אור ברסלב

חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר

סימן תקסא

סימן תקס

סעיף א. ש"ע. הרואה ערי יהודה בחורבנן וכו'. בב"י נסתפק אי נתיישבה ע"י עכו"ם אי מקרי ג"כ בחורבנן וכ' דמסברא דהוי ג"כ חורבנן ע"ש ויותר מזה כ' הר"ן בפ"ק דמגילה בהא דהקשה שם דהרי ישב ולבסוף הוקף ל"ה מוקפת חומה וא"כ אפי' מוקפת חומה מימות יב"נ דלמא הוי ישב ולבסוף הוקף ותי' דישיבת עכו"ם לא הוי ישיבה בא"י ומשבאו ישראל בימי יב"נ הוי הוקף וישב וכו' ע"ש ומכ"ש לאחר שכבשו ישראל את הארץ והוי שלהם בודאי ל"ה ישיבת עכו"ם רק חורבן ותימה על הב"י שלא הביא מזה: מג"א סק"ג. מן הצופים וכו'. אבל תוס' פסחים וכו' דצופים הוי הפי' כ"מ שיכולים לראות משם וכו'. צע"ק למפורשים צופים היינו ראי' ולא מקום למה לא פי' מהיכן יכול לברך בראי' זו וכמה יהי' ריחוק מקום מירושלים או משאר ערי יהודא שיברך ע"י ראי' זו ובש"ס ב"מ (ל"ג רע"א) ת"ר כי תראה יכול אפי' ראי' מרחוק ת"ל כי תפגע וכו' מבואר דסתם ראי' הוי מרחוק אבל במד"ר איכה ד' על פסוק זכור ד' מה"ל פליגי שם ר"י ור"פ ח"א ראי' מקרוב והבטה מרחוק וח"א להיפוך ע"ש וע' ירושלמי ברכות (פ"א ה"ב) דסתם ראי' הוא על ד"א ע"ש ובנ"ד בודאי ל"ש לומר דלא יברך רק עד ד"א וצ"ע בזה:

מג"א שם. במחלוקת הר"מ וראב"ד אם נכנס עתה למקום המקדש חייב דלהר"מ לא בטלה וט"מ הנכנס עתה למקום המקדש חייב כרת וכן הלכה. והנה בהר הבית מותר לכנוס דאפי' מת עצמו מותר בהר הבית כמבואר בקרא ויקח משה את עצמות יוסף עמו וע' יבמות (ח') אבל מדרבנן גזרו בט"מ שלא לכנוס להר הבית ולשי' הרמב"ם הנ"ל גם עכשיו אסור מדרבנן דלא בטלה כלל ואי טבו"י מט"מ של"ה לו הע"ש ג"כ אסור לכנוס להר הבית מדרבנן אי הוי ג"כ בכלל מה שחידשו בו דברים בש"ס יבמות ע' תוס' פסחים (צ"ב א') כתבו בפשי' דגם בטבו"י אסור מדרבנן ע"ש אבל במהרש"א שם כ' דלא ידע מנא פסיקא להו כן דגם בטבו"י גזרו ע"ש וצ"ע בזה"ז עפ"ז וע' ח"י סי' תס"ח סק"ט כ' בפשי' דקדושת הארץ בזה"ז בטלה ובפמ"ג שם תמה עליו דהרי קדושת המקדש לא בטלה ע"ש ובאו"ח החדש בשם מו"ר הגאון ז"ל תמה על הפמ"ג דהרי יש חילוק בין קדושת הארץ לקדושת המקדש וע' תוס' זבחים (ס') ע"ש אבל י"ל דאדרבא דכיון דקיי"ל דמקום המקדש בזה"ז ל"ב אע"ג דהי' קדוש רק מחמת שעמד שם ביהמ"ק ועכשיו חרב מ"מ נשאר בו הקדושה כמו שהי' מכ"ש בקדושת הארץ דהוי כמקודם במכ"ש דל"ב דאם נאמר דקדושת הארץ בטלה מכ"ש בקדושת מקום המקדש דהי' רק מחמת שעמד שם הביהמ"ק ועכשיו דבטל המקדש ל"ה צריך להיות עליו אפי' קדושת הארץ וע' כה"ג בש"ס שבת (קט"ז א') תיפ"ל משום גליון דידי' מקום הכתב לא קמבע"ל דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזלא כתב אזלא קדושתי' כי קמבע"ל של מעלה ושל מטה וכו' וברש"י שם ד"ה לא מבע"ל וכו' דודאי מגרע גרע דכי קדוש מעיקרא לאו לשם גליון חלק קדוש אלא אדעתא דכתב וכיון דאזיל הכתב פקע מקדושתי' אבל של מעלה ושל מטה דמתחלה לשם חלק קדש והשתא כשנמחק כתב הספר נמי חלק היא עכ"ל וכיון דמקום המקדש בקדושה שהי' בו קודם לכן בשעת שהי' המקדש מכ"ש קדושת הארץ דלא בטלה ממה שהי' בו קודם לכן וא"ש ד' הפמ"ג. וע' תוס' שבועות (י"ד ב') ד"ה ונעלם מבואר דעתו כרמב"ם ע"ש וכן מבואר דעת תוס' ביומא (מ"ד א') ד"ה בשילה ע"ש. וע' או"ח שם בשם מו"ר ז"ל האריך בדין מקריבין אע"פ שאין בית מתוס' סוכה (מ"ד) ומכמ"ד:

ואעתיק מ"ש בתשובה זה לא כביר בענינים האלו וז"ל:

שלום וי"ר לכבוד ידידי הרב הגאון המובהק המפורסם כש"ת מו"ה אברהם יעקב הלוי הורוויץ שליט"א האבד"ק פראבוזנא יצ"ו:

ביום אתמול בעת היות כת"ה בצל קורתי וטיילנו ארוכות וקצרות בענינים שונים ובתוך אחד השיחים אמר לי הד"ג קושיא אחת בש"ס דסוטה (כ"ג א') כל הנשואות לכהונה מנחותיהם נשרפות וכו' אין מנחתה נאכלת מפני שי"ל חלק בה ואין עולה כליל מפני שיש לה חלק בו אלא הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן ואמאי אקרי כאן כל שממנו לאישים ה"ה בבל תקטירו וכו' ע"ש וע"ז הקשה כ"ת לשי' תוס' מנחות (נ"ז) דלר"י דס"ל דרצפה מקודשת כמזבח זה רק בכשר אבל בפסול דבזה ל"ה כמזבח ע"ש א"כ מאי קו' דיתרץ דאתיא כר"י ואחר שהקריב הקומץ בשביל שי"ל חלק בה נותן השירים על הרצפה וממ"נ יהי' לחלק הבעל הקרבה כמזבח ולחלקה יהי' שירים בעלמא זה תו"ד. והנה בגוף ד' תוס' מנחות (נ"ז) הנ"ל בשי' ר"י דרק בכשר מקודשת הרצפה העירותי מאז מתוס' זבחים (י"ד סוע"א) ותוס' שם פ"ז כתבו להיפוך ואח"כ מצאתי בחי' הגרע"א כי קדמני בזה אבל הבאתי עוד מהת"כ ויקרא (פ"ו) והקטיר אע"פ שהוא פסיל פיגול טמא יכול אפי' הם על הארץ ת"ל על המזבח ולא כשהם על הארץ וכו' ע"ש והרי סתם ספרי ר"י והוא ס"ל דרצפה ג"כ מקודשת כמזבח וצ"ל דמיירי קודם שקידש דוד הרצפה ויקשה היאך קידש דוד הרצפה והרי הקרא ממעט לה דהרצפה לא נקדש כמזבח ולשי' תוס' מנחות הנ"ל דבפסולים לא קאמר ר"י א"ש וא"ל דבת"כ ממעט היכי דמפסיק בדף או ד"א וכמו שתירצו תוס' זבחים (י"ד) דז"א דהיכי דקאמר על הארץ ממעט אפי' מונח באויר שעל הארץ וכמ"ש תוס' נזיר (ס"ד ב') ע"ש ומכ"ש אם מונח ד"א על הארץ דל"ש לומר בזה על הארץ וע' ירוש' שהובא בתוס' ישנים יומא (נ"ט א') והזה על המזבח ולא על אפרו שעל המזבח ע"ש וא"כ בע"כ הא דקאמר בת"כ דעל הארץ דלא יעלה בע"כ הכוונה דמונח על הארץ ממש בלא הפסקה וא"כ ראי' כתוס' מנחות הנ"ל: ב) ואולם בגוף הקושיא מהא דסוטה (כ"ג) הנ"ל הנה לפמ"ש תוס' יומא (ס"ג א') ד"ה שלמים דאפי' לר"י דרצפה מקודשת כמזבח זה רק היכי דהמזבח בנוי כהלכתו אבל אם המזבח נפגם וא"י להקריב עליו גם על הרצפה ל"מ ואין מקודשת אז ע"ש וזה י"ל גם בכוונת הת"כ הנ"ל דיכול גם כשהוא על הרצפה ת"ל המזבחה והכוונה כשיש מזבח אז מהני על הרצפה ולא אם אין מזבח וא"כ אתיא שפיר כר"י ומיושב גם קו' התוס' זבחים (י"ד) הנ"ל ול"צ לדחוקי דמפסיק ד"א וכה"ג כתבו תוס' סוכה (מ"ד) ושבועות (י') דהא דמקריבין אע"פ שאין בית מ"מ מזבח צריך ע"ש אבל התם הכוונה להקריב על המזבח וכאן ס"ל לתוס' יומא הנ"ל דגם על הרצפה אסור רק אם יש מזבח וסברת תוס' הנ"ל נראה דאפי' לר"י דרצפה מקדש כמזבח מ"מ הוי המזבח עיקר והרצפה היא רק טפל למזבח ואם יש העיקר נגרר אחריו הטפל אבל אם אין כאן עיקר בטל הטפל. ויובן יותר ע"פ המשנה כלים (פי"ט מ"ו) משפלת שנפחת מלקבל רימונים ר"מ מטמא וחכמים (שהם ר"י בכ"מ) מטהרים מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה ע"ש ומבואר דפליגי בזה ר"מ ור"י ור"י ס"ל דבכה"ג שאין כאן עיקר בטל הטפל ממילא וה"נ ס"ל לתוס' יומא הנ"ל דהיכי דהמזבח נפגם וא"י להקריב על המזבח מחמת שהוא פגום ממילא גם הטפל רהיינו הרצפה בטלה. ומעתה הדבר ברור דכמו דהיכי דא"י להקריב על המזבח מחמת שנפגם גם הרצפה אינה מקדשת כמו כן היכי דא"י להקריב על המזבח מחמת איסור דכל שממנו לאישים ה"ה בבל תקטירו ג"כ אין הרצפה מקדשת וע' כה"ג או"ח סי' ש"ע בענין יש לבעה"ב תפ"י בחדר המושכר דא"י השוכר לאסור עליו ומבואר דאם יש שם כלים שאינם נטלים מחמת כובדן או מחמת מוקצה שאסור לטלטלן הוי תפ"י ע"ש וה"נ דכוותי' וא"כ מיושב קו' הד"ג דאם נימא כקו' הש"ס דאסור להקריב על המזבח משום כל שממנו לאישים א"כ גם על הרצפה א"י להקריב גם לר"י וכמ"ש תוס' יומא הנ"ל וא"ש:

ג) עוד נ"ל בזה הנה בגוף הברייתא דמנחה בישראלית הנשואה לכהן דאמרי' דיקמוץ המנחה מחמת מה שיש לה חלק בה והשירים קרבין מחמת שיש לבעלה הכהן חלק בו ובתוס' כאן ביארו מירושלמי שהוי מנחת שלה ושלו ע"ש והנה זה ל"ק דהרי קיי"ל בדאורייתא א"ב וא"כ היאך מקריב הקומץ מחמת שיש לה שותפות ומקריב גם השירים מחמת שותפותו והרי א"ב וא"כ דלמא הקומץ הוא ממה שיש לו חלק בו והרי הוא כהן ומנחתו אינה נקמצת ודלמא השירים שקרב לעצמו המה מחלקה שיש לה בהמנחה והרי מנחת ישראל נאכלת דזה ליתא דכיון דאין אנו צריכין לומר הוברר למפרע רק מכאן ולהבא לכ"ע אמרי' ברירה וכמ"ש בנה"מ סי' ס"א סק"ג באורך והדבר מבואר בר"ש פ"ה דמע"ש ואס"ז ב"ק (ס"ט) והנה"מ לא הביא מזה והדברים עתיקין והכא אין אנו צריכים לומר רק דבשעת ההקרבה יהי' הקומץ נקמץ על חלק שותפותה וחלק השירים יהי' על חלק שותפותו ולא למפרע כלל. אבל אי קשיא הא קשיא דהרי כבר נודע ממחלוקת הרמב"ן ור"ן פ"ב דגיטין דשי' הרמב"ן שם דבדבר של שותפות ל"ה כל קורט וקורט של שניהם רק מחצה מהדבר הוא של זה ומחצה השני היא של שותף האחר רק דאנן לא ידעי' מי מהם יש לו חלק זה ומי השני אבל הר"ן שם חלק עליו וכ' דמסתברא דבדבר של שותפות הם שותפים בכל קורט וקורט ע"ש וע' טו"ז יו"ד סי' רס"ז ס"ק וטו"ז חו"מ סי' רמ"ה הביא בקיצור מחלוקת הרמב"ן והר"ן הנ"ל ע"ש וא"כ יקשה הכא דכיון דהמנחה הוי של שותפות וכמ"ש הירושלמי בתוס' שם דהוי מנחת שותפות ע"ש וכיון דלשי' הר"ן כל קורט וקורט של המנחה הוי של שניהם היאך יכול להקריב הקומץ עבור האשה שיש לה חלק בהמנחה הרי בהקומץ יש בו שותפות של בעלה הכהן ומנחתו אסור להקמיץ וא"כ בכל קורט וקורט יש חלק שהי' אסור להקמיץ והוי לפ"ז קומץ חסר וע' מנחות (י"א א') ורש"י שם בענין אי יש בהקומץ צרור דפסול משום דנראה כב' קומצין ע"ש והכא בכל קורט וקורט יש חציצה וחסירה וגם השירים דקרבין לעצמן ג"כ יקשה דהרי בכל קורט וקורט יש גם חלק של שותפותה וחלקה נאכל והיאך יוכל להקריב כל השירים מחמת חלקו וזה קו' עצומה. אבל הנה במק"א הארכתי בגוף פרט זה דמחלוקת הרמב"ן ור"ן הנ"ל והבאתי מש"ס ב"ק (נ"א) ומירושלמי שביעית פ"י ה"ג דכל קלח וקלח של שותפות היא וכו' ע"ש ומבואר כשי' הר"ן הנ"ל וכעת נ"ל דהדבר תלוי בפלוגתא דתנאי בש"ס עירוכין (ב' ב') דת"ק ס"ל שם דשותפים אינם יכולין לסמוך בקרבן של שותפות ור"י ס"ל שם דכיון דכ"א יש לו חלק בהקרבן יכול לסמוך עליו דהוי כשלו ע"ש ונראה דפליגי בפלוגתא הנ"ל דת"ק דר"י דהוא ר"מ ס"ל דכיון דהסמיכה צ"ל על ראש הבהמה כמבואר בקרא וא"כ אע"ג דאית לי' שותפות בהקרבן מ"מ מאן יימר דחלקו הוא על הראש דאולי חלקו הוא למטה במק"א ומש"ה א"י לסמוך אבל ר"י ס"ל דבכ"מ ומקום של הבהמה יש לו חלק בו ומשו"ה יכול לסמוך וז"נ מאוד ומבואר דר"י ס"ל כשי' הר"ן ובע"כ דבריתא דסוטה הנ"ל דקשה דהרי הקומץ הוי חסר וכן השירים דאסורין להקריב ובע"כ דהברייתא הנ"ל ס"ל דל"א דבכל קורט וקורט הם של שותפות רק חצי המנחה הוא שלו

ואצי היא שלה וברירה ל"ש כאן דלכ"ע אמרי' הכא ברירה וכמש"ל וא"כ בע"כ דהברייתא לא אתיא כר"י וממילא דלא ס"ל להברייתא דרצפה מקודשת כמזבח דלא מצינו שום תנא בש"ס דיסבור בזה כר"י דרצפה מקודשת כמזבח רק ר"י לבד וממילא שפיר הקשה הש"ס קרי כאן כל שממנו לאישים ה"ה בב"ת מאי אמרת ר"י היא הלא יקשה קושיא אלימתא מזה דהוי קומץ חסר וכנ"ל ובע"כ דלאו ר"י הוא וא"כ הרי כל שממנו לאישים ה"ה בב"ת וא"ש ודוק היטב:

ד) וארווחנא בזה ליישב עוד מה דקשה לי במה דהקשה הש"ס סוטה הנ"ל והרי כל שממנו לאישים ה"ה בב"ת דהנה בתוס' פסחים (מ"ז סוע"ב) ד"ה שה בהא דאמרי' שם בש"ס דהקרא דשה ממעט ולא הבכור (דא"י לעשות קרבן תמיד מבכור) וע"ז הקשו תוס' שם דלמה צריך קרא לזה הרי כיון דהוא בכור איך יכול לעשות ממנו עולת תמיד דהרי כל שממנו לאישים ה"ה בב"ת ועולה הוי כליל ותי' דכיון דמסיק לי' לשם עולה הו"ל עולה ויכול להקריב כליל למזבח ע"ש ומבואר מזה דאע"ג דכל שממנו לאישים ה"ה בב"ת זה רק אם אסיק בתחלה לשם מה שאינה כליל אבל אם אסיק מתחלה לשם עולה נעשית בזה עולה ויכול להקטיר הבשר כעולה ול"ש בזה הא דכל שממנו לאישים וגו' דהרי התם אי לאו קרא דשה דממעט לה שאסור לעשות מבכור תמיד הו"א דשרי להקטיר אח"כ הבשר למזבח דהוי עולה וא"כ יקשה הכא דאע"ג דקמץ המנחה בכלי לשם מנחת ישראל דצריך קמיצה מ"מ אח"כ כשמקריב הקומץ יוכל להקריב אותו לשם מנחת כהן דהוא כליל ויכוין שיקריב גם מותר השירים לשם מנחת כליל והרי אפי' הקומץ ממנחת ישראל כשר כשמקריבו פעמים ואפי' פעמי פעמים ע' מנחות (כ"ז א') ומכ"ש המנחה דכולה כליל של כהן ובאופן זה לא יעבור על הא דכל שממנו לאישים ה"ה בב"ת והרי הדברים ק"ו מהתם דהרי בבכור דקדושתו הוא עצמיית מלידתו ואם רוצה לעשות קודם לידתו עולה ממנו ל"מ דד"ה וד"ה דמ"ש כמבואר (תמורה כ"ה) ומ"מ אמרי' דאם אח"כ בשעת ההקרבה מסיק לי' לשם עולה נעשית עולה ואינו עובר על כל שממנו לאישים וכו' מכ"ש הכא במנחה דרק הוא עביד לי' מנחת ישראל בעת הקמיצה דיכול לעשות לי' אח"כ בשעת ההקטרה לשם מנחת כהן ולא יעביר על כל שממנו לאישים וכו' אבל מ"מ אחרי העיון קצת כ"ז ליתא דל"ד להתם דהתם אע"ג דהוי בכור מ"מ אח"כ כשעושה אותו עולה הוא עושה בידים מעשים דיתעקר ממנו שם בכור דנשחט בצפון כמו עולה ובהזאה עושה שתים שהן ארבע משא"כ בבכור דהי' רק מתן אחת ושפיר כתבו תוס' פסחים דהמעשה מוציא ממנו שם בכור ומשו"ה אינו עובר על הא דכל שממנו לאישים וכו' אבל הכא בקמץ לשם מנחת ישראל ל"מ במה דהקטיר אח"כ לשם מנחת כהן דהרי בין מנחת ישראל ובין מנחת כהן צריך הקטרה על המזבח ורק דנימא דבשעת ההקטרה יכוין דמקטיר לשם מנחת כהן דכולה כליל וזה הוי רק מחשבה בעלמא ול"מ להוציא מיד מעשה שהי' מתחלה לשם מנחת ישראל וממילא נשאר עליו גם בשעת ההקטרה שם מנחת כהן ושפיר הקשה הש"ס דא"כ הרי עובר על דכל שממנו לאישים וכו' אבל לפ"ז יתעורר קושיא גדולה דא"כ לשי' ר"י בזבחים (ל"ו) דס"ל דמחשבה בקדשים הוי כמעשה גמור ומשו"ה ס"ל שם דמחשבת נותר הוי כנותר ממש ע"ש וגם ס"ל בזבחים (כ"ט) דמחשבה ראשונה בשעת שחיטה קבעי בפיגול דאין מחשבה אחרת יכול להוציא מזה ע"ש וא"כ לשיטתו במה שהקריב הקומץ לשם מנחת כהן הוי כמו התם דמקריב הבכור לשם מנחת תמיד ונעשה מנחת כהן בזה וא"כ יקשה קו' הנ"ל לוקמא הברייתא כר"י ושוב לא יקשה הא דכל שממנו לאישים ה"ה בב"ת לפמ"ש תוס' פסחים הנ"ל וזה קו' עצומה. אבל לפמ"ש בע"כ הברייתא לא אתיא כר"י וממילא לשאר תנאי גם מחשבה דקדשים ל"מ כמעשה ומשו"ה לא קיי"ל כר"י במחשבת נותר וגם קיי"ל דמחשבה בעבודה האחרת מוציאה מיד הראשונה וא"כ גם כאן ל"מ למשוי מנחת כהן ושפיר הקשה הש"ס דהרי כל שממנו לאישים וכו' וא"ש אבל מ"מ בגוף הקושיא דלעיל דלשי' הר"ן הנ"ל היאך יוכל להקריב הקומץ והשירים דהוי חסר י"ל בפשי' דלא קאמר הר"ן כן דהוי שותפים בכל קורט וקורט רק היכי דהם נתנו שניהם מעות או שא"ד להשותפות ובכה"ג י"ל דבנתינת שניהם להשותפות נשתעבדו יחד זל"ז דיהי' לשניהם חלק בכל משהו ומשהו אבל הכא דבאמת כל המעות הוא של הבעל ורק דהתורה אמרה שיש גם לה חלק בהמנחה כדי שתתכפר בה דליהוי קרבנה ג"כ וא"כ אם נימא דיש לשניהם חלק עי"ז בכל משהו ומשהו וא"כ הרי לא יוכלו להקריב הקומץ והשירים וא"כ ממילא לא יהי' לה כפרה בהמנתה כלל ובע"כ דכוונת התורה דבכה"ג הם שותפים רק מחצה לכ"א ולא בכל משהו ומשהו כדי שיוכל להקריב המנחה עבורה וע' כה"ג באס"ז רפ"ד דב"ק דאע"ג דשותפים הוו ש"ש זל"ז זה רק היכי דנתנו שניהם מעות לזה ונוחין זל"ז בשותפותם אבל בשור תם לר"י דהוי שותפים זה רק משום דהתורה הטילה השותפות עליהם ל"ה ש"ש זל"ז ע"ש וה"נ כאן וז"ב. עכ"ד תשובתי:

תוכן העניינים

חידושי מהריו וידקר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה