חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן תצב
סעיף א. מ"מ יש נוהגין להתענות וכו'. ע' או"ח החדש נשאל מו"ר הגאון ז"ל אי חל שני הב' בי"ד אייר אם רשאין להתענות וכ' לדחות דברי היוס"ד שהביא מהש"ס חולין (קכ"ט) פסחא זעירא דלא לאתענאה בי' דהרי בי"ד ניסן הוא תענית בכורים וא"כ הרי בי"ד אייר הוא רק לטמאים ולא מצינו טפל חמור מן העיקר ע"ש ודיחוי כזה חוזר ונראה דהרי זה ברור דלטמא בעצמו שעושה פ"ש בי"ד אייר בע"כ דלדידי' י"ד אייר הוא עיקר שלו וכיון דאנו כולנו טמאי מתים הוי י"ד אייר העיקר אצלנו לענין תענית והבן:
שע"ת. מי ששכח להבדיל מוצאי יו"ט יכול להבדיל כל שבוע ובברכ"י חולק ע"ז וכו'. ע' או"ח החדש בשם אחרונים דיכול להבדיל רק עד א"ח ע"ש ונ"ל קצת ראי' מירושלמי חגיגה (פ"ג ה"ג) דא"ח הוי ג"כ כרגל לענין הא דע"ה נאמנים אז על הטהרה כמו ברגל ע"ש וא"כ במוצאי א"ח יכול להבדיל עוד ולא יותר:
ואעתיק כאן מ"ש בתשו' בש"ס פסחים באיזה ענינים וז"ל:
לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' כש"ת מו"ה אברהם יהודא (נ"י) ז"ל אבד"ק פאטק יצ"ו:
יקרתו הגיעני ובדבר מה שהקשה כת"ה בפסחים (מ"א) המבשל בחמי טברי' לוקה דהרי ממ"נ אי הוציא הבשר פסח לחוץ לטבריה הרי פסל הבשר ביוצא ובירושלים ל"ה ח"ט כמבואר בפסחים ואי לקח מכלי מטבריה לירושלים הרי הוי רק כ"ש וגם יצטנן בדרך. והנה כ"ת הביא קו' זו מספר אמרי יושר ח"א סי' כ"ו וכ"ת כ' דנ"מ לע"ל שיתרחב ירושלים והביא ממד"ר שה"ש ובספר אמרי יושר ראיתי מתרץ עפ"ד הכ"מ פ"א מפסהמ"ק דס"ל בהא דזבחים (פ"ט) בבשר קדק"ל שיצאו חוץ למחיצתן קודם זריקה דכשר משום שסופן לצאת וקיי"ל כן דה"ה אפי' ביצאו חוץ לירושלים הוי כן לר"י והוכיח כן דאי מטעם דסופן לצאת והרי גם באימורין אמרי' שם ג"כ דכשר והרי אימורין אין סופן לצאת ובע"כ הטעם משום דעדיין לא תלה קדושה עליהם קודם זריקה כ"כ לאפסולי ביוצא וא"כ גם חוץ לירושלים מהני וא"כ משכח"ל ביצא הבשר קודם זריקה ונתבשל בח"ט וחזר וזרק הדם וחייב משום בישול ח"ט לחוד ולא משום יוצא זה חו"ד. ובאמת כי יש לדון הרבה דבשלמא למה דאמר בש"ס שיצא חוץ לעזרה והוי הטעם משום שסופו לצאת א"כ הרי משום זה ל"ה יציאה אבל דנאמר דיהא כשר אפי' ביצא חוץ לירושלים משום דלא אלימא קדושתייהו עדיין קודם זריקה ליפסל ביוצא לפי שי' רש"י זבחים (כ' ב') ומנחות (ט') דבנתקדש בכ"ש פסול גם לענין דנפסל ביוצא ע"ש. א"כ הרי אמרי' במנחות (ע"ח ב') דסכין מקדש לי' לזבח ככ"ש ולחד מ"ד אלימא מכ"ש ע"ש א"כ ממילא פסול ביוצא חוץ לעיר וע' תוס' פסחים (ל"ח ב') ד"ה תלוי בב' תירוצים אי נפסל ביוצא אחר קידוש כ"ש והגם כי שי' תוס' אינו כן וחלקו על רש"י דרק בלינה נפסל בקידוש כ"ש אבל לא ביוצא ע"ש אבל במק"א הבאתי מתוס' יומא (כ"ט ב') ד"ה כתבו בעצמם כשי' רש"י הנ"ל וע' זבחים (פ"ב סוע"א) מקיש הש"ס פסול לן לפסול יוצא ע"ש ולשי' תוס' צ"ע וע' מהרש"א סוכה (נ') והגהות ק"ר שם אבל אפי' אי נימא דאליבא דתוס' לא פסול ביוצא אחר קידוש כלי וא"כ כיון דחזינן באימורין דיצאו חוץ לעזרה ובהו ל"ש הטעם דסופו לצאת ובע"כ דכשר בכ"ע אפי' מחוץ לעיר וכמ"ש בתשו' אמרי יושר הנ"ל ג"כ י"ל דאין דנין זמ"ז דאע"ג דחוץ לעזרה כשר ול"ה יוצא מ"מ חוץ לירושלים י"ל דפסול גם בבשר והרי כתבו תוס' זבחים (פ"ד א') דאע"ג דבפיגול דחוץ למקומו קיי"ל דאם עלה לא ירד זה רק בחוץ למקומו היינו חוץ לעזרה אבל חולמ"ק מחוץ לעיר בפיגול כה"ג אמרי' דאם עלה ירד ע"ש א"כ הרי מבואר דלא שוו להדדי ומחוץ לעיר חמיר מיצא חוץ לעזרה והיאך נוכל ללמוד זמ"ז ועוד דכל הענין י"ל דל"ש לכאן דאפי' לדברי הכ"מ דכ' דגם חוץ לעיר כשר ביוצא לפני זריקת דמים זה רק אם יצא וחזר ונזרק הדם עליו אבל לתרץ הקו' הנ"ל הרי בעכצ"ל דיצא לטבריה ונתבשל שם וחזר לעזרה ונזרק הדם והרי כיון שנפסל הפסח במה שנתבשל ל"מ עליו הזריקה דעד כאן ל"א בש"ס זבחים הנ"ל רק ביצא קודם זריקה והדר כך בעיני' דהדרא להיתרא משום דסופו לצאת ול"ה יוצא בכה"ג אבל אם נתבשל בעת יציאתה ונפסל הרי הפסח אין סופו להתבשל ובכה"ג ל"מ זריקה עליו ולא עדיפא מחסרון דאמרי' במנתות (י' ב') דגם לר"ע דזריקה מועלת ליוצא מ"מ בחסר ל"מ ע"ש ושוב נפסל משום יוצא והדקו"ל וז"ב וע' תו"ח בזבחים (פ"ט ב') מבואר בפי' דלא כהכ"מ דר"י דמכשיר זה רק בחוץ לעזרה ולא בחוץ לירושלים ע"ש. והנה ראיתי עוד בתשו' אמרי יושר הנ"ל העלה ליישב ד' התוי"ט וכ' דבר חדש דהיכי דל"ה מעולם בפנים בשעת זריקה ל"ה עלה שם יוצא ועד כאן לא הוברר חלק גבוה בזריקה להאימורים ליפסל ביוצא רק אם הי' בפנים בשעת זריקה ואח"כ נפסל אם יצא ולא בכה"ג רק הקשה מש"ס זבחים (כ"ו) בהיא בפנים ורגלה בחוץ שחט ואח"כ חתך פסולה ש"מ בשר קדשים שיצא לפני זריקת דמים פסולה דלמא בקדשי קדשים וכו' והרי התם הי' בחוץ קודם זריקה ע"ש. והנה מהש"ס אין קושיא כ"כ דכיון דכל הבהמה הי' בפנים הוי לענין זה ג"כ הרגל בפנים לענין דליפסל ביוצא ושדינן בתר רוב אבר או עובר וכדאי' בחולין (ס"ט) כה"ג אע"ג דלענין גוף יוצא פסול אבל גוף סברתו יש מקום עפ"ד תוס' מכות (י"ח א') סוד"ה ולילקי ומהרש"א שם כתבו דהא דלקי על בשר קדשים שיצא חוץ לעזרה משום בשר בשדה טריפה וגו' זה רק אם הי' בפנים ויצא אבל אי מעולם ל"ה בפנים ולא ראה פני הבית לא לקי משום ובשר בשדה וגו' ע"ש והיא כסברת הא"י הנ"ל אבל מ"מ כשאני לעצמי לא אדע מה הרעש בהקו' הנ"ל דהרי נפסל ביוצא ואנה מצאו הגדולים הנ"ל דכיון דנפסל הפסח משום יוצא לא מחייב אח"כ משום בישול כ"א צלי אש ולדעתי חייב משום שניהם ואי דא"א חע"א הרי לכמה תנאי בכריתות (כ"ג) דקדשים אפי' קל על חמור חל ע"ש וראי' לזה מש"ס מנחות (נ"ט) דמצריך קרא כל המנחה אשר תקריבו ממנה לד' לומר דאין חייב משום חימוץ רק במנחה כשירה אבל אם נפסלה המנחה כגון ביצאה ונפסלה משום יוצא שוב א"ח משום מחמץ ע"ש ומבואר דאי ל"ה קרא הו"א דגם בפסול מקודם כגון ביצאה חייב משום חימוץ והכא הרי ליכא קרא וחייב משום בישול גם אחר שנפסל ביוצא וז"פ וברור:
ב) והנה כת"ה הביא עוד מדברי הש"ס פסחים (ל"ו ב') ביכורים אסורין לאונן ור"ש מתיר מ"ט דת"ק דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך ואמר מר ותרומת ידך אלו הביכורים דאתקוש ביכורים למעשר מה מעשר אסור לאונן אף ביכורים אסור לאונן ור"ש תרומה קרינהו רחמנא מה תרומה מותר לאונן אף ביכורים מותר לאונן ור"ש נהי דהיקש לי"ל שמחה מיהא כתיבא בי' ושמחת בכל הטוב ההיא לזמן שמחה היא דאתיא וכו' ע"ש ובאו"ח הקשה להס"ד דהש"ס דושמחת בכל הטוב ל"ה לזמן שמחה רק לאכלו בשמחה א"כ כשהקשה מתחלה מ"ט דרבנן מפ"מ לא אמר בפשי' משום הקרא דושמחת בכל הטוב וזה קו' גדולה וגם קו' הגרע"א למשניות ע"ד הרמב"ם שפסק בפ"ג דביכורים דביכורים אסור לאונן משום דכתיב ושמחת בכל הטוב וכ' דמלקין אותו מ"מ ע"ש והרי בש"ס קאמר דושמחת בכל הטוב הוא לזמן שמחה הוא דאתא ולא לאכול בשמחה וכת"ה כ' דלרמב"ם מספק"ל איזה דרש עיקר ומשו"ה כ' דהוא רק מ"מ וזה תו"ד ובאמת כי בפמ"ג בפתיחה כוללת חקר בזה אי לוקין מ"מ עה"ס והביא מהב"י יו"ד סי' רצ"ד ע"ש אבל לא הביא מהש"ע אה"ע סי' כ"ב בענין אנדרוגינוס לענין יחוד עמו ומבואר שם שי' הרמב"ם דגם מ"מ אין לוקין עה"ס וא"כ להרמב"ם לשי' אין מתורץ. והנ"ל בזה הנה בקו' הש"ס דהרי כתיב בי' שמחה דשמחת בכל הטוב דהרי באמת פי' הקרא דשמחת בכל הטוב קאי על הבעה"ב המביא הביכורים והוא הישראל דישמח בכל הטוב שנתן לו השי"ת ולא קאי כלל על
הכהן דיאכלנו בשמחה וגם אפי' אם נאמר דשמחת היינו שיאכלנו בשמחה הרי בע"כ לענין זה דהישראל יביאנו בזמן שהוא בשמחה וע' ירושלמי חגיגה (פ"א ה"א) דחולה פטור מראי' דכיון דצריך להיות בשמחה וחולה אינו בשמחה ע"ש וה"נ מנ"ל למידרש על הכהן שיאכלנו בשמחה ולא בזמן שהוא אונן אבל נראה דהש"ס הקשה לר"ש לשי' דדריש בכ"מ טעד"ק וכיון דהכתוב הזהיר לישראל להביאם בזמן שמחה ומכ"ש דצריך הכהן לאכלם בשמחה ול"מ לשי' רש"י יומא (י"ד א') דאם אוכל הקדשים כשהוא בצער וטרדא הוי שלא למשחה ובקדשים צריך לאכול למשחה וא"כ בכהן איכא אסור אלא גם לשי' תוי"ש דחלקו שם על רש"י דזה לא נתמעט מן הקרא למשחה ע"ש מ"מ כיון דחזינן דקרא קפיד שיהי' בשמחה בעת שמביאם מכ"ש דהכהן צריך להיות בשמחה בעת אכילתו וזה רק לר"ש לשי' דע"י טעד"ק ופירושו בו מוסיפין דין מה שאינו מבואר בקרא גופא וכנ"ל וע"ז מתרץ הש"ס דגם לישראל ל"ה הכונה להיות בשמחה בעת הבאתו רק הכונה להביאם בזמן שמחה וא"כ ידע המקשן דבאמת לרבנן דלא דרשו טעד"ק לא יוכל להקשות מהקרא דנאמר בישראל ולא על הכהן וכנ"ל. והנה בב"י אה"ע סי' ט"ז העלה דהרמב"ם פסק כר"ש דדריש טד"ק ע"ש ולקמן ס"ק שאח"ז נבאר דלרמב"ם דס"ל דאוכל מביכורים עד שלא קרא השם דלוקה ולפ"ז ל"ה לו ההיקש דרבנן וא"כ לענין דיהי' ביכורים אסור לאונן ל"ה לו לימוד אחר רק מהקרא דושמחת בכל הטוב ולשי' דפוסק כר"ש דדריש טעד"ק דריש בי' דגם הכהן יהי' בשמחה באכילתו ומשו"ה אסור לאונן וע' רש"י סוף חולין כ' דאם עובר על מ"ע בקו"ע לוקין אותו מ"מ ע"ש והכא דעיקר הלימוד לרמב"ם מהמ"ע ושמחת בכל הטוב שפיר כ' דלוקה בזה מ"מ וא"ש ודוק היטב:
ג) באופן אחר נ"ל בישוב קו' האו"ח הנ"ל דלהס"ד דושמחת בכל הטוב אתא לאו לזמן שמחה רק לאכלו בשמחה א"כ למה לא קאמר בטעמא דרבנן דאסור לאונן משום ושמחת בכל הטוב ולמה אמר בש"ס משום ההיקש. ונ"ל הנה בש"ס יבמות (ע"ג ב') אמר מר ואסורין לאונן ור"ש מתיר מנ"ל דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך ואמר מר תרומת ידך אלו הביכורים ואתקוש ביכורים למעשר וכו' ור"ש תרומה קרינהו רחמנא מה תרומה מותרת לאונן אף ביכורים מותר לאונן וחייבין בביעור ור"ש פוטר מר מקיש ומר לא מקיש ע"ש. ולהבין פלוגתתם נ"ל ע"פ הש"ס מכות (י"ז א') דתניא ותרומת ידך אלו הביכורים אר"ש מה בא זה ללמדינו אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר הקל מה מעשר הקל אוכלן חוץ לחומה לוקה ק"ו ביכורים הא לא בא הכתוב אלא לאוכל ביכורים עד שלא קרא השם שהוא לוקה וכו' ובש"ס שם וכי מזהירין מן הדין הא אפי' למ"ד עמה"ד אין מזהירין מה"ד איסורא בעלמא והא"ר זר שאכל מן העולה חוץ לחומה לוקה חמש חמשה איסורין הוו והאנן תנן אלו הן הלוקין אלא קרא יתירא הוא מכדי כתיב והבאת שמה ואכלת וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם וכו' אלא ליחודי להו לאו לכל חד וחד ע"ש ובתוס' ורש"י שם הקשו הרבה בזה דהרי מ"מ היאך לוקה חמש דאין עמה"ד והיתור הוא לאזהרה וע' תוס' שם דגם לתי' זה הא דא"ר לוקה חמשה ל"ד מלקות ע"ש אבל באמת לק"מ דהרי ר"ש ס"ל בסנהדרין (ע"ד א') דעונשין מה"ד ע"ש וא"כ לדידי' ל"צ רק יתור לאזהרה ושפיר קאמר רבא דלוקה חמש וז"ב ופשוט ומעתה נאמר דהקרא דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידך (אלו הביכורים) לר"ש מפרש לה שפיר לענין אוכל לביכורים קודם שקרא עליו שם דלוקה דלשי' דעמה"ד שפיר קאמר דלא מצי לאוקמי' על אוכלן חוץ לחומה כפשטי' דקרא דהרי הוי ק"ו ממעשר הקל ולמה לי' למכתב ולשי' עמה"ד וא"כ ל"צ הקרא לזה דאם יכתוב לאכלם סתם הו"א כן והוי היתור לאזהרה וכש"ס לקמן ובע"כ דרש לה לענין אוכל עד שלא קרא השם בביכורים דלוקה אבל רבנן לשי' דלא ס"ל עמה"ד א"כ בעכצ"ל לדידהו הקרא כפשוטו לענין אוכלן חוץ לחומה דלוקה כמו מעשר ולא קשה לדידהו ק"ו ממעשר דהרי איצטרך לדידהו לענין עונש דאין עמה"ד וע' פסחים (כ"ד א') אלא אר"פ מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש תשרף וכו' אא"ע לגופו דהא נפק"ל ק"ו ממעשר הקל בשר קודש דחמור לא כ"ש וכ"ת אין מזהירין מה"ד היקשא הוא לא תוכל לאכול בשעריך וכו' בכורות בקרך וצאנך וכו' ע"ש. אבל כ"ז ניחא אם כבר הי' כתוב בקרא כל הקדשים המבוארים בקרא הנ"ל באמת אבל להקשות כקו' הש"ס מכות הנ"ל דלא יכתוב רק מעשר ונילוף בכורים ושאר קדשים מק"ו דמעשר שפיר יקשה הרי אין עמה"ד ול"ש לתרץ היקשא הוא דהרי הקשה דלא לכתוב היקשא כלל וכנ"ל ומשו"ה לרבנן לשי' בע"כ הקרא כפשטי' דלא תוכל וגו' בכורות בקרך ותרומת ידך (אלו הביכורים) היינו לאכלו חוץ לחומה דלוקה וממילא הוקשה בקרא מעשר לביכורים דבשניהם אי אכלן חוץ לחומה דלוקה עליהן והוי לפ"ז היקש גמיר לענין ההוא דינא דבשניהם מבואר בקרא כאן דאם אכלן חוץ לחומה לוקה וזה רק לרבנן אבל ר"ש הרי ס"ל דהאי קרא לא מיירי לענין חוץ לחומה דק"ו ממעשר הקל ומוקי לה לאוכל עד שלא קרא השם דלוקה והרי האי דינא ל"ש כלל במעשר (דהתם באמת דהוי חולין עד שלא קרא השם) וממילא לא הוקש כלל ביכורים למעשר דבמעשר מיירי הקרא בע"כ רק לחוץ לחומה דלוקה ולא אם אכל קודם קר"ש אבל לביכורים מיירי הלאו אם אכל קודם קריאת שם ומ"מ אם עכ"פ הי' מבואר בקרא ביכורים בפירוש הי' עכ"פ קצת היקש דבחד קרא כתיב מעשר וביכורים כל חד לדיני' אבל הרי תרומה קריא רחמנא דביכורים נלמד מקרא דדרשינן לי' ותרומת ידך אלו הביכורים ולא הוקש כלל לא שנכתבו בחד קרא כ"א לדיני' ולא לדין אחד ולא הוקשו כלל ומשו"ה רבנן לשי' דהוי היקש גמור דשניהם מבוארים בקרא לדין אחד דאסור לאכלם חוץ לחומה קאמר שפיר דהוקשו נמי לענין דאסורין לאונן דמה מעשר אסור לאונן אף ביכורים אסור לאונן אבל לר"ש קאמר שפיר תרומה קרינהו רחמנא והכונה כמש"ל דהרי בקרא מבוארים כ"א לדיני' דידי' מעשר לענין חוץ לחומה דלוקה וביכורים לאכלן קודם שקרא השם דלוקה ואי עכ"פ הי' מפורש כאן ביכורים הי' מעשר וביכורים כ"א לדיני' עכ"פ שניהם בחד קרא אבל הרי גם אינו מפורש ביכורים רק תרומה קריא רחמנא וא"כ אין כאן היקש כלל וכנ"ל ומשו"ז אמר דמותר לאונן דלא הוקש למעשר וכנ"ל וכן פליגי בזה לענין ביעור דלרבנן חייבין בביעור משום דהוקש למעשר מטעם הנ"ל ומר לא מקיש וכ"א לשי' וא"ש ודוק היטב בכ"ז:
ד) ומעתה הרי נודע מדברי הה"מ פ"ד מאי"מ דאם בקרא מבואר עשה שוב לענין מלקות עונשין מה"ד ע"ש וע' כה"ג תוס' זבחים (ל"ט ב') ד"ה דהיכי דאיכא קרא וגם ק"ו הוי שינה עליו הכתוב לעכב בקדשים דצריך שינה הכתוב לעכב ע"ש וע' צל"ח פסחים (כ"ד) מ"ש בדברי הה"מ הנ"ל ולדעתי יש לו ראי' מירושלמי ר"ה פ"א ה"א אם אין ענין לעשה תנהו ענין לל"ת ע"ש וה"נ כיון דאיכא ק"ו תנהו הענין לל"ת וע' שי"ק שם ובמק"א הארכתי בזה עפ"ד הש"ס מכות (י"ז) הנ"ל וברש"י שם דבכולהו איכא עשה ע"ש. ומעתה אי נימא דטעמא דרבנן דאסורין לאונן משום ושמחת בכל הטוב ויהי' הפי' בקרא ושמחת היינו שיאכלנו בשמחה והרי בזמן שביהמ"ק קיים ל"ה שמחה רק בביהמ"ק ובבשר שלמים ולהס"ד יהי' השמחה בביכורים בירושלים אבל בכל האופן הרי מבואר עשה בביכורים לאכלן בתוך החומה בירושלים ובכה"ג דאיכא עשה הרי ללאו עמה"ד וממילא דגם לרבנן שוב יקשה קו'
ר"ש למ"ל קרא לא תוכל לאכול אם לאכלן חוץ לחומה הרי ק"ו ממעשר הקל ול"ש לדידהו אעמה"ד וכנ"ל ובע"כ יצטרכו לומר דהאי קרא הוא לאוכל ביכורים קודם שקרא השם דלוקה וכשי' ר"ש וממילא ליכא היקשא כלל ממעשר לביכורים וכשי' ר"ש וא"כ הגם דלענין ביכורים דאסור לאונן נוכל למצוא טעמא דרבנן משום הקרא ושמחת בכל הטוב ואונן ל"ה בשמחה אבל הרי פליגי רבנן ור"ש גם לענין דחייבין בביעור לרבנן ור"ש פוטר וטעמא דרבנן דמקיש בהיקשא הנ"ל והכא אי טעמא דרבנן דאסורין לאונן משום ושמחת הרי לא מקשי כלל ומ"ט חייבין בביעור לרבנן הרי לא הוקש כלל כמו לר"ש ובע"כ ידע הש"ס דטעמא דרבנן דאסור לאונן ל"ה משום העשה דושמחת בכל הטוב דלרבנן נאמר הקרא לישראל להביאם בזמן שמחה ולא לאכול בשמחה ואין כאן עשה כלל לאכול דוקא בירושלים ול"ק לדידהו קו' ר"ש משום דאעמה"ד והוי היקש גמור וממילא אסורין לאונן וחייבין בביעור כמו מעשר והקשה הש"ס רק לר"ש דעכ"פ לשי' נוכל לומר דאסורין לאונן משום הקרא ושמחת ומשני דגם לדידי' אתא רק לזמן שמחה וא"ש ודוק היטב כי הוא חריף:
ה) והנה כת"ה כ' להבין פלוגתת רבנן ור"ש בהא אי ביכורים אסור לאונן דמר מקיש ביכורים למעשר ור"ש לא מקיש דהוא עפ"ד המחלוקת ר"י ורבנן ביבמות (ד') בהא דלא יגלה כנף אביו ורבנן פליגי שם דמפסיק קראי וכן בסנהדרין (פ"ג) אני ד' מקדשם הפסיק הענין וכן הכא דבכורות בקרך וצאנך הפסיק הענין בין מעשר לביכורים ורבנן לא ס"ל כן זה תו"ד וזה ליתא דהכא ל"ש לומר הפסיק הענין כמו ביבמות הנ"ל וכמו בסנהדרין (פ"ג) דהפסיק הענין בלאו אחר או בדבר אחר אבל הכא הוקשו כולם למעשר דגם בכורות בקרך וצאנך הוקשו למעשר דאסור לאונן כמו ביכורים ור"ש לא פליג רק אביכורים מטעם דתרומה קריא רחמנא והאי היקשא הוי כמו דר"י ביבמות (ח') דהוקשו כל העריות זל"ז או כמנחות (פ"ד) הוקשו כל הקרבנות זל"ז מקרא דזאת התורה. וצ"ע לדעתי על דברי התוס' יבמות (ע' ב') שכתבו דהא דכל הקדשים אסורין לאונן ילפינן מפסח ע"ש ולמה צריך ללמוד מפסח דהרי כולם כתיבי בההיא הקישא דלא תוכל לאכול וגו'. וחפשתי ומצאתי במנ"ח סי' תר"ח הקשה כן והשאיר בצ"ע ע"ש אבל ל"ש לומר כאן אפסקי' בין מעשר לביכורים בקרא דבכורות בקרך וצאנך וגו' וכנ"ל. והנה כבר כתבתי הנלע"ד בד' הש"ס ונ"ל עוד בזה הנה בש"ס התם מסיק וחייבים בביעור ור"ש פוטר מר מקיש ומר לא מקיש ובתוס' שם מר לא מקיש משום דתרומה קריא רחמנא ע"ש ותוס' הוכרחו לזה דאל"כ יקשה באמת לר"ש הרי בקרא הוקש ביכורים למעשר ומשו"ה כתבו דגם בפלוגתא לענין ביעור תליא בפלוגתא דלעיל לענין אונן דלת"ק מקיש אבל ר"ש ס"ל דמשום דתרומה קריא רחמנא וילפינן משו"ה מתרומה אבל מ"מ יפלא קצת דהרי לפ"ז העיקר חסר מן הספר דבפלוגתא ראשונה לענין אונן קאמר ר"ש בפירוש משום דתרומה קריא רחמנא וא"כ מפ"מ לא קאמר הש"ס הכא ג"כ דפטורים מביעור ג"כ משום ה"ט ומפשטא דש"ס משמע דאפי' בלאו ה"ט דתרומה קריא רחמנא מ"מ לא ילפינן ממעשר לענין ביעור והדבר צריך ביאור. והנ"ל בזה לבאר פלוגתא דרבנן ור"ש במאי פליגי הנה קיי"ל בכ"מ דאין היקש למחצה וכיון דבקרא הוקשו זל"ז לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך יכו' ותרומת ידך וגו' (זו הביכורים) וכיון דהוקשו לענין דאסור לאכלם חוץ לחומה בקרא וממילא אין היקש למחצה והוקש לכל מילי גם להא דאסור לאונן מטעם הנ"ל וזה טעמא דת"ק אבל ר"ש ס"ל דאע"ג דבקרא הוקשו לענין דאסור לאכלם חוץ לחומה (והגם דר"ש דריש במכות (י"ז) לענין דאסור לאכלן קודם קריאת שם ולוקה ע"ז מ"מ פשטא דקרא הוא לענין לוקה בחוץ לחומה) מ"מ ל"ש בזה לומר דמוכרח להיקשא ג"כ לזה דאסור לאונן והוא עפ"מ שכ' בש"ס נדרים (ו' ב') יש יד לפיאה או אין יד לפיאה ובר"ן שם הקשה דהרי קיי"ל אין היקש למחצה וכיון דכבר הוקשה פיאה לקרבנות לענין בל תאחר בקרא וממילא הוקש לענין יד ותי' הר"ן שם דכ"ז הי' ניחא אי הי' מבואר בקרא פיאה אבל הרי הכא אין מבואר בקרא מפורש פיאה ורק אנן דרשינן מעמך זה פיאה ובכה"ג אמרי' יש היקש למחצה והוקש פיאה לקרבנות רק לבל תאחר ולא לד"א ומשו"ה בעי לה שפיר אי יש יד לפיאה ע"ש. ומעתה י"ל דבזה פליגי ת"ק ור"ש בסברת הר"ן הנ"ל דר"ש ס"ל דאע"ג דבקרא הוקשו ביכורים למעשר לענין אכילת חוץ לחומה דלוקה מ"מ ל"ש הכא דממילא הוקשה למעשר דיהא אסור לאונן דזה ליתא דכ"ז הי' ניחא אי הי' כתוב בקרא בפירוש ביכורים א"כ הי' אמרי' דא"ה למחצה והי' אסור לאונן אבל הרי הכא אין מבואר בקרא רק תרומת ידך אבל אנן דרשי' תרומת ידך אלו הביכורים א"כ כיון דביכורים אין מבואר בקרא ל"ש לומר אין היקש למחצה וז"ש ר"ש תרומה קריא רחמנא ואין מבואר ביכורים בקרא רק תרומה א"כ ל"ש הכא לומר אה"ל וכדברי הר"ן נדרים אבל ת"ק ס"ל דגם בכה"ג אמרי' אה"ל ומשו"ה ס"ל דאסור לאונן (וקו' הר"ן נדרים הנ"ל כתבתי במק"א ליישב בא"א ואכ"מ). והנה כבר כתבו התוס' יבמות (פ"ו א') ד"ה אף דהיכי דלא הוקש לכ"ד ל"ש לומר אין גז"ש למחצה ע"ש ומעתה כיון דבמחלוקת הראשון בין ת"ק ור"ש לענין אונן וס"ל לר"ש דלא הוקש בזה ביכורים למעשר אף דבקרא הוקשו מ"מ לאונן מותר ולא הוקש בזה למעשר א"כ אח"כ בפלוגתא השני' לענין אי פטורין מביעור דס"ל לת"ק דחייבין בביעור משום ה"ט גופא דהוקשה למעשר אבל ר"ש ל"ה צריך לומר דפטורים מביעור משום דתרומה קריא רחמנא דרק במחלוקת הראשונה דהי' קשה לו דהרי אין היקש למחצה הי' צריך לומר דתרומה קריא רחמנא ול"ש אה"ל וכנ"ל אבל לענין ביעור כיון דסוף סוף לענין אונן חלוק ביכורים ממעשר. יהי' מאיזה טעם שיהי' הרי כיון דלא הוקש בזה שוב ל"ק הקושיא דאה"ל ומשו"ה קאמר מר לא מקיש דהכא ל"ק הקושיא כלל משום דאה"ל דהרי מ"מ לא הוקש וכנ"ל וא"ש וזה נכון בעזה"ש:
ו) ועוד נ"ל בקיצור בפלוגתא דת"ק ור"ש במה פליגי והוא עפ"ד הש"ס חולין (צ"ח סוע"א) ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה וגו' ותניא בשלה אין בשלה אלא שלימה רשב"י אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל דכ"ע בהדי איל מבשל לה מ"ס מחתך לה והדר מבשל לה ומ"ס מבשל לה והדר מחתך לה וכו' ובתוס' שם ד"ה דכ"ע בהדי איל מבשל לה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל לאי"ד דבקדירה אחרת מבשל לה לת"ק מוציא אותו מידי פשוטו עכ"ל ומבואר דת"ק ור"ש פליגי אי היכי דע"י הדרש נהי' מוכרחין להוציא הקרא מידי פשוטו אי שבקינן לגמרי הפשט כדי שיהי' הדרש או דמוכרחין אנו לומר דלא יצא מידי פשוטו לגמרי וצריכין אנו לדרוש באופן דלא יצא הקרא מידי פשוטו ג"כ ומשו"ה רבנן דר"ש דס"ל בחולין הנ"ל דעיקר הוא הדרש אפי' יוצא לגמרי מידי פשוטו שפיר קאמרי דאסורין לאונן משום דמקשו ביכורים למעשר אע"ג דבקרא כתיב תרומת ידך ופשטא דקרא הוא תרומה מ"מ דרשינן לי' לגמרי לביכורים ולא הוקש לתרומה כלל ור"ש לשי' דמ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואזלי' גם בתר פשטא דקרא ומשו"ה הכא אע"ג דדרשינן תרומת ידך אלו הביכורים והוקשה למעשר לענין חוץ לחומה מ"מ כיון דפשטא בקרא כתיב תרומה ואין מקרא יוצא מידי פשוטו הוי כתרומה לענין זה דמותר לאונן מטעם דתרומה קריא רחמנא ומיושב בזה ג"כ קו' תוס' בהא דחייבין בביעור דמר מקיש ומר לא מקיש ובתוס' כתבו משום דתרומה קריא רחמנא וכבר כתבנו משום דקשה להו אמאי באמת לא מקיש למעשר ובעכצ"ל משום דתרומה
קריא רחמנא אבל כבר כתבנו דא"כ אמאי לא מבואר בש"ס הכא ג"כ משום זה דתרומה קריא רחמנא כמו לעיל בפלוגתא דאסורין לאונן. להנ"ל דכיון דטעמא דר"ש בהא דתרומה קריא רחמנא משום דלשי' דס"ל דצריך לקיים פשוטו של מקרא דהוי תרומה א"כ שוב הכא ל"ש ה"ט דאפי' אם נאמר דחייבין בביעור ול"ה בזה כתרומה מ"מ כיון דמותר לאונן קיימינן כבר כפשטא דקרא דהוי כתרומה ומשו"ה ל"ק הכא דתרומה קריא רחמנא דזה לא מספיק לפטרו מביעור ורק משום דלא מקיש למעשר וא"ש ודוק בכל זה היטב: ודרך אגב הנני להעיר בש"ס יבמות (ע"א א') הנ"ל דהקשה הש"ס על ר"ע דלמד דערל אסור בתרומה מקרא איש איש לרבות הערל ור"א נפק"ל מתושב שכיר דפסח והקשה הש"ס לר"ע תו"ש מאי עביד לי' ע"ש וק' לפמ"ש תוס' יבמות (ל"ב א') דזר ששימש בטומאה אינו לוקה משום טומאה רק משום זרות דקרא דהזהיר בשימוש בטומאה לא נאמר לזר רק לכהנים ולא שייך גבי זר איסור טומאה ע"ש וא"כ לר"ע דיליף ערל מהקרא איש איש וגו' הנאמר גבי טומאה ומיני' יליף דגם ערל אסור ולוקה אבל לא שמעינן מזה רק כהן ערל ולא זר ערל דהקרא דטומאה הרי לא שייך רק גבי כהנים ובפרט דבקרא מפורש איש איש מזרע אהרן א"כ זר ערל לא ילקה משום ערל רק משום זר ומשו"ה צריך גם תו"ש שלא נאמר רק לכהנים רק לכל ישראל ומתרבי גם ערל זר וצריך גם הגז"ש גם לר"ע וזה פשי' דמזר ערל לא נילף כהן ערל דא"ב איסור רק מה שהוא ערל משא"כ גבי זר דיש בו גם איסור זרות ומשו"ה צריך לר"ע תרווייהו וזה קו' גדולה. ונראה לפמ"ש בהגהות מצ"פ ליבמות שם דאי ס"ל עמה"ד אמרי' דגם זר חייב משום טומאה ג"כ וסברת התוס' הנ"ל ל"ש רק משום דקיי"ל אין עמה"ד ע"ש וע' טה"ק לזבחים (י"ז) העיר בזה וא"כ לפי המבואר בירושלמי מגילה פ"ד ה"ב דפליגי ר' ישמעאל ור"ע וס"ל לר"ע שם דעמה"ד ע"ש א"כ ר"ע לשי' ל"ש סברת התוס' יבמות ואי יליף גם מאיש איש מרבינן ג"כ זרים דלקי בערלות וא"ש קו' הש"ס ודוק היטב. עכ"ד תשובתי: