חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן קנג
סעיף א. מותר לעשות וכו'. ע' שו"ת ד"ח ח"ב או"ח סי' י"ד נשאל אם מותר ליקח האה"ק ממקום שהי' בתחלה וליתנו במקום אחר אי זכה בו הכותל שהי' מקודם האה"ק אצלו שלא יכול אח"כ ליקחנו משם והעלה דבדבר תלוש ל"ש זה ורק בקרש שזכה ליתן בצפון וכו' דהתם הוי מחובר משא"כ בתלוש ע"ש ובאמת במג"א סי' ח' סק"ו כ' בשם השל"ה לענין טלית דמשו"ה עושין עטרה לטלית משום שלא יהפוך הצד שהוא לראש להצד השני והביא מקרש שזכה ליתן בצפון ע"ש וכ"כ המג"א לעיל סי' מ"ב ס"ק ג' גם לענין הרצועות של תפילין שאסור להפוך הרצועות ומקום שהי' בראש אסור ליתנם למטה מטעם קרש שזכה וכו' ומבואר דגם בתלוש שייך זה ובגוף השאלה מצאתי בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' ע"ט העלה דבאותו צד ממקום למקום מותר אבל לצד אחר אסור ע"ש:
סעיף ב. בני העיר שמכרו וכו'. נקט לישנא דדיעבד שמכרו דלכתחלה למכור כדי לקנות אפי' קדושה אחרת (זולת במה דמבואר לקמן סעיף ו' ע"ש) גדולה מזה דאע"ג דאיכא קדושה אחרת גדולה מזו מ"מ אסור לזלזל בקדושה זו ולמכרה משום זה וע' רש"י זבחים (ע"א ב') ד"ה ירעו וכו' כתב וא"ת וכו' איה"נ אלא משום פסידא דידי' לא מזלזלינן בבכור ומעשר נהי דאי לא הי' מערב דליכא זילותא אלא בדידי' מזלזלינן בי' משום דרווחא נמי דידי' הוא אבל לזלזל באחרינא משום איהו לא מזלזלינן וכו' ע"ש ומבואר כן:
ש"ע שם. מכרו ספרים לוקחין בדמיהם ס"ת וכו'. ואי רשאי לקנות תפילין אם מכרו ספרים אי תפילין חמירי מספרים או אולי ספרים חמירי מתפילין ע' סמ"ע חו"מ סי' פ"ז סעי' ט"ו מחולקים בזה הסמ"ע והטו"ז וי"ל דתלוי בפלוגתא הנ"ל:
מג"א סק"ו לכל מה שירצו אפי' לדבר הרשות וכו' והטו"ז חולק דלדבר הרשות אסור ע"ש וע' מנחות (ס"ו ב') לא ניתנו מעות הקדש אלא לצורך בהן ע"ש ומוכח מזה כדעת המג"א וע"ע מנחות (צ' א') וכי נעקר מאי הוי גברא מה דצריך מכוין וכו' ע"ש מוכח ג"כ כן:
מג"א סקי"ד ומכ"מ תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימו כמ"ש סי' קנ"ד וכו'. ע' פמ"ג העיר מש"ע יו"ד סי' רפ"ב סעי' ס"ו דמבואר להיפוך דתש"ק יוצא לחולין רק המעות צריך להוציאם לקדושה חמורה ע"ש וע' גה"ק סי' רפ"ב סק"ו כ' דגוף דברי המג"א אלו במחלוקת שנוי' דלרמב"ם וראב"ד וטוש"ע יכול כל תש"ק להוציאם לחולין ע"י מכירה בזט"ה במא"ה או יחיד בשלו ורק המעות נשאר בקדושה ע"ש וע' מק"מ שם ס"ק נ"ה מסיק כן להלכה ע"ש: סעיף ז. ש"ע. והא דביהכ"נ נמכר וכו'. אעתיק כאן מה שכתבתי בתשו' בענין זה השייך לכאן וז"ל: שוי"ר לכבוד הרה"ח וכו' מו"ה צבי הירש שו"ב דק' אוסטריק יצ"ו:
מכתבו בצירוף מכתב מהרה"ג האבד"ק דקהלתכם נכון הגיעני ובדבר שאלתו בביהכ"נ שנשרף ברעש המלחמה ונעשה עפר ואפר מהרבה כלי ביהכ"נ וגם מכותלי ביהכ"נ וכך מונח אצל כותלי ביהכ"נ מבחוץ ועכשיו רוצים איזה אנשים ליקח העפר עבור דרך שנעשה אצל השקאלע לטיול וכת"ה הביא מהמג"א סי' קנ"ג ס"ק ט"ז שחולק על המ"ב דס"ל דאחר שנסתר הביהכ"נ יכולים למכור האבנים והעצים אפי' של כרכים משום דאמרי' דמסתמא ניחא להו והמג"א תמה עליו דמ"מ אסור למכור של בעלים שלמ"ד והביא מחו"מ סי' שנ"ט סעי' ב' (מ"ש במג"א שנ"ה ט"ס הוא) ומכ"ש בדבר שבקדושה דאסור להפקיע קדושתו דאל"כ למ"ל זט"ה במא"ה ע"ש א"כ בנ"ד דהעפר של ביהכ"נ דהוי של כרכים אסור ליקחם לצורך הנ"ל עכ"ד. והנה לדעתי לא אבין דברי המג"א שהביא דאסור למכור של חבירו אע"ג דניחא לבעלים מהא דחו"מ סי' שנ"ט והרי אדרבא התם בסי' שנ"ט מבואר שי' הרא"ש דאם ניחא להו לבעלים למכור והקונה נותן מעות מזומנים יכולים למכור שלמ"ד מטעם זכי' והטו"ז שם פסק כן לעת הצורך ע"ש א"כ בנ"ד ג"כ מותר והוי ראי' לסתור וע"ע רמ"א חו"מ סי' ש"ח בשם תה"ד פסק שם הלוקח חמורו של חבירו שלמ"ד ועושה מלאכאו וכונתו ליתן לו שכרו הוי כשואל שלמ"ד והוי גזלן ואם החמור עומד לשכור ל"ה גזלן וכו' ומבואר דהיכי דעומד לשכור מותר לו ליקח שלמ"ד ע"מ לשלם וה"נ בנ"ד היכי דנסתר וניחא לי' לבעלים למכרו אע"ג דלא ידעו מ"מ מותר ליקח ולשלם הדמים. ונ"ל ראי' ברורה לזה מדברי התוס' גיטין (נ' סוע"א) ד"ה מאי בסוה"ד וז"ל שם ומפרש ר"ת מאי עידית שפאי עידית וכו' ואפי' הן עידית דקתני ברייתא היינו אפי' שפאי עידית אותו קרקע שמגבין יתומים אע"ג דגריעי מזבורית וכדרבא דאמר היזק זיבורית גובה מן העידית אבל היזק שפאי עידית שהעמיד שם בהמותיו לרעות גובה מן הבינונית דלא חשיב ניזקין דלהכי קיימו אלא דהו"ל כבע"ח אע"ג דהעמיד שלמ"ד הבעלים וכו' עכ"ל ומבואר דבכה"ג דעומד לרעות ל"ה כמזיק ש"ח לגבות מן העידית רק כבע"ח בעלמא וכנ"ל וה"נ בנ"ד ונ"ל דתליא בפלוגתא דלתוס' ב"מ (כ"ב) שכתבו דאסור ליקח מחבירו דבר שיודע שאם יוודע לחבירו ג"כ לא יקפיד עליו מ"מ אסור ליקחו שלמ"ד חבירו משום דהוי ישלמ"ד ול"ה יאוש ע"ש אבל הש"ך חו"מ סי' שנ"ח סק"ב חולק עליהם וס"ל דמותר דדוקא בישלמ"ד דנתיאש רק משום דלא ידע היכן הוא אבל אם הי' יודע ל"ה נותן משו"ה ל"ה יאוש אבל בדבר שאפי' אם הי' יודע ממנו ל"ה מקפיד עליו מותר ליקחו שלמ"ד ול"ה בכה"ג ישלמ"ד ע"ש וא"כ לשי' הש"ך דמותר ליקח דבר של חבירו אפי' בלא מעות כיון דאם הי' הבעלים יודעים ממנו היו נותנים בעצמם במתנה וה"נ בדבר שאם הי' יודע ממנו הי' מוכרו לו מותר ליקחו ע"מ ליתן המעות והדברים ק"ו מהתם דהרי הכא הוי זכי' לחבירו לענין המעות ואם במתנה קאמר הש"ך דמותר ליקחו מכ"ש הכא במכירה בוודאי מותר ליקחו וז"ב:
ובחיבורי כת"י לב"מ כתבתי דהתוס' גופי' לא כתבו
דאסור ליקח דבר ש"ח מטעם ישל"מ רק גבי דבר אכילה וכדמיירי תוס' שם דהרי באמת אם באו הבעלים ואמרו דניחא להו במאי דלקחו הרי איגל"מ דל"ה גזל אבל במידי דאכילה דבשעה שבאו הבעלים וגי"ד דניחא להו כבר הדבר אינו בעולם ל"ש לומר איגל"מ כיון דכבר אינו בעולם וכמ"ש כה"ג רש"י חולין ע' דגבי מחתך ומשליך לכלבים ל"ש לומר למפרע הוא קדוש כיון דליתא בעולם ע"ש וע' ספר יד יוסף על ב"מ הקשו על התוס' מאו"ח סי' י"ד דמותר ליקח טלית ש"ח שלמ"ד מטעם דניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' וכן מותר ליטול אתרוג ש"ח לצאת בו והרי מ"מ הוי ישל"מ ול"מ ולהנ"ל הי' א"ש גם יש ליישב בכמה אנפין ומצאתי בירושלמי ב"ב סופ"ב מבואר כדברי התוס' דר"ח חשש כה"ג משום גזל ע"ש. והנה בקצה"ח סי' שנ"ח הקשה לשי' תוס' מהא דכתובות (מ"ח ב') מי שנשתטה בי"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין ב"ב אבל לא ד"א א"ל רבינא לרב אשי מ"ש מהא דתניא מי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות בי"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו וד"א א"ל ולא שאני לך בין יוצא מדעת ליוצא שלמ"ד ופירש"י דיוצא שלמ"ד כמו בנשחטה דיצא מהעולם ומסתמא ניחא לי' שיז נו בניו ובנותיו משלו ע"ש ולהתוס' הנ"ל קשה הרי אפי' בודאי ידעינן דניחא לי' מ"מ אסור דהוי ישלמ"ד כיון דעדיין לא ידע. והנה מ"ש הקצה"ח דגבי בנו אמרי' דניחא לי' יותר ואפי' לשי' תוס' מותר רק כל הקושיא הוא מדבר אחר ע"ש ובאמת כי המהרי"ט בתשו' ק"נ שמרמז עליו הש"ך כאן ושם מבואר כדברי תוס' הנ"ל ומבואר שם דאפי' אב לגבי בנו ל"מ אם לא ידע ע"ש ומפורש דלא כהקצה"ח וע"ע רמ"א חו"מ סי' רפ"ו סעי' ג' בשם תשו' מהרי"ו מבואר ג"כ דלענין זה אין חילוק בין אחר לבן ע"ש אבל בגוף קו' הקצה"ח על התוס' הנ"ל הי' נ"ל לכאורה לפמ"ש באס"ז ב"מ כ"ב בשם י"א דרב אשי ואמימר דאכלי משום דס"ל כרבא דיאוש שלמ"ד הוי יאוש ע"ש וא"כ הרי כל הטעם של התוס' דאסור ליקח של חבירו הוא משום דהוי ישלמ"ד ואסור והרי התם בכתובות (מ"ח) הנ"ל רב אשי הוא אמר לאמימר ולא שאני לך בין יוצא שלמ"ד ליוצא מדעת וכו' וא"כ לשי' שפיר משני דהיכי דיצא שלמ"ד כמו בנשתטה שפיר זנין ומפרנסין בניו ובנותיו דלשי' מותר והי' נכון בזה מאוד דברי הרמב"ם פי"ב מאישות הי"ז שלא הביא תי' דר"א הנ"ל והב"י אה"ע סי' ע' תמה הרבה עליו מה ראה להשמיט תי' הש"ס הנ"ל. להנ"ל הדבר נכון דלדידן דפסקינן כאביי בישלמ"ד ול"ה יאוש ואסור ליקח ש"ח שלמ"ד גם בדבר דניחא לי' באמת לא שייך תי' הנ"ל אבל מ"מ דוחק הוא לאוקמא תי' דר"א בכתובות הנ"ל שלא אליבא דהלכתא וגם צ"ע דברי האס"ז הנ"ל בשם י"א דרב אשי ס"ל כרבא בהא דישלמ"ד דהרי לקמן (כ"ב ב') א"ל ר"א ברי' דרבא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו א"ל כיון דאיכא שקצים וכו' ע"ש ומוכח דרב אשי ס"ל ג"כ דלא כרבא אבל י"ל דרק בתר דאיתותב ובכתובות קאמר קודם דאיתותב והי' עדיין ס"ל כרבא וכ"ז דוחק אבל בגוף קו' הקצה"ח י"ל בפשיטות דטעמא דתוס' דאסור ליקח ש"ח שלמ"ד אע"ג דידעי' בוודאי שלא יקפיד דחיישי' שמא יבא ויאמר דלא הי' ניחא לי' ולא סמכינן בזה אאומדן דעתנו היכי דאיכא לברורי שימתינו עד שיבא בעצמו ויתן בעצמו וזה טעמא דתוס' וא"כ כ"ז ניחא בבר דעת שיבא בעצמו ויגלה דעתו אבל בנשתטה דלא יבא לפנינו לגלות דעתו וליכא לברורי בע"כ צריכין לסמוך על אומדן דעתנו וארובא דבודאי יסכים ג"כ לזה ומשו"ה מפרנסין בניו ובנותיו וד"א. ויותר י"ל בזה דלפמ"ש בסברת התוס' דאולי לא נוכל לירד לסוף דעתו ואולי יבא ויגלה דעתו שלא הי' רוצה ליתן לו ואע"ג דאומדן דעתנו הי' שרוצה שיקחנו מ"מ הרי אומדנא ל"ה רק כמו רוב וכמ"ש בד"מ יו"ד סי' רנ"ו ע"ש והרי קיי"ל דהרי אין הולכין בממון אחה"ר להוציא והיאך נוכל ליקח ש"ח ולהוציא מחזקתו וליתנו לאחרים מחמת הרוב ומעתה הרי העלה הקצה"ח סי' פ"ב דאע"ג דאין הולכין בממון אחה"ר להוציא זה רק היכי דהבעלים יש לו בממון חזקה דהשתא כגון במטלטלין וחזקה דהשתא אלים טובא ולא יוכל רוב להוציא ממנו אבל היכי דיש לו רק חזקה דמעיקרא כגון במקרקעי לא עדיף משאר חזקה דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ויכול להוציא מחזקה זו ע"י הרוב ע"ש. ובמק"א פלפלתי הרבה עפ"ד הקצה"ח האלו ואכ"מ. ומעתה זה ניחא באדם בר דעת דיש לו במעותיו חזקה דהשתא דתופס בהן בחזקתו תחת ביתו ושמירתו אבל בכתובות דמיירי בנשתטה דאין לו בנכסיו שום חזקה דהשתא דלאו בר קנין ושמירה הוא כלל וכל חזקת ממון שלו הוא רק מחמת חזקה דמעיקרא שקנה אותם או שירש אותם בעת שהי' בריא וחזקה כזאת לא עדיפא משאר חזקות ורובא מהני בכה"ג אפי' להוציא ושפיר סמכינן בזה לפרנס בו"ב ומיושב דברי התוס' וא"ש ודוק היטב וע' תוס' כתובות (כ' א') ד"ה ואוקי וכו' מבואר ג"כ דשוטה אין לו בנכסים חזקה דהשתא ע"ש: והנה נמשכתי מהענין ליישב דברי תוס' שהניחם הקצה"ח בצ"ע אבל מ"מ העיקר להלכה כהש"ך שנ"ח דהיכי דניחא לי' שישלם אחרים מותר לו ליקח שלמ"ד ול"ה ישלמ"ד ומכ"ש לענין ליקח בדמים היכי דידעינן דהבעלים ניחא להו למכרו דמותר ליקחם ע"מ ליתן הדמים להבעלים אפי' שלמרד וכאשר הוכחתי מהרמ"א סי' ש"ח ותוס' גיטין הנ"ל. והנה כ"ז מה שהארכנו לעיל אי מותר למכור של אחרים שלמ"ד בניחא להו הוא אם באמת הוא של אחרים אבל בנ"ד בביהכ"נ של כרכים דבאמת נבנה משל בני העיר רק דבשל כרכים אמרי' דכיון דבאו לשם ממקומות אחרים א"כ בנאוהו אדעתא דכ"ע וזכו בו האחרים חלקם וכמ"ש בש"ע סי' ז' וטו"ז שם ובאמת זה צ"ע טובא דבמאי זכו האחרים בביהכ"נ דהרי קיי"ל דאין אדם מזכה משלו לאחר אא"כ ע"י אחר והמזכה אומר להזוכה זכה עבור פלוני ובלא"ה ל"מ וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' קפ"ג סק"ב בשם הר"י ע"ש וע' תוס' ב"ב (פ"ה א') ד"ה ארבע שדחו בזה פי' רשב"ם שם וע' תשו' הריב"ש שהובא, בבדה"ב יו"ד סוס"י רל"ב מבואר ג"כ כן ע"ש ובמק"א תמהתי בזה ע"ד הגהות יא"פ על המג"א סי' רמ"ו ולהנ"ל דברי המג"א צודקים מאוד ע"ש ותבין וגם הבאתי מש"ס עירובין (פ' א') דפליגי רב ושמואל אי צריך לזכות וס"ל לרב דא"צ לזכות וא"כ מוכח דס"ל דיכול לזכות אפי' שלא ע"י אחר אבל מלבד דגם שם הלכה כשמואל דצריך לזכות כמבואר באו"ח סי' שס"ו וסי' תי"ג וגם לפמ"ש תוס' עירובין שם ס"ל לרב רק גבי ע"ח משום דאוסר עליו או משום דהוי רק דרבנן ע"ש וע' מהרש"א שם וזה ל"ש בנ"ד ואי נימא דזכו האחרים בעת שקנו האבנים ושא"ד של ביהכ"נ לצורך האחרים הרי מ"מ צריך להודיע להמוכר שיזכה לו וכנ"ל והיאך זכו האחרים חלק בביהכ"נ. וע"כ נלע"ד ליישב דע"כ ל"א דאין אדם זוכה במעותיו לאחר רק ע"י אחר רק היכי דרוצה לזכות להאחר כל הדבר ההוא מה שרוצה לזכות לו אבל אם קונה במעות עבורו ועבור אחר אמרי' דכיון דחלק שלו זוכה לו מעותיו ועבור חלק שלו ל"צ המוכר לידע למי הוא מקנה ומכ"ש כשהוא בעצמו קונה במעותיו דהרי לא קיי"ל כחוכא דבני מערבא בב"ק (ק"ב) ובכה"ג זוכה גם החלק עבור האחרים דמגו דזכי לנפשי' זכי גם לאחרינא אע"ג דלאחרינא הי' צריך להודיע ולזכות לו וכמ"ש כה"ג בחו"מ סי' ק"ה סעי' ב' לענין תולבע"ח במקום שח"ל דהיכי דמגיע חוב גם להתופס עצמו אמרי' מגו דמהני לנפשי' מהני גם לאחרינא ע"ש וכן היא שי' רש"י ב"מ (ח') גבי אשלד"ע ול"מ המעשה מ"מ אם יש לו שותפות דמהני לנפשי' דל"ה שליח מהני גם מה דעשה
לצורך חבירו ע"ש וה"נ כיון דמה שנתנו בני העיר על הבנין זוכין לצורך עצמם דמעותיהם קנו להם זכו נמי האחרים מה שרצו לזכות עבורם אפי' לא הודיעו להמוכר ולא אמר שיזכו עבורם בכרכים והי' להם חלק בבנין ומעתה כיון דמה שיש להעולם חלק בכרכים הוא משום דזכו להם מחמת שזכו גם לעצמם ומעתה היכי נימא דאסור למכור של האחרים אפי' אם נימא כמ"ש המג"א דאסור למכור דבר של אחר שלמ"ד אפי' אם הי' יודע והי' ניחא לי' הרי כיון דשל עצמם יכולין בני הכרכים למכור והרי כל חלק האחרים אדוק וכרוך בחלק הבני כרכים וכיון דבני כרכים מכרו שלהם דזה יכולים למכור והרי כל היסוד הוא חלק הבעלים והוא בני הכרכים ואם נפל העיקר דהיא חלק הבני כרכים נפל ממילא גם הטפל וע' כה"ג משנה כלים פי"ט לענין טומאה דכיון דבטל העיקר בטל נמי הטפל ע"ש וזה י"ל כדעת המ"ב דס"ל דיכול למכור האבנים בלא דעת הבעלים דמיירי דבנאוהו משלהם ורק דבכרכים זכו העולם ובע"כ מטעם חלק הבני כרכים וכנ"ל וכמ"ש ומיושב בזה קו' הדג"מ שם שהקשה על המג"א דא"כ למ"ל זט"ה במא"ה וע' פמ"ג ולבו"ש שם. להנ"ל דהרי באמת למכור חלק העולם א"י לשי' א' שבש"ע חו"מ סי' שנ"ט אבל כבר הוכחנו דכיון דבני העולם לא זכו רק ע"י בני העיר דמגו דזכה לנפשי' זכה גם לאחרינא וכיון דחלק הבני כרכים יכולים למכור ממילא נמכר גם חלק העולם וכנ"ל וא"כ עכ"פ בחלק העיר גופי' דהוי ק"ג דהרי מעותיהם קנו להם או אפשר נתני אבנים ועצים בעצמם לבנין והוי שלהם ממש והיאך יכול למכור בלא דעתם ומשו"ה צריך זט"ה במא"ה והוי כאלו בני העיר עצמם מוכרים שלהם וממילא כיון דנפקע חלק העיר נפקע ונמכר נמי חלק העולם וכנ"ל ודוק היטב:
והנה כ"ז הי' ניחא אם היינו יודעין כי העולם לא נתנו חלק להבנין ונבנה רק ממעות העיר ורק ע"י שנבנה אדעת העולם וא"כ שייך כל זה שכתבנו לעיל אבל הרי איכא לספוקי שמא גבו באמת לצורך הבנין מכל המדינה וכמו שלפעמים עושים כן או שמא נזדמנו שבאו אנשים מיוחדים ונתנו חלק לבנין הביהכ"נ ובכה"ג הרי זכו לו מעותיו והוי שלו גמור ובכה"ג לשי' הש"ע סי' שנ"ט בדיעה ראשונה אסור למכור שלמ"ד. אבל י"ל דהנה קיי"ל במוכר בית בבירה או בהמה בין בהמותיו לחבירו דאם מת שור אחד או נפל בית אחד מראהו מת ומראהו נפל דהוא מוחזק יכול לומר להלוקח שלך נשרף או שלך מת וע' סוף מנחות בזה. ומעתה י"ל בנ"ד אע"ג דיש להם חלק בביהכ"נ מ"מ כיון דהכותלים המה עומדים עוד ורוצים להשתמש רק בהאבנים או בהעפר יוכלו לומר לבני המדינה מה שעומד עדיין הוא משלכם ומה שרצינו למכור העפר או האבנים הוא שלנו ולא שלכם אבל יש לחלק בין האי דבית ושור דהוי דבר נפרד מעצמו ומשו"ה יכול לומר לו שלך נפל ומת אבל הכא במעות שנתערבו יחד היאך יכול לומר להם ממעות שלכם נבנה הכותלים ומשלנו הוא העפר דבכה"ג ל"ש בזה ברירה וכמ"ש תוס' פסחים (צ' ב') בהא דנותנת המעות בשופר והקשו דהרי אנן סהדי דמתערבין כל המעות זב"ז ע"ש ובאמת תלוי בב' דיעות בתשו' הרשב"א שבב"י חו"מ סי' רנ"ג ובש"ע סעי' י"ט אי בכה"ג שייך לומר שלך נשרף ע"ש וה"נ בנ"ד י"ל כן אבל מ"מ יש לחלק. בין הנושאים ע"ש ותבין אבל באמת י"ל דהאי דינא אם יכול לומר להשותף דממעות שלך נבנה הכותל והוא עומד עדיין וממעות שלי האבנים המונחים י"ל דתלוי בפלוגתא דרמב"ן ור"ל פ"ד דגיטין אי שותפין יש לכל אחד ואחד חלק בכל דבר ודבר או אומדין ונותנין לכל אחד כנגד האחר ע"ש והובא בטו"ז יו"ד סי' רס"ז ס"ק ובטו"ז חו"מ סי' רמ"ה ע"ש דאי נימא דכל שותף יש לו חלק בכל דבר ודבר היאך יוכל לומר משלך נבנה הכותל וכדומה הרי יש לו חלק בכל דבר משא"כ לשי' הרמב"ן שפיר נוכל לומר כהנ"ל. ומכבר הראיתי מדברי הירושלמי שביעית פ"י ה"ג התם כל קלח וקלח של שותפות היא וכו' ע"ש ומבואר כשי' הר"ן הנ"ל וכעת נראה דיהי' תלוי בפלוגתא דת"ק ור"י (עירוכין ב' א') אי יכול שותף לסמוך בשביל חבירו ור"י ס"ל דכיון דיש לו חלק בו הוי כאלו כולו שלו ויכול לסמוך ע"ש וי"ל דפלוגתתם תלוי בזה דהת"ק ס"ל דא"י לסמוך עליו כיון דאין לו חלק בכל דבר ודבר משא"כ לר"י יש לו חלק בכל מקום ומקום של הקרבן ומשו"ה יכול לסמוך וכיון דהתם קיי"ל כת"ק א"כ בנ"ד יכול לומר דממעות העולם נבנה שאר הדברים של הביהכ"נ שאין רוצים למכרם ובפרט לפמ"ש לעיל בשם הטו"ז דפסק כדיעה הב' שבש"ע חו"מ סי' שנ"ט דיכול למכור שלמ"ד הבעלים אם ידעינן דהי' ניחא להו בודאי דיכול למכור ויבואר עוד להלן:
והנה כל הנ"ל הוא רק בדבר שא"ב איסורא רק משום דהוי ממונא דאחרינא אבל בנ"ד דיש בו קדושה ג"כ דקדושת ביהכ"נ יש לדון בזה וכ"ת הביא מדברי המג"א בשם הרי"ו דהקרקע בקדושתה קיימא וכ' כת"ה דבע"כ הכונה דהקרקע דהי' עומד עלי' הביהכ"נ ומ"מ פשי' דגם העפר והטיט בקדושתם קיימי דמ"ש מקרקע אבל באמת יש לדון דל"ד לקרקע דהרי כ' הרמ"ע מפאנו סי' כ"ה דהטעם דקרקע בקדושתה קיימא משום דקרקע אינה נגזלת כ"כ אינה יוצאת מקדושתה ע"י עכו"ם ול"ש בזה מה דאמרו בש"ס ע"ז נ"ב כיון שבאו פרוצין חללוה אבל אבני מזבח נתחלל ע"ש וא"כ בנ"ד שבאו הנכרים בסערת המלחמה ועשו מן ביהכ"נ ארוות סוסים וגדיש מתבואה ל"מ לענין קרקע ביהכ"נ משום דאין נגזלת וכמ"ש הרמ"ע אבל מה שנקלף האבנים והטיט מהכתלים שפיר נתחלל ובאמת דשי' הרא"ה בע"ז נ"ב דע"י עכו"ם לא נתחלל אבל הרי הרמב"ן חולק עליו וכבר הקשו האחרונים על הרא"ה מש"ס נדרים ס"ב גבי כלים דבלשצר דמבואר דגם ע"י עכו"ם נתחלל ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ. אבל מ"מ י"ל לפמ"ש המג"א סוס"י תרל"ז דכמו דקרקע אינה נגזלת כ"כ מטלטלין שמונחים עלי' ג"כ אינם נגזלים ע"ש וא"כ בנ"ד שהטיט והעפר היו מונחים ע"ג קרקע ביהכ"נ וכשם שהקרקע לא נתחלל מקדושתה מטעם שאינה נגזלת כ"כ העפר והטיט דלא קנאו אותם עכו"ם וג"כ לא יצא מקדושתה וזה י"ל בטעם המג"א שהשוה העצים והלבנים להקרקע ויתכנו דברי כת"ה אבל מלבד דברש"י סוכה (ל"א א') מבואר דרק אי המטלטלין מחוברין על הקרקע אין נגזלים משא"כ אם תלושים ע"ש ובאמת סותרים הם לדברי המג"א הנ"ל בשם ש"ס ב"ק ורש"י שם קי"ז הנ"ל וכבר העיר בזה בתשו' פמ"א ע"ש ובנ"ד אע"ג דכעת העפר והטיט מחובר לקרקע מ"מ הרי נתחלל בידי העכו"ם בעת שנקלף מהכותלים ובזו אותם ואז נתחלל בידם וא"כ מה מהני שנפלו להקרקע ונכבשו להקרקע הרי כיון דכבר נתחלל ויצא מקדושתה וע' כה"ג ש"ס מנחות (ק"ב א') אר"א מעילה אטומאה קרמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה לבתר דפקעה קדושתה במאי הדרא רכבה עלה ע"ש וה"נ בנ"ד וגם לענין הקרקע שהעיר ברמ"ע מפאנו דאין נתחלל מחמת דאין גזל בקרקע יש לדון לפמ"ש בירושלמי כלאים פ"ז ה"ג דאף דאין גזל בקרקע מ"מ מדבריהם יש גזל ויאוש בקרקע ע"ש וא"כ בנ"ד ממ"נ יצא גם הקרקע מקדושתה ומותר למכרו דהרי שי' הרוב פוסקים דקדושת ביהכ"נ הוא רק מדרבנן וא"כ אי אזלי' בתר דרבנן דקדוש הביהכ"נ הרי מדרבנן יצא ע"י גזל ואי בתר דאורייתא הרי ל"ה קדושה כלל וע' כה"ג ב"י אה"ע סוס"י מ"ב בשם תשו' הרשב"ץ ותוס' חולין (ע"ג א') ד"ה הוכשרו וע' ירושלמי תרומות סופ"א כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות (ומשו"ה מהני הפרשת קטן) יעו"ש. ועוד יש לחלק בין אבנים ועצים שכ' המג"א דקדושים לטיט ועפר דנ"ד דאבנים ולבנים חזו עוד
לבנין ומשו"ה יש בהם עדיין קדושה אבל טיט ועפר אם לא יטלנו משם ממילא יהי' נדרס ברגלים ולא יהי' חזי למידי נפקע קדושתייהו וראי' מירושלמי ערלה פ"ג ה"ג דפליגי שם באבנים המנוגעים שנתנן לסיד אי עלו מטומאתן ולכ"ע אסורים הם בהנאה דכתיב צרעת ממארת במארה הן ואל תהנה ממנה ע"ש ומוכח דבעי קרא לזה ובלא"ה היו עולין גם מאיסורם ובנ"ד הוא כמו דאמרי' בתמורה (ל"א ב') דאפי' למ"ד מועלין בגידולי מזבח ה"מ מידי דחזי למזבח אבל מידי דלא חזי למזבח אין מועלין ע"ש וה"נ בנ"ד דלא חזי למידי אם לא יטלנו משם לכ"ע אין בו קדושה ואיה"נ וע' כריתות (כ"ג א') ותוס' שם ודוק היטב:
והנה הרה"ג אב"ד דקהלתכם כ' במכתבו דקדושת ביהכ"נ אפי' לשי' הפוסקים דהוי מה"ת מ"מ ל"ה רק קד"ד וא"כ פקעי בכדי כמבואר בנדרים (כ"ט) זה תו"ד ובאמת כי קדושת ביהכ"נ ל"ה קדושת הגוף כלל דהוי רק תשמיש לבד ואע"ג דעושה בה כמה השתחואות וכריעות לא משוי לה קדוה"ג וע' לשון רש"י סנהדרין (ס"א ב') ד"ה הרי וכו' כ' וז"ל ואפי', הי' יודע שזה הבית ע"א והוא משתחוה לתוכו לשמים אין כאן עונש שהרי גם בביהכ"נ שמשתחוה לא לביהכ"נ הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עלי' וכו' עכ"ל ומוכח דאין לביהכ"נ רק דין תשמיש לבד וא"כ יש לומר עפמ"ש תוס' ב"ק (צ"א א') ד"ה הקדש בטעם דדוקא קדושת הגוף מוציא מידי שיעבוד ולא קד"ד משום דכ"מ דקדוש קדוה"ג אין לו להדבר שייכות להמקדש ונשאר הקדש אע"ג דפקע כחו של מקדיש מזה הדבר משא"כ בהקדישו קדושת דמים עדיין יש בהקדש מעורב כח המקדיש ובאם נפקע כחו של מקדיש נפקע ההקדש ממילא וראי' בהקדיש לוקח שדה מקמה דיוצא לבעלים ביובל משום דכיון דכחו של מקדיש נפקע ממילא נפקע גם כחו של הקדש ע"ש היטב וא"כ הרי כבר ביארנו דחלק של בני המדינה מה שיש להם בהעפר הזאת יוכל לפקע ע"י פדיון ומכירה וממילא כיון דנתערב עמו גם ההקדש כיון דשוב אין להם בעלים וכמ"ש תוס' הנ"ל ול"צ למ"ש הרב נ"י במכתבו מטעם דקד"ד פקעי בכדי דהרי ל"ה בכדי וכנ"ל וז"ב:
והנה כ"ת הביא קו' הדג"מ על המג"א שכ' לעיל בשם המבי"ט דביהכ"נ אם אין מתפללים בו מותר למכרו אפי' של כרכים והרי הכא בעצים ולבנים דג"כ לא חזי למידי ומ"מ אסור בשל כרכים וע"ז תי' כ"ת דביהכ"נ דעומד להתפלל בו והוא מניח אותו והולך למק"א להתפלל ובזיא מלתא ומשו"ה ניחא לבעלים למכרו אבל בעצים ולבנים דאינו עומד להתפלל מעולם ל"ש לומר כן ואסור למכרו בכרכים זה תו"ד ויפה העיר וכה"ג מבואר בש"ס תמורה (ז' א') א"ל דיקלא לאו זילא מלתא היא מין עצים הוא בע"מ מעיקרא זילא מלתא כיון דשביק תמים ואקדיש בע"מ מחייב ע"ש והוא כמ"ש כ"ת. ולדעתי בעיקר קו' דג"מ י"ל דאדרבא כיון דביהכ"נ דהי' מעולם מתפללין בו ועכשיו שאין מתפללין בו משום תיוהא או מחמת שא"ד קילא עכשיו קדושתי' מעצים ולבנים שלא היו חזו מעולם להתפלל בהם משו"ה נשאר בהם קדושה דמעיקרא אבל בביהכ"נ הוקל קדושתה כיון דתמיד הי' עומד להתפלל בתוכו וכעת אינו חזי לזה הוקל עכשיו יותר מעצים ואבנים וכה"ג מבואר בש"ס שבת (קט"ז א') ותיפו"ל משום גליון דידי' מקום הכתב לא קמבע"ל דכי קדוש אגב כתב הוא קדוש אזיל לי' כתב אזיל לי' קדושתי' וכו' ע"ש ומבואר דאח"כ דאזיל לי' כתב א"ל אפי' קדושת גליון ובלא מקום הכתב נשאר קדושת גליון ודו"ק. ובגוף הענין דשאלה הנ"ל הרי כ' המ"ב ומג"א דבזה"ז מוכרין אפי' בשל כרכים ע"ש והגם כי המג"א מפקפק בזה עכ"ז ראיתי באחרונים מובא בשם האו"ז שמבואר כהמ"ב הנ"ל וגם בנ"ד נותנים העפר לכל התושבים שבעיר ול"ה רק לנכרים. ומ"ש הרב נ"י דהוי הפקר מעצמו כיון דלא ניתן לשמור אותו וכמו בדבר שאין מקפידין עליו אמת הדבר שבתוס' קידושין (מ') כתבו כזה וע' ירושלמי דמאי פ"א ה"א דאפי' דבר שהבעלים מקפידין עליו אם הוא דבר שאין הכל מקפידין עליו ל"ה גזל והוי הפקר ע"ש ובאמת בגוף דבר. זה אי דבר שאין הבעלים מקפידין עליו לשמרו אי עי"ז הוי הפקר תלוי במחלוקת הרמב"ם וטוח"מ סי' רס"א וע' ש"ך שם בזה ובמק"א כתבתי כי הדבר מבואר בש"ס ב"ק (קט"ו ב') ואמאי לימא לי' מהפקירא קזכינא וכו' וע' רש"י שם ומבואר כן אבל בנ"ד שאינו של בעלים רק של הקדש ל"ש זאת דרק בדבר חולין של בעלים דיכולין להפקירו אמרי' דמדאין משמרו הוי הפקר אבל בהקדש לי"ל בעלים להפקירו וי"ל דתלוי בפלוגתא דר"י ורבנן בירושלמי תרומות פ"א ה"א אי גזבר הוי כבעלים להקדש ויכולים להפקיר דבר של הקדש ע"ש ועכ"פ נראה דבנ"ד יכולין הגבאים למכור העפר לדריסה והגם כי מה שמבואר בש"ע סי' קנ"ג סעי' י"א דיכולין גם ליתן כמו למכור ע"ש בנ"ד אין נראה להתיר ליתן דכל טעמא דמהני ליתן הוא משום דהוי כמכר דאי לאו דהוי הנאה מיני' ל"ה נותן לו ע"ש ולפי המבואר בנדרים (כ"ד א') ובר"ן ד"ה משום דדוקא במתנה מרובה שייך לומר כן משא"כ במתנה מועטת ע"ש וה"נ בעפר דניתן לדוש והוי כמתנה מועטת וע"כ מהראוי שהלוקחים יתנו בעד העפר דבר מועט ומהמעות יעשו דבר צורך תיקון הביהמ"ד כי לשי' המג"א סי' קנ"ב היכי דיכולין למכור מ"מ צריך לבנות ביהכ"נ אחר ע"ש ואמת דהטו"ז חולק שם עליו והאחרונים כתבו כהטו"ז מ"מ לחוש לדעת המג"א נכון לתקן בהמעות דבר בביהמ"ד ובזה האופן הנני מסכים עם ידידי הרה"ג אב"ד נ"י להתיר. עכ"ד תשובתי:
מג"א ס"ק ט"ז. פי' הא דכפרים וכו' פי' שבנאו עכשיו אחרת וכו'. המג"א אזיל לשיטתו בסי' קנ"ב סק"א אבל הטו"ז שם חולק עליו ע"ש:
סעיף ט. ש"ע. כשמוכרים אנשי הכפר וכו' יעשה הלוקח אפי' אלו הדברים. נ"ל דאם רוצין זט"ה למכור מטלטלין שבתוך הביהכ"נ ולא הביהכ"נ עצמה צריכים להוציאם מקודם מהביהכ"נ ואח"כ ימכרם ולא ימכרם כשהם עדיין בביהכ"נ דבזה הוי בזיון להביהכ"נ וקצת ראי' לזה מש"ס בכורות (ל"ג ב') במערבא משמי' דרבינא אמרי מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים וברש"י שם ד"ה במערבא וכו' דאסור להרגיל דבזיון גדול הוא שנראה כעובד עבודה בקדשים שמוכרין העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על הקדשים עכ"ל וה"נ בנ"ד וי"ל:
שם. ואם מכרוהו זט"ה במאה"ע וכו'. עשו"ת בי"ש או"ח סי' כ"ז האריך להוכיח דלא סגי ברוב מזט"ה רק צריך כל הזט"ה ע"ש ולא הביא שם מדברי הבאה"ט ס"ק י"ז שכ' בשם מהרשד"ם ותשו' פנ"י להיפוך וצ"ע:
מג"א ס"ק כ"א בנו בית סתם היינו שבנאוהו ממעות חולין וכו' ומיהו נ"ל אע"פ שבנאוהו ממעות ביהכ"נ מ"מ א"ל קדושת ביהכ"נ לכל מילי וכו' כמו שהדין במעות וכו'. נ"ל דאם המעות האלו שבנאו מהם ביהכ"נ הם מביהכ"נ עצמם דהיינו שמכרו ביהכ"נ באופן שמותר למכור אם בנאו ממעות הזה ביהכ"נ אז קדוש הביהכ"נ תיכף אפי' קודם שהתפללו וכמ"ש הטו"ז יו"ד קל"ב ס"ק י"א בהא דדמי עכו"ם ביד עכו"ם דאסור והרי הזמנה לאו מלתא הוא ותי' דהתם מיירי שרוצה העכו"ם לקנות מהדמים האלו ע"ז וכיון דהמעות באו מעכו"ם ושם ישובו בכה"ג הזמנה מלתא היא ע"ש וא"כ בנ"ד נמי נימא להיפוך דכיון דכל הטעם דצריך להתפלל בו משום דהזמנה בעלמא לאו מלתא ובכה"ג דלעיל הזמנה מלתא הוא:
סעיף יא. ביהכ"נ או לבנים וכו' יכול ליתן במתנה דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוי יהבי לי' וכו' ע' ר"ן נדרים (כ"ד א') דזה ל"ש רק במתנה מרובה אבל במתנה מועטת ל"ש ה"ט ונותן בחנם אע"ג דלא קיבל הנאה מיני' ע"ש וא"כ נ"מ לכאן דרק דבר מרובה מותר ליתן ולא דבר מועט וע' נדרים (ל"ד סוע"ב) ככרי עליך ונתנו לו במתנה מהו וכו' פשי' דאע"ג דיהבה לי' במתנה אסור וכו' א"ל לא לאפוקי דאי אזמני' עלה וכו' ע"ש ופי' בזה פירושים וי"ל עפ"ד הר"ש פ"ב דמע"ש דאע"ג דמתנה כמכר מטעם דאי לאו דהוי לי' הנאה מיני' לא הוי יהבי לי' אבל אם המתנה הוא במה שמזמין חבירו אצלו לאכול ל"ש בזה לומר דהוי כמכר מה"ט ע"ש (וי"ל דהוא מטעם שכ' הר"ן נדרים (כ"ד) הנ"ל דבכה"ג הוי כמתנה מועטת) וא"כ התם קאמר הש"ס שפיר קודם דפשי' דאע"ג דיהבה במתנה אסור והדר דחי דבכה"ג מותר דהוי כמו שמכרה לו ולא אסור לו בכה"ג דהוי כמכר ורק היכי דאזמני' לבד דבכה"ג ל"ש מתנה כמכר ובכה"ג אסור גם אח"כ משא"כ היכי דלא אזמני' בביתו רק נתנה לו במתנה הוי כמכר וא"ש והבן: טו"ז ס"ק י"א נ"ל דזה דוקא אם הקהל כבדו לאחד בד"ז (אז א"י למכור הזכות הזה או ליתן) אבל אם קנה הזכות הזה קנאו לכל זכות שבו כמו כל קנין דעלמא וכו'. ע' שו"ת בי"ש או"ח סי' י"ג דגם לדברי הטו"ז דקנה זכות זה דיכול למכרו או ליתנו זה רק בהסכמת הקהל אבל בל"ז א"י ליתן או למכור לאחר אפי' אם קנה זה הזכות ע"ש. ודבריו אינם מובנים במחכ"ת דאם הי' הסכמת הקהל מ"ל אם קנה זה הזכות או לא דגם בלא קנה מ"מ אם הקהל. מסכימים למה שהוא מוכר או נותן מי ימחה בידם ורק זה היא החילוק בין קנה הזכות או לא רק ניתן לו במתנה לדברי הטו"ז דהיכי דקנה אז א"צ הסכמת הקהל דהוי ככל קנין דעלמא וכמ"ש הטו"ז ואי מיירי דיש להקהל נגד האחר דאינו שוה לערך המוכר או הנותן הרי כ' הטו"ז בעצמו דא"י אפי' קנה הזכות וז"פ:
מג"א ס"ק כ"ז ומ"מ דבריו. צ"ע במה שאסר ליתן ס"ת במתנה דהא אין מורידין אותה מקדושתה בכך וכו'. וא"כ הוי הדין בס"ת להיפוך מביהכ"נ דבס"ת אסור למכור (זולת מטעם המנהג המבואר בש"ך יו"ד סי' רנ"ט ע"ש) ומותר ליתן אבל בביהכ"נ אסור ליתן דאין מה שיחול הקדושה עלי' רק למכור דחל הקדושה על המעות וא"כ אסור בס"ת גם להחליף בד"א שיתן לו הלוקח עבור הס"ת דבכ"מ חליפין הוי כמכר ע' ביצה (ל"ה) לענין מעשר ובכמ"ד אבל נ"ל דהיכי דעיקר כוונתו הי' ליתן הס"ת לאחר ורק מחמת שחבירו לא רצה לקבל מתנת חנם נותן לו ד"א תמורתו בכה"ג הוי רק מתנה ולא כמכירה ושרי וע' כה"ג ירושלמי מעשרות פ"ב ה"א דאע"ג דבכ"מ חליפין כמכר וקובע למעשר מ"מ הכא ל"ה כמכר דיקבע למעשר דהא דאמר לי' ותמלא כריסך משלי ל"ה כוונתו רק שלא יבוש חבירו ליקח ומשו"ז א"ל כן וכיון דעיקר כוונתו הי' ליתן משלו לאחרים הוי רק מתנה ולא חליפין ע"ש ומבואר כן:
מג"א ס"ק כ"ח ואע"ג דהמעות מותר להוציאם מ"מ צריך שתחול קדושת ביהכ"נ על המעות ואח"כ להוציא המעות וכו' וע' שבועות (י') וכו'. ע' מחצה"ש ביאר כוונת המג"א בראיתו משבועות ע"ש ולענד"נ להביא יותר דמיון לדברי המג"א מתוס' בכורות (נ"ג א') ד"ה ואי וכו' כתבו שם דמשו"ה בבכור אסור לנעול דלת בפניו עד שיפול בו מום ובשאר קדשים נועל דלת בפניו עד שיפול בו מום דבבכור כיון דבנפילת מום בלבד שריא בלא פדי' הוי כמפסיד קדשים בידים במה שמכניסו ונועל דלת בפניו אבל בשאר קדשים דאחר נפילת המום צריך פדי' ע"י מעות אע"ג דהמעות משליך אח"כ לאיבוד מ"מ אינו נראה כעת בשעת שנפל בו המום ע"י שנועל הדלת בפניו כמפסיד קדשים בידים ע"ש והוא ממש כמ"ש המג"א בנ"ד דאע"ג דאח"כ יוצא המעות שנתחלל ג"כ לחולין מ"מ ל"ה במה שמתחלל על המעות כמוציא קדשים לחולין וזה ראי' נכונה:
מג"א ס"ק ל"ד לא מצי דהוי כנודר לצדקה. ע' טו"ז יו"ד סי' רפ"ב סק"ט דבכה"ג לא אמרי' אמל"ג כמסלה"ד רק בצדקה ע"ש וכאן מבואר להיפוך וצע"ג:
סעיף יד. ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליו ביהכ"נ וכו' וראובן אומר אדעתא דהכי לא נדרתי לא מצי הדר בי' וכו' ואם אמר קרקע זו אני מוכר להקדש ואח"כ רוצה לחזור בו אם הי' בשעת המכירה סכום מעות שאמר שמוכר בעד סכום זה והי' אז שוה יותר א"י לחזור בו כיון דויתר להקדש שייך בי' אמל"ג כמסלה"ד אבל אם ל"ה שוה יותר מהסכום שאמר בשעת האמירה וא"כ לא ויתר כלל להקדש ל"ש בי' ענין אמל"ג וכו' כן מבואר בש"ע יו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג ע"ש ובאמת כי הדבר מבואר ג"כ בתוס' קידושין (כ"ט א') ד"ה ע"ש אבל תוס' הנ"ל לא הביאו מירושלמי קידושין פ"א סוה"ו מבואר שם באמת הטעם משום אמל"ג ע"ש וא"כ מבואר להיפוך וצ"ע. ואם אמר אני נותן דמי החפץ להקדש ואח"כ כשרוצה ליתן הדמים לא ידוע לנו כמה הי' שוה החפץ בשעת האמירה אם נאמר דנותן לפי הדמים של עכשיו דמסתמא אז הי' ג"כ שוה כך י"ל דתלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' עירוכין (י"ח א') ד"ה שיתן ע"ש ועי' רמ"א חו"מ סי' רכ"ז סעי' ואב"מ אה"ע סי' כ"ז וקצה"ח סי' רט"ז ע"ש:
טו"ז ס"ק י"ג אינם רשאין לשנות וכו' אלא יניחו אותו עד לאח"ז שמא יתנו הכומרים רשות. נ"ל דזה דוקא אם אין כאן חשש דב"כ וב"כ ילך כל הקרקע לאבדון רק אם לא יתנו הכומרים רשות יחזור הקרקע לבעליו אבל אם יש חשש שמא עד שיתנו הכומרים רשות יבא הקרקע לידי זרים עכו"ם או למלך וכדומה בכה"ג נראה דרשאין לשנותו אפי' עומדים הבעלים וצווחו ולא ימתינו עוד דאמדינן דעתי' דבשעת הנדר לא רצה שילך מעותיו לאבדון ולא יהנו ב"א ממנו וראי' מב"ב (קל"ז א') פשי' מ"ד לשווינהו איה"נ לא יהבי לך וברשב"ם שם ד"ה לשווינהו וכו' אלא ע"מ להנות בו ב"א דניחא לי' לאינשי דליתהני אינשי מממונו ולא ילך לאיבוד עכ"ל וה"נ השתא הוא דהדר בי' ולא משגיחינן בי' בכה"ג וז"ב:
ואם נדר חפץ לביהכ"נ ונתנו שם ואח"כ לא הוצרך החפץ להביהכ"נ והוצרכו למכרו בזט"ה או נלקח החפץ בע"כ מהביהכ"נ כמו שנהגו בזמן המלחמה שלקחו הממשלה כלי ברזל לצורך המלחמה ונתנו הדמים יכול המנדב כעת לתבוע את הדמים מהביהכ"נ דאדעתא דהכי לא נדר דכוונתו הי' שגוף החפץ יהיה לביהכ"נ ולא מעות וכן מבואר בתוספתא שהובא בר"ש פרה פ"ב מ"ג ע"פ פי' הר"ש שם דאם נפדית הפרה אין דמי' נופלת לתרומת הלשכה דאדעתא דהכי לא אקדשה ע"ש אבל מ"מ לעיל סעי' י"ד מוכח להיפוך ע"ש וי"ל עפמ"ש תוס' חולין (פ"ב א') ד"ה והתנן דכיון דל"ש שימצא ההורג ל"ש לומר דאדעתא דהכי לא אקדשה למפרע ע"ש וא"כ גם בנ"ד ל"ש לומר כן משא"כ היכי דשכיח מסקא אדעתא שפיר אבל בגוף דברי התוס' חולין הנ"ל יש סתירה מתוס' חגיגה (ד' סוע"ב) ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ: סעיף כא. בהג"ה. אסור לעשות מאתנן זונה וכו'. ואם נתן לה באתנן דבר מחובר אי אסור להקדישו ג"כ לביהכ"נ ע' ש"ס ע"ז (מ"ו ב') פליגי בזה רבא ור"ה ברידר"י לענין ביהמ"ק אי הוי בזה אתנן והתם פסקינן דאסור ומסיק שם הש"ס משום כל היכי דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ע"ש ומעתה לפי המבואר בש"ס שבת פ"ג וש"ס תענית כ"ז דבדרבנן אמרי' דלקולא מקשינן ע"ש ולפמ"ש המג"א דקרא דאתנן זונה לא תביא בית ד' וגו' לא מיירי רק בביהמ"ק ובביהכ"נ ל"ה רק מדרבנן וא"כ לביהכ"נ מותר באתנן במחובר וז"ב:
סעיף כב. אדם שהוא רגיל במצוה וכו'. אעתיק פה מ"ש בתשובה השייך לכאן וז"ל. שלום וי"ר
לכבוד ידידי הרב הה"ג המפורסם בנש"ק מו"ה ליבש ראזענפעלד נ"י אבד"ק מינשציסק יצ"ו. מכתבו הגיעני ובדבר הדו"ד שבא לפניו בראובן ושמעון שהי' שמעון שמש בביהמ"ד וע"י שנחלה ל"ע נתנו הגבאים לראובן השמשות ואחרי שהבריא שמעון רצה שיתנו לו השמשות בחזרה וראובן אינו רוצה באמרו שעוד קודם שמעון הי' הוא שמש בביהמ"ד הזאת וגם אבותיו החזיקו בו ושמעון טוען ע"ז כי ראובן בעצמו עזב את השמשות ומני אז החזיק הוא בו והגבאים עומדים לימין ראובן מחמת כי שמעון העיז כמ"פ נגדם ונגד הבעה"ב וע"ז השיב שמעון מחמת כי לא נתנו לו מעות המגיע לו העוז ובצבץ נגדם אבל לא הפסיד חזקתו עי"ז. זהו תוכן טענותיהם:
והנה יסוד הדברים הוא בש"ע או"ח סי' קנ"ג סעיף כ"ב אדם שהי' רגיל במצוה כגון גלילה ואירעו אונס או עוני וכו' חוזר למצותו ובמג"א הביא מקור הדברים מיומא (י"ב) ותוס' שם דבפרנס שעבר מחמת אונס ועבר האונס חוזר לשררתו ותוס' הקשו למאי נ"מ פסק ר"י הלכה כר"י דהוא הלכתא למשיחא וע"כ כתבו תוס' הנ"מ לענין פרנס שחלה או נאנס שחוזר למצותו ע"ש. והנה בש"ס יומא (י"ב) הנ"ל אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כה"ג עליו דברי ר"מ ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכה"ג ולא לכה"ד וכו' כה"ג משום איבה לכה"ד משום מעלין בקודש ולא מורידין אמרבבב"ח א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה וכו' אר"י א"ר הלכה כר"י ומודה ר"י שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו פשיטא מ"ד הו"ל צרה מחיים קמ"ל ע"ש. והמפורשים הקשו דמדמקשה הש"ס על דברי רב שאם מת ראשון חוזר לעבודתו פשיטא וכו' ולא הקשה כן על דברי ר' יוחנן ומודה ר"י שאם עבד עבודתו פסולה פשיטא ובע"כ דהאי לא פשיטא הוא דאם עבד עבודתו כשרה וא"כ מנ"ל לר' יוחנן באמת אליבא דר' יוסי דבדיעבד עבודתו כשרה דלמא מאי דאמר ר"י דאינו ראוי לכה"ג הוי אפי' בדיעבד גם הקשה תוס' על מ"ש אר"י הלכה כר"י דהרי הוי הלכתא למשיחא. ונ"ל ליישב הנה קשה לי לפמ"ש תוס' ב"ב (כ' א') ד"ה אי דהורדה לקדושה לפי שעה ל"ה הורדה ומותר ומשו"ה דלו תיבותא עם הס"ת ואנחי' אבבא משום דהוי רק לפ"ש ול"ה בזה משום מעלין בקודש ולא מורידין ע"ש א"כ לשי' גם העלי' לפ"ש ל"ה עלי' דיאסר הורדה אחריו ונ"ל דאפי' לפמ"ש הב"ח הובא בש"ע ומג"א סי' קנ"ד דהורדה לפ"ש אסור משום מעלין בקודש וכו' (ולא הביא מדברי תוס' ב"ב הנ"ל) זה רק הורדה דעשה איסור הורדה דקדושה לפ"ש אבל עלי' לפ"ש יודה דל"ה עלי' לענין דנאמר אחריו ולא מורידין וא"כ בכה"ג שנמצא בו פסול דנתמנה אחר תחתיו רק לפי שעה עד שיתכשר הראשון ל"ש בזה הא דאמר ר' יוסי לכה"ד לא דמעלין בקודש ולא מורידין ול"ד להא דברכות כ"ח שמינהו לראב"ע ואמרו מעלין בקודש וכו' דהתם נתמנה לעולם בשעת מעשה ואח"כ נתיישבו ע"ז שפיר שייך לומר ולא מורידין משא"כ הכא שנתמנה רק לשעה ל"ה עלי' כלל ומכ"ש דיקשה לפמ"ש תוס' יומא שם לתרץ קושיתם דלמ"ל הטעם משום ולא מורידין תיפו"ל דהוי מחוסר בגדים בהרי הוא כה"ג ורק משום איבה אינו משמש ככה"ג ותי' דנתמנה בפה ומסתלק בפה וכו' ע"ש ומוכח מדבריהם דהוי דינו באמת ככה"ד וע' פנ"י מגלה (ט') הבין כן בכוונתם ע"ש וא"כ מה שייך כאן לומר ולא מורידין כיון דבאמת נסתלק מלהיות כה"ג רק הוא כה"ד א"כ לשמש ככה"ד אבל באמת כ"ז ליתא דבאמת בנשיאים או בשאר מינוי של ציבור הו"א כן אבל במינוי כה"ג דהוי קדושה בגופו וכל מה שהוא בכהונתו יותר נתוסף בי' קדושה יותר וא"כ הרי קדושה לא פקעי בכדי וא"כ אפי' נתמנה כה"ג רק לשעה מ"מ לא יוכל אח"כ לשמש ככה"ד מה"ט דקדושת הגוף לא פקעי בכדי ואפי' נתקדש לזמן ל"מ. וגדולה מזו דעת רש"י גיטין (ל"ח ב') דבעבד דשייך בי' בגופו קדושה ליצא לחירות אם מקדישו לדמי הוי כמקדיש תמימים לבה"ב ואפי' תוס' דחלקו שם על שי' רש"י אבל בכה"ג שנתמנה כה"ג לשעה כ"ע מודו דהוי קדושת הגוף ולא פקעי בכדי (וע' מנ"ח מצוה שנ"ג חקר אי דוקא בבהמה שייך הא דמתפיס תמימים לבה"ב דבפסוק מבואר אם שור אם שה או גם בעופות ע"ש ולא הביא מרש"י ותוס' גיטין הנ"ל דמבואר דל"ד בהמה וצ"ע) וא"כ קאמר הש"ס שפיר דלא חזי לכה"ד משום מעלין בקודש ולא מורידין דתפוס בי' בעצמו קדושה וכנ"ל. והנה בירושלמי קידושין פ"ג ה"א מבואר דר' יוחנן ס"ל דקדושת הגוף פקעי בכדי ע"ש וא"כ לשי' ר' יוחנן הי' יכול להיות כה"ד ול"ש בי' מעלין בקודש וכו' אבל מזה לבד לא קשה כלל די"ל דר' יוחנן ס"ל כר"מ דשני כל דין כה"ג י"ל ולא קאמר מטעם מעלין בקודש ולא מורידין וי"ל דטעמא דר"מ דבשעה שנתמנה תחת הראשון נתמנה להיות כה"ג גם אחר שיוכשר הראשון אבל כיון שפסק ר' יוחנן דהלכה כר"י הרי הוא מטעמא דמעלין בקודש ולא מורידין והדקו"ל אמאי אינו משמש ככה"ד וכנ"ל ומשו"ה מסיים ר' יוחנן תיכף ומודה ר' יוסי דאם עבד עבודתו כשרה והכונה עפמ"ש תוס' סוכה (ל"ב ב') דדחוי ל"ה רק במה שנדחה ואפי' בדיעבד לא יצא בה אבל במה שאינו יוצא בה רק לכתחלה ובדיעבד יצא ל"ש בי' לומר שנדחה ע"ש וה"נ בנ"ד כיון דאם עבד בכה"ג עבודתו כשרה וכל הפסול הוא רק לכתחלה ל"ש לומר בזה קדושת הגוף פקעי בכדי דהרי גם אחר שנפקע הקדושה שבו אם עבד עבודתו ככה"ג כשרה וקאמר שפיר ר' יוסי דלא חזי לכה"ד משום מעלין בקודש ולא מורידין כיון דבדיעבד ס"ל לכל האופן ג"כ כר"מ וכנ"ל וא"כ מיושב קו' המפורשים מהיכן ידע ר"י בדברי ר' יוסי דאם עבד עבודתו כשרה להנ"ל א"ש דבע"כ מוכרח כנ"ל דאל"כ הדקו"ל בדברי ר' יוסי דמעלין בקודש ולא מורידין וכנ"ל וא"ש ומיושב גם קו' תוס' דהוי הלכתא למשיחא להנ"ל הענין תלוי בהלכתא רברבתא אי קדושת הגוף פקעי בכדי או לא וכנ"ל וא"ש ודוק היטב:
ומעתה נחזור לענין שאלותינו הנה התוס' כתבו דגם בפרנס חוזר לשררתו אם עבר האונס ובנ"ד דמיירי בשמש ובשו"ת בי"צ יו"ד ח"ב סי' ע' כ' בפשיטות דגם בשמש שייך דין חזקה ע"ש אבל בשו"ת צור יעקב סי' קצ"ו התפלא ע"ז דמה חזקה שייך בשמשות דהוא רק במינוי אבל בשמש שמשמש הבאים להתפלל ל"ש בזה מינוי ושררה ע"ש ובאמת כי הדבר ברור דשייך בזה מינוי דהשמש אינו משמש הבעה"ב רק בבואם להתפלל מדליק נרות וכדומה הצריך להם לעת התפלה והוא מעין שררה דרבנות שהם ג"כ עבדים לעם הזה וכמבואר בהוריות י"ב כמדומין אתם ששררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם ע"ש ומכ"ש בנ"ד שהיו אבותיו של ראובן שמשים בביהמ"ד הרי לא גרע מאריסי בתי אבות המבואר בש"ס ב"ב (מ"ו ב') וברשב"ם שם דאם הי' הוא ואביו וזקנו אריסים בשדה זו א"י להחליפם ע"ש ובארים ל"ה שום מינוי כלל וא"כ פשוט הדבר די"ל לראובן חזקה בשמשות הזו. איברא דיש עדיין לחלק בדבר לפ"מ שכתבו תוס' גיטין (ע"ד ב') ד"ה רבה דאריס י"ל חלק בגוף השדה ומשו"ה באתא מיטרא פסידא דבעה"ב משא"כ בפועלים ע"ש א"כ י"ל באריס לאו מטעם חזקה אתא עלה רק במה שי"ל חלק בגוף השדה אבל במק"א הבאתי בזה ממשנה סופ"א דביכורים וירושלמי שם דמוכח דהוא מחלוקת ר"י ורבנן ולרבנן א"ל חלק בהשדה ועוד מכמ"ד והוכחתי דתוס' לא כתבו כן רק לענין דהתם ואכ"מ. ומעתה ברור הדבר שהשמש הראשון י"ל חזקה שלו וגם מאבותיו אמנם כ"ז ל"ש בנ"ד ששמעון טוען שראובן עזב מעצמו את השמשות ושמעון החזיק בו בפניו אח"כ א"כ מחל על חזקתו והגם כי' כת"ה לא כתב כמה שנים הי' ראובן שמש בפני שמעון מ"מ אין נ"מ בנ"ד כיון דלפי טענת ראובן עזב שמעון מעצמו השמשות וע' שו"ת בי"ש או"ח סי' העלה כן ע"ש וא"כ כעת ששמעון חזר לבריאתו הרי הדין מבואר בש"ע שחזר לשררתו ובמג"א מבואר דאפי' מת"ח לע"ה הדין כן וע' תשו' ח"צ סי' ע' האריך להוכיח דמע"ה לת"ח מותר לשנות ממכירי כהונה ע"ש וע' תוס' ב"ב (קכ"ג ב') כתבו דמכירי כהונה הוי כמוחזק ע"ש ומ"מ מע"ה לת"ח ל"מ מכירי כהונה ומבואר דהא דהראשון חוזר לעבודתו עדיפא ממוחזק וע' הוריות (י' א') הקשה הש"ס ומשום דחלה אידחי לי' מנשיאותי' (בתמי') ע"ש:
איברא דיש לדון בזה עפמ"ש הרמ"א חו"מ סוס"י קנ"ו לענין חזקת ישוב די"א דרק בגילה שאין דעתו לחזור אבד חזקתו בעקר מהעיר אבל בסתם לא אבד חזקתו ע"ש וכפי הנראה מטענת שמעון בנ"ד עזב ראובן בסתם את השמשות ולא גילה דעתו שאינו רוצה עוד בזה וא"כ תלוי בב' דיעות ברמ"א שם וכיון שבא השמשות ליד ראובן בחזרה הרי הוא מוחזק בסד"ד ומהני תפיסה כיון שהוא תפוס ועומד. וגדולה מזו כ' הסמ"ע סי' רמ"ה סעי' י"ב דאע"ג דבכ"מ ל"מ תפיסה אחר תפיסה היכי שהבעלים הראשונים תפסוה מהני ע"ש וע"ע כה"ג בתשו' מהר"מ אלשיך שהובא בש"ך חו"מ סי' קכ"ו ס"ק בענין תק"ה דמ"מ היכי דבא ליד הבעלים בחזרה ל"א בזה תק"ה ע"ש וע' קצה"ח סי' נ' בזה ובמק"א הבאתי בזה עוד מהב"ש אה"ע סי' ק' סק"ט ואכ"מ. אבל מ"מ אין כאן ענין לזה דהכא דהשמש השני עשה השימוש בפני הראשון והוא ראה ושתק לכ"ע אמרי' שתיקה כהודאה מטעם ודאי ולא מטעם ספיקא וכן העלה הנה"מ סי' פ"א סק"ה מה שתמה בזה על התומים ע"ש ובמק"א הבאתי בזה מדברי הש"ך יו"ד סי' רמ"ט סקי"א דלפי הנראה אינו מפרש דברי הרמ"א כהנה"מ שם אבל בגוף הדין נראה פשוט כהנה"מ וא"כ הכא ל"מ שום תפיסה בחזרה וכמש"ל. ומה שטענו הגבאים שכמ"פ העיז נגדם ונגד הבעה"ב זה באמת טענה גדולה שלא קבלוהו אדעתא דהכי אבל הרי הוא טוען שלא נתנו לו מה שמגיע לו ולפ"ז הרי גזל העני בידם וגם לא התרו בו שבאם יעשה כזאת יסלקוהו מהשמשות וע"כ דעתי נוטה עפדתה"ק שחוזר החזקה לשמעון. עכתו"ד תשובתי:
חנ"ה שם. ודוקא מהאתנן עצמה אבל אם נתן לה מעות באתנן מותר לקנות בהן דבר מצוה וכו'. בכה"ג פליגי ר"י ור"ל בסנהדרין (קי"ב ב') והתם לענין קרבן פסקינן כר"י דאסור אפי' באשתני אבל לענין אתנן כאן לביהכ"נ פסקינן דמותר: