חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
פרק א · הלכה א
מאן תנא אין מוכרין אותו ר"מ ברם כר"י בדין הוא שיהא מותר למוכרו מק"ו מה אם תרומה כו' שביעית תוכיח שהיא תופסת את דמיה ומותר למוכרה אר"י מזו. פי' בתמי' אם את למד ממכירתה של שביעית אין זו לימוד דמכירתה של שביעית היא חילולה היינו בדרך חילול דווקא אבל לא בדרך מכירה:
אר"י מאן תנא אין מוכרין אותו ר"מ ברם כר"י מותר למוכרו מק"ו מה אם שביעית שאין פורעין חוב כו' משך הימנו מעשר בשתים כו' כפי' הפ"מ ז"ל. א"ר יוסי שניא היא שמשעה ראשונה מע"ש חייב פי' כיון דהחוב הוא מע"ש גופי' ע"כ מותר לפורעו ממע"ש אבל אי החוב הוא חולין אסור לפרוע ממע"ש אילו חייב הי' לו פי' חוב אחר של חולין ונתן לו מע"ש בפירעונו יאות פי' היה לך ראיה שפורעין חוב ממע"ש:
א"ר יודן מתניתין אמרה כן שהוא אסור למוכרו דתנינן תמן שוגג לא קידש אם את אומר מותר למוכרו יהא מותר לקדש בו וכל שהוא אסור למוכרו אסור לקדש בו. פי' דדמי קידושי אשה למכירה דאם מותר למוכרו יהא מותר לקדש בו וכל שהוא אסור למוכרו אסור לקדש בו ומביא ראי' ע"ז והתנינן אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן א"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית דלא כן מה בין קונה אשה לקונה שפחה הרי מוכח מזה דקידושי אשה דמי למכירה. וראיתי בשנו"א ז"ל דגריס אם אומר את מותר למוכרו יהא מותר לקדש בו דכל שמותר למוכרו מותר לקדש בו וכל שאסור למוכרו אסור לקדש בו וכל שאסור למוכרו אסור לקדש בו דתנינן אין לוקחין כו' ואמר ר"י זאת אומרת כו' וכ"כ בכי"ק ומסתייעא הגי' הזאת לפירושינו. ובכי"ק גרס הא דר' יודן מזו מכירתה בתר הא דר' ירמי':
ר' יוסי בשם ר"ז ר"י בשם ר"ה ד"ה היא מפני זילזולו. כן גי' השנו"א ז"ל בכי"ק. פי' דאסור למוכרו שלא יזלזלו בו. ר"י בשם ר"א ד"ה היא כדי שיהו הכל זקוקים למחיצתן ע"כ החמירו שלא למוכרו ויאכל כל אחד את שלו כדי שיהא בירושלים ואשרי מי שהוא לפנים ממחיצת ירושלים תובב"א:
כיצד אין ממשכנין אותו הנכנס לתוך ביתו של חבירו למשכנו אל ימשכן מע"ש שלו. פי' דזהו אזהרה על המלוה. תני ולא מהרהינין אותו פי' דזהו אזהרה על הלוה שלא יתן במשכון מע"ש שלו. ולא יתננו לחנוני שיאכל עליו פי' לא בתורת משכון אלא בתורת חלוטין שיאכל עליו. ובעי כיצ הוא הדין בעבר ומשכן אם דמי לההיא ברייתא דהאוכל מע"ש שלו דיחזרו דמיו למקומן או דמי לההיא דאין נוטעין ואין מבריכין כו' דבדיעבד אין קונסין אותו ע"ז אמר ריב"א בשם ר"ז מן מה דתנינן אין ממשכנין אותו ולא מהרהינין אותו הדא אמרה עבר ומשכן עבר והרהין קונסין בו פי' דלמה תני שניהן אין ממשכנין ואין מהרהינין דפשיטא דמ"ש הלוה מהמלוה אלא ע"כ משום דבדעבר קונסין בו וע"כ במשכן קונסין להמלוה שיחזור המשכון ובהרהין קונסין להלוה שיפדה ע"כ נקט הדין בשתיהן לאשמעינן דקנסינן זה וזה בין במשכן בין בהרהין. והגר"א ז"ל בכי"ק גרס מן מה דתני אין ממשכנין אותו ולא תני אין מהרהינין אותו ופי' במשנתינו לא תנינן רק אין ממשכנין אותו הדא אמרה עבר ומשכן קנסינן בו עבר והרהין אין קונסין בו פי' דמשנתינו לא תני אלא דבר דקונסין אותו:
אבל נותנין זה לזה מתנת חנם מתניתין דר"מ היא דר"מ אמר אין מתנה כמכר. גי' הגר"א בשנו"א ז"ל בהאי סוגיא ר' מנא לא אמר כן אלא כר"י דר"י עשה אותו כנכסיו פי' לפיכך יכול ליתנו במתנה אבל לר"מ דממון גבוה הוא כשם שאסור למכור כך אינו ניתן במתנה דמתנה הוא כמכר א"ר יוסי ד"ה היא דהרי מעשר בהמה ד"ה אינו כנכסיו ואת אמר ניתן במתנה אף זה ניתן במתנה כהדא דתני הי' אומר אדם לחבירו מה אכלת היום והוא אומר לו קיץ והיה יודע שהוא בכור מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור. נמכר בזול הי' אומר לו מן והי' יודע שהוא מעשר בהמה מה המן ניתן במתנה אף מעשר בהמה ניתן במתנה אלמא דלכו"ע אין מתנה כמכר ולאו דווקא ר"מ היא דס"ל הכי דאין מתנה כמכר אלא ד"ה היא ובכי"ק גרס ג"כ כן ותיבות התיבון הרי מעשר בהמה עד אף זה ניתן במתנה מחק:
ר' אבא בר יעקב בשם ר"י נאמר כאן לא יגאל כו' אינו לא נמכר ולא נגאל אבל בבכור לא כתיב אלא לא תפדה. כן גי' הגר"א ז"ל בשנו"א פי' כמו שכ' רש"י ז"ל במס' ב"ק דף י"ג ע"א דכתיב לא תפדה פדיון הוא דל"ל דליפוק מקדושת בכור לימכר באיטליז אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושה עיי"ש ר"ל חע"ג דבבכור כתיב בי' נמי קדושה והו"א דאסור למוכרו כמו מע"ש דאין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה כדאיתא בר"פ מ"מ ריבה הכתוב מדלא כתיב בי' אלא לא תפדה משמע פדיון הוא דל"ל דליפוק מקדושת בכור אבל לימכר שפיר דמי ע"ז בעי ר"י דרומיא קומי ר' יוסי כלום כתיב בבכור לא תפדה בבע"מ א"כ' ליכא מיעוט פדי' הוא דלא הא מכירה שפיר דמי גבי בע"מ א"כ מנ"ל דרשאי למוכרו לבע"מ. והגר"א ז"ל בכי"ק גרס כלום כתיב בבכור לא תפדה בבע"מ כלום כתיב בחי פי' א"כ קשה מנ"ל בבע"מ ובחי דנמכר. ומשני מעשר בהמה לא חילקה התורה בין חי בין שחוט בין תם בין בע"מ א"כ כמו כן בבכור לא חילקה התורה להתירא:
ר"י בעי אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זו שתתקדשי לי בו לאחר שחיטה מאחר שיש בידו לשחוט מקודשת מכבר או לאחר שחיטה ע"כ. פי' למ"ד דדווקא מחיים אסור אבל שחוט מותר כפי' הפ"מ ז"ל. או דמיבעיא לי' לד"ה כגון דמקדשה בעצמיו ובקרניו ובטלפיו שיקח ממנו לאחר שחיטה מי אמרינן כיון שיש בידו לשחוט מקודשת מכבר או לאחר שחיטה:
ר"ז בשם רבב"מ הגונב מעשר בהמה של חבירו אם הי' קיים מחזירו לו בעינו אכלו מה שאכל אכל. פי' דכיון דלאו ממונו הוא ע"כ מה שאכל אכל כמו הגונב טבלו של חבירו למ"ד דטובת הנאה אינו ממון אינו משלם אלא דמי חולין לבד כדאיתא בכמה דוכתין אבל אם הוא קיים מחזירו לו בעינו. ר"א בשם ר"מ אין אומר לו שיתן פי' אפילו אם הוא בעינו אין אומר לו שיתן משום דאינו ממון הדיוט ולא חשיב ממון שיהא מחויב להחזיר ע"ז קאמר מילתי' אמרה [כן גי' הגר"א ז"ל. ותיבה זאת מצוי' בירושלמי כו"כ פעמים] פחות משו"פ אין אומר לו שיתן פי' דמוכח מדבריו דגונב פחות משו"פ אין אומר לו שיתן כיון דדבר דלא חשיב ממון א"ל דאפילו הוא בעין אינו בתורת השב' ע"כ פחות משו"פ נמי כיון דאינו חשיב ממון אינו מחויב בהשבה אפילו הוא בעין וע"ז מסיק אר"ח הדא דתימא שלא היה שו"פ מעיקרו אבל אם היה שו"פ מעיקרו ואח"כ הוזל כיון שהוא קיים צריך להחזיר בעינו אפילו כשעכשיו אינו ממון:
רבי יודא בר פזי בשם ריב"ל חי ולא שחוט כו' מ"ט דריב"ל ובשרם יהי' לך כחזה התנופה כו'. פי' אפילו לתירוץ השני דילפינן כל קדשים מבכור רק בכור גופי' הוי רק מחיים ומקדש בחלקו הוא מחיים ובראוי ליפול לו לאח"ש מ"מ שפיר ס"ל לריב"ל חי ולא שחוט משום דהקישו הכתוב לחזה התנופה פי' דאפילו בכור דאינו טעון תנופה וכל עיקר דס"ל במס' ב"ק דף י"ג ע"א דלאח"ש משולחן גבוה זכי הוא לאו משום דהוי ממון גבוה ז"א דמאי נ"מ בין מחיים לאח"ש אלא ע"כ משום דהוי לאח"ש שולחן גבוה דשולחן גבוה וממון גבוה ב' ענינים הן דדבר הטעון תנופה כיון שמניפים אותו עולה על שלחן גבוה ודבר שעולה על שלחן גבוה פשיטא דלאו ממונו הוא ובכור פגום שאינו עולה על שלחן גבוה מ"מ הקישו הכתוב לחזה התנופה דדמי כאילו הונף והי' על שלחן גבוה וע"כ אפילו דילפינן כל הקדשים מבכור היינו דווקא מחיים הוי ממונו אבל לאח"ש גם בבכור לא הוי ממונו הגם דבכור אינו טעון תנופה מ"מ הקישו הכתוב לחזה התנופה וע"כ גם בכור גופי' לאח"ש משלחן גבוה קזכי דדמי כאילו הונף והי' על שלחן גבוה. והק"ע ז"ל במס' קידושין לא פירש כי אלא דזה קאי לפי תירוץ הראשון תמן בשם גרמי' ועיין בתוספות ותמצא טעם בע"ה:
מחללין מעשר על ליטרא של כסף. ומפרש הגמ' מדוע אמר ליטרא של כסף לימא ליטרא לחוד או כסף סתם לחוד ע"ז אמר אילו אמר ליטרא הוינן אמרין כשם שאמר כסף כך אמר זהב. כן גי' הגר"א ז"ל ולפי הנראה שזה כי"ק ממש. פי' דהוי אמינא דכסף לאו דווקא אלא אפילו ליטרא זהב נמי אע"פ שאינו יוצא בהוצאה כמו כסף כדאיתא במס' ב"מ דף מ"ד ע"ב דכסף חרופי טפי בהוצאה מזהב וע"כ אמר בפירוש כסף ואילו אמר כסף לחוד ולא ליטרא הוינן אמרין אף שברי קערות ותמחוין הוי כן גי' הגר"א ז"ל ותיבת מהן מחק הוא ז"ל לפיכך קאמר ליטרא של כסף כלומר לפיכך מדייק ונקט תרתי ליטרא של כסף דליטרא ממעט שברי כוסות דאין מחללין רק על ליטרא דיוצא בהוצאה וכסף ממעט זהב ותיבות על אסימון מחק הגר"א ז"ל בכי"ק:
אין מחללין אותו לא על המעות שכאן בבבל בעומד בבבל ולא על המעות שבבבל כאן בעומד כאן. [ומה שנדפם בנתים לא על המעות שהן בבבל ולא על המעות שבבבל כן מחק הגר"א ז"ל] היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן נימר אם היתה דרך פתוחה. פי' אין מחללין ביש לו מעות כאן והוא עומד בבבל ואינו עומדאצל מעותיו וכן כשהוא בכאן והמעות בבבל ואינו עומד אצל מעותיו אינו מחלל אבל אם עומד כאן ויש אצלו מעות בבל ושולח אותם לבבל אם היתה דרך פתוחה לבבל ואינו שעת חרמים מחלל עליהן ופריך וטבות כן ומשני א"ר אבין התקינו [כן גי' הגר"א ז"ל והוא ממס' שקלים]שכל המטבעות היו יוצאות בירושלים וכיון שאינו שעת חרמים היו כל המטבעות יוצאות בירושלים וע"כ מחלל עליהן:
היו לו מעות טמונות בקצרה כו'. כהגי' שמביא הפ"מ ז"ל א"נ שהוא מקום מוקפת חומה כפי' המהרא"פ ז"ל:
ר' יונה בעי נפל כיסו לבור ובו מאה ריבוא. עיי' לעיל בפ"ז דדמאי בתוס' הרי"ד שמבואר ענין הזה בטוב טעם בע"ה עיי"ש: