חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן רב
טו"ז סק"א. ואם הרוב שכר וכו'. אעתיק פה מ"ש בתשובה בדברי הטו"ז האלו וז"ל. שלום וי"ר לכבוד ידידי הרב הגאון כש"ת מו"ה אברהם יהודא שווארץ (נ"י) ז"ל האבד"ק פאטק. יקרתו עם חי' תורתו לנכון קבלתי ואשר ביקש מעמדי לשים עיוני עליהם והנני בזה מה שקלטו רעיוני בזה ובמה דסיים כ"ת אפתח במחלוקת רש"י ותוס' זבחים (ע"ח) דרש"י פי' דהתרו אותו אל תאכל פיגול מנותר וטמא ומ"מ הוי ה"ס כיון דלא ידע על איזה איסור עובר אבל תוס' תמהו ע"ז דבכה"ג הוי התראת ודאי כיון דבב"א התרו אותו על שניהם ורק בהכה זה וחזר והכה את זה הוי ה"ס וע"כ פירשו דמיירי בשתי אכילות ובשתי התראות ובכה"ג הוי ה"ס ע"ש וכת"ה האריך בזה ובאמת כי בירושלמי ברכות פ"א ה"א מבואר כתוס' ע"ש ובמרה"פ שם ותבין. ואמנם הנה מצאתי בירושלמי נזיר פ"ח ה"א עד כדון בהתרה ע"ז וע"ז בב' התראות על כל ל' יום והוי ה"ס דלא ידע על איזה נזכר בהתרה בב"א על שניהם אי הוי התראת ודאי איתפלגון ר"י ורשב"ל בהתרה על שני יו"ט של גליות דא' הוי יו"ט והב' חול והוא התרה על שניהם דר"י ס"ל דהוי התראה דהוי לפ"ז התראת ודאי ורשב"ל ס"ל דל"ה התראה דהוי רק ספק ע"ש ומבואר דבמחלוקת רש"י ותוס' פליגי בזה ר"י ור"ל ולר"י הוי בכה"ג התראת ודאי וכשי' תוס' אבל לר"ל הוי רק ה"ס וע' ק"ע ופ"מ שם בזה וראיתי במרה"פ שם הקשה מש"ס מכות (ט"ז) דר"ל ס"ל כר"י דבב"א חייב דהוי התראת ודאי ומפני מה ס"ל שם דבהתרה על שניהם בב"א הוי ה"ס ע"ש ובאמת כי לק"מ דהתם בהתרו בו שאל יכה אביו והוא הכה שניהם בב"א הוי שפיר התראת ודאי דהרי בהכאה ההוא יש לאביו ובכה"ג לכ"ע חייב ור"ל מודה בזה דמה הי' יכול להיות יותר מבוררת מזה משא"כ בב' יו"ט ש"ג והתרו בו שאל יחלל יו"ט והוא עשה מלאכה ביו"ט ראשון ואח"כ ביו"ט שני עשה ג"כ מלאכה ול"מ לשי' רש"י מכות (כ' ב') דגם גמר המלאכה צריך להיות תוכ"ד של התראה דאל"כ יכול לומר אשתלאי ע"ש א"כ ל"ה התראה ראשונה דאתמול התראה ליום שני ואפי' לשי' תוס' שם דרק ההתחלה צריך להיות תוכ"ד ש ההתראה ע"ש הרי צריך ביו"ט שני להתרות בו ג"כ משום שניהם ובזה ס"ל לר"ל דהוי ה"ס משא"כ בהכה שניהם בהתראה אחת וכן בש"ס הכא דצריך להתרות משום העבירה שעשה והכא דהתרה בו שניהם פיגול ונותר והוא באמת לא עבר רק על אחת מהם וכמ"ש בשטמ"ק הוי שפיר ה"ס ואין לו שום דמיון להא דמכות (ט"ז) עכ"פ דר"ל ס"ל דבכה"ג הוי ה"ס ובזה י"ל בהא דירושלמי חלה פ"א ה"א דמבואר שם דר"י ס"ל בהאי דינא דנותר ופיגול וטמא שבללן זב"ז ואכלן דחייב ע"ש ולא ס"ל כר"ל בש"ס דילן דפטור. וראיתי בהגהות יפ"ע שכ' להקשות דהא בכה"ג הוי ה"ס לכ"ע ע"ש להנ"ל הדבר נכון דר"י לשי' בירושלמי נזיר דבכה"ג הוי התראת ודאי ולא כר"ל שם ור"ל לשי' בירושלמי נזיר הנ"ל ומשו"ה ס"ל כאן דפטור משום ה"ס וא"ש ונתברר בזה שי' רש"י דכ' דמיירי בהתראה בב"א על כולן ותוס' תמהו עליו להנ"ל הדבר נכון דהרי מדחזינן דבדין דכאן פליג ר"י וס"ל בירושלמי חלה דחייב ובע"כ דמיירי בהתראה בפ"א ומשו"ה ס"ל לר"י דחייב וא"ש וז"נ:
ב) והנה כ"ת הביא מדברי הרשב"א סוף ביצה דהא דניכר האיסור ל"ב ל"ד דניכר בראי' דאפי' ניכר בידיעה ג"כ ל"ב ע"ש ובזה פי' כ"ת דברי הש"ס כאן ש"מ נו"ט ברוב ל"ד היינו כה"ג זה תו"ד. והנה מ"ש מדברי הרשב"א ביצה זה לא כביר אמרתי ראי' לזה מהש"ס מנחות (ו' א') אמרי' שם מה להצד השוה דכן מומן ניכר וברש"י שם ד"ה בע"מ כ' שאין מומם פוסל אלא בגלוי כדאמרי' בבכורות ויוצא דופן מומן ניכר דאית לי' קלא והכל יודעין עכ"ל ומבואר דבכה"ג דהכל יודעין הוי ג"כ ניכר אבל דוחק לפרש כן דברי הש"ס דכאן דבמה ניכר שהוא מפיגול וכי פיגול יש לו טעם אחר מבשר סתמא ובנותר הי' מקום לומר כן עפ"ד הגמ' כריתות (כ"ג א') ולחלק בין ימה"ח לימה"ג ע"ש אבל לא בפיגול וגם מ"ש כ"ת עפ"ז לפרש דברי הש"ס שם שהקשה א"ה אימא סיפא ומקשים בזה דלמה תלה בקודם דבלא"ה קשה מסיפא וכ' כ"ת עפ"ד, השטמ"ק דכ' דהוי ה"ס דשמא נתבטל א' יותר מחבירו וא"כ לענין חלה דהוי ספק בעשה והפמ"ג סי' שד"מ כ' דבספק בעשה לכ"ע מותר מה"ת וא"כ אמאי חייב בחלה ומקשה א"ה אימא סיפא מחמת הגז"ש דלחם לחם וזה תו"ד והיא דבר מושכל אבל יש לדון דדברי הפמ"ג לא שייך לענין חלה דהוי ספק במיתה והרי דמאי ל"ה רק מדרבנן מטעם דרוב ע"ה מעשרין הם ואי לאו הרוב הוי סד"א וע' חולין (קל"ד) שמונה ספיקות הן וכו' וברש"י שם מבואר דחשיב חלה בהדי ספק מיתה וע' פמ"ג להל' טריפות בזה ובלא"ה אין לדבריו מקום כלל דבשלמא לענין מלקות כתב השטמ"ק דהרי הוי ה"ס דכיון דלא נדע אי פיגול נשאר מותר או נותר וא"כ זה רק לענין התראה אבל לענין חלה דאם נתן החטה טעם באורז חייב בחלה וא"כ מה שייך כאן לומר שמא נבטל מהחיטין יותר מהאורז והרי מ"מ כיון דלחלה סגי רק בטעם חיטין וב"כ וב"כ חייב בחלה כיון דמ"מ יש טעם באורז מן החיטין ותמהני על כ"ת במה שהרכיב שני ענינים נפרדים זמ"ז. אבל נ"ל ליישב דברי הש"ס דמקשה א"ה אימא סיפא ומאי תלה זה בקודם דבלא"ה הא יכול להקשות מסיפא אמאי יוצא יד"ח מצה כיון דנו"ט ל"ד ורובא אורז וא"ב לידי חימוץ עפמ"ש הטו"ז או"ח סי' ר"ב סק"א להקשות עמ"ש הש"ע דאם נתערב יין בשכר דאזלי' בתר הרוב לענין ברכה והקשה הטו"ז מעושה עיסה מן החיטין ומן האורז דלענין חלה אזלי' בתר טעמא וה"נ אע"ג דמין א' רוב מ"מ מין השני יהיב טעמא ותי' הטו"ז דהתם לענין חלה דיש שני מינים חיוב ופטור דחטה חייב בחלה ואורז פטור ומשו"ה אין כח בפטור לפטור אם יש נו"ט בה מהחיוב אבל ביין ושכר לענין ברכה דשניהם מיני חיובים לענין ברכה ומשו"ה אזלי' בתר העיקר ולא בתר טעמא דאפי' י"ב טעמא מ"מ מברך כהעיקר ע"ש ומעתה יקשה בהש"ס הנ"ל דהקשה לר"ל בהא דנותר ופיגול דרבה אחד על חבירו מהא דעשה עיסה מחיטין ואורז דחייב בחלה משום נו"ט והרי שאני ושאני דבשלמא בהא דר"ל דהם שני חיובים נותר ופיגול משו"ה אין נתבטל ע"י הטעם אבל בחיטין ואורז דא' חייב ואחד פטור כיון דנותן טעם בהפטור חייב בחלה וכמ"ש הטו"ז וזה י"ל בסברת המקשה שלא הקשה מסיפא דיוצא י"ח בפסח מחמת הטעם ולא קשה מר"ל כפי הנ"ל דע"י נו"ט יי"ח מצה אבל מחלה הקשה שפיר לפמ"ש רש"י גיטין (מ"ז) דחיוב תו"מ לא הוי חיובא אגברא כלל רק אם רוצה לאכול א"י לאכול עד שיעשר ע"ש והטו"ז יו"ד סי' א' סעי' ז' ס"ק. כ' להיפוך ולא הביא מרש"י הנ"ל וע' מקנה קידושין רפ"ב כ' בפשי' כרש"י הנ"ל ולא הביא מהטו"ז הנ"ל וא"כ ל"ש לומר כאן בחלה חיוב ופטור דזה שייך רק אי מוטל עליו איסור כמו פיגול ונותר אבל הכא דאין מוטל על הגברא שום חיוב ואיסור ורק אם רוצה לאכול צריך לתקן התבואה ע"י תו"מ וא"כ חיטין ואורז גופייהו לענין חלה שני פיטורים הם וכמו שכתב הטו"ז דהיכי דיש שני חיובים לא אזלי' בתר טעמא רק בתר העיקר כ"כ בשני פטורים ל"א בתר טעמא רק בתר העיקר ולא משגיחין במה שנו"ט באורז ולזה הקשה מחלה ותי' הש"ס דבאמת מה"ת פטור מחלה דאזלי' בתר העיקר ולא בתר הטעם רק מדרבנן חייב ומשו"ה הקשה דכיון דמה"ת הוי העיסה של האורז היאך יוצא י"ח מצה בזה וכנ"ל וא"ש ודוק היטב:
ג) שבתי וראיתי דמ"מ יש לגמגם גם בזה דאע"ג דהיכי דכל א' חיוב בפ"ע שייך סברת הטו"ז דל"א בתר טעמא רק בתר רוב ועיקר אבל היכי דשני פיטורים הם מ"מ אזלי' בתר טעמא דל"ש בזה סברת הטו"ז וא"כ לכאורה קשה על הטו"ז מש"ס זבחים הנ"ל. וע"כ נ"ל לישב דהנה סברת הטו"ז דהיכי דכל א' חייב ברכה ל"ש למיזל בתר טעמא לבטל הברכה ששייך לו הוא פשוט עפמ"ש התוס' נזיר (ל"ו ב') ד"ה וכזית דאע"ג דטעכ"ע מ"מ לא חמור כעיקר והיכי דהעיקר ל"מ פשי' דהטעם ל"מ ע"ש וה"נ נימא אנן כאן דאע"ג דנו"ט דאורייתא מ"מ לא חמיר כעיקר ומכ"ש לבטל העיקר וכיון דהעיקר יש לו ברכה אחרת בפ"ע ל"מ הא דנו"ט בו לברך כמו מה שנו"ט וזה רק אם י"ב בהעיקר ברכה אבל אם א"ב שום חיוב מצ"ע שפיר גורם הנו"ט בזה וכמ"ש הטו"ז ומעתה שפיר כ' הטו"ז דעשה עיסה מן החיטין ואורז כיון דנותן טעם באורז והאורז הוי מין פטור חייב בחלה וכנ"ל אבל הש"ס הקשה להס"ד דהחלה הוא חלה גמור מה"ת והאוכלו חייב מיתה בזר וא"כ לענין שיתחייב הזר מיתה עליו הרי יש ג"כ בהעיקר שהיא האורז המנגד לחיוב חלה מצד החיטה לחיוב חלה וא"כ יקשה שפיר דלפ"מ דאמר ר"ל נו"ט ל"ד בפיגול ונותר מטעם שהם שני
חיובים והנו"ט א"י לבטל העיקר כ"כ הכא בחלה אע"ג דבאמת חייב בחלה דנגד זה ל"ה רק פטור ואין כאן עיקר המנגד לזה אבל להיות כמו חלה גמורה הרי נגד זה יש עיקר גמור דהיא האורז שלא להתחייב עליו וע"ז מתרץ הש"ס שפיר מדרבנן וא"כ אין כאן באמת חיוב מיתה רק להתחייב בחלה ושפיר מהני הנו"ט וכסברת הטו"ז וא"ש. ובזה מיושב לשון הש"ס א"ה אימא סיפא שנתקשו בזה דבלא"ה הי' יכול להקשות מסיפא להנ"ל י"ל דבל"ז ל"ה יכול להקשות מהא דאדם יי"ח בפסח די"ל דר"ל קאמר דהטעם אינו יכול לבטל העיקר וכנ"ל אבל הכא דתלוי בהא דצריך להיות ממין הבא לידי חימוץ וי"ל דע"י הטעם מן החיטין שהוא מין הבא לידי חימוץ בא כולו לידי חימוץ ע"י הטעם של חטה שיש באורז וע' כה"ג ערלה פ"ב מ"ד דלב"ש אמרי' דע"י הטעם מטמא ע"ש וע' תוס' בכורות (כ"ב א') ובמק"א הארכתי בזה אבל לפי מסקנת הש"ס דהוי רק מדרבנן וא"כ מה"ת חשבינן לי' לאורז גמור וא"כ הקשה שפיר היכי יי"ח בפסח וא"ש ודוק היטב. ע"כ תו"ד תשובתי השייך לכאן:
מג"א ס"ק כ"ו. ובור"נ. ובאגודה כ' לברך תחלה בנ"ר ואח"כ מעין ג' וכו'. ע' פנ"י סוכה (ו' א') כ' בפשי' דמוקדם ל"ש רק בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה ע"ש ולא הביא דהיא מחלוקת בין האגודה ומג"א כאן: סעיף טו. ש"ע. על פלפלין וכו'. שא"ד לאכלם אלא ע"י תערובות אין מברך עליהם כלום. ע' מג"א סי' תע"ה סק"י כ' דבכלל זה אם אוכל קרין שאין מברך עליו כיון דלא מתאכל בעיני' הוי כמו פלפלין ע"ש אבל הח"י שם חולק עליו דכיון דמתאכל ע"י טיבול בחומץ ומשו"ה מברך עליו אפי' בעינו ע"ש:
טו"ז סקי"ג. על הסוקר וכו' והטור הקשה ע"ז דל"ד לדבש תמרים וכו' ועיקר נטיעתן ע"ד הדבש ודאי זה פריין ומברך עליהן פה"ע וכו'. ע' נדה (ח' ב') כ"פ רבנן עלי' דר"א באילן העושה פירות אבל באילן שאינו עושה פירות מודו לר"א דקטפא זהו פריו וכו' ע"ש וראי' לכאן: