חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן ריא
מג"א סק"ב ד"ה ואפי' וכו' דאין זה מעלה אם מברך הא' קודם לחבירו רק אם נפטר בברכת חבירו וכו' אך אם שניהם ממין א' וכו' מאחר שקרא הקדימו אבל מה שלא נכתב כלל במקרא ל"ש הקדמה וכו'. סברא זו כתבו תוס' יבמות (ג' א') ד"ה דמצות חליצה קודמת. דהשתא דתני תרווייהו ושונה חליצה ברישא מן היבום מוכח דחליצה קודמת מיבום אבל אם ל"ה תני רק חליצה לבד לא יבום ל"ה משמע מידי ע"ש ומבואר כן אבל בגוף סברת הרא"ש שהביא המג"א דל"ש הקדמה רק אם נפטר בברכתו אבל אם צריך לברך על כ"א בפ"ע ל"ש הקדמה הוא פלוגתא בין רש"י מנחות (ל"ח א') בדברי הש"ס ל"צ אלא להקדים וכו' וע' רש"י שם ובשטמ"ק שם בשם תו"ח כתבו שם כדברי הרא"ש כאן אבל מדברי רש"י שם נראה דגם בכה"ג שייך הקדמה ע"ש: