חידושים מחתן המחבר (ארצות החיים)· רבי אליהו היילפרין
פסחים
ט
א
עיין פ״י ד״ט ד"ה בפ׳ רש״י ד"ה הא חזינא שהביאתו לכאן כו' ולכאורה נראה כו' היינו משום דנחית לסברת מהרש"א ז"ל דבחזינן דשקל נמי שייך אין לדבר סוף, כיון דלא חזינן המקום שהביאתו, וא״כ ע"כ הא דבעינן למידק מעיקרא הא חזינן דשקיל חיישינן היינו דוקא דחזינן ג״כ שהביאתו לכאן דלא שייך אין לדבר סוף [ר"ל דאם חזינן שהביאתו יש לדבר סוף שיבדוק זה בזוית וזה בזוית אחר] (ובתאי) [ובהאי] הוא דמסקינן דודאי חיישינן ולא תלינן שמא אכלת׳ דאין ספק מוציא מידי ודאי משא״כ היכא דלא חזינן שהביאתו לכאן אלא דחזינן דשקל לחוד אכתי הוי ספק ספיקא, אלא דלפי זה לא תירץ מהרש״א ז״ל שפיר מה שהקשה דאכתי בלא חזינן אמאי קתני מתניתין טעמא דאין לדבר סוף, ות״ל דהוי ספק ספיקא, וע"כ דעיקר קושיתו דפריך על גופא דמתניתין דעל זה לא הוי משני הגמרא מידי (ר"ל תירוץ רבא האי מאי כו׳, דבלא חזינא דהביאתו הוי נמי ספק שלא הביאתו ואם הביאתו שמא הביאתו ככר קטן ואכלתה ורצה לתרץ דניחא לי׳ למתניתין לאסוקי טעמא דאל"ס דהאי טעמא בחזינן דשקל לחודא נמי לא חיישינן (ר״ל אפילו דהוי רק ספק אחד דלמא אכלת׳) ולמאי דפרישית דחזינן דשקל היינו שהביאתו לכאן כמו שפירש״י, א״כ הא לא שייך בכה״ג טעמא דאל"ס כנ״ל, ועוד הקשה עליו וז"ל מיהו לענ״ד אין מקום כו׳, דבלא״ה קשי׳ לי אעיקר דינא דמתניתין דאין חוששין דאיירי בלא חזינא מאי איצטרך כלל לטעמא דאל"ס פשיטא דלא חוששין אפילו בלא טעמא כו', ע״ש והמחבר ספר א״ח חזק הפירוש והבנת פי' במהרש"א וקושיות (הפ״א) [הפ"י] עליו וז״ל ביאור דברי המהרש"א כבר מפורסם בי׳ מדרשא דעיקר קושיתו דיפרוך מגופה דמתניתין כו׳ דלא תקשי פרכת רבא דאמר לקמן האי מאי כו' ואי הוי פריך על הטעם גבי לא חזינן כו' והוי פרכתו אלים טובא גבי לא חזינא ל"ל הטעם דאל"ס ת"ל דבספק וספק נימא אכלתי', וע״ז תירץ שפיר דאל"ס קאי על חזינא דשקיל נמי, מיהו הגאון פ״י, שדא בי׳ נרגא כו', והנה לפי הבנתם בפירוש מהרש״א אפלא הפלא ופלא יהי' דברי מהרש"א ז״ל כחלום בלא פתרון ודבריו יהי׳ סותרים זה את זה תכ״ד, שמה שהוקשה מעיקרא ישאר הקושי׳ אף לתירוצו, ועוד לפי הבנתם דכוונת המהרש״א דפריך מגופא דמתניתין אלא חזינן, שלא יקשה פרכת רבא האי מאי כו׳ א"כ עיקר הקושי׳ חסר במהרש״א שאין רמז מזה במהרש"א, עוד הקשה בק"ה בירושלמי על מתניתין שם אין חוששין כו׳, מבית לבית וממקום למקום כו', גמרא אמר ר״י כו', אם חושש את ממקום למקום את חושש מבית לבית כו׳, אמר ר' יוסא כו' וז"ל קרבן העדה בזה אם חושש כו׳ מדברי שניהם נלמוד דממקום למקום כו', הוא רחוק יותר מבית לבית, ותוס׳ כתבו בבבלי דף ט', ולא חיישינן כו׳ הא לא פריך כו', אלא ממקום למקום באותו בית פריך כו׳, ותימא מאי פריך הש״ס כיון דכבר אמרנו דממקום למקום דמתניתין לאו באותו בית איירי אלא במקום רחוק, א"כ דלמא מודה התנא דממקום למקום באותו בית חיישינן, עוד הקשה בט"ז בסי' תל"ט תשעה ציבורין של מצה כו', מיהו אם הככר קטן כו', וקשי' להטור דס"ל דמהני ספק ספיקא, א"כ קשי' ממאי דאיתא בגמרא ד"ט כו', ופריך בגמרא ע"ז הא חזינא כו׳, אמאי כו', ומשני דאנן ספק כו', ולפי זה קשי׳ למה לי׳ למתניתין הטעם משום דאל"ס תיפוק לי' משום דהוי ספק ספיקא אם גררה אם לא ואת"ל גררה שמא אכלתי׳, אלא ודאי לא מהני בזה ספק ספקא, ונ"ל לתרץ את הכל בחדא מחתא, ולדעתי מקום הניחו לי להתגדר, וזה הוא, מהרש"א ותוספות, וכן נראה מפירש"י ז"ל שהי' לפניהם הגרסא בבבלי במשנה לא כמו שכתוב לפנינו אין חוששין כו׳ כמו שכתוב בירושלמי אין חוששין כו' מבית לבית ממקום למקום דא״כ כו', אלא הגרסא הי' להם בבבלי כן, אין חוששין כו' ממקום למקום ומבית לבית דא״כ מחצר לחצר כו׳, א״כ אין לדבר סוף וכן כתוב ברא״ש שלפנינו, וכן מצאתי בספר ארחות חיים דף ע"א ב' ע"ש, ומלת ממקום למקום נוכל לפרש ממקום למקום שהמקומות קרובים זה לזה, או ממקום למקום רחוק ממקום ראשון:
והנה לפי הנוסח שכתוב במשנה שלפנינו בבבלי וירושלמי, אין חוששין כו', מבית לבית וממקום למקום דא״כ כו', ע"כ הפירוש מל"מ שהמקומות רחוקים זה מזה כפי הסדר, מבית לבית המה רחוקים קצת, ואח״כ מל״מ רחוקים יותר, וחצר ועיר, המה מרוחקים עוד יותר, והטעם דא״כ אל"ס קאי על ממקום למקום דכתוב אצל הטעם דאל"ס, לכן הקשו הפ"י ובעל אח על המהרש״א ועל הגמרא על עיקר דינא דמתניתין כנ"ל, ובעל א״ח הקשה על תוספות כנ״ל, אבל וכן הוא האמת שהמהרש״א ותוספות היו לפניהם הגרסא בבבלי במשנה אין חוששין כו', ממקום למקום ומבית לבית דא״כ מחצר לחצר כו', אל"ס, א"כ ע"כ הפירוש ממקום למקום שהמקומות קרובים זה לזה, כסדר מקום למקום קרובים יותר מבית לבית, והטעם דאל"ס קאי רק על מבית לבית דקאי גבי׳, ואין שום חילוק מבבלי לירושלמי כלום, רק שבנוסחת דכתוב בירושלמי מבית לבית קודם, וממקום למקום אחריו דא״כ כו׳, ע״כ הפירוש ממקום למקום המה רחוקים יותר מבית לבית, אבל כפי הנוסח שהי׳ למהרש״א ולתוספות בבבלי אין חוששין כו', ממקום למקום, ואח"כ מבית לבית דא"כ כו', ע"כ ממקום למקום המה קרובים יותר מבית לבית, והטעם דא"כ אין לדבר סוף לא קאי רק מבית לבית, וכן נראה בעליל שכן הי' הגירסא לפני המהרש"א ולפנ"י, כי דקדק בלשונו גמרא כו' די"ל דודאי האי טעמא דאם לדבר סוף לא שייך אלא מבית לבית כו' ע"ש, ולפי זה אין התחלה לקושית בק"ה על תוספות:
ועתה אבאר כוונת מהרש״א ופירושו לדעתי, וז"ל ואגופא דמתניתין בלא חזינא דשקיל דקתני טעמא דא״כ אל"ס, לא קשי׳ לי' בלא טעמא נמי לא לבעי בדיקה דנימא אכלתי' כו' ר"ל דא"כ אין לדבר סוף משמע דמבית לבית אף בלא חזינא דשקיל יש קצת חשש להצריך בדיקה, אלא דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר כו', הא מבית לבית בעצמם ליכא שום חשש שמא לא שקלה ואם שקלה דלמא שקלה ככר קטן ואכלתה כיון דלא חזינא (ולא מן הטעם שכתב בעל א״ח שירוויח פרכת רבא כנ״ל) וע״ז תירץ מהרש״א, דהטעם אל״ס קאי אף על חזינא בבית אחד דשקלו ר"ל, דכוונתו בע״כ דשקל בבית אחד ואף דחזינן דשקל ככר גדול רק דלא חזינן דהבאתו, הגם דאינו רק ספק אחד דלמא לא הבאתו מחמת הטעם דא"כ מחצר כו', אין לד״ס (דרק זה ממילא מובן) דאם חזינן דשקל והבאתו, א"כ אין שייך הטעם דאל״ס, כיוון דחזינן דהבאתו, א"כ יש לד"ס דיבדוק זה בזויות זה, וזה בזויות זה, ואם חזינן דשקל ככר קטן, אז ג״כ לא צריכה הטעם דאל"ס, הא כיון שחזינן דשקיל ככר קטן, רק שלא חיישינן משום ס״ס דלמא שקיל ולא הביאתו ואם הביאתו דלמא אכלתו, ועוד דמטעם אלד״ס אפילו אם תלינן דשקלה ככר גדול בבית אחד אם חיישינן לזה, א"כ אפילו אם חזינן ששקלה ככר גדול מחצר אחד נמי חיישינן ומעיר לעיר אין לד"ס, א״כ הטעם דאל״ס מוכח הוא שמחמת זה אפילו ספק אחד מותר, אבל הטעם דאכלתי' לא יועיל לספק אחד, אלא דממקום למקום דאיכא למימר דיש לדבר סוף דיבדוק כו', מוכרח רש״י לפרש הא חזינא דשקל חיישינן דאמר הגמרא, פירוש דחזינן שלקחה אפילו ככר קטן והבאתי׳ לבית דלא הוי רק ספק אחד דלמא אכלתי׳, דאם שקלה ככר קטן או שלא הביאתו לבית הוי תרי ספיקות ואין צריכין לבדוק אף ממקום למקום דילד״ס אף להמסקנא, וע"ז פריך הגמרא טעמא כו' הא חזינא דשקל והביאתו חיישינן מחמת דהוי ודאי חמץ, וספק אחד כנגדה דלמא אכלתיה הא תנן כו', וסברת המקשן הי׳ דמדורת הכותים כיון שקוברים נפליהם, איתחזק טומאתן והוי כמו ודאי, ונגד זה הוי רק ספק שמא אכלתיה, והתרצן תירץ, שמדורת הכותים אינו אלא ספק [ובזה יהי׳ מתורץ קושית אור חדש בד"ה שם ד"ט גמרא כו', ואין להקשות כו' כיון דהמקשן לא ידע לחלק בין ספק וספק, לודאי וספק] אבל הכא דודאי שקל וספק אחד כנגדה דלמא אכלתי' אין ספק אחד מוציא מידי וודאי, וכל זה אינו אלא ממקום למקום דיש לד"ס, אין ספק אחד דלמא אכלתי׳ מוציא מידי וודאי חמץ, וב' ספיקות מועיל אף ממקום למקום דילד״ס כיון דחזינן רק דשקל ולא חזינן דהבאתי', אבל לטעם דאלד״ס, כגון מחצר לחצר אפילו ספק אחד כנ"ל אין צריכין לבדוק כנ"ל, ובזה יהי׳ מתורץ קושית הט"ז על הטור, ונפקותא לדינא שלפי הטעם אין לדבר סוף אפילו רק ספק אחד א״צ לבדוק לפי דברי, ועולה מדברי שכונת המהרש"א כפי הגרסא אין חוששין כו׳ ממקום למקום מבית לבית דא"כ מחצר לחצר כו', הפירוש אין חוששין שמא כו', הטעם משום ספק ספיקא דהיינו כיון דלא חזינא דשקיל דלמא לא שקלה, ואם שקלה דלמא שקלה ככר קטן ואכלתי אפילו הביאתו או הטעם בלא חזינא משום דבדיקת חמץ מדרבנן (ובזה מתורץ קושית הפני יהושע הנ״ל מה שקשה לו על עיקר דינא כו', מה אצטריך לטעמא דאלד"ס, כי לפי דברי באמת לא קאי הטעם דאל"ס אלא חזינא דרישא, רק על הסיפא מבית לבית, כפי הגרסא שהי' לפניהם, וקושית המהרש״א היא כפשוטו למה לו הטעם דאין לדבר סוף על מבית לבית כנ"ל ותירץ המהרש״א דהטעם דאלד"ס מועיל אף לספק אחד דלמא לא הביאתו כנ"ל, וביש לד"ס כגון ממקום למקום אין מועיל כי אם ב' ספיקות או מן הטעם כיון דבדיקת חמץ דרבנן כיון דלא חזינא דשקיל כנ"ל: