אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף קא:

דף צח:

ריש פרק הנושא:

רבי מאיר וסבירא ליה תנאו בטל ועי' מהרש"א ועוד אי נימא רבי יהודה היא קשה אי מזונות דרבנן הרי קיי"ל לרבי יהודה עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולא מהני תנאי כמ"ש הב"ש סוף סי' ס"ט ונראה לי או דהוה אמינא מתני' רבי מאיר וסבירא ליה מזונות דרבנן ורבי מאיר לטעמיה סבירא ליה בממון לא עשו חיזוק כלל אף כשל תורה כמ"ש תוס' לעיל נ"ו ע"ב, אי נימא הוה אמינא מתני' סבירא ליה מזונות דאורייתא ואתיא כרבי יהודא דתנאו קיים, ועוד אי נימא מזונות דאורייתא בהגיע זמן ולא נשאו להמשנה ראשונה ודאי מזונות רק דרבנן דקרא כתיב שארה וכו' ועונתה לא יגרע בנשואה ממש והוה אמינא כרבי מאיר אתיא וכאילו התנה ותנאו קיים על כל פנים להגיע זמן וכו':

גמרא אי דאמר להו וכו' מאי טעמא דריש לקיש דקפטר וכו' מאי טעמא דרבי יהודה דקמחייב. ויש לדקדק ב' תיבות אלו דקפטר וקמחייב יתור נפיש הוא דהוי ליה למימר רק מאי טעמא דריש לקיש מאי טעמא דרבי יוחנן, ונראה לומר דהנה תוס' פי' ד"ה אי וכו' דמיירי בטוען בשטה וכו' או שלא להשביע וכו' ונראה לי דהוא הדין נמי בטוען להד"מ אי לא אמר אתם עדי לא הוחזק כפרן כדקיי"ל בח"מ סי' פ"א, אמנם טעמא הוא משום מילי דכדי לא דכירי אינשי ובסברא זו פליגי אמוראי בשבועות ואם כן קשה לי מאי פריך הש"ס דלמא דלא אמר להו אתם עדי ובטוען משטה או שלא להשביע וכו' באמת מודה ריש לקיש לרבי יוחנן ופליגי בטוען להד"מ דרבי יוחנן לטעמי' בבא מציעא י"ז הוא דחדית לן האי דינא דהוחזק כפרן לכן חייב סבירא ליה אבל ריש לקיש לא סבירא ליה הוחזק כפרן, ונראה לומר אדרבה הרי בשבועות ל"ד ע"ב רוצה לומר הוא דסבירא ליה הוחזק כפרן אפילו גבי אמר לא עבר בצד עמוד פלוני ועדים אומרים שהשתין מים שם והוא גרע טפי ממילי דכדי כמבואר שם בגמ', ועוד הרי רבי יוחנן בבבא מציעא מדנקט דינו שאמר להד"מ וחזר ואמר פרעתי ולא נקט רבותא טפי על כרחך דלא סבירא ליה כריש לקיש דשבועות אלא מילי דכדי לא דכירי ולא הוחזק כפרן ואם כן אי הוי פליגי איפכא רבי יוחנן סבירא ליה פטור וריש לקיש סבירא ליה חייב באמת לא הוי קשה מידי קושי' הש"ס דהוי מצי למימר דפליגי בלא אמר להו אתם עדי ואזלי לטעמייהו בטוען להד"מ אי הוחזק כפרן או לא אבל כיון דרבי יוחנן חייב סבירא ליה וריש לקיש פטור סבירא ליה פריך הש"ס דליכא למימר בטוען להד"מ פליגי אי הוחזק כפרן במילי דכדי וכו' דאם כן איפכא מבעיא להו מאי טעמא דריש לקיש דקפטר ומאי טעמא דרבי יוחנן דקמחייב דייקא איפכא הוי ליה למימר, ובפי' רש"י נראה דגרס בדריש לקיש מאי טעמא דריש לקיש דקפטר ובדרבי יוחנן גרס רק מאי טעמא דרבי יוחנן ואתי שפיר נמי לפמ"ש דהנה לריש לקיש מפורש בשבועות הנ"ל דסבירא ליה הוחזק איפכא הוי ליה למימר אבל לרבי יוחנן אין מפורש כל כך דסבירא ליה פטור כהאי גוונא לכן לא גרס כנ"ל והנה במ"ש תוס' דטוען משטה וכו' קשה לכאורה דהא קיי"ל משטה וכו' לא מצי טען אלא דתבעו דוקא עי' בטוח"מ סי' פ"א ול"ב ומוסכם מכל הפוסקים ומוכח בש"ס סנהדרין שם שוב ראיתי בתוי"ט שהניח בתימא על תוס' בזה, והנה יש לומר לכאורה דוקא בהודאה בעי' תובעו שיוכל לטעון אחר כך משטה וכו' מה שאין כן בחיוב מחיוב מחדש לא שייך כלל תובעו ומצי אמר שפיר משטה וכו' ואם כן תוס' לטעמם בשם ר"ת לקמן דמוקים כולה סוגי' בחיוב מחדש אתי שפיר פי' תוס' ולזה העיר אחד מהתלמידים איברא זה אינו חדא דהכא עדיין לא קאי תוס' אליבי' דר"ת מדמייתי תוס' שיטתו לבסוף הסוגי', ועוד הר"ת נמי לא אמרה לענ"ד אלא למסקנת תי' הגמ' אבל בסלקא דעתך דמקשה לכ"ע מיירי בהודאה דמקשה בפשוט אי דאמר להו אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש דפטר ועל כרחך סמך אמתני' דסנהדרין כמ"ש רש"י והתם לא בחיוב מחדש מיירי אלא בהודאה ואם כן תוס' שציינו על המקשה עדיין קשה כנ"ל לכך נראה לומר דתוס' סבירא ליה דסוגי' מיירי שפיר אף בתבעו דהא מדמי הש"ס הא למתני' להקשות על ריש לקיש ומתני' הרי בתבעו מיירי דהא ופסקה עמו תנן, ועוד האומר לחבירו משמע דתבעו דאם לא כן ל"ל דנקט כלל לחבירו הוי ליה למימר האומר בפני עדים חייב אני לפלוני מנה ועמ"ש לקמן מזה בס"ד, ועל כרחך בתבעו נמי מיירי כנ"ל ברור ולא קשה מידי:

גמרא היכי דמי אי דאמר להו וכו'. וקשה לי לשיטת הרמב"ן והמחבר סי' פ"א ס"י וסייעתם דהודאה בפני עד אחד מחייבו שבועה אם כפר אם כן מאי פריך הש"ס דלמא מיירי בהודה בפני עד אחד ואמר לו אתה עד ואי הוי טען להד"מ היה חייב שבועה גם לריש לקיש אבל כיון שטוען משטה וכו' או שלא להשביע והוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול וסבירא ליה לרבי יוחנן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וריש לקיש סבירא ליה כרב ושמואל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ונראה לי מזה ראי' לשיטת הרשב"א מובא בסמ"ע וש"ך סי' ע"ט סק"כ דבכהאי גוונא דעל ידי ב' חייב ממון רק על ידי שהוחזק כפרן לא אמרינן בעד אחד דין מתוך שאינו יכול לישבע משלם ע"ש והרמב"ם דסבירא ליה אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אף כהאי גוונא על כרחך סבירא ליה כדעת הרז"ה והגאון וסייעתם בסי' פ"א דליכא שבועה כלל בהודאה בעד אחד דאם לא כן קשה כנ"ל הוי ליה לאוקמה הכא בהאי גוונא אמנם הרמב"ם לטעמי' בהדיא פסק הודאה בפני עד אחד מהני כמ"ש הטור סי' פ"א בשמו ואם כן קשי' עלי' לטעמי' כנ"ל מאי פריך הכא וכן המחבר לטעמי' בסי' ע"ה סי"ג פסק כהרמב"ם וגם בסי' פ"א כהרמב"ם הנ"ל ואם כן קשה כנ"ל דגם דעת תוס' כן הוא דסבירא להו כדעת הרמב"ם בתרתי וקשי' להו כנ"ל ומזה הכריחו דעל כרחך סתמא דש"ס ידע דרבי יוחנן כרב ושמואל סבירא ליה דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכמ"ש תוס' ביבמות ל"ח ד"ה ובה"א שם ואתי שפיר נמי בזה לישנא דש"ס מאי טעמא דרבי יוחנן דקמחייב דייקא הוא שפת יתר הנ"ל והשתא אתי שפיר דאילו אמר אחר חייב לא קשה מידי דיש לומר פליגי בעד אחד אי אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל מאי טעמא דרבי יוחנן דקמחייב דייקא וראיתי בספר אהל דוד תמה על תוס' דיבמות הנ"ל בדף י"ג מספרו דבירושלמי פ"ז דשבועות הלכה ז' ומובא בהגה"מ פי"ז הל' מלוה ולוה איתא בהדיא דרבי יוחנן סבירא ליה דלא כרב ושמואל ונ"ל דתוס' הוכיחו דעל כרחך ש"ס שלנו פליג אירושלמי אליבא דרבי יוחנן, ועל פי זה ארווח לן שמעתין דתוס' הכא בסוף הסוגי' הביאו הירושלמי להקשות על שיטת הר"ת דאיתא שם רבי יוחנן וריש לקיש תרווייהו סבירא להו בחיוב מחדש פטור וסיימו תוס' וז"ל ואף על פי שלפי הירושלמי קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן אין לתוש דבכמה דוכתא פליג אגמרא שלנו עכ"ל ולפמ"ש מבואר דאזלי ירושלמי וגמרן לטעמייהו דגמרן סבירא ליה אליביא דרבי יוחנן דסבירא ליה כרב ושמואל ועל כרחך דסבירא ליה חייב גבי חיוב מחדש כשיטת ר"ת במסקנת הגמ' אבל הירושלמי לטעמיה אליבא דרבי יוחנן אין צריך לאוקמתי' דגמ' כלל דפליגי בחייב אני לך מנה בשטר דיש לומר בפשוט בהודאה בעד אחד פליגי ורבי יוחנן לטעמיה מתוך שאינו יכול לישבע משלם סבירא ליה וכי קושי' הנ"ל ולא קשה מידי ודוק, ועי' בספר אהל דוד הנ"ל שתי' דברי תוס' נמי על דרך זה דאזלי שני תלמודים לטעמייהו ואני השבתי על דבריו שם בכתב וז"ל שם על הגליון ולענ"ד הרי רבי יוחנן סבירא ליה נמי הלכה כסתם משנה ולר' אליעזר הרי סתם בגיטין ל"ה כתובה דרבנן על פי קושי' הפני יהושע שם:

פירוש רש"י ד"ה מאי טעמא דריש לקיש וכו' הא אנן תנן בסנהדרין וכו'. וקשה למה לו ראיה ממתני' הרי מסברא נמי תקשי' ונ"ל רש"י לטעמי' בקדושין ס"ה ע"ב פי' טעמא דהודאת בעל דין וכו' דילפינן משבועה דמודה מקצת עש"ה ואם כן התם דוקא בתובע מיירי דאי קדמה הודאה לתביעה הרי פטור כמ"ש בש"ס שבועות ובש"ע סי' פ"ה והיינו טעמא דאיכא נמי טענת ברי של תובע אבל הכא האומר לחבירו וכו' בלא תבעו מיירי ואם כן לא קשה מידי על ריש לקיש מסברא ומביא רש"י ממתני' דתני עד שיאמרו בפנינו הודה וכו' ולא נקט נמי בפנינו תבעו וכו' ובמתני' שם לא נקט כלל דתבעו מקודם הרי עכ"ל דדוקא משום שבועה בעי' שקדמה תביעה אבל חיוב ממון מחויב בלא תביעה נמי על ידי הודאה, אמנם זה אינו דהתם נקט במתני' בפנינו הודה לו ועכ"ל שתבעו כהוראת תיבת לו דאם לא כן הוי ליה למימר רק בפנינו הודה וגם לשון רש"י ורע"ב שם סנהדרין כ"ט וז"ל בפנינו הודה לו שהיו שניהם בפנינו וכו' ועל כרחך דייקו כן מתיבת לו ואי לא תבעו למה לי שהי' שניהם בפניהם רק בא"ל אתם עדי סגי, ואם כן עדיין אי מסברא לא תק' על ר"ל גם ממתני' אין קושי', ועל הגמרא לא קשה מידי דמאי פריך באמת על ריש לקיש דלמא מתני' דסנהדרין דוקא בתובעו בברי מהני אתם עדי אבל הכא בלא תבעו פליגי בי' רבי יוחנן וריש לקיש לזה יש לומר דהכי נמי נקט האומר לחבירו ואי בלא תבעו דוקא מיירי הוי ליה למימר רק האומר בפני עדים חייב אני מנה לפלוני ואף שאינו בפניו ומדנקט לחבירו על כרחך לומר דריש לקיש כמו דנקט לו במתני' דמיירי בתבעו וכנ"ל, אבל על רש"י קשה ממה נפשך אי קשה מסברא למה לי ראיה ממתני' ואי מסברא לא קשה הוי ליה להש"ס להביא מתני' ולהקשות על ריש לקיש, ונ"ל כיון דמסקינן בקדושין ס"ה וכתובות י"ט דבחב לאחריני לא אמרי' הודאת בעל דין וכו' ואם כן קושי' הש"ס אתי שפיר ממה נפשך אי מיירי בודאי לא חב לאחריני מאי טעמא דריש לקיש ומסברא קשה ואי מיירי בודאי חב לאחריני תקשה מאי טעמא דרבי יוחנן אבל עדיין קשה דלמא בלא ידעי' פליגי רבי יוחנן סבירא ליה לא חיישינן דלמא חב לאחריני הוא וריש לקיש סבירא ליה חיישי' לכן הביא רש"י מתני' דעל כרחך לא חיישינן לזה ותקשה שפיר מאי טעמא דרצה לומר כנ"ל, הנה דעת ר"ת בסוגי' דמיירי בחיוב מחדש וסבירא ליה לרבי יוחנן חייב אבל רש"י סבירא ליה כהאי גוונא פטור כדאיתא בירושלמי וסוגי' מיירי בהודאה, ופליגי הב"ח והש"ך סי' מ"ם אליבי' דר"ת דעת הב"ח הוא דדוקא בכתב בכתב ידו הוא דמהני בחיוב מחדש אבל על ידי כתב דאחר אף שמסר בפני עדים לא מחייב דמצי טען משטה כמו שדחה ר"ת שיטת רש"י בהאי טעמא דבהודאה לא מחייב רבי יוחנן אם כן הוא הדין נמי לדידי' דרך חיוב מחדש וש"ך סבירא ליה כיון דעידי מסירה כרתי מהני בחיוב מחדש אף בכתב ידי אחר לרבי יוחנן, והנה לכאורה נראה כהב"ח דלדידי' ארווח שמעתי' דהק' תוס' להירושלמי קשה דרבי יוחנן ותי' דפליג ירושלמי אגמרן, אמנם להב"ח לא קשה מידי דירושלמי מצי מיירי בכתב על ידי אחר וגמרן בכתב ידו מיירי והא דמקשה ירושלמי אמתני' דפסק לזון בת אשתו ולא תי' דמתני' מיירי בכתב ידו ממש יש לומר דמכל מקום לריש לקיש תקשה דאפילו בכהאי גוונא פוטר, ועוד דהקשו הראשונים לדעת הר"ם דסבירא ליה באמירה לבד חל חיוב מחדש אם כן בבבא מציעא נ"ח וצ"ד אמאי בעינן דוקא שקנו מידו וכתבו דלר"ת לא קשה הרי סגי בשטר משום דהקנאה יותר רגילה לכן נקטה ולדעת הש"ך הנ"ל קשה דטפי הוי ליה למימר בכתב לו שטר לאשמעי' דאפילו כתב על ידי אחר לא מצי אמר משטה ולאפוקי מהב"ח הנ"ל, אמנם נראה לי אדרבה מזה ראיה להש"ך דקשה בבבא מציעא צ"ב שם קושי' הקדימה אמתני' שם הוי ליה למימר מיד במאי בדברים וכו', ונראה לומר דהש"ך תי' לקושי' הב"ח הנ"ל דבאמת להלכתא דקיי"ל עידי מסירה כרתי מודה ר"ת לרש"י דגם דרך הודאה חייב בלא שטר גמור דלא מצי אמר משטה וכו' רק איפכא סבירא ליה דגם ריש לקיש מודה בהא אלא על כרחך אליבא דמאן דאמר עדי חתימה כרתי פליגי ואם כן הקשה שפיר על רש"י לימא משטה וכו' ואמאי חייב ע"ש ואם כן לרבי אליעזר דסבירא ליה עדי מסירה כרתי והכי קיי"ל הוא דסבירא ליה לש"ך אפילו כתב יד אחר מהני אבל לרבי מאיר דסבירא לי עדי חתימה כרתי מודה להב"ח דכתב ידו בעינן ואין לך עדי חתימה גדולה מזו אבל כתב יד אחר לא מהני ואם כן מעיקרא לא הקשה הש"ס בבבא מציעא צ"ד שם דיש לומר רבי אליעזר היא דעדי מסירה כרתי ומיירי בשטר אבל בתר דאוקמא שם במסקנא מתני' רבי מאיר ורבי מאיר לטעמי' עכ"ל כהב"ח ומהני שטר דוקא בכתב ידו לכן משני טפי בשקנו מידו, ועוד כיון דהר"ם סבירא ליה אפילו אמירה מהני בחיוב מחדש אם כן ר"ת דפליג דוקא על זה פליג דאמירה לא מהני אבל שטר בפני עדי מסירה מהני אפילו כתב יד אחר כנ"ל, ועוד מדהקשו תוס' רבי יוחנן אדרבי יוחנן על כרחך סבירא ליה נמי כהש"ך דאילו להב"ח לא קשה מידי כנ"ל, אבל נראה ראיה להב"ח דקשה ליה לר"ת כי משני מתני' היינו טעמא כדרב גידל משום שטרי פסיקתא אם כן הניחא לריש לקיש קמ"ל שטרי פסיקתא שאני אבל לרבי יוחנן מאי למימרא הרי אפילו דלאו פסיקתא נמי חייב אבל להב"ח אתי שפיר דדוקא כתב ידו בעינן וקמ"ל מתני' בפסיקתא מהני אף כתב יד אחר: הנה הר"מ פרק י"א ממכירה הל' ט"ז פסק דמחייב את עצמו בדבר שאינה קצוב לא מהני אפילו בקנין והקשה לנפשיה מפוסק לזון בני אדם ה' שנים ותי' דשאני דברים הנקנים באמירה והראשונים פליגי' עלי' בתרתי דמזונות ה' שנים הוה ליה דבר קצוב, ונראה לי הוכחה לדעת הר"מ בתרתי דהר"מ לטעמי' דמפרש הא דרבי יוחנן בחיוב מחדש ולא כפירוש רש"י בהודאה ואם כן קשה ליה קושי' תוס' רבי יוחנן אדרבי יוחנן ועל כרחך הוכיח לחלק בגמרא בהדיא איתא חייב אני לך מנה וכו' שהוא דבר קצוב חייב אבל בירושלמי הכותב שטר חוב וכו' בדבר שאינה קצוב מיירי ואפילו קנין לא מהני דהרי חיוב זה מחדש להר"מ אין צריך קנין והוי ליה כמו קנו מידו ודוקא בדבר קצוב מהני אמנם כן קשה מאי פריך הירושלמי מהא דרבי יוחנן אמתני' דפוסק לזון בני אדם התם ה' שנים קתני ודוחק לומר דמכל מקום תקשה לריש לקיש דפליג אף בדבר קצוב דלישנא לא כן אמר רבי יוחנן וריש לקיש וכו' משמע מתרווייהו פריך ועכ"ל ה' שנים נמי דבר שאינה קצוב ואם כן ושי' הר"ם הנ"ל ופירוקו הוא הוא קושי' הירושלמי ופרוקו וכן דרכו של רמב"ם להעתיק קושי' הש"ס ופירוקו עמו, וממילא סרה קושי' קצוה"ח להר"ם מה דרב גידל בשטרי פסיקתא הן הן דברים הניקנים באמירה משמע ולא זולת זה אפילו בחיוב נמי אין נקנה בדברים ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דרב גידל קאי בשטרי פסיקתא אפילו בדבר שאינה קצוב מהני בלא קנין אבל בשאר דברים דוקא בדבר קצוב מהני חיוב, ודעת הר"ם בזה דסבירא ליה אף באמירה מתחייב נראה לי דיצא לו כן מקושי' התוס' בסוגי' ד"ה כדעולא וכו' שהקשו וכי עולא לית ליה הא דרבי יוחנן וכו' ועל תי' התוס' קשה לי לשון הש"ס דקאמר אי הכי אמאי אין בנו פדוי ולתוס' הרי גם לרבי יוחנן קשה בלא שנוי קמייתא אליבא דריש לקיש וכמובן ויש לומר בדוחק דלרבי יוחנן לא קשה מידי דיש לומר דלא מיירי ברייתא באמר לפדיון אבל עולא מתרץ כדי לאוקמי אף בכהאי גוונא אבל הר"מ נראה לו תי' תוס' לדוחק, לכך נראה לי לתרץ דלכאורה קשה לדעת הר"מ מאי שנא דנקט ברייתא כתב לכהן וכו' הוי ליה למימר רבותא אפילו אמר וכו' חייב באמירה לבד ונראה לומר באמת משום סיפא דאין בנו פדוי נקט דוקא כתב ומשום דעולא שלא יאמרו פודין בשטרות אבל אמר דל"ל גזירה הדין דבנו פדוי ואם כן אדרבה כיון דעולא כרבי יוחנן סבירא וקשה לי מאי שנא כתב דנקט אפילו אמר נמי ועל כרחך לומר האי טעמא דאין בנו פדוי משום שלא יאמרו וכו' מה שאין כן אמר בנו פדוי ולא קשה מידי קושי' תוס' ומזה הוכיח הר"מ דעתו ופירושו ואם כן מתורץ עוד מאי דקשה ליה להר"מ דה' שנים הוי ליה דבר שאינה קצוב אם כן מאי פריך הש"ס ממתני' על ריש לקיש מאי לאו בכהאי גוונא דאי בשטר חתום מאי למימרא הא קמ"ל טובא אע"ג דבר שאינה קצוב הוא ואין חל בו קנין מכל מקום בשעת נשואין חל ודוחק לומר דזהו כוונת תי' הש"ס ונראה לי דהנה בהא דסבירא ליה להר"מ בחיוב מתחייב באמירה באתם עדי או באמירה חייב וכו' בשטר הקשו הראשונים מההיא דבבא מציעא נ"ח וצ"ד דבעינן דוקא שקנו מידו ולענ"ד לפמ"ש בסמוך לא קשה מידי דדוקא במנה שהוא דבר קצוב סבירא ליה להר"מ הכי אליבא דרבי יוחנן ואם כן התם בבבא מציעא צ"ד ונ"ח דקאי על אחריות אם יאבדו דהוי ליה דבר שאינה קצוב ולא מהני חיוב כדאמר רבי יוחנן גופי' בירושלמי ואם כן אזיל הר"מ לטעמיה כיון דסבירא ליה חיוב מהני באמירה וקשה עליה קושי' הר"ן מבבא מציעא נ"ח וצ"ד ועל כרחך לחלק בין דבר קצוב לדבר שאינה קצוב כנ"ל וכבר כתבתי דהא יצא לו להר"מ פי' דמתחייב באמירה בלבד על פיי קושי' תוס' וכי עולא לית ליה להא דרבי יוחנן ואם כן מעיקרא דלא עסיק עדיין מזה אין מוכח דברי הר"מ הנ"ל כלל ופריך הש"ס שפיר, איברא דנראה לומר דהרמב"ם דייק פירושו מלישנא דש"ס דנקט אלימא מילתא דשטרא וכו' והאי מילתא יתירתא הוא דהוי ליה למימר רק אלים שטרא אבל לפי' הר"מ דייקא אלימ' מילתא דשטרא רוצה לומר תיבת שטר שאומר:

גם מובן היטיב לפמ"ש דקשה ליה על הר"מ הנ"ל מאי פריך הש"ס על ריש לקיש מכתב לכהן וכו' ודלמא דוקא באמירה תיבת בשטר הוא דפליג ריש לקיש אבל בכתב עדיף ומודה בי' ריש לקיש וכן הקשה אחד מן התלמידים אמנם לפמ"ש דהרמב"ם הוכיח דעתו על פי קושי' תוס' וכי עולא לית ליה דרבי יוחנן והיינו לפי תי' הש"ס אבל לסלקא דעתך דמקשה ודאי בכתב דוקא פליגא הוי סבירא ליה ומקשה שפיר, אבל קשה לי מאי קאמר רבא כתנאי וכו' וריש לקיש כבן ננס וכו' ודלמא דוקא באמר פליגי רוצה לומר אבל התם בערב היוצא אחר חיתום שטרות וכו' דכתב לו אני ערב מודה ריש לקיש ומצי סבירא ליה אף כרבי ישמעאל ורבי יוחנן לדעת הר"מ ונראה לי דהאמר רבי יוחנן חלוק הי' רבי ישמעאל אף בחונק וכו' והתם רק אמר לו הנח לו וכו' קתני הרי דרבי ישמעאל אף באמר סבירא ליה חייב ועל כרחך לומר ריש לקיש כבן ננס, ואם כן אדרבה נראה לי מזה הוכחה להרמב"ם דקשה ליה איפכא כיון דאמר רבי יוחנן חלוק היה רבי ישמעאל אף בחונק וכו' והתם אמר לו וכו' קתני ואם כן איך קאמר ומסיק דרבי יוחנן כתנאי וסבירא ליה כרבי ישמעאל והא רבי יוחנן דלא כמאן דדוקא בכתב שטר גמור סבירא ליה חייב אבל באמירה לא ורבי ישמעאל אף באמירה מחייב ועל כרחך דרבי יוחנן נמי אף באמירה מחייב, אמנם הא מיהת נראה לומר להר"מ דבאמירה נהי דחייב היינו מבני חורין דוקא אבל ממשעבדי לא כיון דרק בעל פה בפני עדים לבד הוא מתחייב לית ליה קלא וכמו בערב דיליף מיני' הרמב"ם דבהדיא אמר רבי ישמעאל דגובה מבני חורין, ועל פי זה נראה לי להוכיח עוד דעת הר"מ דקצה"ח הקשה עוד על הר"מ מהא דרב גידל דאמר בשטרי פסיקתא הן הן הדברים וכו' משמע דשאר דברים לא נקנו באמירה, ולע"ד עדיפא קשה דהא תוס' הקשו לעולא וכי לית ליה דרבי יוחנן וכו' וקשה הוי ליה לתוס' להקשות הכי מקודם כי משני מתני' בשטר פסיקתא וכדרב גידל וכו' וכי רב גידל לית ליה דרבי יוחנן וכו' ובפשוט יש לומר כיון דרב גידל לאו אמתני' אמרה אלא למימרא באפי' נפשה לכן הקשה תוס' אדעולא טפי אבל הא מיהת קשה הרי לרבי יוחנן אף בלא פסיקתא חייב ומאי שנא שטרי פסיקתא דקאמר רב גידל וכו' ועוד הרי רבא קאמר מסתברא דרב גידל אמר רב ורבא הוא דפסק בריש פרק החולץ הלכה כרבי יוחנן בכל מקום נגד ריש לקיש בר מתלת וקשה אם כן להר"מ בשלמא למאן דאמר שטרי פסיקתא גובה ממשעבדי אתי שפיר דהא דרבי יוחנן לא גבי ממשעבדי באמירה כמו ערב כנ"ל אבל שטרי פסיקתא קאמר רב גידל הן הן נקנים באמירה אף לטרוף משעבדי אמנם למאי דקיי"ל לא טריף משעבדי ולא ניתן לכתוב קשה ונראה לי דלכאורה קשה טובא כי משני הש"ס על ריש לקיש מתני' בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכו' ועדיין קשה הרי מדרב גידל לא גבי משעבדי ומתני' תנן גובה משעבדי, ונראה לומר דריש לקיש מצי סבירא ליה גבי משעבדי בשטרי פסיקתא ואנן הוא דלא קיי"ל כוותי', אבל יותר נראה דהנה ז"ל רש"י בשטרי פסיקתא החתן והכלה פוסקין התנאים שביניהם וכו' וכדרב גידל וכו' וצריך לומר אף דרב גידל נקט כמה אתה נותן לבנך וכו' לבתך וכו' דאבי החתן ואבי הכלה פוסקין ביניהם אבל כיון דמתני' נקט הנושא וכו' ופסקה עמו וכו' משמע דמייר' מתני' בכהאי גוונא דחתן וכלה עצמם פסקו תנאים שביניהם וקשה ליה על רב גידל וכו' מאי שנא דנקט הכי שאביהם התנו וכו' ולא נקטה נמי בכהאי גוונא בקיצור שהחתן והכלה פסקו תנאים כמה אתה מכניס לי וכו' ונראה לומר דהרי מסקינן אפילו בוגרת נמי אף דלא מטי הנאה לידי' נמי קנו באמירה משום בההוא הנאה דמחתני אהדדי גמרו ומקני להדדי הרי דכי מטי הנאה לידי' ממש עדיף טפי מהנאת חיתון ואם כן חתן וכלה שפסקו תנאים דלכל אחד מטו הנאה לידי' פשיטא דבההוא הנאה דקני גמר ומקני הוא לה והיא לו אבל רב גידל רבותא קמ"ל דאפילו על ידי הנאת חיתון לבד נמי גמרי ומקנו באמירה ואם כן נראה לומר דבכהאי גוונא דוקא הוא דשטרי פסיקתא לא טריף ממשעבדי אבל בהנאה ממש כגון חתן וכלה שפסקו טריף ממשעבדי ומתני הרי בכהאי גוונא מיירי, והנה במגילה כ"ו אמרינן מתנה כזביני כיון דאי לא דהוי' ליה הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' והכי קיי"ל להלכה בשו"ע סי' קנ"ג סי"א ע"ש ואם כן נראה לומר דהיינו טעמא נמי דהרמב"ם דסבירא ליה לרבי יוחנן באמירה לבד קנה חיוב מחדש על ידי שאמר תיבת בשטר משום ההוא סברא דמתנה הוי ליה כמכר דודאי הוי ליה הנאה מיני' ואם כן דוקא בכהאי גוונא חייב אני לך דהנותן והמקבל הם המתנים אבל אם מתנה על אחר כגון ליתן לבנו של זה שאומר לו אי לאו דאיכא משום הנאת חיתון לא הוי קני באמירה בלבד ולכן נקט רב גידל הן הן וכו' משום שטרי פסיקתא וקירוב חיתון אבל בלא זה בעינן דוקא שיתחייב באמירת הנותן להמקבל כדנקט רבי יוחנן ומהאי טעמא גופא נקט רב גידל בנו ובתו דבכהאי גוונא דוקא לא גבי ממשעבדי כי דאי לאו הנאת חיתון אף מבני חורין לא הוי גבי ומהני שטרי פסיקתא לגבות מבני חורין אבל מתני' דאיכא תרתי החתן וכלה פסקו גובה ממשעבדי נמי כיון דגם אחר בלא הנאת חיתון הי' גובה מבני חורין, ואם כן אחי שפיר נמי לישנא דגמ' בריש פירקין אי דלא אמר להו אתם עדי מאי טעמא דרבי יוחנן דקמחייב ודקדקנו לעיל דהאי דקמחייב יתור נפיש הוא, ונראה לי דלכאורה קשה כיון דהתם במגילה כ"ו פליגי רב אחא ורבינא בסברא זו אי מתנה כזביני או לא ואם כן דלמא רבי יוחנן וריש לקיש פליגי נמי בהא ומיירי בלא אמר אתם עדי ולא מיירי בהודאה כלל אלא בחיוב מתדש וכדמשני גם השתא לתוס' והר"מ וגם אפילו לפירש רש"י קשה דלשני הש"ס הכי רבי יוחנן סבירא ליה חייב דבאמירה קנה משום דהוי ליה כזביני דכבר הוי ליה הנאה ממנו וריש לקיש סבירא ליה כאידך מאן דאמר התם ונראה לי דהא רבי יוחנן אמר בפרק הזהב דף מ"ט והכי קיי"ל בח"מ סי' ר"ד ס"ח ובסי' רמ"א ס"א דמתנה מרובה בלא קנין מותר לחזור ואפילו מתנה מועטת רק משום מחוסר אמנה אין מותר לחזור אבל מכל מקום יכול לחזור ואין כח בבית דין לכופו ועל כרחך היינו טעמא משום דמתנה מרובה לא סמכה דעת המקבל עי' סמ"ע וש"ך רס"י רמ"א ובמועטת סמכה דעתו אבל הנותן מצי אמר משטה הייתי בך או שלא להשביע ואם כן ליכא למימר אי לא דה"ל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' והוי ליה כזביני דזהו אם באמת הוא נותן לו אין צריך קנין כלל דה"ל כזביני שכבר קיבל דמי כנ"ל אבל כיון שיכול לטעון משטה וכו' או שלא להשביע וכו' לא אמרינן כלל דיהיב לי' במתנה ולכן דייק הש"ס מאי טעמא דרבי יוחנן דמחייב רוצה לומר רבי יוחנן לטעמיה ע"כ ל"ל הנ"ל דהא חייב קאמר על פי בית דין ורבי יוחנן לטעמי' רק משום מחוסר אמנה קאמר אפילו במועטת מכל שכן במנה דהוי ליה מרובה ולכן מוקי לה תיבת בשטר ואלימא מלתא דשטרא וכו' מצי תו אמר משטה וכו' וכיוצא וממילא תו אין צריך קנין משום ההוא סברא דמתנה כזביני, וה"ט נמי דשטר פסיקתא דקיי"ל לא ניתן לכתוב כלל נקרא שטר פסיקתא ועכ"ל דפסקו בלשון זה התנאים שיתחייבו זה לזה מה שפסקו בשטר כמו חייב אני לך בשטר ומשום בההוא הנאה, ואם כן משום דרב גידל וכו' כרבי יוחנן סבירא ליה לכן נקט הכי בנך ובתך אבל לריש לקיש דסבירא ליה בכל מקום פטור רק בפסיקתא משום הנאת חיתון קשה מנא ליה דאפילו כהאי גוונא בנך ובתך וכו' דלמא דוקא בחתן וכלה שהתנו דמטו הנאה ליידיהו ממש וצריך לומר אורחא דמלתא נקט שכן דרך שאביהם פוסקים ביניהם ואיכא נמי הנאת חיתון בודאי מה שאין כן בעלמא עדיין יש לומר משטה וכו' וגם לא ברור דהוי ליה הנאה מיני' כנ"ל, ועל פי זה אתי שפיר דברי הע"ש בסי' רמ"א שפירש הטעם במתנה מרובה לא עלה על דעתו מעולם לתנו לו והסמ"ע השיגו ע"ש ולא קשה מידי דסבירא ליה הכל חד טעמא הוא משום הכי אין המקבל סומך דעתו לפי שודאי יטעון משטה וכו' או שלא להשביע אבל במתנה מועטת לא שייך שלא להשביע וכו' וגם משטה וכו' לא שייך כל כך אלא דיכול לחזור בלי שום טענת אמתלא לכן סמך דעת המקבל שלא יחזור מדבורו משום הין צדק וכו' אבל מרובה אין דעתו ליתן רק משום אמתלא:

ואם כן שבארנו טעמו של הר"מ ממילא סרו מעלי' תמיהת הר"ן וסייעתי' חדא דמאי יליף מערב הרי ערב גופי' קנין בעי, ועוד דהא בבבא מציעא נ"ח וצ"ד מוקמי' דוקא בקנו מיני' ולפמ"ש אתי שפיר דערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין משום דעל אמונתו הלוהו ומשתעבד בההוא הנאה דמהימן לי' ולערב כזה מדמי לי' הר"מ כיון דשייך נמי במתנה אי לאו דהוי ליה הנאה מיני' וכו' בההוא הנאה גמר ומקני, וכן בבבא מציעא צ"ד הרי רבי יוחנן לטעמיה גם התם משני בלא קנו רק בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומקני דהתם ליכא למימר בההוא הנאה דקיבל ממנו כבר דאי לאו דהוי ליה הנאה מיני' לא הי' מתנה עמו כן זה אינו דהא שומר שכר הוא לו ואדרבה אתי שפיר בזה הא דמקשה הש"ס התם אברייתא דמייתי שם נושא שכר מתנה להיות כשואל ולא הקשה כן אמתני' התם ולהר"מ אתי שפיר דמתני' שומר חנם הוא ופשיטא לי' לגמ' ואפשר אף שמואל דמשני התם בקנו מידו מודה במתני' אין צריך לקנות מידו אלא כיון דשומר חנם הוא ואי לאו דהוי ליה הנאה מיני' לא הי' עושה לו כן ואם כן בההוא הנאה שכבר קיבל ממנו גמר ומשעבד ליה אף להיות כשואל אבל ברייתא נושא שכר הוא וליכא למימר שמתנה להיות כשואל משום הנאה שקיבל ממנו כמובן לכן סבירא ליה לשמואל דבעינן קנו מידו ורבי יוחנן סבירא ליה דמהני נמי בההוא הנאה דמהימן לי' והא דלא משני רבי יוחנן נמי כן בבבא מציעא נ"ח כבר הקשו תוס' והר"ן שם בלאו הכי ותירצו יפה ע"ש ודוק, איברא מ"ש דבמתני' היינו טעמא דגובה ממשעבדי משום דחתן וכלה עצמם פסקו הנה בש"ע א"ה סי' נ"א בהדיא פסק דאפילו כהאי גוונא ליתא לדרב גידל וכו' לגבות ממשעבדי ולא נתנו לכתוב ולכאורה יש לומר דמוכח כן מדפריך הש"ס למאן דאמר ל"צ לכתוב ממתני' דפקחין היו כותבין ואם איתא מאי קושיא הרי טעמא דאין כותבים משום דלא טריף ממשעבדי וזהו דוקא בהתנו אבי החתן וכלה אבל מתני' הרי מיירי שפסקו חתן וכלה בעצמם כנ"ל ולכן ניתן לכתוב וכן כי מקשה אידך קושי' ממתני' דגובה ממשעבדי מאי קושי' דלמא היינו טעמא משום שהם עצמם פסקו, אמנם הא גופא קשה מאי פריך הש"ס דלמא כהאי גוונא מודה רב אשי, ונ"ל לפמ"ש היינו טעמא לחלק משום דמטו הנאה לידי' גמרו ומקני וזהו אם שניהם פוסקים זה לזה מה שאין כן במתני' היא פסקה עמו אבל הוא לא פסק אם כן ליכא מטו הנאה וכו' רק הנאת חיתון לבד ולא עדיף מהתנו אביהם וכו' אבל יותר נראה לומר דמ"ש היינו לרבי יוחנן משום דלא פסיקתא נמי גובה מבני חורין ומהני הנאת חיתון לגבות אפילו ממשעבדי אבל לריש לקיש קשה שפיר קושי' הש"ס כיון דבלא הנאת חיתון לא גבי כלל אם כן אמאי טריף ממשעבדי ואמאי כותבים, אמנם כן לדידן דקי"ל כרבי יוחנן שפיר גבי ממשעבדי בכהאי גוונא דמתני' אבל בשו"ע לא פסק כן כנ"ל לכך נראה לומר דמוכח כן מאידך קושית הש"ס הא מדעת שניהם כותבים ומאי קושי' מדעת שניהם היינו שהם עצמם פסקו התנאים וגבי שפיר ממשעבדי, והנה הראב"ד השיג על הר"מ פרק י"א ממכירה שם מסוגי' דשמעתין דפריך לריש לקיש ממתני' מאי לאו כהאי גוונא ומשני כדרב גידל משמע דלרבי יוחנן אין צריך לדרב גידל ואילו להר"מ צריך לדרב גידל משום דבר שאינה קצוב ונראה לי לתרץ דהנה לשון הרמב"ם הוא הרי זה דומה לדברים הנקנים באמירה ותמוה וכבר הרגיש עלי' בזה הכסף משנה ונ"ל ברור כונתו עפמ"ש הרא"ה הביאו הגאון מליסא בספר משובב נתיבות סי' ע"א בשם שיטה מקובצת ריש פרק הנושא וז"ל הרא"ה כתב וכו' אבל הפירוש הנכון כמו שפי' רש"י נתנו לכתוב רוצה לומר יש להם דין כתיבה ואילו נכתבו גובה ממשעבדי או לא נתנו לכתוב שאין להם דין כתיבה ואף על פי שכתבו אין גובה ממשעבדי אלא מבני חורין דכיון דקניא מדרבנן לא חזי רבנן בהא דלטרוף ממשעבדי עכ"ל הרי מבואר דהן הן הדברים באמירה אינו אלא קנין דרבנן והוא קנין שאינו תורה ע"ש אמנם מצינו דברים הנקנין באמירה מן התורה כגון מחילה דאין צריך קנין ועי' מהרי"ק שורש יו"ד ות' רמ"א סי' מ"ח בשאלה ג', וכגון אמירה לגבוה וכו' ועי' לשון הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה דין י"א וכן שכירות נקנה באמירה ולכן כתב הר"מ על שטרי פסיקתא שהן דומים לדברים הנקנים באמירה ר"ל הנקנין מן התורה אבל זה רק מדרבנן אמנם כן קשיא טפי הרי בגמ' אמרו הן הן הדברים וכו' ואמאי שינה הר"מ מלשון הגמ' וגם אגמ' גופא קשה כיון דזה דרבנן למה קאמר הן הן וכו' הא רק דומים הן ונראה לומר דלכאורה דברי ר"מ תמוהים אם כוונתו במ"ש דומים וכו' שהוא רק מדרבנן וכמ"ש הרא"ה אם כן לא תי' כלום על קושייתו דלא מהני קנין בדבר שאינה קצוב ואם קנין דאורייתא לא מהני מאי עדיפותא דשטרי פסיקתא הא לא יהיה אמירה דרבנן דמהני בכל מקום עדיף מקנין דאורייתא דמהני בכל מקום ומכל מקום בשאינו קצוב לא מהני ונראה לומר לרבי יוחנן דסבירא ליה חייב אני לך מנה בשטר חייב אף בלא שטרי פסיקתא והיינו מנה דוקא דבר קצוב וכיון דפסיקתא משום הנאת חיתון נקנה באמירה מדרבנן אילו הוי דבר קצוב לכן תרתי בהדדי בפסיקתא ואלימא מלתא דשטרא דאיכא תרי קניינים מלתא יתירה לטפוי אתי אפילו על דבר שאינה קצוב מהני זהו נראה לי כוונת הרמב"ם ואם כן מתורץ השגת הראב"ד עלי' דודאי גם לרבי יוחנן צריך לומר לדרב גידל וכו' משום דבר שאינה קצוב מיהת לרבי יוחנן שפיר מהני תרי קנינים בהדדי אע"ג דפסיקתא רק קנין מדרבנן אבל לריש לקיש דל"ל אלימא מלתא דשטרא לא מהני כלל הא לדרב גידל כיון דמדרבנן הוא לא עדיף מקנין דאורייתא ולא דבר שאינה קצוב ומשני הש"ס כדרב גידל אמר רב דאמר הן הן דברים וכו' ולא אמר דומים וסבירא ליה פסיקתא מן התורה נקנים באמירה ואם כן עדיף משארי קניינים בפועל ומהני אפילו בדבר שאינה קצוב ואנן קיי"ל כרבי יוחנן ודברי הר"מ נכונים ובזה ניחא נמי בפרק ט"ו ממכירה הל' וי"ו גבי חזרת המום שסיים הר"מ ויפרש אותו כמו שיפרש בהניי' וביאר ה"ה דלמדו רק מקל וחומר מאונאה ולא כמו שהבין בעל הטור בח"מ סי' רל"ב בדעתו דאזל לטעמי' דסבירא ליה כשם שאין מקנה דבר שאינה קצוב כך גם כן אין מוחל והבית יוסף והדרישה השיגו עלי' ע"ש אבל קשה מאי טעמא באמת הוצרך הרמב"ם לטעמי' ללמדו מאונאה ותיפוק ליה משום דבר שאינה קצוב ולפמ"ש אתי שפיר מחילה דאין צריך קנין מן התורה עדיף אמירה זו משאר קנין ומהני אפילו בדבר שאינה קצוב כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה