חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן תרעג
סעיף א. כל השמנים והפתילות כשרים לנ"ח וכו'. והנה הטעם בזה משום דכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה כמבואר בש"ס ופוסקים והנה יש לדון בעיקר הדין דהרי היכי דלא נתן שמן כשיעור שידליק ח"ש הרי זקוק להדליק וא"כ נמי בכבתה באמצע השיעור אע"ג דהי' ראוי להדליק ע"י השמן מ"מ נימא איגל"מ דלא חזי לדלוק ח"ש ויהי' זקוק להדליק ומה לי אם לא ראוי לדלוק ע"י השמן שלא נתן כשיעור או ע"י ד"א אבל באמת זה ליתא דבשלמא אם כבתה ע"י שלא נתן שמן כשיעור הרי עומד מתחלה שלא לדלוק השיעור אבל היכי דכבתה ע"י ד"א הי' מתחלה עומד לדלוק השיעור ומה שכבתה הי' סיבה אחרת ול"ש בזה איגל"מ וכמ"ש הנמוק"י ר"פ החולץ לחלק אליבא דר"ל דאע"ג דס"ל בשא"ד איגל"מ מ"מ בהפילה ל"ש כן דאמרי' ע"י סיבה אחרת הפילה ובשע"מ לא הי' עומד שתפיל ול"ש לומר בזה איגל"מ ע"ש והכא בנ"ח גם ר"י יודה דלא אמרי' בזה איגל"מ וע' תוס' חולין (פ"ב ב') כתבו לתרץ כה"ג אמאי ל"א דהוי חולין היכי דנמצא ההורג דלא אקדשי' אדעתא דהכי ותי' דכיון דל"ש שימצא ההורג ל"ש לומר איגל"מ ע"ש וע' כה"ג סמ"ע חו"מ סי' קכ"ב סק"א ע"ש וע' תוס' חגיגה (ד' א') ד"ה וצע"ק ואכ"מ. ובזה י"ל בש"ס שבת (כ"ב) אמרוה קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה הדר אמרוה משמי' דר' יוחנן וקיבלה והמפורשים כתבו בזה. להנ"ל י"ל בפשי' דהי' קשה לו בגוף הענין דהרי נימא איגל"מ וכשנאמר לו משמי' דר' ירמי' סבר אביי אולי ס"ל לר' ירמי' בכ"מ דלא איגל"מ כר"ל ביבמות ר"פ החולץ ומשו"ה לא קבלה דאביי ס"ל שם כר' יוחנן אבל כי הדר אמרי לי' משמי' דר' יוחנן והרי ר' יוחנן ס"ל איגל"מ ביבמות הנ"ל והיכי ס"ל הכא דמותר להדליק בשבת ובע"כ דס"ל לחלק בין היכי דנעשתה סיבה חצונית ואע"ג דלענין חליצה לא ס"ל כן וחולק על ר"ל התם אבל הכא בנ"ח מודה דלא תלינן דהי' עומד משעה ראשונה לכבות ורק ע"י סיבה אחרת נעשה ומשו"ה קבלה ומעתה זה ניחא היכי די"ל דנעשה ע"י סיבה אחרת אבל אם מדליק בפתילה ושמן דעומד לכבות וע"פ רוב לא תוכל לדלוק השיעור הוי כמו לא נתן לו השיעור מעולם וכמ"ש המג"א ס"ק י"ב דאע"ג דכבתה אין זקוק לה מ"מ היכי דהעמידה בפני הרוח והי' עומד לכבות בכה"ג הוי כאלו לא נתן השמן כשיעור ע"ש ועמש"ש שם בזה וה"נ אם הפתילה והשמן יכבה ע"פ רובא מן הסברא דאין מדליקין בה בשבת וצ"ע על סתימת הש"ע והפוסקים:
ובחי' כתבתי לבאר בדברי הש"ס אמרו קמי' דאביי משמי' דר' ירמיה ולא קיבלה כי אתא רבין אמר קמי' דאביי משמי' דר' יוחנן וקיבלה אמר אי זכאי הוי גמירתא לשמעתי' מעיקרא ע"ש. הנה האחרונים הביאו קו' משמי' דמוח"ז הגה"ק הגאו"צ זצ"ל במאי דאמרי' שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה והרי בשמן שחשיב במשנה דאין מדליקין בהם בשבת יש גם שמן קיק ובש"ס קאמר דהוא עוף א' הבא מכרכי הים וקיק שמו והוא עוף טמא והרי בעי' מהמותר בפיך והיאך יוכל להדליק בהם בחנוכה. ונ"ל לפמ"ש הטו"ז סי' תרכ"ז בשם הלבוש דבמצוה שרינן לבטל איסור לכתחלה ע"ש א"כ יוכל לערבי עם רוב שמן כשר ומיירי הכא דל"ה לו שמן ככל השיעור הנצרך דהיינו שידלק ע"י השמן הכשר מן התחלת הזמן עד שיעור שיכלה רגל מהשוק וע"כ יוכל לערב מהשמן האסור מעט להשלים השיעור ובטל ברוב כשר ומ"מ שפיר קאמר מדליק בהם דלולא השמן האסור ל"ה במה להדליק דהי' חסר לו השיעור וכנ"ל אבל באמת כבר דיברו מזה כל הפוסקים אי היכי דבטל ברוב אי מ"מ יוכל להשלים השיעור דהרי נתבטל האיסור ברוב ובר"ש פ"ה דמקוואות כ' דנוטפין דבטלי בזוחלין ומ"מ מצטרפי להשלים השיעור ע"ש והדברים עתיקין. ובאמת כי הדבר תלוי אי נימא דטומאת משא ל"ב ע' בכורות (כ"ב) דאמרי' שם משום דאיסורא אע"ג דנתבטל מ"מ כמאן דאיתא דמי ומשו"ה במשא מטמא דמ"מ נושא הטומאה ומשו"ה יוכל לצרף לשיעור אע"ג דנתבטל דמ"מ איתא בעולם אבל למ"ד טומאת משא בטל א"כ הרי באמת כמאן דליתא דמי ופשי' דא"י לצרפו להיתר וז"ב מאוד. והנה בבכורות (כ"ב) הנ"ל אמר ר' ירמיה להאי דינא דטומאת משא ל"ב ואביי חולק עליו ובתוס' שם ביארו דגם לר"י דטומאות משא ל"ב מ"מ הוא רק מדרבנן אבל מה"ת בטל גם לטומאת משא ע"ש נמצא דאפי' לר"י דט"מ ל"ב מ"מ כיון דהוא רק מדרבנן לחומרא ומה"ת בטל גם לט"מ וממילא דכמאן דליתא הוא וא"כ כשאמרו קמי' דאביי משמי' דר' ירמיה לא קבלה דהאיך יוכל להדליק בשמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת והרי בשמן קיק א"י להדליק דל"ה מן המותר בפיך ואי דנתערב ובטל הרי שוב הוי כמאן דליתא ול"מ גם להשלים השיעור וממילא ל"ש בזה לומר מדליקין בהם. והנה בירושלמי פ"ו דנזיר ה"א מבואר דר' יוחנן שם ס"ל דטומאת משא ל"ב מה"ת וע' שי"ק שם הוכיח כן ע"ש ומבואר דר' יוחנן ס"ל דט"מ ל"ב מה"ת וא"כ יוכל לבטלו ברוב היתר ומ"מ משלים השיעור ושייך שפיר מדליקין בהם בחנוכה וכנ"ל ומשו"ה קיבלה ומשו"ה אמר אי זכאי הוי גמירנא מעיקרא דבבכורות הנ"ל מתיב אביי על ר' ירמי' הנ"ל דס"ל דט"מ ל"ג מדרבנן והרי נודע לו עכשיו דר' יוחנן ס"ל דאפי' מה"ת ל"ב ומכ"ש דליה מותיב על ר' ירמי' דעכ"פ מדרבנן ל"ב וכנ"ל וא"ש ודוק היטב: עוי"ל בפשי' יותר הנה בגוף הפלוגתא אי כבתה זקוק לה או אין זקוק לה וכיון דעיקר המצוה הוא שיהא דלוק השיעור א"כ בכבתה הרי הי' רק התחלה למצוה ולא נגמר המצוה ולפ"מ דאמרי' בסוטה (י"ג ב') כל העושה מצוה ולא גמרה ובא אחר וגמרה נקראת רק ע"ש השני ע"ש ומבואר דההתחלה לאו כלום הוא וא"כ מ"ט דמ"ד כבתה אין זקוק לה הרי לא עשה כלום כיון דהוא רק התחלה להמצוה אבל יש לחלק בין אם גמרה אחר ובין לא נגמר כלל דהיכי דלא נגמר הוי
התחלה מצוה כיון דלא גמרה אחר וליכא גמר כלל להמצוה אז הוי התחלה ג"כ מצוה ובזה פליגי דמ"ד דכבתה זקוק לה ס"ל דגם בכה"ג ל"ה התחלה מצוה ואידך דס"ל דכבתה אין זקוק לה ס"ל דבכה"ג הוי התחלה מצוה ומשו"ה אין זקוק לה והנה בש"ס יומא (ס"א א') נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנה שבפנים ר"א ור"ש אומר אינו מתחיל אלא ממקום שפסק גמר את המתנות שבפנים וכו' יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבהיכל וכו' ר"א ור"ש אומרים יתחיל ממקום שפסק וכו' א"ר יוחנן אשם מצורע ששחטו של"ש באנו למחלוקת ר"מ ור"א ור"ש ר"מ דאמר יביא דם אחר ויתחיל בתחילה ה"נ יביא אחר וישחוט ולר"א ור"ש ממקום שפסק מתחיל הכא אין לו תקנה וברש"י שם ד"ה לר"מ דאמר עבודה שלא נגמרה הוי כמו שאינה אף זו שלא נגמרה הואיל ולא עלתה לשם חובה אע"פ שנתן ממנה לבהונות ה"ה כמו שאינה ויביא אשם אחר ולר"א ולר"ש דאמרי ממקום שפסק הוא מתחיל אלמא ל"א כליתא דמיא ה"נ חשיבא היא וליכא לגמרה באחר וכו' ע"ש. ומבואר דר"י ביאר דפליגי בהנ"ל ר"מ ור"א ור"ש ולר"א ור"ש שהם הרוב נגד ר"מ ס"ל דגם מצוה שהתחיל בה ולא גמרה אחר כלל הוי התחלה לבד ג"כ מצוה וא"כ כשאמר לאביי דמדליקין בהם בין בשבת בין בחול משום דכבתה אין זקוק לה לא רצה לקבלה דסבר בעצמו דהתחלה לאו מלתא היא אבל כשאמרו לו משמי' דר' יוחנן קיבלה וא"ש:
בשע"ת סק"א האריך אם הכין להמצוה אבל לא התחיל בה אם שייך בזה לומר אין מעבירין עה"מ ע"ש וכבר הבאתי לעיל סי' קמ"ז בשם הריטב"א יומא (ל"ג) שכ' דבגיזרי עצים על המזבח ל"ש בהם לומר אין מעה"מ משום שאין הכל במקומם וצריך לילך לדיר העצים ליטלם משם ע"ש אבל בתוי"ש שם כ' דגם בכה"ג שייך לומר אין מעבירין עה"מ ע"ש והכא דרק הכין עצמו אבל לא התחיל ועדיין צריך לילך וליטול הנרות שעוה תלוי בפלוגתא הנ"ל: טו"ז סק"ו בשם התה"ד ותמה עליו דאדרבא מתוס' ראי' להיפוך וכו'. וע' שע"ת בשם הפמ"א ושבו"י שנחלקו במה שכ' דהנרות הוי קבוע דחתיכות דהוי רק איסורא דרבנן ע"ש וע' פמ"ג לעיל במש"ז סוס"י תל"ט נסתפק בזה בקבוע דחתיכות דהוי רק קבוע דרבנן היכי דהאיסור הוא רק מדרבנן אי שייך בזה קבוע דחתיכות ע"ש אבל בנ"ח י"ל דכיון דהם מוקצים למצותן והם איסורא דהנאה זאת מחשיב להו דאפי' היכי דאחר הביטול לא יהי' ראוי להתכבד רק קודם הם ראוי להתכבד קודם הביטול ל"מ בהו ביטול משום ר"ל ול"ד לחתיכות חטאת טמאה דאע"ג דאיה"נ הוא מ"מ לאו מחמת מצותה אסור בהנאה רק משום טומאה אבל בנ"ח דאיה"נ הוא משום מצותה ל"מ ביטול בזה וקצת ראי' מביצה (כ"א ב') דאע"ג דבסיס לאיסור ולהיתר ל"ה בסיס מ"מ אם האיסור הוא איה"נ מחשיב לה והוי לה בסים רק לאיסור לבד ע"ש וה"נ כיון דאיה"נ מחמת המצוה וכנ"ל ול"ק קו' הטו"ז על התה"ד ובטו"ז כ' משום דהוי קבוע ול"ב וצ"ע דהרי הביטול הכא הוא אם יכול להשתמש בהנרות שיוכל להדליק בהם והאור הוי פי' וכמ"ש המג"א לעיל סי' רצ"ח וע' מחצה"ש שם ראי' לזה מהמרדכי שכ' דבסנהדרין הוי פירש דהדיבור הוא פי' ע"ש וצ"ע וע' בפיה"מ להר"מ טהרות פ"ה מ"ח וצ"ע:
מג"א ס"ק י"ב בשם הש"ג דאם נתן במקום הרוח וכבתה זקוק לה דהוי כאלו לא נתן שמן מעולם וכו'. נ"ל ראי' לזה מתוס' עירוכין (ל"ד רע"א) ד"ה הן שכתבו שם וא"ת מאי נ"מ אם נסתרו כיון דמעיקרא מוקפת חומה הי' ותי' שם דכיון שהם עומדים שלא יהי' להם חומה לא תועיל קדושת חומה שהי' להם קודם לכן כאלו לא היתה מעולם ע"ש וע"ע רמ"א לעיל סי' שס"ה סעי' ז' כה"ג: