ו. ואם רואה שהוא קרוב לבין השמשות ופשיטא ספק בין השמשות מצוה גדולה שלא ידליק אלא יצוה לנכרי להדליק ואשרי השם דרכיו הכל לשם שמים ועל כל פנים סמוך לחשיכה יזרז האיש לאשתו ויאמר לה להדליק נרות (צ"ע דהרמב"ם בפרק ה' לא כתב רק שיזהיר הדליקו את הנר ולא כתב כמתני' שלשה דברים צריך לומר עשרתם כו' וצ"ע):
י צריך להדליק בכל החדרים שמשתמש שם דנר שבת הוא משום שלום בית שלא יכשל בעץ ואבן. ומי שהוא אצל אשתו כיון שהיא מברכת על הנרות בחדר אחד א"צ לברך על הדלקת שאר חדרים אבל אם האיש בדרך וכן בחורים הלומדין ויש להם חדר צריכין להדליק ולברך. ואם אין לו חדר מיוחד וגם אין לו אשה צריך להשתתף בפרוטה. ועל הירידים שמתאכסנים הרבה בעלי הבתים בחדר אחד ישתתפו כלם וידליק אחד ויברך ויתכוין להוציא כולם בברכתו וגם יכוונו כולם לצאת בברכתו (סי' רס"ג):
יא מברכין קודם הדלקת הנרות והמנהג שאשה מדלקת ואחר כך פורשת הידים ומברכת שבהדלקה זו מקבלת שבת ואם תברך תחלה לא תוכל להדליק דברכה היא תחלת ההדלקה. ובשעת הצורך תוכל להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו ואז תוכל לברך קודם הדלקה ואפילו תנאי שבלב סגי. ואם האיש מדליק א"צ להתנות מ"מ טוב להתנות. ומ"מ אף שלא התנה האשה או האיש המדליק מותרין שאר בני הבית במלאכה עד שיקבלו שבת. וי"א דמ"מ אסור ליגע בנרות שהדליקה כיון שכבר אצלה הם מוקצה אבל ביו"ט נ"ל דראוי ונכון שילמד כל אדם לאשתו שתברך קודם הדלקה רק כיון שאין חכמה לאשה לכן נוהגות לעולם לברך אחר הדלקה (ובספר דגול מרבבה כתב ונ"ל להורות שביום טוב תברך קודם הדלקה כו' ע"ש)
יב נוהגים שמברכין הרבה נשים בבית אחד דכל מה שמוסיפים אור יש בה שמחה יתירה ועל כל פנים לא יברכו שנים במנורה אחת וגם בזה נוהגין לברך (וכ"כ א"ר):
יג יש נוהגים להדליק עשרה נרות ויש מדליקין ז' ועכ"פ ראוי שלא לפחות מב' נרות נגד זכור ושמור ויעשה נרות יפים. ואשה ששכחה פעם אחת להדליק תדליק כל ימיה נר אחד יותר ממה שהיתה רגילה וכן אם שכחה כמה פעמים תדליק תמיד נר אחד יותר והדבר הוא משום היכר שתהא זהירה מכאן ולהבא ולכן אם נאנסה ולא הדליקה א"צ להוסיף. וא"ר כתב דלאו דוקא שתוסיף נר אחד אלא שתוסיף מעט שמן או נר אחד יותר ארוך. ויעשה נרות ארוכים שיהיו דולקות עד הלילה להשתמש בו בלילה ולפחות שידלקו כל זמן אכילה אבל אם הם קצרות שאינן דולקות עד האכילה וכן המדליקים בבית ואוכלים בגנות ובחצר ואינן דולקין בביתו בלילה שישתמש בהן הוי ברכה לבטלה ולא קיימו המצוה ואין לאדם לאכול אלא במקום הנרות כי הוא מעונג השבת. ואם מצטער הרבה לאכול בבית מפני הזבובים וכיוצא בו מותר לקדש ולאכול בחצר אף על פי שהנרות בבית כי הנרות נצטוו לתענוג ולא לצער (שם). ואם משתמש בלילה בבית מברך על הדלקתן (כ"מ מתוס' כ"ה ע"ב ד"ה הדלקה דהדלקה אפילו כשאינו אוכל שם הוא מצוה):
יד צריך להדליק במקים שרוצה להשתמש שם לאכילה ועיקר הדלקה תלוי בנרות שעל השלחן. ולכתחלה יזהר שלא לטלטל הנרות ממקום למקום וכשצריך לכך אף כשבירך והדליק על השלחן מותר לטלטל ולהניחם במקו' אחר באותו בית דכל הבית הוי מקומם אבל הנשים שמדליקין בסוכה בחג ומטלטלין לתוך הבית לא יפה עושין (שם):
טו אין עושין פתילה לנר של שבת בין נר שעל השולחן בין כל נר שמדליק בבית מדבר שהאור אינו נאחז בו אלא נסרך סביביו והשלהבת קופצת כגון צמר ושער וכיוצא בהם אלא מדבר שהאור נתלה בו כגון פשתן נפוצה ובגד שש וצמר גפן וקנבוס וכיוצא בהן. ואם הדליק בדברים האסורים אסור להשתמש לאורו אפי' תשמיש שאינו צריך עיון שמא יטה. וי"א דאם יש נר אחד מדברים המותרים מותר להשתמש לאור האחרים אפי' הנרות עומדים בחדר אחר כיון שיש במקום אחד נר כשר יזכור ולא יטה. וכן דבר שאפשר בלא נר מותר לעשות אפי' אצל נרות האחרים ולצורך שבת יש להקל בדיעבד (סי' רס"ד):
טז כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אם נתכוין להעבות (פי' לעשותה עבה) הפתילה כדי להוסיף אורה אסור שמא ידליק בהם בפני עצמן. ואם נתכוין להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תשלשל למטה מותר ומותר לכרוך דבר שמדליקין בו על גבי גמי או קש כדי ליתן הפתילה בעששית ואפי' אם נתכוין להעבות הפתילה דבזה כיון דלא חזי לפתילה ליכא למיגזר. ונותנין גרגיר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת כדי שיהא דולק יפה בשבת (שם):
יז אין מדליקין נר לשבת אלא משמן הנמשך אחר הפתילה ולפיכך אין מדליקין בזפת אלא בשמן העשוי מצמר גפן ולא בשעוה ולא בחלב וכן אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע ויניחנו ויצא וחובה לאכול אצל הנרות. ולא בצרי מפני שריחו נודף שמא יסתפק ממנו ונמצא מתחייב משום מכבה. ואפי' נתן מעט שמן זית בשמנים אלו אפ"ה אין מדליקין בהם דגזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו. ושאר כל השמנים חוץ מאלו מדליקים בהם ומ"מ שמן זית מן המובחר. ואם אין לו שמן זית מצוה בשאר שמנים (שם):
יח הא דאין מדליקין בשעוה וחלב היינו להניח חתיכה חלב ויניח הפתילה בתוכו אבל אם כרך סביב הפתילה כנרות שלנו מדליקין בהם (שם):
יט אין צריך להבהב הפתילה (פי' ענין הבהוב יפול על דבר שאינו נשרף לגמרי וגם לא קיים לגמרי אל תאכלו ממנו נא תרגום יונתן מהבהב) ומ"מ נהגו להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת ותאחז בה האור יפה ואף בנר שכרוך עליו חלב או שעוה עושין כן (שם):
כ אין מדליקין בסמרטוטין ר"ל בלאי בגד פשתן הגסים אפילו מחורכים. ואין מדליקין על השלחן בנר ישן של חרס (שם):
כא המדליק צריך שידליק רוב מה שיוצא מן הפתילה מהנר וכן בנרות שלנו צריך להדליק רוב היוצא. ונכון להדליק מתחלה ולכבות בע"ש כדי שתהא נוח לדלוק וזה יעשה האיש:
כב נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות מפני שאין בהם ממש ואף על פי שנופלים לתוך הכלי הם כבים מיד וא"כ אין כאן איסור מבטל כלי מהיכנו אבל אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן המטפטף דכיון דאסור להסתפק משמן המטפטף כמבואר בדיני מוקצה ונמצא מבטל הכלי מהיכנו אסור ליתן כלי עם מים תחת הנר כדי שיפלו הניצוצות בתוכו ויכבו ואפילו מע"ש אסור שמא יעשה כן בשבת ובשבת קרוב לבא לידי כיבוי אם גביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות אבל מותר ליתן בע"ש מים בנר כדי להגביה השמן כיון שאינו מכוין כלל לכיבוי ואין המים בעין אבל ליתן בע"ש מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה או חלב כדי שיכבה כשיבוא עד המים אסור דהא מתכוין לכבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש (סימן רס"ה מ"א) ובמקום צורך יש להתיר בזה ולסמוך על הפוסקים דדוקא כשהמים בכלי אחר אסור שמא יעשה כן בשבת ודוקא כשנותן לאחר שהנר דולק כבר אבל אם נותן קודם שהדליק הנר וכ"ש באותו נר עצמו ל"ש למיגזר שיעשה כן בשבת שהכל יודעין שאסור ליגע בנר הדלוק (ועיין א"ר בשם הכל בו):
כג נר שהיה דולק מע"ש צריך לכבותה ולחזור ולהדליק כדי שיהיה ניכר שהוא לכבוד שבת (סימן רס"ג):
כלל ו
א דין ליל שבת וקידוש (סימן רע"א ע"ב ע"ג):
דין תפלת מעריב נתבאר לעיל בהל' תפלה כלל ל"ד. וכבר נתבאר שם סי' ח' שאף שנוהגין כל ימי החול להתפלל מעריב בזמנו מ"מ מי שתאב לאכול ופשיטא משום שלום בית יכול להקדים בליל שבת להתפלל עם הצבור מפלג המנחה ואילך. ומותר לקדש ולאכול מבע"י דכיון דמצוה להוסיף על הקודש נחשב כלילה ומבואר שם דמחוייב לקרות ק"ש בזמנה ולכן יזהר להתחיל לאכול חצי שעה קודם צאת הכוכבים ומיהו אם תאב לאכול מותר להתחיל אפילו בתוך חצי שעה כיון שכבר קרא בבה"כ (מגן אברהם סימן רס"ז וסי' רל"ה וא"ר סימן רס"ז):
ב אם התחיל לאכול מבע"י נכון שיאכל עכ"פ כזית משחשיכה כדי שיהיה כל הג' סעודות בשבת עצמה כדכתיב היום תאכלוהו ומ"מ אם א"א לו יכול לגמרה מבע"י כיון דחשבינן ללילה (סימן רס"ז):
ג אם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי (מגן אברהם סי' רע"א סק"ה) (ומה שהקשה המגן אברהם בסימן רס"ז דהאיך יוצא בקידוש שעושה מבע"י למ"ד תוס"ש דרבנן דהא קטן אינו מוציא גדול אף ע"ג שיבא אח"כ לידי חיוב דאורייתא ע"ש ולי צ"ע שאינו דומה כלל דהתם כיון שאינו מברך בעצמו והקטן אינו מחויב ולכן אינו מוציא אותו אבל הכא שפיר כיון שהוא בעצמו מברך אף על פי שעדיין לא הגיע זמן חיוב דאורייתא יוצא בו ודומה לסי' תרמגן אברהם כשבירך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה א"צ לברך זמן על י"ט אע"ג שלא הגיע הזמן עדיין כיון שהסוכה הוא מחמת החג. ע"ש בב"י בשם תוס' ורא"ש ור"ן):
ד מ"ע מה"ת לקדש את השבת מדכתיב זכור את יום כו' לקדשו ר"ל זכרהו זכירת שבת שהוא יום קדוש ומ"מ בקידוש שאמר בתפלה יצא וקידוש על היין ובמקום סעודה אינו אלא מדרבנן ועיקר הקידוש בלילה בכניסת השבת ואם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל הלילה וכל היום מלבד ויכולו שאינו אומר אלא דוקא כשמקדש בלילה שאז היה תכלית מעשה שמים וארץ וכא"וא מחוייב לומר ג' פעמים ויכולו דהיינו א' בתפלה וא' לאחר התפלה וא' בקידוש (סי' רע"א):
ה נשים חייבות בקידוש מדאורייתא אע"ג דהוי מ"ע שהזמ"ג משום דאיתקש זכור לשמור וכיון דאיתנהו בשמירה דכל מצות ל"ת א' האיש ואחד האשה חייבין איתנהו נמי בזכירה והאשה יכולה להוציא את האיש אבל קטן אינו יכול להוציא אשה ומכ"ש כשהאשה לא התפללה דאז חייבת מדאורייתא ואפי' בן י"ג שנים אינו יכול להוציא עד שידוע שהביא ב' שערות. ונ"ל דאם האשה כבר התפללה דאז אין הקידוש אלא מדרבנן כיון שהוא בן י"ג שנים יכול להוציאה (עיין בדין חינוך קטן) (שם) ועיין בהל' ברכות כלל ה' סי' כ"ג:
ו יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם ואפילו כבר קידש וכבר יצא וקיי"ל דכל שאין מחוייב בדבר אין מוציא מ"מ כיון שזו מצוה המוטלת על כל ישראל וכל ישראל ערבין ולכן יכול לקדש בשבילן אם אינן יודעים לקדש ויכול ג"כ לברך בפ"הג על כוס של קידוש או אם מקדש על הפת יוכל לברך המוציא בשבילם (ועיין לעיל כלל ה' סי' י"ח) ובלבד שיכוין המקדש וכן השומע לצאת בזה. ואע"ג שהמקדש לא יטעום כלום אין בכך כלום דאף ע"ג דשאר ברכות הנהנין אינו יכול להוציא אא"כ אוכל ג"כ כיון שברכה זו צורך לקידוש שהוא מצוה ובמצוה יכול להוציא אף על גב שכבר יצא ואם עדיין לא קידש אסור לו לטעום דאסור לטעום עד שיקדש במקום סעודתו (סי' רע"ג):
ז מצוה לקדש על יין או יין צמוקים ובלבד שוהיה בו טעם יין והמברכין על יין צמוקים שאין בו אלא מתיקות בעלמא וטעמו כמים מברכין לבטלה וא"י ידי קידוש ומקדשין על מבושל ולכן מותר לבשל הצמוקים ולסנן היין ולקדש עליו. ואם הוא כבר נתחמץ אע"ג דריחא חמרא אין מקדשין. ויזהר מאוד שלא יהיה היין מגולה. ובדיעבד כ"ז שלא הפיג טעמו מותר לקדש עליו. ומ"מ נ"ל דדוקא במקום שהיין ביוקר דלא קפדי כולי האי בגילוי מועט אבל המקדש על השכר יזהר בזה. ולא יקדש על היין שעלה בו קרום לבן שקורין קאניק עד שיסנננו (סימן רע"ב):
ח אם אין שותה יין מחמת נדר וכיוצא בו אין לו לקדש על היין על סמך שישתו המסובין דדוקא אם המסובין אינם יודעים לקדש מותר לקדש בשבילם ואז מותר ג"כ לברך בפה"ג בשבילם והם ישתו כדאיתא בסי' ו' משא"כ כשיודעים בעצמם לקדש הוי כמו כל ברכת הנהנין דאסור לברך בשביל חבירו אא"כ שהמברך יטעום ולכן יקדש על הפת (שם):
ט אם אין לו יין המנהג פשוט לקדש על הפת ואפילו כשהשכר או יי"ש הוא חמר מדינה כיון דיש אומרים דאסור לקדש על שאר משקין חוץ מיין (סימן רע"א):
י אפילו אם אין ידו משגת ואם יקנה יין לקידוש לא יהיה לו צרכי סעודה אלא פת חריבה מצוה יותר לקנות יין כיון שיאכל אבל אם אין לו אפילו פת יקנה פת דאין קידוש אלא במקום סעודה ועוד דהא חייב לאכול פת ומותר לקדש אף על כזית פת אם אין לו יותר (שם):
יא אם אין לו אלא כוס א' יקדש עליו בלילה ואם יכול למזגו אזי יקדש גם בשחרית על היין דנפשו של אדם קצה בשכר אבל הבדלה לכ"ע יכול להבדיל על השכר אם הוא חמר מדינה (שם):
יב יקדש תחלה ואח"כ יטול ידיו לאכילה כדי שלא יפסיק בין נט"י להמוציא אבל בני ביתו נוטלין קודם הקידוש. ומ"מ אם טעה ונטל ידיו תחלה יכול לקדש על היין ולא הוי הפסק כיון דאסור לאכול בלא קידוש אם כן הוי צורך סעודה (שם):
יג צריך להדיח כוס של קידוש וטעון כל מה שטעון כוס של בהמ"ז כמבואר לעיל כלל מ"ו ולא יהיה פגום. ויכול לעמוד בשעת הקידוש וטוב יותר לישב ויסתכל בכוס ובנר בשעת הקידוש וצריך לומר ויכולו ואם שכת ויכולו אומרו באמצע הסעודה על כוס ואם אין לו כוס אומרו בלא כוס וצריך שיכסה הלחם בשעה שמקדש בין בלילה ובין ביום שהרי ברכת המוציא או במ"מ קודם לברכת בפ"הג כמבואר בהל' ברכות כלל נ"ז ואפילו אם כבר קידש מ"מ יכסה הלחם זכר למן שהיה מכוסה מלמטה ומלמעלה (שם):
יד קידש וקודם שטעם הפסיק בדבור בדברים שאינם לצורכי סעודה כלל חוזר ומברך בפה"ג אבל א"צ לחזור ולקדש אבל אם הפסיק בדבר שהוא לצרכי סעודה ופשיטא במה שהוא צורך קידוש אין צריך לחזור ולברך (שם):
טו צריך לשתות מכוס של קידוש כמלוא לוגמיו דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו יראה מלא לוגמיו והוא רוב של רביעית. ולכתחלה יזהר המקדש לטעום מלא לוגמיו די"א דלא מהני שתיית אחרים דדוקא המקדש צריך לשתות מלא לוגמיו ובדיעבד אפילו טעם א' מן המסובין כמלא לוגמיו יצא ואין שתיית שנים מצטרפין ובדיעבד אפילו אם שתו כל המסובין רק כמלא לוגמיו יצא (סי' ער"ב מ"א ס"ק ט'). ואם לא טעמו כלל ושתה אחר שאינו מן המסובין את הכוס צריך לברך על כוס אחר בפה"ג ואין צריך לחזור ולקדש כדלקמן בסימן ט"ז (שם):
טז והוא הדין אם נשפך הכוס קודם ששתה ממנו הוא או אחד מן המסובין הוי כאילו קידש בלא כוס ולכן יביא כוס אחר ומברך עליו בפה"ג ושותה ואין צריך לחזור ולקדש דהוי כאילו קידש על כוס זה כיון שעכ"פ שותה יין ואם היה דעתו בשע' ברכה לשתות יין יותר אין צריך לברך בפה"ג אלא ישתה כוס אחר בלא ברכה וכל זה שלא הסיח דעתו בנתים אבל אם כבר יצא ממקומו בנתים קודם שטעם מכוס אחר צריך לחזור ולקדש דשתיית הכוס מעכב (מ"א וא"ר) (שם):
יז קידש על כוס וסבר שהוא יין ונמצא שהוא מים יחזור ויקדש דעכ"פ מדרבנן צריך לקדש על כוס יין. ומ"מ אם היה דעתו לשתות יין יותר אע"פ שאינו עומד על השולחן א"צ לברך שנית בפה"ג רק לקדש ובלבד שלא יפסיק בדיבור. ונ"ל שאם היה שכר אם הוא במקום ההוא חמר מדינה א"צ לקדש שנית אלא יברך שהכל וישתה (ומצאתי כן בא"ר). ודוקא שלא היה יין מוכן לפניו על השולחן אבל אם היה מוכן לפניו ודעתו לשתות ממנו א"צ לברך בפה"ג ולא קידוש דהוי כאלו קידש על היין (ט"ז ססי' רע"א ועיין א"ר שכתב דאפשר דגם מ"א מודה בזה) ואם לא היה בדעתו לשתות עוד יין נ"ל דלא מהני שעומד לפניו (וז"ל רדב"ז בתשו' ח"ג סי' תל"ז ויותר נראה שתיכף אחר קידוש יבצע על הפת ויעלה כמו יין) (שם):
יח גם בשחרית צריך לקדש על כוס רביעית ומצוה מן המובחר לקדש על היין גם שחרית. ואם חביב לו יי"ש יזהר שיהיה הכוס מחזיק רביעית וישתה מלא לוגמיו ומ"מ אם אירע שנשפך וכיוצא בו א"צ לחזור ולקדש ודי בברכת הפת ואם אין לו יין ושאר משקין יכול לקדש על הפת ואפילו אין לו פת א"צ להמתין אם דחוק לאכול (מגן אברהם ססי' רפ"ט וא"ר סי' רפ"ו):
יט קידוש של יום אינו חל עד אחר שהתפלל שחרית שהרי קודם שהתפלל אסור לאכול ולכן מותר לשתות מים וכיוצא בו קודם שחרית בלא קידוש אבל קודם מוסף אסור לטעו' עד שיקדש ומותר להמקדש לשתות כוס יין ולאכול מיני מזונות אפילו מעט פת רק שלא יסעוד סעודה ואם הוא חלוש מותר אף לאכול סעודה קודם מוסף (שם וסי' רפ"ו):
כ קידוש בין ביום ובין בלילה אינו אלא במקום סעודה ממש. ומ"מ אם קידש בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת באותו חדר אפילו הוא גדול הרבה א"צ לחזור ולקדש. וי"א אפילו ברואה מקצת מקומו דרך חלון אפילו מבית לחצר א"צ לחזור ולקדש ואם היה בדעתו לאכול בחדר אחר שבאותו בית מהני אבל מבית לבית אחר לגמרי לא מהני אפי' היה דעתו וצריך לחזור ולקדש שם אם לא שאכל במקום ראשון קצת כדלקמן (סי" רע"ג):
כא צריך לאכול במקום סעודה לאלתר או שיהיה דעתו לאכול לאלתר כאן ואפילו אם אירעו אח"כ איזה אונס שהוצרך לשהות איזה זמן מ"מ כיון שלא יצא בנתיים א"צ לחזור ולקדש אבל אם אין דעתו לאכול מיד אלא שדעתו להפסיק בדברים אחרי' וגם הפסיק אפילו לא יצא ממקומו ואכל במקום שקידש מ"מ צריך לחזור ולקדש אבל אם היה דעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל במקומו יצא (שם):
כב מקום סעודה לענין קידוש אפילו לא ישתה אלא רביעית יין שחייב עליו ברכה אחרונה וכ"ש מיני מזונות סגי אבל פירות לא מהני וכן שכר אע"ג שמקדשין עליו לא מקרי סעודה שאינו סועד הלב (והש"ג כתב דאפי' פירות מהני ויש לסמוך עליו בשחרי' אם חלש לבו קצת וכ"כ א"ר) (שם):
כג אם קידש בביתו ושמע שכנו ומתכוין לצאת בקידוש של זה אם גם המקדש מכוין להוציאו יצא (שם):
כד משקיבל עליו שבת אעפ"י שהוא יום גדול עדיין או בס' חשיכה דאז חל שבת אסור לטעום כלום עד שיקדש ומ"מ מותר לרחוץ פיו במים כיון דאינו מכוין להנאת טעימה ואפילו היה יושב בסעודה ואוכל צריך להפסיק דהיינו שפורס מפה על הלחם ומקדש. ואם מקדש על הפת א"צ לברך המוציא לכ"ע דכיון דלעולם מברכין המוציא קודם קידוש ואם כן לא הפסיק כלל להצריכו לברך וכן כשמקדש על היין והיה שותה יין תחלה א"צ לברך לכ"ע בפ"הג דאין כאן עדיין הפסק כלל אבל כשקידש על היין י"א דצריך לברך המוציא דהקידוש היה הפסק כיון שע"י הקידוש היה אסור באכיל'. ומ"מ כיון שי"א דא"צ לברך המוציא דס"ל דקידוש לעולם לא הוי הפסק ס' ברכות להקל. ואם כבר נטל ידיו במים אחרונים או שאמר הב לן ונברך לכ"ע צריך לברך המוציא וגם בפ"הג (סי' רע"א):
כה ודוקא בסתם שלא אמרו דבר אבל אם אמרו בואו ונקדש וא"כ כיון דע"י אמירה זו נאסר להם לשתות כשיחזרו לשתות יין צריכין לברך דהוי כהיסח הדעת אבל על כוס של קידוש א"צ לברך שהרי מזה לא הסיח דעתו שהרי אמרו בואו ונקדש. ולפי שיש בזה דיעות הרבה ראוי שלא יכניס עצמו לספק ברכות ויברך ב"המז קודם חשיכה (שם):
כו אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא אם עדיין לא טעם המוציא יביא לחם משנה ויקדש וא"צ לחזור ולברך המוציא וגם לא יקדש על היין אפילו הוא מזומן לפניו כדי שלא יפסיק בין המוציא לאכילה אבל אם כבר אכל פרוסת המוציא יכול לקדש על היין אם יש לו וא"ל מקדש על הפת ולא יברך המוציא וכן אפילו אכל כבר ולא קידש אימתי שנזכר בלילה מקדש וצריך לאכול מעט כדי שיהיה קידוש במקום סעודה (שם):
כז בלילה אם אין לו פת ולא יין לקדש עליו ויש לו פירות וכיוצא בו אם מצפה שיביאו לו פת או יין ימתין איזה זמן ומ"מ א"צ להמתין יותר מחצות (מגן אברהם ססי' רפ"ט) ואם הוא חלש נ"ל דא"צ להמתין ויאכל מה שיש לו בלא קידוש (ע"ש במגן אברהם):
כח בימי הגמרא היו נוהגין לקדש בבתי כנסיות וב"המד להוציא האורחים שאכלו שם ועכשיו אף על גב שאינם אוכלים שם אורחים מכל מקום נוהגין לקדש ואם יש שם תינוקות יתן לתינוק ואם אין שם תינוק ישתה המקדש שיעור רביעית בבת אחת כדי שיהיה נחשב לסעודה כדלעיל סי' כ"ב ויברך ברכה אתרונה (סי' רפ"ט):
כלל ז
א דין ג' סעודות ותענית. (רס"ג רע"ד):
כל אדם מישראל בין איש או אשה חייבים לאכול בשבת ג' סעודות וסמכו אקרא דכתיב ג' פעמים בפ' המן היום דהיינו א' בלילה וב' ביום ואם נאנס בלילה ולא אכל יוכל להשלים ביום וגדול עונש המבטל אחד מהן (סימן רצ"א):
ב וחייב אדם לבצוע בכל סעודות שבת אפילו אוכל הרבה פעמים על ב' ככרות שלימות זכר למן דכתיב לקטו לחם משנה ואוחז שניהם בידו בשעת המוציא ובוצע א' מהן. ורבים נוהגין לחתוך שניהן ואם מקפיד על ההוצאה עישים ג' חלות גדולות וג' קטנות ובכל סעודה בוצע על א' גדולה וא' קטנה ומן הגדולה יבצע פרוסה גדולה לכבוד שבת שמראה שהוא רוצה לאכול הרבה וי"א דבסעוד' מנחה סגי בפת א' אם אין לו דביו' ו' ירד לכ"א ב' עומרי' ומכל עומר עשו ב' ככרות הרי ד' ככרות אכל א' בע"ש וא' בליל שבת וא' בשחרית וא"כ לא נשאר לסעודה ג' רק ככר א' ומ"מ אם אין לו פת שלימה אינו מעכב ויכול לקדש אפילו על כזית פת (שם). ונכון לנהוג שזה שבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא כל המסובין וגם יאמר להמסובין שיכונו לצאת בברכתו כדי שכלם יצאו בלחם משנה וכשמוציא אחרים אז יאמר ברשות רבותי אעפ"י שהוא הבע"הב או הגדול והוא מדרך ענוה:
ג חייב לאכול פת בכל סעודה מג' סעודות וירבה בבשר ומעדנים כפי יכולתו ולכתחלה יאכל פת יותר מכביצה דזה נקרא סעודת קבע אבל כביצה נקרא עראי ולפחות חייב לאכול כזית פת ואפילו בסעודה שלישית יזהר מאד לאכול פת דוקא ולכן יזהר כל אדם שלא למלא כריסו בשחרית כדי שיוכל לקיים מצות סעודה ג' שעונש המבטלו גדול מאד. וזמן סעודה ג' הוא דוקא לאחר חצות והאוכל קודם לכן לא יצא ואם נמשכה סעודת שחרית עד לאחר חצות יפסיק הסעודה ויברך בהמ"ז ויטייל קצת או יאמר איזה מזמור ויטול ידיו ויברך המוציא ויסעוד שאם ימתין עד אחר מנחה תסתום האצטומכא ויאכל אכילה גסה. ואם יודע שאפשר לו לאכול לאחר מנחה יתפלל תחלה עם הצבור ויאכל אחר מנחה וכן ראוי לעולם לכתחלה לאכול לאחר שהתפלל ומ"מ אם אכל קודם שהתפלל יצא. ומי שא"א לו כלל לאכול כזית פת בסעודה ג' בשעת הדחק יש לסמוך לצאת במיני מזונות ולפחות בבשר ודגים ואם אין לו כל זה עכ"פ יאכל פירות אבל כל אחד חייב לדחוק עצמו לאכול עכ"פ כזית פת וע"פ שחל בשבת אזי יקיים במיני טיגון שעושין ממצה כתושה או בבשר ודגים או פירות (רצ"א):
ד אסור להתענות בשבת לשם תענית אפילו זמן קצר ואפילו שלא לשם תענית אסור עכ"פ להתענות עד חצות. ואע"ג דמצד הדין מותר להתענות ת"ח בשבת אם נפשו עגומה עליו כמבואר בש"ע סי' רפ"א מ"מ יותר טוב שלא להתענות ויקבל עליו להתענות ב' ימים בחול ומכ"ש אם הוא גברא דלא קפיד בחלום או שהתענית רע לו ומצטער הרבה בו יותר ממה שמצטער מפחד החלום אסור להתענות בשבת וגם בחול אינה מצוה. והמתענה בשבת אומר עננו אחר סיום תפלתו בלא ברכה ויאמר הרבון אחר תפלתו כמו בחול ומשמע מכל הפוסקים דתענית אסור בשבת מדאורייתא (עיין בסימן תרל"ט סעיף ו' וע"ש בגמרא ופוסקים) דכתיב מקרא קדש וזהו מכלל קריאת קדש או מדכתיב אכלוהו היום:
ה אין צועקין ולא מתריעין על שום צרה בצבור חוץ מצרת מזונות ועיר שהקיפוה אויבים או נהר וספינה המיטרפת בים או חולי שיש בו סכנת היום זועקים ומתחננים וכן נהגו לומר מצלאין בשבת אבל יחיד שאירע לו מאורע וצריך לרחמים יבקש ויפול על פניו ביחיד דהא אפילו תענית מותר בשביל חלום וכשעושין מי שבירך לחולה שאין בו סכנה יאמר שבת היא מלזעוק כו' (רפ"ח):
ו אף על פי שהאכילה בשבת היא מצוה מ"מ מי שמזיק לו האכילה אינו חייב לאכול (שם):
ז מצוה להרבות בפירות ומגדנים ומיני ריח כדי להשלים ק' ברכות ומצוה לענגו בכל דבר שהוא לעונג שנאמר וקראת לשבת עונג (ר"צ):
ח יו"ט שחל בשבת יעשה סעודה ג' קודם ט' שעות. ומ"מ בדיעבד יאכל אפילו לאחר תשעה שעות:
ט חייב כל אדם להשלים הפרשיות עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ולכתחלה ישלים בע"ש ועכ"פ לא יאכל בשבת שחרית עד שישלים ואם לא השלים ישלים עד המנחה ובדיעבד ועד יום ד' בשבת דיום א' ב' ג' מקרי לאחר שבת ובדיעבד עכ"פ עד שמחת תורה שאז משלימים הצבור ואם שמע מש"ץ פעם א' נחשב לו לקריאה אבל אסור לסמוך לכתחילה ע"ז (רפ"ה):
י אע"ג שמצוה לענג השבת בכל מיני עונג מ"מ לא ימשיך כל היום בזה אלא שחרית מתפללין וקורין ומתפללין מוסף ואוכלין ומתענגין באכילה ומי שרגיל לישן מעט יישן מעט ואח"כ קובעים ללמוד. ופועלים ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה בכל ימי השבוע מחוייבים לעסוק יותר בתורה בשבת מאותן הלומדים כל השבוע ואח"כ מתפללין מנחה ואוכלין סעודה ג' וחוזרין ללמודם או בתהלים ולא יאמר אישן בשבת כדי שאוכל להיות ניעור במ"ש דהוי כמכין לחול (ר"צ):
יא דיני תפלות שבת והטועה בהן כבר מבואר בהל' תפלה ודין טעות בב"המז מבואר בהל' ב"המז ובאמירת אב הרחמי' יש מנהגים שונים. ומנהג הפשוט כשיש חתונה ומילה או ביום שא"א בו תחנון א"א א"ה מלבד בימי ספירה אפילו כשיש חתונה ומילה מ"מ אומרים מפני הגזרות שהיה אז כדאיתא ביוצרות אבל אם חל ר"ח אייר בשבת א"א וכן כשמברכין ר"ח אב א"א (סי' רפ"ד):
כלל ח
א דין הבדלה (מסי' רצ"ג עד סי' ש"ו):
מאחרין תפלת ערבית כדי להוסיף מחול על הקודש ואסור לעשות שום מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים רצופים ולא מפוזרים שאין אנו בקיאין בבינונים ורצופים מטעם תוספת שבת ואם הוא יום המעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו (רצ"ג):
ב מי שהוא אנוס יכול להתפלל של מוצאי שבת בשבת מפלג המנחה ולמעלה ויכול להבדיל מיד אבל לא יברך על הנר ואסור בעשיית מלאכה עד צ"הכ. ומ"מ ימתין מלקרות ק"ש עד צ"הכ (שם):
ג מתפללין ואומר אתה חוננתנו בתפלה ואם לא אמר כיון שאמר בא"י אעפ"י שלא אמר עדיין חונן הדעת א"צ לחזור שהרי יבדיל על הכוס ועכ"פ אסור בכל מלאכה עד שיבדיל (רצ"ד):
ד טעה ולא אמר אתה חוננתנו ואין לו כוס בלילה להבדיל אם נזכר קודם שומע תפלה יאמרנה בש"ת ואם שכח גם בש"ת אם סובר שלא יהיה לו כוס גם למחר צריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפלה אבל אם שכח להבדיל בתפלה בט"ב אע"ג שאינו מבדיל על הכוס בלילה וגם למחר מ"מ כיון שמבדיל במוצאי ט"ב א"צ לחזור ולהתפלל (שם):
ה שכח הבדלה בתפלה וגם טעם קודם שהבדיל על הכוס צריך לחזור ולהבדיל בתפלה אע"ג שאם הבדיל בתפלה וטעם קודם שהבדיל על הכוס מותר להבדיל על הכוס הכא כיון שטעם ולא הבדיל בתפלה צריך לחזור ולהתפלל (שם):
ו אפילו אם הבדיל תחלה על הכוס מ"מ צריך להבדיל בתפלה (שם):
ז מי שאין לו יין להבדיל או שכר יכוין להבדלה שעושה הש"ץ (רצ"ה):
ח אע"ג דלא גזרו על השבותין בין השמשות כדלעיל כלל ה' סימן ו' דוקא בע"ש אבל במ"ש אפילו בה"ש אסור בכל מה שאסור בשבת אפי' אמירה לנכרי דכיון דכבר אתחזק שבת מספיקא לא נפיק מקדושתיה (מגן אברהם סימן שמ"ב וסימן שפ"ו ס"ק י"ג וסימן תקס"ב ס"ק א'):
ט יש ליזהר לשתות מים מן נהרות בין מנחה למעריב בשבת ואבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יזהר טפי (ובתוס' ק"ה ד"ה והנ"מ דאכלו ובתשובת רשב"א סי' א' קי"ט משמע דמים אפי' בביתו אסור לכל אדם וצ"ע שם בגמרא):
י מי שמתאחר להתפלל במ"ש בלילה מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו ומותר להנות ממלאכתו (ססי' רס"ג). וכן בשמיני של פסח שאכל מבעוד יום ונמשכה סעודתו בלילה והוא עדיין לא התפלל ולא הבדיל מותר לאכול חמץ דהא באמת הוא לילה רק שאסור במלאכה עד שיבדיל אבל חמץ אינו תלוי בהבדלה (תצ"א במגן אברהם):
יא כשם שמצוה לקדש שבת בכניסתו בדברים דהיינו קידוש כך מצוה לקדשו בדברים ביציאתו דהיינו הבדלה ולרמב"ם הוא מ"ע מן התורה בכלל זכור ולשאר פוסקים הבדלה דרבנן (סי' רצ"ו):
יב נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש. אך י"א דהבדלה אינו תלוי בשמירת שבת וא"כ אינו בכלל כל שישנו בשמירה כו' והוי מ"ע שהז"ג ופטורות וגם אין בה עשייה אלא ברכה לבד ולכן אין רשאות הנשים להבדיל לעצמן אלא ישמעו הבדל' מאיש ומש"ה אסור לאיש שכבר הבדיל להבדיל בשביל נשים כיון שהם פטורות. ומ"מ המנהג שמבדילות לעצמן כמו בשאר מ"ע שהזמ"ג דפטורות ואפ"ה מברכות (שם):
יג הבדלה אינו אלא על יין או שכר וכיוצא בו מה שהוא חמר מדינה אפילו קוואס בשעת הדחק חוץ מן המים ולא על הפת חוץ מי"ט שחל במ"ש דאגב הקידוש אומר גם הבדלה על הפת (שם):
יד כוס של הבדלה יזהר בו ג"כ בכל הדברים שצריך כוס של ב"המז ולא יהיה פגום (שם):
טו אם אין לו דבר להבדיל עליו וגם אינו מצפה שיהיה לו למחר די לו בהבדלה שבתפלה וגם יאמר המבדיל בין קודש לחול ומותר אז אפילו לאכול ואם מצפה שיהיה לו למחר י"א דאסור לאכול עד למחר. ומ"מ כשהוא תאב מאוד לאכול יכול לסמוך ולאכול אחר שהבדיל בתפלה ואומר המבדיל (שם):
טז כיון שהגיע ס' חשיכה או שהתפלל מבע"י אסור לאכול עד שיבדיל ודוקא להתחיל ולאכול אבל אם היה יושב ואוכל מבע"י א"צ להפסיק כלל ומותר לו לאכול ולשתות כ"ז שירצה ואפי' אמרו בואו ונבדיל רק י"א דלשתיה כיון שאמרו בואו ונבדיל הוי כהיסח הדעת וצריך לחזור ולברך על השתיה ולכן יש ליזהר בזה. ומ"מ בדיעבד נ"ל דלא יברך דספק ברכות להקל (רנ"ט):
יז ודוקא כשהיה יושב ואוכל אבל אם לא אכלו רק שקבעו עצמן לשתיה כיון שהוא ס' חשיכה צריך להפסיק ואסור לשתות (ודוקא שאר משקין אבל מים מותר לשתות ועיין לעיל ס' ט' (שם):
יח וכ"ז שהתחיל קודם חצי שעה ללילה דעדיין לא הגיע זמן ק"ש אבל אם התחיל באיסור דהיינו בתוך חצי שעה ללילה וא"כ כיון דק"ש דאוריי' צריך להפסיק ולקרות ק"ש ולהתפלל ואם כן כבר חל עליו חובת הבדלה ואסור לאכול עד שיבדיל (שם):
יט יש ליזהר שלא להבדיל באמצע הסעודה או באמצע השתיה כי יש מחלוקת אם צריך לחזור ולברך על כוס של הבדלה ואפילו אם מבדיל על השכר באמצע אכילה י"א דצריך לברך. ואם יש לו צורך להבדיל מ"מ לא יברך (מגן אברהם בשם ב"א) אם שתה כבר יין אבל אם לא שתה יין יבדיל על היין ויברך עליו לכ"ע (שם):
כ כשהיה אוכל וחשכה לו שאמרנו שא"צ להפסיק גומר סעודתו ומברך ב"המז ומותר לשתותו ומי שאינו נזהר בכל השנה לברך על כוס גם עתה אסור לשתות. ודוקא בודאי חשכה אסור אבל בס' חשיכה נ"ל דמותר לשתות כוס של ב"המז אפילו מי שאינו נזהר (לפי מ"ש המגן אברהם סי' רצ"ט ס"ק א' ובס"ק ג' דאפילו בספק חשיכה הבדלה קובעת ואסור להתחיל לכ"ע א"כ אפילו בספק חשיכה אסור לשתות למי שאינו נזהר אבל הט"ז בס"ק א' כתב דלרא"ש בס' חשיכה מותר להתחיל וכ"כ א"ר) וא"כ יש לסמוך עכ"פ לשתות כוס של ב"המז בס' חשכה אפילו מי שאינו נזהר:
כא טעם ואכל קודם הבדלה יכול להבדיל אח"כ (שם):
כב שכח ולא הבדיל במ"ש מבדיל עד סוף יום ג' דכ"ז שייך לשבת ודוקא המבדיל אבל על נר ובשמים אינו מברך אלא במ"ש דטעם של בשמים כדי להשיב הנפש שנשמה יתיריה הולכת ממנו וגם הנר משום שנברא במ"ש וזה שייך דוקא במ"ש. ומי שמתענה ג' ימים ולילות ישמע הבדלה מאחרים או שיבדיל ויתן לשתות לתינוק וכן נכון לעשות (שם):
כג אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל ואם הבדיל בתפלה אע"פי שעדיין לא הבדיל על הכוס מותר. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר המבדיל בין קודש לחול בלא ברכה ועושה מלאכה ובי"ט שחל במ"ש אומר המבדיל בין קודש לקודש כו' ברוך המבדיל בין קודש לקודש (א"ר) וכן צריך ללמד אדם בתוך ביתו לנשים שיאמרו כך קודם שידליקו נרות. וכל אדם יזהר שלא להדליק נר אפילו כשהבדיל בתפלה עד אחר סדר קדושה אבל טלטול בעלמא מותר (שם):
כד כשהוא מבדיל אפי' להוציא אחרים אע"ג דמדינא צריך הסיבה או ישיבה מ"מ אפילו הגדולים לא נהגו כך דכיון דקובעין עצמן לצאת ידי הבדלה מהני גם ליין ונוטל היין בימינו בשעה שמברך על היין וכשמברך על הבשמים נוטל אותן בימין שכל דבר שמברכין עליו צריך לאחזן בימינו ומ"מ נוטלין גם הבשמים בשמאלו וכן כשמברך על הבשמים נוטל היין בשמאלו (כדאמרינן בגמרא מסדר כולהו אכסא וכן נ"ל). (רצ"ו):
כה אם אין לו בשמים א"צ לחזור אחריהם ומותר לברך על פלפלין שקורין ענגילשע פעפער אבל סתם פלפלין הוי ס' ברכה (רצ"ז):
כו מי שאינו מריח לא יברך על הבשמים אפילו כשמוציא אחרים גדולים אם לא שמוציא ב"ב הקטנים שהגיעו לחינוך:
כז כיון שהי' אסור להדליק נר כל השבת הוי כאלו נתחדש עתה ברייתה כמו שהיה בו' ימי בראשית ולכך תקנו חכמים לברך על האור במ"ש בורא מאורי האש ואין צריך לחזור אחריה אלא כשרואה במ"ש מברך ואם לאו אינו מברך (רצ"ח):
כח מצוה לברך על אבוקה והוא נר שיש לו ב' פתילות או ב' נרות קלועים ביחד ואם אינם קלועים עכ"פ ידביקם זה בזה דאל"כ לא הוי אבוקה דכל אחד עומד בפ"ע (שם):
כט נוהגין להסתכל בציפרני ידיו ולא יראה פני האצבעות ויכוף האגודל בפנים:
ל אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו דהיינו שיהיה סמוך לו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת:
לא אין מברכין אלא על נר שלא נעשה בו עבירה ואפילו הדליקו בשבת לצור' חולה מברכין עליו שלא נעשה בו עבירה אבל נר שהדליק נכרי אפילו הדליק בשבילו אסור שהרי היה אסור לישראל לצוות לנכרי להדליק (בא"ר כו' דדוקא לחולה שיש בו סכנה שמותר לישראל בעצמו להדליק אבל אם אין בו סכנה דומה לנכרי שהדליק נר בשבילו. ול"נ דל"ד דהתם אין היתר לישראל לצוות לנכרי אבל הכא מותר לישראל לצוות שידליקו. ואע"ג דמותר לומר לו הדלק לך נרך בשבילך מ"מ אין זה בדרך צווי אלא הזכרה בעלמא משא"כ לצור' חולה שאין בו סכנה) ואפילו בדיעבד לא יצא (מגן אברהם שם):
לב אין מברכין על הנרות שעומדין בבית הכנסת שאינן עשוין להאיר רק לכבוד:
לג סומא אינו מברך על הנר דבעי' עד שיאותו לאורו אבל שאר הבדלה מברך:
לד נר העומד בפנס שקורין (לאנטערנע) של זכוכית מברכין עליו אבל אם עומד בפנס של ברזל שיש בו נקבים שאינו יכול לראות השלהבת אין מברכין עליו:
לה מצוה להרבות קצת בנרות ולומר זמירות ולהזכיר אליהו הנביא כדי שיבא ויבשר לנו (רצ"ד) ולא יפשוט בגדי שבת אחר הבדלה:
לו אשרי למי שמקיים סעודה רביעית בפת והיא נקראת סעודת מלוה מלכה ולמי שאי אפשר לו לאכול פת על כל פנים יאכל מיני מזונות וזה חוב גמור (שם):
לז במוצאי י"ט בין במוצאי יו"ט לחול בין במוצאי יו"ט לחוה"מ מבדיל בתפלה כמו במוצאי שבת אלא שאינו מברך על הנר ולא על הבשמים וכל דינו כמו בהבדלה במ"ש. וי"ט שחל להיות במוצאי שבת אומר ותודיענו באתה בחרתנו ואם שכח אין מחזירין (תצ"א):