חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי אפרים נבון
פרק טז · הלכה כ
כתב הרמב"ם ז"ל בגד שצבעו בקליפת ערלה וכו' עד וכן תבשיל שבשלו בקליפת ערלה וכו'. נ"ב עמדתי זה ימים בפת שנאפה באיסור חמץ מה דינו, עיקר' דהאי מלתא איתא בס"פ כל הצלמים דשנינו התם אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבו באחרות ר"א יוליך הנאה לים המלח א"ל אין פדיון לע"ז ואמרו עלה בגמרא דהלכה כר"א, ופירש רש"י ז"ל דר"א דאמר יוליך הנאה לים המלח אודאי ג"כ קאי וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל ג"כ, אבל הרי"ף ז"ל פירש דר"א לא קאמר דסגי בהולכת הנאה לים המלח אלא אספיקא אבל לא אודאה, וה"ט מפני שנאסר כל הפת בהנאה ואפילו למוכרו לגוים לא התירוהו כדאמרינן בפ"ב דיין ביין אסור למוכרו לגוים ואפילו חוץ מדמי איסור שבו מטעם שכל שיש בו תערובת איסור כל היין כולו נעשה איסור כ"ש שלא נתיר בהולכת הנאתו לים המלח שהרי נאסר הכל בהנאה. והרב בעל המאור השיב עליו דשאני הכא כיון שמוליך הנאתו לים המלח הרי הוא כאלו נפדה איסורו ונסתלק ממנו ואפילו ליין ביין שרי בהכי. ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ע"ז כדעת הרי"ף רבו שכתב נתערבו באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח. והר"ן ז"ל הקשה על דבריהם דאמאי צריך לכשיוליך דמי אותה הפת ואמאי לא סגי בהולכת דמי העצים דהא כל המדומע והמחמץ אינו פוסל אלא לפי חשבון:
ולע"ד הגם שאיני כדאי להכריע בין ההרים הגבוהים מ"מ מצוה להליץ בעד הגאונים הרי"ף והרמז"ל והיינו דכיון שכל היתרו של ר"א הוי משום פדיון וכדמוכח פשטא דמתני' תו ליכא למימר דליסגי בהולכת הנאת דמי העצים דהוי דבר שאין בו ממש ודבר שאין בו ממש לית ליה פדיון, והכי אמרו בירושלמי הביאו הר"ש בפ"ב דמעשר שני דתבלין של מ"ש שנפלו לתבשיל של חולין ונתנו טעם אין לו פדיון משום דהוה דבר שאין בה ממש, ולפ"ז יפה פירש רב אלפס ז"ל דע"כ לא אמר ר"א דסגי בפדיון אלא בנתערבה באחרות דיוליך דמי אותה הפת אבל הפת עצמה לא מהני פדיון שיוליך דמי הנאת העצים דכה"ג לא שייך פדיון אלא כל הפת נעשה גוף האיסור, ולפ"ז א"ש מתני' דקתני בפ"ב די"נ אוסר בכל שהוא בהנאה ואפי' לר"א ולא שרי ר"א אלא כשנתערב הפת, ודעת הרא"ש והטור ג"כ דשרייתו של ר"א לא הוי אלא בשנתערב הפת וכן פסק מרן בש"ע, ולפי זה כל היכא דנתערבה בו איסור תורה כיון דאותה חתיכה אסורה בודאי אע"פ שאין איסורא מן התורה שהרי מדין תורה נתבטלה מיהו כיון דמדרבנן עדין לא נתבטלה כל החתיכה נעשית גופא דאיסורא ולא מהני ביה הולכ' הנאה לים המלח, אבל אי מה שנתערבה בה לא הוי אלא איסורא מדרבנן כגון סתם יינם לא נאסרה כולה בהנאה וסגי בהולכת הנאה לים המלח:
והשתא צריך להבין בפת שנאפה באיסור חמץ או תרנגולת שנמצאת בו חטה והיא מבוקעת בתוך הפסח מהו הדין, דלכאורה נראה דכל כה"ג דהאיסור מעורב בהם נאסרה כולה ולא מהני בה פדיון וכ"נ מההיא דתבשיל שבישלו בעצי ערלה דישרף כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ונר' דאפילו למוכרה לגוים חוץ מדמי העצים לא מהני כיון דאיסור תורה מעורב בהם. וראיתי להר"ן ז"ל בפרק כל הצלמים שכתב דשאר איסורין שבתורה לסתם יינם דמו ואפי' מעורב בו האיסור ממש כיין ביין שרי למוכרו לגוים וכן פסק מרן ז"ל בא"ח. איברא דלפ"ז צריך להבין מ"ש בתבשיל שבישלו בקליפת ערלה דישרף ואמאי לא ימכרנו לגוים חוץ מדמי האיסור, ומתוך דברי הרמב"ן בס' מלחמות דכתב דטעמא של ר"א לאו משום פדיון הוא דהא ע"ז אין לה פדיון נראה דשאר איסורין של תורה שוין לע"ז לדעת הרי"ף והרמב"ם ופסקו הש"ע בי"ד, וכי היכי דע"ז כל היכ' דנתערבה בה איסור תורה והוי דומיא דיין ביין לא מהני בה פדיון שהרי כולו נעשה גוף האיסור ה"נ לא מהני לו' שימכרנה לגוי חוץ מדמי האיסור שכל החתיכה נעש' כולה איסור הנאה, ומ"ש בירושלמי גבי בגד שצבעו בקליפת ערלה דאסור למוכרה לגוי חוץ מדמי איסור משום חששא דיחזור וימכרנו לישראל דמשמע דהיכא דלא שייך לו' להאי חששא דשרי היינו לפי סברת רשב"ג דאית ליה דאפילו יין בי"נ שרי בהכי, אבל לדידן דלא קי"ל כרשב"ג באיסורי תור' זולת באיסורי דרבנן לא צריכנא להכי ומש"ה סתם הר"מ ז"ל וכתב דתבשיל שבשלו בקליפת ערלה ישרף וסתם תבשיל לא שייך למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל, אבל בעלי מחלוקתם (על) [של] הרי"ף ס"ל דר"א מדין פדיון אמרו ואע"פ שע"ז אין לה פדיון מ"מ כל שנתבטלה מן הדין או שאין איסורא בעיניה מועיל לה פדיון כיון דע"ז תופסת דמיה, אבל שאר דברים שאין תופסין דמיהן לא מהני בהו פדיון שאין איסורו נסתלק ע"י פדיון אבל יועיל תקנתו של רשב"ג דאמר מוכרה לגוים חוץ מדמי איסור שבה והיינו משום דס"ל שאין כל המעורב באיסור נעשה איסור. אבל לפי דעת הרי"ף דס"ל שכל המעורב באיסור תורה נעש' איסור ולא מהני ביה לא תיקונו של ר"א ולא תקנתו של רשב"ג דלא קי"ל כותיה אלא בסתם יינם דהוי איסור דרבנן ה"ה בשאר איסורי תורה שנתערבה בהיתר דלא מהני תקנתו של רשב"ג כי היכי דלא מהני הולכת הנאה לים המלח, דאין לומר דהולכת הנאה לים המלח דלא מהני היינו משום שאין תופסין דמיהן ולא אמרו ר"א אלא בע"ז דוקא משום דתופסת דמיה דהא הרי"ף לית ליה להאי סברא דטעמא דר"א משום פדיון הוי דע"ז תופסת דמיה וכמ"ש, וכן הוא דעת הרמב"ם וכן מסתבר דאי כסברת בעלי מחלוקתו דטעמא דר"א משום דע"ז תופסת דמיה ושייך בה פדיון קשה דהא אין פדיון בדבר שאין בו ממש, והשתא א"ש כל הני מתני' דקאמר בערלה דישרף וגבי חמץ נמי כתב הר"מ ז"ל דישרף וה"ט משום דכל איסורי תורה לא שנא ע"ז לא שנא שאר איסורין כל שנתערבה בה איסור כיין ביין לית ליה תקנתא, ומתורץ שפיר לפי זה מה שהקשה הרמב"ן על הרי"ף מכל הני מתני' דערלה דקתני ישרף ואמאי לא סגי בהולכת הנאה לים המלח דאז שרי לכל אדם, אבל לפי מ"ש דשאר איסורי תורה לי"נ דמו לק"מ. ומה גם לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל דכתב דיוליך הנאה לים ר"ל דלאחר שימכרנו לגוים יוליך מדמי היין שיעור יין האיסו' שבו ולמדנו מדבריו דלא שריא ליהנות מהיין עצמו דרך כביסה כמ"ש רש"י ז"ל, דלפי זה מעיקרא לק"מ דאפי' לתקנת ר"א איכא למיחש לשמא יחזור וימכרנה לישראל ודוקא גבי פת הותר להוליך לים המלח וליהנות מן הפת כיון דליתיה לאיסורא בעיניה, אבל עדין קשה דאי ס"ל דשאר איסורין דמו לסתם יינם א"כ בפת שנאפה בעצי ערלה אמאי כתב דישרף. ועוד דגבי חמץ ששרף משעת ששית ולמעלה ואפה בה את הפת ישרף ולית ליה תקנתא כמ"ש הכ"מ שם, והא התם ליכא למיחש לשמא יחזור וימכרנו לישראל דאין הגוי ישמור את פתו ז' ימים וימכרנו לישראל. מכל הני מילי נ"ל דס"ל להרי"ף והרמב"ם דשאר איסורין לי"נ דמו, ובש"ע בא"ח כתב דחמץ בפסח אוסר בהנאה במשהו והיינו כפשט דברי הרי"ף בפ"ב דע"ז וכ"כ הרמב"ם ז"ל, אלמא אפילו במשהו ממש אוסר בהנאה ואע"פ דאיסור משהו לא מטיא ליה שום הנאה ממנה דכשימכרנו לגוים משמע דה"ט משו' דכיון דאיסור חמץ הוי איסור מן התורה אע"פ שנתבטל מן הדין ה"ז אוסר כל התערובות ואפי' בהנאה דהא ביין ביין נסך דאסור בכ"ש, ומן התימה על הש"ע דגבי תרנגולת פסק דימכרנה לגוי (ע"כ מצאתי):