אור ברסלב

חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר

סימן תלח

סימן תלד

מג"א סק"א וכו'. ול"נ דבית פירושו חדר וכו'. ע' מג"א סי' רל"ט סק"ו בשם מהרי"ל פי' דברי הש"ס בשבת הישן בבית יחידי דאחזתו וכו' ג"כ דבית הוי הכונה חדר וכו' ע"ש:

ש"ע שם. כזית חמץ למעלה על הקורה וכו'. ע' טור וב"י וטו"ז הביאו מחלוקת הרמב"ם וטור בהא דקודם הביטול דהוי סד"א ופליגי אם יכול לבטלו ויהי' סד"ר כמו בנמצא אחר הביטול ע"ש. והנה בשאר סד"א בכה"ג אם נתגלגל לדרבנן מהני בהפ"מ כנודע מדברי מהריב"ל ביו"ד סי' ק"י בכמ"ד אבל הכא נראה דלא תלוי בזה כלל רק דפלוגתתם הוא עפמ"ש הטו"ז לעיל סוס"י תל"ו בשם הטור דס"ל דבדיקת חמץ ל"ה חובת הגוף כלל רק היא חיובא דבית אם י"ל בית ע"ש וכפי מש"ש מבואר דהאבי עזרא ס"ל דאם יש לו בית הוי חובת הגוף ע"ש וא"כ י"ל דהכא פליגי בזה דבאמת אם נאמר דבדיקה היא חובת הגוף א"כ אם חל עליו חיוב בדיקה בעת שהי' סד"א קידם הביטול ל"מ לבטלו ויהי' עי"ז סד"ר דחיוב הגוף לא נפקע מזה וזה סברת הטור אבל הרמב"ם ס"ל דל"ה חובת הגוף כמ"ש הטו"ז לעיל וא"כ הוי רק כשאר איסור והוי איסור חפצא ויכול להתהוות סד"ר וא"צ לבדוק וע' לשון הב"י כאן בקיצור ונראה שכוון לזה ודו"ק:

טו"ז סוסק"ד ובעיקר פלוגתא דראב"ד וטור וכו' ובזה ל"ש הפקר משים דידו ש"א אין שולטת בבור וכו' דבריו אינם מובנים בחילוקו ונ"ל בכוונתו דהרי באמת ס"ל לר"י (נדרים מ"ג) דהפקר כ"ז דלא אתא ליד זוכה הוי עדיין ברשותו של המפקיר עדיין ויכול לחזור בו ורבנן

וע' טו"ז חו"מ סי' קפ"ט ג"כ בזה והנה הטו"ז העלה בישוב ד' הר"י בראייתו מוגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש ורא"ש כ' ע"ז דראייתו אין מובן והטו"ז כ' דאי נאמר גול"מ לאו כמד"מ הוי חידוש מה דהתורה רבתה מהקרא דלא ימצא דבחמץ חייב על גול"מ וא"כ הקרא דבתיכם לא קאי רק על החידוש וגזיה"כ הזאת ולא על החמץ דעיקר שלו אבל אי גול"מ כמ"ד ול"ה חידוש והוי כשאר חמץ שעיקרו שלו וא"כ קאי בבתיכם על היכי דעיקר החמץ שלו ולא על היכי דרק גול"מ זה יסוד ותו"ד הטו"ז. ובמש"ז הקשה דגם אי גול"מ כמ"ד הוי ג"כ חידוש כמבואר בש"ס וביא"פ תי' דבש"ס קאמר באמת דגול"מ הוי כממון גמור לענין חמץ בלא שום גזיה"כ ע"ש ובאמת כי אם נאמר כיסוד הטו"ז דלמ"ד גול"מ לאו כמ"ד הוי בחמץ גזיה"כ וחידוש ולא למ"ד כממון דמי וכמ"ש היא"פ יש ליישב דברי המג"א לעיל שכ' דע"י חיוב האחריות דחייב לבער אסור גם לאחה"פ כמו בחמץ גמור שלו והקשה הח"י עליו מירושלמי פ"ב דפסחים דמבואר דל"ה חמץ שעעה"פ ע"י האחריות לבד אבל כבר הביאו האחרונים מרמב"ם פ"ד מחו"מ דמבואר כהמג"א וא"כ צ"ע על הרמב"ם ומג"א מהירושלמי הנ"ל. להנ"ל י"ל דאם נאמר גול"מ כמ"ד בודאי אסור גם לאחה"פ כמו על שאר חמץ אבל למ"ד גול"מ לאו כמ"ד והכא בפסח דעובר הוי רק גזיה"כ וחידוש כמ"ש הטו"ז י"ל דלא קנסו בזה לאחה"פ כיון דבפסח גופי' ל"ה רק מחידוש וגזיה"כ ואין לך בו אלא חידושו וכיון דקיי"ל כרבנן דר"ש דגול"מ לאו כמ"ד הי' נראה מהסברא כהח"י דלא קנסו אחה"פ אבל מ"מ י"ל הסברא גם להיפוך דאע"ג דהא דאסור בפסח הוי רק גזיה"כ מ"מ כיון דסוף כל סוף אמרה התורה דאסור הוי כמו חמץ גמור שלו ואסור ממילא גם אחה"פ מקנס דמה לנו בעיקר האיסור אם הוא מה"ת וגזיה"כ הרי השוה הכתוב גול"מ כמו שלו ממש. והנה בכגון זה נחלקו ר"מ וחכמים בש"ס ב"מ (נ"ה ב') וכי עשו חז"ל דבריהם כשל תורה ובתוס' שם הקשו דהרי בכמ"ד אמרי' דעשו אפי' יותר משל תורה ותו דזה רק היכי דשייכי לקנוס כדי לעשות סייג אבל הכא דאפי' בת"מ ודאי ל"ה שייך לקנוס חומש אם לא שאמרו התורה ומשו"ה לא קנסו בשל דמאי והש"ס משני שם עשו הולד ממזר אם לא שגזרה התורה וכו' ע"ש ומבואר דפליגי בזה ולר"מ באמת מה"ט ל"ה התם הולד ממזר אבל לחכמים שם ס"ל דאע"ג דאין סברא בזה לולא שגזרה התורה מ"מ קנסו חז"ל ומשו"ה י"ל דהירושלמי ס"ל כשי' ר"מ ומשו"ה ס"ל דבגול"מ בחמץ לא קנסו חז"ל לאחה"פ אבל לדידן דקיי"ל שם כחכמים שפיר פסק הרמב"ם והמג"א דאסור לאחה"פ גם משום גול"מ אע"ג דהוי רק משום גזיה"כ וכנ"ל וא"ש אבל עיקר יסוד של הטו"ז במה שהעלה דאם ע"י האחריות הוי רק גזיה"כ מכח ריבוי הקרא דלא ימצא אז אמרי' דהקרא דבבתיכם לא קאי רק על החידוש הזה ולא על מה דמשתעי גופא דקרא על היכי דעיקר החמץ שלו דזה הוי פשטא דקרא וזה הוי כעין יציבא וכו' ולהיפוך ממש מצינו בתוס' עירובין (כ"ז ב') ד"ה ואכלת וכו' דכתבו שם דואכלת לא קאי רק על גופא דקרא ולא על מה דאתא מריבוי ע"ש וע' תוס' ב"ק (ג' סוע"א) כה"ג דהמיעוט לא קאי רק אמה דמבואר בקרא ולא על מה דאתי מריבוי ע"ש וע"ע תוס' יומא (ס' א') ד"ה חד כה"ג בענין הגז"ש דחילול חילול ע"ש וע"ע תוס' קידושין (כ"ה א') ד"ה הואיל דלחפשי לא קאי רק על מה דמפורש ולא על מה דאתי רק מריבוי ע"ש וע"ע תוס' קידושין (ס"ח א') בקרא דלהיות לו לאשה ג"כ כה"ג ע"ש והיכי נוכל לומר הכא להיפך ממש דקרא דבבתיכם לא קאי על מה דפשטי' דקרא מיירי בי' דהיינו היכי דבאמת גוף החמץ שלו רק על מה דנתרבה מכח חידוש וגזיה"כ מקרא דלא ימצא אבל לדעתי ביאור הענין דכל המחלוקת אי מחמת דהנפקד קיבל עליו אחריות יוכל לפטור את המפקיד דכל החמץ שלו באמת. וזה סברת הר"י דאע"ג דבמה שקיבל עליו האחריות הוי כדידי' מ"מ לא יוכל לפטור עי"ז את המפקיד שעיקר החמץ שלו (וע' פמ"ג הביא בזה מסנהדרין (קי"ב) ע"ש ויש להעיר מש"ס יבמות (ס"ו ב') דנראה דפליגי בזה ר"א ורב ספרא ע"ש וע' תוס' חולין (מ') פליגי בזה רש"י ותוס' בסוגיא דרבוצה וע' רמ"א חו"מ סי' קפ"ג סעי' ד' ונה"מ שם ב' דיעות בזה וע' ש"ס עירוכין (ו' א') ורש"י שם ובחי' לש"ס הארכתי בזה ואכ"מ) דמ"מ מי שעיקר החמץ שלו עדיף מזה שקיבל עליו אחריות וע' כה"ג רש"י ותוס' נזיר (ל"ו ב') דאע"ג דטכע"ק מ"מ עיקר גופא עדיפא ע"ש וע"ע רש"י יבמות (ל"ח) בענין ספק מוציא מידי ודאי אבל לא לגרוע מודאי ע"ש וע"ע תוס' ב"ב (נ') בענין ק"פ דאע"ג דכקה"ג דמי אבל לא לבטל קה"ג ע"ש ומשו"ה מי שבאמת החמץ שלו חייב דהיכי דמתנגד מי שחייב באחריות למי שבאמת עיקר החמץ שלו אזלי' בתר האי דהעיקר שלו וזה י"ל בכונת הר"י בראייתו מוגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש עפמ"ש תוס' ב"ק (ע"ט א') דל"ש לומר מה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט רק בהקדש בה"ב אבל בקדשי מזבח נקרא עדיין על שם בעלים הראשונים דנקרא קרבן שלו ע"ש ומעתה יקשה בהא דפטור מדו"ה כשיגנב מההקדש והרי מבואר (ב"ק מ"ח) דכשנתייעד בבית שומר ל"ה ש"ר משום דשם בעלים הראשונים עליו ומבואר דלענין שור המזיק אזלי' בתר שם הבעלים וא"כ בקדשים דנקרא על שם הבעלים יתחייב בדו"ה כמו בגנב מבית האיש ובע"כ צ"ל דמ"מ היכי דהשם מתנגד למי שעיקר שלו לא אזלי' בתר מי שהשם שלו רק למי שהעיקר שלו ובקדשים אע"ג דנקרא על שם הבעלים אבל עיקר השור הוי של הקדש וצריך לעשות ממנו צורך גבוה ומשו"ה פטור מדו"ה וה"נ אזלי' בתר מי שעיקר החמץ שלו וא"ש ודוק היטב:

תוכן העניינים

חידושי מהריו וידקר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה