חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
פרק ג · הלכה ה
אמר ר"ה מ"ת מפריחי יונים כר"א ר"ל דקאי על המתניתין דמס' ר"ה פ"ק ה"ז דקחשיב לעדות החודש מפריחי יונים כו' א"ל ד"ה היא הכא ר"ל הכא בר"ה א"ר יוסי יודעין הי' שפסולין מעדות ממון. מה בא להעיד אלא כשם שפסול מעדות ממון כך פסול מעד"נ ועדי החודש כעד"נ אינון בתמי' וע"כ דכד"מ דמיא וע"כ אתיא מתניתין דר"ה דקחשיב לכל הנך דמתניתן דידן דפסולין לעדות החודש אתיא כד"ה. ע"ז פריך והתנינן זה הכלל כל העדות שאין אשה כשרה להן אף הן אינן כשרין לה. מאן תניתה רבנן כיין דקמוקמת מתניתין דר"ה כד"ה אף כרבנן א"כ סיפא נמי כד"ה היא אף לרבנן ע"ז קשה רבנן כר"א מודין ליה בתמיה הא פליגין עלוי דהא איכא ד"נ דנשים פסולין והם כשירים לה לרבנן והאיך תימר דמתניתין דר"ה אתיא. כד"ה משום דמודין בד"מ א"כ קשה מהסיפא דקתני זה הכלל כל עדות שאין אשה כשירה להן האיך אפשר למימר דרבנן תני לה. כן פי' הק"ע ז"ל במס' ר"ה פ"ק ה"ז עיי"ש ר"י בשם ר"ח אמר כולה כר' אליעזר דאפילו ההיא דסנהדרין כר"א דאילו לרבנן כשר היא אף בעדי ממונות ואתיא אילין פלוגתא כאילין פליגתא דתני ע"ז פסול כו'. בד"א שנמצא זומם בד"נ אבל אם נמצא זומם בעדי ממונות כו' ותייא דר' יוסי כרבנן ודר' מאיר כר' אליעזר אליבא דר' יוסי דסבירא ליה דפליגי בהפסול בעדות ממון אם פסול בעד"נ:
א"ר יהודא אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא כו' הי' יושב ובטל ממלאכתו כ"ש שבוע כיון שבאת שביעית התחיל מפשיט את ידיו וליתן בפירות כו' אם יש עמו מלאכה אחרת כשר כו' אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כ"ש שבוע כו' אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת מותר פי' דכיון דאיכא חד צד או הי' עוסק במלאכתו או יש לו מלאכה אחרת ע"ז אמר ר' בא בר זבדי ר' אבוה בשם ר"א הלכה כר"י דמתניתן אקלס כו' ומפרש הגמרא דילמא קאמר ר"י דמתניתין תיבת דמתניתן מאי כונה איכא בו ומפרש תני ר"ח לחומרא [וכן איתא בסנהדרין פ' שלישי] האיך עבידא הי' יושב ועוסק במלאכתו כו' אם יש עמו מלאכה אחרת מותר אבל אם לא הי' עוסק במלאכתו כו' אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור [וכן הגירסא בשנות אליהו ז"ל] וסבירא ליה דבעינן תרוויהו שיהא עסק במלאכתו ושיהי' לו מלאכה אחרת לא בדא פי' לא בזה הלכה כר"י אלא הלכה כר"י דמתניתין לקולא ולפום כן כצ"ל ר' בא בר זבדא בשם ר"א הלכה כר"י דמתניתין לקולא לאפוקי מהא דר"י דתני ר"ת ושאל אוף הכא כן פי' הגר"א ז"ל בשנו"א משמע דשאל אם גם במתניתן דידן הלכה כר"י או לא ע"ז אמר תמן אין המלכות אונסת פי' במתניתן דידן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת ברם במתניתן דידן פי' במס' סנהדרין המלכות אונסת. ולשון תמן הוא בירושלמי כמה פעמים והתם במס' סנהדרין איכא האי סוגיא ג"כ ושם קרי מתניתן דהכא תמן ודרך הירושלמי להעתיק הסוגיא בלשון הנשנה שם. א"נ הא דשאל אוף הכא כן פי' במתניתן דידן דר"י מתיר לקח כדרכו ובלבד שלא תהא אומנתו לכך אם יש לו אומנות אחרת ג"כ דיושב ועוסק במלאכתו אם מותר אפילו שלא בהזדמניות כמו בשביעית או לא ומסיק דהא דהתירו התם בשביעית משום דהמלכות אונסת דצריך לפרוע המס ברם הכא אין המלכות אונסת ועיין בתוס' ד"ה והוא במס' שביעית פ"ד:
בראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורה ר' ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה פי' דדרך לחרוש ב' פעמים פעם הראשון ליטול הקוצין ובפעם השניה שיצמח הרבה כדאיתא במס' שביעית והורה ר' ינאי לחרוש פעם הראשון בלבד כדי שלא תצמח הרבה אך מה שצריך לפרוע מס המלך ועיי' בדברינו ברידב"ז פ"ד דמס' שביעית:
טייב בזה"ז מהו דאימתי גזרו במתניתן על הטיוב שנטייבה אסוייר לזורעה הנ"מ בשביעית דאורייתא אבל בזה"ז לא שמעינן דגזרו רבנן ואפילו דלא שמענו שעמד בית דין וביטל הגזירה ראשונה מכ"מ לא בעינן לבטל כיון דמדרבנן הוא בזה"ז ולא התקינו עוד הפעם שנטייבה לא תזרע ממילא תזרע ע"ז סבירא ליה לר' ירמיה דמותר לזורעה ופריך לי' ר' יוסי והא כיון דתקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון דהא לוקה ופסול לעדות. ומשני כאינש דשמע כו' אמר ר' חזקי' אי תותבת קומי ר' ירמי' וכי איזה ב"ד עמד ובטל דהא צריך ב"ד לבטל הגזירה וכ"ז דלא עמד ב"ד וביטל לא נתבטל הגזירה ממילא וע"ז אומר חיילי' דר"י והי' כתיב בר"ת חיילי' דר"י והי' סובר המדפיס דהיא ר' ירמי' ובאמת היא ר' יוסי בר פלוגתא דר' ירמיה דס"ל דכל זמן דלא עמד ב"ד ובטל להגזירה לא נתבטל הגזירה ממילא ולא אמרינן כיון דהוי מדרבנן בזה"ז הוי גזירה לגזירה דהא בת ישראל שבאת להדליק כו' לא עמד ב"ד וביטל כמה דתימר תמן לא עמד ב"ד וביטל אפילו לקולא וכן הכא לחומרא לא עמד ב"ד וביטל ודכוותי' מאימתי אדם זוכה בפירותי' בשביעית פי' בזה"ז דהוה הפקר מדרבנן ואם עבר וזכה בהם הוי בזה"ז כמו בעבר וטייבה דלר' ירמי' שרי וכן בעבר וזכה בהם בזה"ז הוי זכייתו זכיה ובדיעבד אין מוציאין מידו ע"כ סבר ר' ירמי' משיתן לתוך כליו ר' יוסי סבר מימר אפילו נתנם בתוך כליו לא זכה בהם דהוא סבר מימר דאינון דידי' ולית אינון דידיה דאין זכי' באיסורי הנאה אפילו בזה"ז אפילו בדיעבד: