חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי עבודה זרה· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
פרק ג · הלכה ה
מה עליהם כו' דבר שהוא מיוחד להם תכשיט להם פי' דבר שמיוחד לעכו"ם פי' שמיוחד אליו בעלמא ולא לתקרובת תכשיט הוא להם כיון שמיוחד לו אעפ"י שאינו דבר נוי כיון דמייחד להם ע"כ תכשיט הוא להם אף עמהם דבר שמיוחד להם תכשיט להם. ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל שהכניסו לפנים מקנקלין אסרו כגון כיסים של מעות פי' אף על פי דכיסים של מעות אינו דבר נוי כדאיתא במתניתין וכדמוקי בבבלי דף נ"א ע"ב מ"מ כיון דמיוחד להם אסור בלפנים מקנקלין ומדקאמר ר' ינאי בלשון כגון ולא אמר בלשון אפילו כיסים של מעות משמע דדוקא כגון כיסים של מעות אבל לא כסות וכלים [ומכל הני דקחשיב במתניתין לא נקט אלא כיסים של מעות אבל כסות וכלים לא נקט עיין במתניתין דף נ"א מצא בראשו מעות כסות וכלים] וכדמדייק בסמוך לחלק בין לשון כגון ללשון אפילו. ומדנקט לשון כגון משמע דוקא כגון כיסים של מעות הגם דגם הוא אינו דבר הקרבה ואינו כעין פנים [כמו מים ומלח דבסמוך והמובא בבבלי שם.] מ"מ הוי דבר המיוחד להם. וע"כ נאסר בלפנים מן הקנקלין וע"ז קאמר אמר ר' יסא סימן הוה לן ר"ל סימן מסור בידינו ומסורת וקבלה בידינו (וזה מצוי בירושלמי) והדא פליגי אר' ינאי ולית היא אלא מסייעה לה ר"ל דקבלה בידינו דלית ר"ה פליג על ר' ינאי אלא מסייעה לה כדמסיק מה עליהן דבר שמיוחד להם תכשיט להם אף עמהם דבר שמיוחד להם תכשיט להם יצא כיסים של מעות פי' דהי' הא"מ דר"ה פליג אר' ינאי כיון דר' ינאי קאמר בלשון כגון כיסים של מעות משמע דכיון דהוי דבר מיוחד להם [דהא אינו תקרובת] לפיכך נאסר לפנים מן הקנקלין ומ"מ בחוץ מותר מוכח ע"כ דאף דבר המיוחד להם אינו תכשיט להם וע"כ פליג אר"ה דס"ל דדבר המיוחד להם תכשיט להם אבל מסורת וקבלה בידינו דלית ר"ה פליג אר' ינאי אלא מסייעה ליה והכי קבלה בידינו דכך אמר ר"ה מה עליהן דבר המיוחד להן תכשיט להם אף עמהם דבר המיוחד להם תכשיט להם יצאו כיסים של מעות כך אמר ר"ה פי' דר"ה מסיק יצאו כיסים של מעות ר"ל כל דבר המיוחד להם תכשיט להם יצאו כיסים של מעות אעפ"י שמיוחד להם אינו תכשיט להם כך הי' מסיק ר"ה. ע"כ מסייעה לההיא דר' ינאי דכיסים של מעות הוי דבר המיוחד להם וע"כ נאסר לפנים מן הקנקלין ומ"מ אינו תכשיט וע"כ מותר בחוץ:
ר' בא בשם רב יהודא אפילו מים ומלח. ור"ב בשם ר"י קאמר בלשון אפילו וע"ז פריך מלח לשוף ומים להדיח ואהן אפילו בתמי' הא מלח ומים הוי כעין פנים כדאיתא בבבלי שם אלא תני הכי כגון מים ומלח ולא תני בלשון אפילו אלא בלשון כגון. ומכאן מוכח כדעת התוס' ז"ל בדף נ"א ע"ב דאיסורא דמים ומלח הוא משום תקרובת ולשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלפנים מן הקנקלין אסור אפילו דבר שאין בו תקרובת הא בכאן משמע דדוקא מים ומלח משום דהוי דבר של תקרובת. וי"ל דאדרבא הרמב"ם ז"ל סמך ע"ז דבש"ס דילן גרסינן אפילו מים ומלח ולא כגון מים ומלח משמע דלאו משום תקרובת וע"כ קאמר אפילו מים ומלח דאע"ג דהוי דבר שאינו של נוי נמי אסור ולא בעינן דווקא מים ומלח. ומכאן יצא להרמב"ם ז"ל דיני' כיון דבירושלמי מדייק בין לשון אפילו ללשון כגון ובבבלי נקטינן לשון אפילו ולא מדייק על לשון אפילו ולא מקשה כמו בירושלמי ע"כ דלא בעינן דוקא כגון מים ומלח דבר תקרובת וע"כ נקט לשון אפילו וע"כ פסק כן להלכה:
רבב"ח אמר אפילו סולת שלו אסור ושל חבירו מותר פי' לא מיבעיא קמח ועשאן סולת דודאי מותר דהואיל ונשתנה [עי' בדף מ"ו ע"ב] אלא אפילו סולת ג"כ שלו אסור ושל חבירו מותר לגבוה ע"ז שאל רג"מ מה ר"ל מהו כוונתו אם כונתו דאימתי נחלקו התנאים ביש נעבד בש"ח היינו דוקא בבע"ח דאז ס"ל לחד מ"ד דאסור אבל באין בו רוח חיים לכ"ע מותר בש"ח זה אתא רבב"ח לאשמועינן וקאי אליבא דמ"ד דאסור. וע"ז קמ"ל דלא אסר אלא בבע"ח אבל באין בו רוח חיים לכו"ע מותר או דקאי רבב"ח אליבא דמ"ד דמותר וקאמר דאימתי מתיר היינו דוקא בסולת [ולא מבעיא קמח אלא אפילו סולת] דאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים לכ"ע אסור והיכי תימר לפרש דברי רבב"ח קשה בין שתאמר הכי בין שתאמר הכי קשה דהיכי ס"ד למימר דדבר שיש בו רוח חיים חמור מדבר שאין בו רוח חיים וסגנון הלשון כך הוא דגרסינן ב' פעמים מה ר"ל בין שתאמר הכי בין שתאמר הכי. [ובירושלמי בשאלת היכי מיירי גרסינן מה] מה ר"ל אם הכי הוא כמ"ד בין שלו בין ש"ח אסור. ע"ז אמר לא אתפלגין בדבר שאין בו רוח חיים וזה אתא רבב"ח מימר לך בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא אבל בדבר שאין בו רוח חיים לא איתפלגין במה ר"ל בין אם הכי הוא דאיפלגין בדבר שאין בו רוח חיים הא דבר שיש בו רוח חיים אסור קשה ודבר שאין בו רוח חיים לא כ"ש מדבר שיש בו רוח חיים דהא למ"ד דיש בו רוח חיים אסור כ"ש הוא על דבר שאין בו רוח חיים והיכי שתימר קשה אם קאמר אפי' למ"ד דאסור בש"ח מודה דבאין בו רוח חיים מותר קשה הא דבר שאין בר"ח ק"ו מיש בו רוח חיים בין שתימר דלמ"ד מותר הוא דוקא בא"ב ר"ח אבל ביש בו רוח חיים אסור קשה הא א"ב רו"ח ק"ו מיש בו רוח חיים הוי שלא תאמר כמה דאת אמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכותי' דבר שאינו שלך אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. ר"ל דזה קמ"ל רבב"ח שלא תימר כההיא דאמר ר' יוסי בשם ר' אילא ד"ה היא דבש"ח לד"ה נאסר לגבוה. אפילו למ"ד דאין אוסר להדיוט בש"ח. ע"ז קאמר רבב"ח דאינו כן אלא למ"ד גבי כלאים דאין אדם אוסר ש"ח כמו כן גבי נעבד לגבוה אין אדם אוסר ש"ח ולא מיבעיא דב"ח אינו אוסר לגבוה אלא אפילו באין בו רוח חיים נמי אינו אוסר לגבוה:
הכל מודין בחיטים שהן אסורות דמר ר"ח בר"י בשם ר"י שורשי חטה כו' לא הבנתי פירוש הפ"מ ז"ל ואולי ט"ס הוא תיבת דמר. והוא מימרא בפני עצמה ולא שייך לנתינת טעם מפני מה הכל מודים בחיטה אלא חיטה פשוט הדבר דעומד לקצור וכקצור דמי הגם שעדיין לא הגיע זמנו לקצור מ"מ אינו דומה להר שאינו עומד כלל לקצור. אלא מימרא בפ"ע הוא וגרסינן זאת המימרא בפ"ט דברכות בגי' נכונה ושייך המימרא לכאן מפני שזהו כל עיקר טעמא דרבנן בנטעו ולבסוף עבדו דלא הוי תפיסת יד אדם הוא כדאיתא בתוס' ז"ל דף מ"ה ע"ב ד"ה והכא וז"ל ז"ל דלרבנן אינו אסור משום תפיסת יד כיון שלא נטעו מתחלה לכך דהשרת הקרקע מבטלת התפיסה עכ"ל ז"ל ע"כ מביא הכא מכחו דהשרשה: