אור ברסלב

חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר

סימן קסו

סימן קסה

סעיף ב. ש"ע. יברך המלמ"ה וכו'. ע' ירושלמי נדרים והובא בר"ן שם (דף נ"ג) דאורחא דבר נש אם רואה פת אומר בריך רחמנא דברא ההיא חטה וכו' ע"ש וע' לקמן סעי' י' בזה לענין ברכה ע"ש וע' ירושלמי כלאים פ"ז ה"ו בעיא דלא אפשטא אי עשה פת מתבואה דגדלה בעציץ שאינו נקוב אי מברך על הפת הזה המוציא למ"ה ע"ש וע' הגהות וחי' הרש"ש פסחים (ל"ו ב') חקר בזה ובמחכ"ת נעלם ממנו שהוא בעי' בירושלמי הנ"ל:

סעיף ו. יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה וכו' ע' תוס' עירובין (נ' ב') ד"ה מר וכו' הקשו שם לר"י לימא דמשו"ה לא קדשו מ' מתוך פ' כיון דלי"ל ברירה ותי' דל"צ לברירה דקדשי הארבעים כל היכי דאיתנייהו ע"ש וק' דהרי צריך לברך קודם שיאכל הלחם תודה אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול לחמי תודה וכמ"ש רש"י ברכות (מ"ח ב') וא"כ היכי יכול לאכול כל היכי דאיתנייהו והיאך יברך והרי דלמא אוכל מקודם החולין ואח"כ הקדשים וא"כ יהי' הפסק בין הברכה לאכילת הקדשים וא"ל דיברך על הזבח ויפטור אכילת הלחם דז"א דכפי הנראה מרש"י ברכות הנ"ל הי' צריך לברך על הזבח על אכילת הזבח וא"כ צריך לברך ביחוד על הלחם ועל הזבח דאין אלו ברכות שוות וחדא אין פוטרת חברתה וצ"ע וי"ל בדוחק: מג"א ס"ק ט"ז. ולא יסיח וכו' מיהו אם סח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך וכו'. ע' ירושלמי תרומות פ"א ה"א אלא שהי' ר"א אומר הלועס כבולע וכו' ע"ש וע' מרה"פ שם דהוא מחלוקת ע"ש וע' רמ"א או"ח סי' תקט"ו סעי' א' בשם ר"ש תרומות ע"ש וע' הגהות רש"ש לנדרים (נ"ט) מ"ש ליישב קו' המג"א כאן:

סעיף יא. ש"ע. אם היו שנים וכו' ודוקא הסיבו וכו' ע' ירושלמי מעשרות פ"ה ה"א כמה דינים לענין היסבה ע"ש:

טו"ז סק"ד. לעד"נ דאין איסור בטעימה וכו' ולא אמרו אסור לטעום וכו'. כבר תמהו דבגיטין (ס"ב) מבואר אסור לטעום וכו' וע' באה"ט מתרץ ע"ש אבל לי צ"ע מש"ס ברכות (מ"ז א') אין המסובין רשאין לאכול עד וכו' לטעום איתמר למאי נ"מ שחייב לומר בלשון רבו וכו' ע"ש ולדברי הטו"ז הרי נ"מ גדולה לדין אם מותר לטעום וצע"ג וע' תוס' שבועות (כ"ב ב') ד"ה תא דבלשונם הי' קורין לאכילה טעימה ע"ש אבל בעיקר הפלוגתא דהב"י והטו"ז בענין טעימה אי רשאי קודם הנה לכאורה לפמ"ש תוס' קידושין (ט"ו א') ד"ה כי דמסיפור דברים בתורה לא נוכל ללמוד דין ע"ש וע' מהרש"א יבמות (ע"ג) בהא דלא אכלתי באוני מ"ש בזה ע"ש וא"כ יקשה בגוף לימוד הש"ס דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו מהא דאכלת ושבעת אחר ונתתי עשב בשדך והרי הוי רק סיפור דברים בעלמא והיאך נוכל ללמוד דין מזה דאסור ליתן לבהמתו אחר אכילת עצמו אבל אם נאמר דהטעם בזה הוא משום צעב"ח דשמא ישכח ליתן לבהמתו ומשו"ה אסור לאכול קודם א"כ ל"ה דין חדש דצעב"ח ידענו מכבר דאסור. ומעתה זה תלוי בזה דאם נאמר דטעימה שרי בע"כ הטעם רק משום צעב"ח דשמא ישכח ליתן לבהמתו ומשו"ה טעימה שרי דבע"כ יזכור ע"י האכילה דאסור אבל אם נאמר דגם טעימה אסור אף דבע"כ יזכור ליתן לבהמתו ע"י האכילה דאסור ובע"כ דל"ה הטעם משום צעב"ח רק דין חדש וא"כ היכי יכולין ללמוד דין מסיפור דברים ובע"כ דרק אכילה אסור וטעימה שרי וכהטו"ז ודוק היטב:

מג"א סקי"ט. ובודאי אלו ראה רמ"א דברי תוס' ורא"ש וכו'. ע' מג"א לקמן סי' רצ"ט סוסק"ט מ"ש בזה:

מג"א ס"ק כ"ג. אחד מברך לכולם דל"ד לזימון שאין מזמנין בפחות מג' דהתם דעתם למיעקר אבל בתחלת הסעודה שמתחברין יחד וכו'. ולפ"ז אם מברך א' להוציא חבירו והי' בדעת חבירו לאכול במק"א וע' סי' קע"ח בזה א"כ בכה"ג א"י להוציאו רק אם הם ג' כמו בביהמ"ז דל"ש בזה תי' המג"א ומסתימת כל הפוסקים ל"נ כן אבל באמת דברי המג"א אלו הם תי' א' בתוס' ברכות (מ"ד א') שכתבו לדחות דברי רש"י דס"ל באמת דגם לברכת המוציא להוציא צריך ג' כמו ביהמ"ז ובשנים א"י להוציא חבירו וע"ז כתבו תוס' שם דשאני ברכת המוציא מברהמ"ז מטעם שכ' המג"א כאן אבל התוס' הנ"ל כתבו עוד טעם לחלק דשאני בהמ"ז דהוי מה"ת וחמירא, ואינו יכול להוציא פחות מג' אבל ברכת המוציא דהוא רק מדרבנן מוציא גם בב' ע"ש וא"כ בגוונא דהנ"ל דרוצה לעקור ממקומו ג"כ מוציא בב' ואע"ג דהפנ"י ר"פ כיצד מברכין כ' דלטעם הש"ס שם דסברא הוא וא"כ גם ברכה ראשונה מה"ת ע"ש וכן נראה דעת המהרי"ל שהובא בח"י לקמן סי' תע"ד אבל מ"מ מכל הפוסקים ל"נ כן והוי רק מדרבנן וא"ש:

טו"ז סק"ה. כבר יצאו כולם וכו' וא"כ עיקר מה שהוא יוצא הוא ע"י מה שעונה אמן והוי עי"ז כאלו בירך הוא בעצמו וכו'. ע' טור סי' קע"ד מפורש להיפוך דשומע כעונה א"צ לענות אמן ע"ש וא"כ אין כאן הפסקה וכן מבואר לקמן סי' רי"ג סעי' ב' וא"כ דעת הטו"ז צע"ג וע' בטור לקמן סי' רי"ט בשם תשו' הרא"ש לחלק בזה דאף דיוצא בשומע כעונה גם בלא עניית אמן זה רק היכי דגם המברך חייב באותו הברכה אבל אם הוא אינו חייב רק השומע והוא מברך להוציא אז צריך לענות אמן ואם לא ענה אינו יוצא ע"ש ובב"י שם וע"ע רש"י ברכות (פ"ו) גבי מי שבירך על היין צריך לברך על המוגמר מבואר ג"כ דהיכי דנהנה בלא ברכה מוטב שלא יענה אמן משא"כ בלא"ה ע"ש ותבין:

מג"א ס"ק כ"ז. וצ"ע אם יושבים בעגלה וכו' אם נצטרפו אע"ג דקיי"ל רכוב וכו' ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא וכו'. בע"כ כונת המג"א דבספינה לכ"ע רכוב לאו כמהלך רק הוי קביעות גמור וצ"ע מפ"מ ביושבים בעגלה מספק"ל אולי הוי כמהלך ובספינה פשי' דלאו כמהלך וע' תוס' ב"מ (ט') ד"ה ספינה דגם בספינה אמרי' ג"כ כמהלך ע"ש וצ"ע:

סעיף יט. ש"ע. מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים וכו'. ע' שו"ת בי"ש או"ח סי' י"ד הביא קו' הפנ"י בפ"ק דברכות בקו"א בהא דמברך המסדר קידושין על הכוס והחתן והכלה שותין עי"ז והרי בברכת הנהנין ל"מ רק אם נהנה המברך ג"כ והבי"ש האריך הרבה וכ' דנוכל לומר דהמנהג בזה והוי כמו דינא דברכת מצה וכו' דמוציא אפי' אינו נהנה כיון דחייב וה"נ חייב מכח המנהג והוי כמו קידוש והבדלה וכמו בהלל דר"ח ע"ש. והנה בגוף הדבר אי חייב מכח המנהג הוי כמו חיוב גמור להוציא אע"ג שאין נהנה במחכת"ה נעלם ממנו דפליגי בזה הרא"פ ורא"ש וטור לקמן סי' רצ"ז והובא בטו"ז שם בקיצור סק"ז ע"ש והרא"ש והטור חידשו כן דמשו"ה מוציא אע"ג דאינו נהנה אבל שי' הרא"פ אינו כן ע"ש:

תוכן העניינים

חידושי מהריו וידקר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה