אור ברסלב

חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר

סימן קצו

סימן קצה

סעי' א'. ש"ע. אכל דבר איסור אע"ג שאין אסור אלא מדרבנן וכו' אין מברכין עליו וכו'. אעתיק פה מ"ש בתשובה השייך לכאן וז"ל. שלום וי"ר לכבוד ידי"נ הרב הגה"צ בו"ק חו"פ המפורסם כ"ש מפארים כקש"ת מו"ה משה פרידמאן שליט"א בעיר קראקא יצ"ו. אחדשה"ט. נפקדתי מאת כ"ק שליט"א לעיין במה שנשאל במי שבירך על ברכה ראשונה על חלב וקודם ששתה נודע לו כי הוא חלב עכו"ם ונסתפק השואל אי ישתה מעט כדי שלא יהי' ברכה לבטלה דבזמנינו דל"ש חלב טמא ל"ה רק מדרבנן. והוסיף כ"ג להסתפק כה"ג אי בירך ונזכר שהוא תוך ו' שעות אחר אכילת בשר או יותר טוב לומר בשכמל"ו כמ"ש תוס' ברכות (ל"ט). ואומר חוו"ד בזה הנה בגוף השאלה כבר עלה ונסתפק כעין זה בבר"י בשם נחפה בכסף שהובא בשע"ת סי' תקס"ח סק"א בענין אי שכח שהי' שרוי בתענית ובירך וכ' לאכול פחות מכשיעור ע"ש והספר אין בידי וע"כ נחזי אנן הנה לכאורה לפמ"ש באו"ח סי' קצ"ו א' שי' הרמב"ם והרשב"א דאוכל אפי' איד"ר אסור לברך תחלה וסוף ע"ש ובטו"ז שם ביאר פלוגתת הרמב"ם וראב"ד שם דמיירי דנאנס ואכיל או בשוגג ומ"מ ס"ל לרמב"ם דאסור לברך ע"ש וא"כ אפי' אוכל לאחר שנזכר מ"מ הוי ברכה לבטלה כיון דאסור לברך עליו וא"כ ב"כ וב"כ לא יתוקן האיסור וא"כ לשי' הרמב"ם ליכא ספק כלל רק יהי' החקירה לשי' הראב"ד דס"ל דאוכל איסור באונס מברך עליו בתחלה והכא דשכח ובירך בתחלה ולא ידע מהאיסור יהי' הספק דיטעם המאכל או המשקה שבירך עליו כדי שלא יבא לידי ספק ל"ת דפליגי בזה תוס' ורמב"ם שהובא במג"א סי' רט"ו אי בבירך ברכה לבטלה עובר על ל"ת והוי הכא ג"כ אונס מחמת הלאו דל"ת כמ"ש כה"ג תוס' שבת (ד' א') בהא דהתירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה דבמה שנאנס ע"י דברי חז"ל הוי ג"כ אונס ע"ש וה"נ נאנס לאכול או לשתות המאכל או המשקה ע"י מה שחז"ל אמרו לו שלא יעבור על ל"ת והויא כמו שאנסוהו אחרים לאכול או לשתות דלשי' הראב"ד מברך ב"ר ולא יהי' בכה"ג ברכה לבטלה וא"כ לפ"מ שנפסק בש"ע שם כשי' הרמב"ם ושיטת הראב"ד לא הובא בש"ע וממילא אפי' אם נאנס לאכול איד"ר אינו מברך והמברך מברך ברכה לבטלה ובנ"ד למה ישתה החלב באיסור הרי סכ"ס יעבור על ברכה לבטלה ול"ד למ"ש בש"ע סי' ר"ד סעי' ט' דאוכל דבר איסור מפני הסכנה מברך עליו תחלה וסוף ע"ש דהתם הוי משום פ"נ ומצוה קעביד וגם שם דעת הב"ח דאסור לברך ע"ש אבל בנ"ד הרי הלכה כרמב"ם. ואולי י"ל לפמ"ש בבאה"ט כאן בשם תשו' באר עשק דמי שאינו נזהר מסתם יינם אפי' לשי' הרמב"ם מברך בתחלה ע"ש ובא"א שבגליון הש"ע חולק עליו אבל מ"מ הרי חזינן דלאו כל איד"ר שוין ובאיסור קל דרבנן גם לרמב"ם מברך וא"כ לפמ"ש הב"ש אה"ע סי' קט"ו סק"ד בשם תשו' הרמ"א דאף דהדין דעמפ"ע הראשון נאמן אפי' באיד"ר מ"מ בחמאה של עכו"ם דאיסור קל הוא בכה"ג אין הראשון יכול להכחיש השני ע"ש וע"ע כה"ג בפמ"ג או"ח סי' שצ"ד כ' דאע"ג דהיכי דסתרי אהדדי דהיינו בבאים שני ב"א בב"א אסור לשניהם דלא להוי כחיכא

וטלולא מ"מ בחמאה של עכו"ם קיל איסורא משאר איד"ר ואפי' בספיקא כהאי בבא שני ב"א בב"א מותר ע"ש וא"כ הרי חלב טמא אינו מצוי בינינו ובזמנינו חלב עכו"ם לא חמיר יותר מחמאה של עכו"ם וא"כ גם להרמב"ם מברך עליו אם אנסוהו לשתות ובנ"ד דהברכה שבירך בתחלה בטעות ומחמת הלאו דל"ת אנסוהו לשתות והוי אונס וכמ"ש לעיל בשם תוס' שבת ואם ישתה ל"ה ברכה לבטלה ושייך הספק הנ"ל אי מברך עליו או לא:

ב) אבל מ"מ ל"נ מ"ש כ"ק נ"י דהשאלה תסוב גם אי בירך על מאכל חלב ונזכר שהוא תוך ו' שעות אם ישתה החלב כדי שלא יהי' ברכה לבטלה ובאמת כי יש תשובה ואין דומה זל"ז דטעם הרמב"ם דאין מברך בתחלה אפי' על איד"ר דל"ה הנאה אם אוכל איסור ול"ש לברך עליו וכבר העירו בזה וע' בכורות (ל"ז א') בזה וע' ירושלמי תרומות פ"ז ה"ב מחלוקת אי בכל איסורין אמרי' כן ע"ש ואף דביו"ד סי' קי"ט יש חילוק בזה בין איד"א לדרבנן דבדרבנן א"צ לו להחזיר הדמים התם רק משום דבדרבנן ל"א דנפשו קצה בה אבל מ"מ אין נהנה ממנו ג"כ ולענין ברכה צריך להנות וגם י"ל דלענין ברכה דהוי קודם ברכה קדשי שמים וכאלו מעל וע' ברכות (ל"ה) ובמעילה א"ח רק אי נהנה כדרך הנאתן ושלכדה"נ א"ח קרבן מעילה וע' פסחים (כ"ו א') ותוס' שם וה"נ באוכל איד"ר הוי קצה ממנה או עכ"פ אחר אין נהנה והוי שלכדה"נ ומשו"ה לשי' הרמב"ם אין מברך עליו וא"כ י"ל דזה רק אי המאכל בעצמותה אסור אפי' איד"ר אבל אם המאכל בעצמו מותר רק מחמת שהיא תוך ו' שעות לאכילת בשר פשי' דל"ש לומר בזה דנפשו קצה ממנו כיון דהיא אסור דהרי באמת אינו אסור רק המניעה היא ממנו ובכה"ג י"ל גם לשי' הרמב"ם דמברך עליו. וכה"ג מחלקין תוס' גיטין (ז') לענין בהמתן של צדיקים דאין הקב"ה מביא תקלה על ידן דבכה"ג דהיא היתר רק הוא בזמן האיסור ל"ש לומר כן ע"ש ואף דבתשו' הרשב"א כ' דלשי' הרמב"ם גם בחולה שאכל ביוה"כ א"צ לברך בתחלה וע' ב"י סי' קצ"ו ואע"ג דהוי ג"כ רק ע"י הזמן י"ל דמשום חומר היום דאיסור כרת אבל לא באיד"ר דתוך ו' שעות י"ל דגם להרמב"ם באנסו מברך וא"כ בכה"ג דשכח י"ל דשפיר יאכל ולא יעבור על ספק ל"ת משא"כ בחלב עכו"ם דהאיסור הוא בעצם י"ל דנפשו קצה בו או עכ"פ לא נהנה ממנו ולשי' הרמב"ם דפסקינן כוותי' לא יברך וא"כ ב"כ וב"כ לא יתוקן האיסור ולא ישתה או יאכל האיסור אבל י"ל דבתוך ו' שעות לבשר הרי הטעם דלא יאכל חלב משום שמושך הטעם או משום שמנונית הבשר וא"כ י"ב דררא דאורייתא יותר מחלב עכו"ם והוי דוגמא דחולה ביוה"כ לשי' הרשב"א הנ"ל:

ג) והנה הב"י סי' קצ"ו הביא בשם הרא"ש דבאוכל איסור חייב לברך והרא"ש הביא ראי' לזה מב"ק (צ"ד) ראב"י אומר הרי שגזל סאה חיטין טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ וע"ז נאמר בוצע בירך ניאץ ד' הרי מבואר שחייב לברך רק דהוי מנאץ וראי' מזה לשי' הראב"ד והב"י והטו"ז תמהו הרבה על ראיתו דהיאך נאמר דיברך וינאץ להקב"ה אדרבא לא יברך ולא ינאץ והיאך מביא הרא"ש ראי' מזה להראב"ד וגם בגוף ד' הש"ס יש לדקדק מפ"מ דוקא בזה שמברך על החיטין שגזל הוי מנאץ יותר משאר עבירות וגם לא ביאר הש"ס מה העונש יהי' מהניאוץ שמנאץ להקב"ה. ונ"ל הנה קשה בגוף ד' הש"ס ב"ק הנ"ל דאביי מביא ראי' מזה דראב"י ס"ל דשינוי א"ק ורבא ס"ל שם דראב"י באמת ס"ל דשינוי קונה רק התם משום חומר הברכה ס"ל לראב"י דלא יברך אע"ג דקנה ע"ש וק' לשי' רבא בשי' ראב"י לפי המבואר בב"ק (ס"ו ב') ובאס"ז שם דרבא גופי' ס"ל דיאוש קונה ע"ש וא"כ יקשה לרבא למ"ל לראב"י לאשמעינן האי דינא בשינוי לאשמועיק ביאוש בפשיטות דאם גזל מחבירו והנגזל נתיאש דקונה לשי' רבא ומ"מ לא יברך והוי מנאץ בשלמא לאביי דמדקדק מראב"י דס"ל דשא"ק לק"מ דראב"י אשמועינן אע"ג דהי' הרבה שינוים דטחנה ולשה ואפאה מ"מ לא קנה ומשו"ה הוי מנאץ אבל לרבא דבאמת קונה ומ"מ אם מברך הוי מנאץ ל"ה לראב"י לצייר בשינוי רק ביאוש וכנ"ל דמ"ל שינוי ומ"ל יאוש דבשניהם קונה ומ"מ הוי מנאץ להברכה אמנם הנה קיי"ל דשינוי דקונה וכן יאוש דקונה למ"ד דס"ל הכי זה רק לענין גוף החפץ אבל הדמים הרי צריך להחזיר והנה באב"מ סי' כ"ח סק"ד העלה דחילוק גדול יש בין אי שינוי קונה דצריך להחזיר הדמים ובין הא דיאוש קונה כמ"ש בחו"מ סי' שנ"ג דבשינוי קונה הוא קונה את החפץ הנגזל לגמרי והוי של הגזלן ורק הא דצריך להחזיר את הדמים הוא על שעת הגזילה דחייב אז להחזיר משום והשיב את הגזילה ואח"כ כשעשה שינוי בהחפץ נשאר על הדמים חיוב דהשבה אבל גוף החפץ הוי שלו גמור משא"כ יאוש אפי' אי קנה אבל מ"מ לא קנה החפץ כלל נגד הדמים דנשאר בקנינו בגוף החפץ נגד דמיו ע"ש היטב. והנה זה ברור דעל החפץ שאינו שלו וגזול בידו ל"ש לברך ע"ז ולהודות להקב"ה על שנהנהו ממנו דהרי אינו שלו וכה"ג כתבו תוס' קידושין (ח') דל"ה צדקה רק אם נותן משלו דצדק משלך ותן לו ע"ש ומשו"ה לא אמר ראב"י דינו ביאוש למ"ד יאוש קונה דאם מברך הוי מנאץ דז"א דכיון דאינו שלו כלל כ"ז שאין משיב הדמים וא"כ היכי נוכל לומר בזה דהוי מנאץ להקב"ה כיון דאסור לברך עליו אבל בש"מ כיון דאפי' קודם שנותן הדמים ג"כ הוי שלו ורק מחויב להחזיר הדמים משום העשה והשיב אבל גוף החפץ הוי שלו א"כ סד"א דשפיר יברך להקב"ה וע"ז קאמר ראב"י דמ"מ מנאץ להקב"ה בזה ויפסיד הרבה דהרי נודע מהש"ס מנחות (מ') דלא ענשינן אעשה רק בעידן ריתחא ע"ש וא"כ על העשה דוהשיב את הגזילה דיש על הדמים אין נענש עליו מיד אם עדיין לא קיים אבל במה שמברך להקב"ה הוא גורם ניאוץ עליו ויענש הרבה אם עדיין לא קיים העשה דהשבת הדמים וזאת חידש ראב"י ומעתה שפיר בע"כ כונת ראב"י דיברך דאי הכונה דאסור לברך מחמת הניאוץ הרי בפשי' הי"ל לאשמועינן ביאוש למ"ד יאוש קונה וכנ"ל ובע"כ דהכא הכונה דיברך ומשו"ה ל"ה יכול להשמיענו ביאוש רק בשינוי למ"ד ש"ק דמברך ומ"מ מפסיד הרבה ע"י הניאוץ וכנ"ל וא"ש והוא ענין יקר בעזה"ש:

אבל מ"מ לשי' הרמב"ם ל"ק מהא דגזל חיטין וכו' דמברך עליו וכמ"ש בטעם הרמב"ם דנפשו קצה באיסור או עכ"פ לא נהנה והוי שלכדה"נ ואינו מועיל וזה שייך רק באיסור מגופו ומצ"ע אבל במה שהוא רק משום גזל לפמ"ש בשו"ת מ"מ שהובא בשע"ת או"ח סי' תרנ"ח במי שגזל אתרוג מחבירו ויצא בו ביו"ט ואח"כ פייס את הנגזל בדמים או בד"א ומחל לו הנגזל דיצא למפרע בהאתרוג והוי למפרע שלו ע"ש ובמק"א פלפלתי הרבה בזה והבאתי סיוע לזה מדברי הרמב"ן בתשו' שהובא בב"י יו"ד רס"י רכ"ח שכ' וז"ל ומחילה ויחל הכל לשון אחד הוא שלשון לא יחל לא יתיר והענין כמתיר הקשר שחזר הענין כאלו לא הי' כאדם שמצא חבל קשור והתירו וה"ה כאלו לא הי' וזהו שאמרו חכם עוקר הנדר מעיקרו ומחילה שעושה החוב או החטא כאלו לא הי' וכו' עכ"ל ומבואר כן וע' חי' הרש"ש כתובות (מ"ד א') לא הביא מזה ומדברי תוי"ש שם נראה דס"ל ג"כ כן ע"ש א"כ כשימחול לו הנגזל הרי לא עשה איסור כלל ומשו"ה מברך משא"כ בדבר איסור מצ"ע אסור לברך לשי' הרמב"ם הנ"ל:

ד) ובגוף הספק הנ"ל לכאורה הי' נראה דתלוי בפלוגתא באו"ח סי' ק"מ במברך על התורה על של חנוכה והי' צריך לקרות בתורה קודם על של ר"ח דכ' המג"א שם דכיון דכבר בירך על חנוכה צריך לקרות של חנוכה חנוכה מקודם דכיון דיש דיעה בש"ס תענית לברך מקודם על חנוכה ולקרות אותה קודם של ר"ח וא"כ בשביל שכבר בירך על של חנוכה ושלא להיות ברכה לבטלה יעשה כדיעה ההיא אע"ג דנדחה מהלכה אבל בא"ר שם והובא במחה"ש שם דחה דברי המג"א הנ"ל וכ' דאסור לקרוש של חנוכה מקודם נגד ההלכה בש"ס אף דיגרום ברכה לבטלה ע"ש וה"נ לשי' הא"ר אסור לשתות האיסור אף דיגרום ברכה לבטלה וע' תוס' פסחים (פ"ט א') ד"ה ה"מ וכו' שכתבו תימה וכי בשביל שמא יהי' נותר או משום סמיכה דלא מעכבת וכו' יכנס לידי ספק כרת ותי' דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובן שלא כהוגן וכו' ע"ש ומבואר דאסור לעבור על איסור לכתחילה כמו סמיכה או מתנות דלא מיעכבא מ"מ אסור לעבור ע"ז בקו"ע ומוטב שידחה ספק איסור כרת בשוא"ת וע' חי' הרידב"ז על ירושלמי ממעשרות פ"ב הביא מזה והאריך הרבה בזה ע"ש ומצאתי בספר מנ"ח מצוה ז' סק"ג חקר כעין זה ולא הביא מתוס' הנ"ל וע' תוס' חולין (פ"ו א') ד"ה סיפא כתבו דמשום גזירה לא מבטלינן מ"ע דכיסוי ע"ש והיא קצת להיפוך אבל חוץ מזה דבש"ס מנחות (מ"א) מבואר דמבטלינן מ"ע דציצית משום גזירה דקלא אילן ע"ש וגם יש לחלק בין הנושאים וע"כ בגוף השאלה מוטב שיהי' מאליו ברכה לבטלה ממה שיעשה איסור בידים באכילת איסור ח"ו אפי' בח"ש והגם כי יש לדחות דל"ד לתוס' פסחים הנ"ל דהתם לא עשה הספק כרת רק נעשה מאליו שנתערב עורות פסחיהם אבל הכא דבירך הברכה ועשה מעשה בעקימת שפתיו לגרום הספק ל"ת ל"ש בכה"ג שיהי' בשוא"ת עכשיו דבכה"ג ל"ה שוא"ת וכמ"ש תוס' שבועות (י"ז א') ד"ה אי דלר"א דפליג התם חשוב שהי' כמעשה כיון דתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה ומשו"ה הוי גם אח"כ מעשה במה שאינו פושט ע"ש ואע"ג דרב ביבי פליג שם דהוי אב"מ מ"מ הרי הלכה כר"א שם ויובן בזה דברי תוס' נזיר (י"ז סוע"א) ד"ה אלימא דכתבו דהוי שאב"מ במה שאינו יוצא משם וכו' ע"ש אבל מ"מ מדברי רש"י סנהדרין (ס"ה א') ד"ה שנ' דהכנסת עצם דידעוני ל"ה מעשה דבשעת הכנסה לא עביד מידי ואח"כ מדבר מאליו וכו' ע"ש ומוכח דס"ל דגם בכה"ג דבא ע"י מעשה הוי אב"מ ומעתה בנ"ד הוי שוא"ת וש"ד שלא יאכל ולא ישתה האיסור ויאמר בשכמל"ו כמ"ש תוס' ברכות (ל"ט) הנ"ל והנלע"ד כתבתי. עכ"ד תשובתי: סעיף ג. ג' שאכלו וכו' או אחד מהם כהן ואוכל חלות וכו'. ע' ש"ד העיר על הש"ס גופא דהרי ביהמ"ז צריך ישיבה ואין ישיבה בעזרה וכו' ע"ש אבל התוס' יומא (כ"ה) כתבו דלאכילת קדשים היו צריכים לישב למשחה ע"ש אבל בתוס' זבחים (ט"ו א') מבואר דגם לקדשים היו אסורין לישב ע"ש והדברים עתיקין:

שם והזר אוכל פת של עכו"ם אינם מצטרפין וכו'. ואע"ג דפת של עכו"ם התירו רק משום כדי חייו וא"כ הרי לא יכול לומר ושבעת וממילא א"ח מה"ת בביהמ"ז אבל ע' ד"מ וסמ"ע חו"מ רס"י רל"ה דהיכי דהתירו לאכול משום כדי חייו כמו פת עכו"ם מותר לו לאכול באותו אכילה אפי' הרבה ע"ש וא"ש:

הגהות יא"פ. בנשבע שלא ידבר עם חבירו מותר לדבר עמו ע"י שליח וכו'. ע' פת"ש יו"ד סי' רי"ח סק"ה בשם שו"ת הראב"ח דאם נשבע שלא יגלה סודו לשמעון יכול להגיד ללוי והוא יגלה לשמעון ע"ש ויש לחלק לכאן ודו"ק וע' ב"ב (ל"ט רע"א):

תוכן העניינים

חידושי מהריו וידקר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה