אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף עח:

דף עב.

מתני' עד שלא נתארסה והרגיש תוי"ט במכלתין פרק קמא דף י"ב מאי טעמא לא מגיה ירושלמי הכי גם התם במתני' ע"ש וכבר כתבתי דהתם בדקדוק גמור נקט מתני' לשון זה דלהבא משמע לאשמעינן דצריכה גט אף לר"י מה שאין כן הכא, והא דלא מגיה גם כן הכא בגמרן נ"ל לפי מ"ש תוי"ט במתני' דלשון שנפלו וכו' כולל גם כן מתנה ומציאה וירושה ועל כרחך לא מיירי מתני' בנערה דבנערה הני דאביה נינהו מציאה ומתנה כמ"ש הב"ש רסי' ל"ז ואינה יכולה למכור ועל כרחך מיירי מתני' שבגרה בשעת נפילת הנכסים ובוגרת מתקדשת רק על ידי עצמה אבל נערה על ידי אביה או על ידי עצמה ולשון נתארסה הכי משמע אף על ידי אחר אבל תתארס הוא מגזרת מתפעל על ידי עצמו שארסה את עצמה וכיון דמיירי בבוגרת נקט הכי, ואתי שפיר נמי הא דלא הקשה תוס' ריש מכלתין מהכא דלא קאי אקרא ותני האשה וכו' בה"א ולפמ"ש היינו טעמא משום דהאשה ידועה קאמר דוקא בוגרת:

איברא דברי תוי"ט שכתב וז"ל ולאו דוקא ירושה אלא הוא הדין אפילו נתנו לה במתנה או שמצאה מציאה כל ששייך הבעל שיזכה בהן מדין נכסי מלוג כן מבואר בתשו' רשב"א וכן כתב הר"מ בפרק כ"ב מהל' אישות הל' כ"א וכו' עכ"ל והנה במתנה הוי מצי להביא נמי מהרא"ש פרק קמא דקדושין סי' כ"ט כתב כן בהדיא דמתנה הוי ליה נכסי מלוג שהקרן שלה ופירות לבעלה והביא ראי' מירושלמי ע"ש ועוד בשו"ע א"ה סי' פ"ה סעיף ז' וב"ש סקי"ב וח"מ סקט"ו הביאו הירושלמי ובשם הפוסקים דמתנה הוי נכסי מלוג כמ"ש הרא"ש הנ"ל והג"א ריש פרק מציאת האשה והרמב"ם פ"ג מזכיה ובעה"ת שער וי"ו אבל מ"ש התוי"ט גם מציאה בכלל, זה אינו, דלא נכסי מלוג הוא אלא כולה לבעלה כמ"ש בירושלמי וכל הפוסקים הנ"ל ומתני' על כרחך לא מיירי מזה דלכ"ע המכר בטל מכל מקום כמו מוכר דבר שאינו שלו וגם ל"ל בזה נכסים ידועים שידע הבעל שיפלה לה ובתשו' הרשב"א בב"י סי' פ"ה הובא בתוי"ט הנ"ל שם כתב גם כן מתנה או מציאה בכלל שנפלו לה וכו' שהמכר קיים בנכסים שאין ידועים עש"ה אבל לא כתב דמתני' הכא כולל גם מציאה ואם כן לשיטת הח"מ רסי' ל"ז הנ"ל המתנה אינה של אביה ובמציאה לא מיירי מתני' שפיר יש לומר דגם בנפלה לה בירושה או במתנה בעודה נערה מיירי מתני' ואם כן יש לומר בהא פליגי הירושלמי וגמרן הירושלמי סבירא ליה כח"מ לכן מגיה מתני' וגמרן כב"ש סבירא ליה ואין צריך להגיה דיש לומר כנ"ל:

ונ"ל עוד ראי' להב"ש מדלא הוכיחו כל הפוסקים הנ"ל דמתנה אינה של הבעל לגמרי כמו מציאה רק שאוכל הפירות אלא מירושלמי הנ"ל ולהח"מ בפשיטות מוכח הכי ממשנה ארוכה דף מ"ז בפרק נערה דקתני נשאת יתר עלי' הבעל שאוכל פירות וכו' והוי ליה נמי דיתר עלי' הבעל בזה דמתנה אינה לאביה כלל אבל לבעלה הוא לגמרי כמו מציאה אלא על כרחך דאין לבעל רק הפירות ובכלל יתר עלי' הבעל שאוכל פירות וכו' הוא ירושה ומתנה ומדלא הוכיחו כן כל הפוסקים הנ"ל רק מירושלמי על כרחך סבירא להו כהב"ש דבנערה של אביה הוי מתנה ואם כן אזלי לטעמם דבירושלמי שהוזכר דין דמתנה אין לבעל רק פירות ומנא ליה הא לירושלמי להק' מתנה נמי ניחוש להברחה ודלמא באמת לבעלה הוי וע"כ משום דסבירא ליה כהח"מ דאביה אינו זוכה במתנה ומוכח ממתני' דאין לבעלה רק פירות דאם לא כן הוי ליה למתני' נמי יתר עליה הבעל מתנה כנ"ל וכיון דסבירא ליה לירושלמי כהח"מ אם כן מתני' אף בנערה מיירי ועל כרחך מגיה מתניתן נתארסה אבל בגמרן לטעמי' לא נזכר דין זה דאין לבעל רק הפירות של מתנה משום דסבירא ליה כהב"ש ואין הוכחה ממתני' וכיון דסבירא ליה כב"ש עכ"ל מתני' בבוגרת דוקא מיירי אין צריך להגיה כנ"ל ודוק, אמנם מכל מקום צל"ע על הפוסקים הראשונים הנ"ל שהוכיחו כן מהירושלמי ויותר הוי להו להוכיח כן מגמרן בסוגי' דהכא בריש פירקין דמייתי דר' חנניא בן עקביא כך השיבן רבן גמליאל אם אמרתם בנשואה שכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה והפרת נדריה תאמרו וכו' ומ"ש הני דנקט רבן גמליאל ושבק מתנה הוי ליה למימר שכן זכאי במתנה ומציאה שקבלה ובהפרת נדריה ועל כרחך דאין לו רק הפירות ועל זה אנו דנין אם זכה בהם באירוסין נמי שיהי' מכרה בטל כמובן וצ"ע, ויש לומר דהוה אמינא גמרן סבירא ליה הטעם במציאה לבעלה משום איבה ובמתנה לא שייך כן כמ"ש הב"ש הנ"ל סי' פ"ה סקי"ב אבל למאן דאמר בירושלמי משום הברחה הוה אמינא מתנה נמי כי קושי' ירושלמי לאמת:

תוס' ד"ה עד שלא וכו' פירוש בקונטרס ונתארסה אבל ניסת לא והביא ראיה מדתנן עד שלא ניסת וכו' ומשמע לרש"י דעד שלא ניסת משמע אפילו קודם ארוסין וקשה לר"י והא הוי כר' חנני' וכו' דהא אעד שלא ניסת קיימא וכו'. והנה כבר הרגיש מהרש"א דיש להביא ראי' רש"י רק אסיפא קאי ולא ארישא ע"ש ונ"ל לענ"ד ליישב שיטת רש"י דק' לתי' מהרש"א מאי טעמא באמת המתין רש"י להביא ראי' זו בסיפא הוי ליה להביא ראי' זו מיד ברישא כמובן, ועוד קשה שפת יתר בלשון רש"י אבל משתנשא לא כדתני לקמן עד שלא ניסת וכו' ותיבת קמן מיותר הוא ונראה לי דקשה עוד טובא מאי ראיה מייתי רש"י אליבא דבית שמאי דמודה דלמא סיפא עד שלא ניסת וכו' אם מוכרה וכו' רבן גמליאל כבית הלל סבירא ליה אבל בית שמאי אפילו נשאת סבירא להו מוכרת לכתחלה ונראה לומר דאם כן הוי ליה למתני בהדיא מיד דבתרתי פליגי והכי הוי ליה למימר נפלו לה משנתארסה ונתארסה או נשאת בית שמאי אומרים מוכרת ובית הלל אומרים לא תמכור אלו ואלו מודים שאם מכרה וכו' ולמה הפסיק ביניהם בדין נפלו לה משנשאת וגם לא תני לה אחר כך בלשון פלוגתא אלא על כרחך דלא פליגי אלא לבית שמאי נמי לא תמכור והן הן דברי רש"י כדתני לקמן וכו' דייקא ואי רק לבית הלל אתי לא הוי ליה להמתין עד לקמן אלא הוי ליה למתני בתרתי פליגי מיד ועל כרחך דבית שמאי נמי מודה בהא אבל ברישא נפלו קודם אירוסין אם כונת רש"י היה להוכיח אף לבית שמאי לא תמכור הוי ליה ראיה עצמה כנ"ל דאי פירוש והא דעד שלא נשאת וכו' דמשמע אף קודם אירוסין וניסת לכתחילה לא רק לבית הלל הוא אם כן בתרתי פליגי והוי ליה למימר מיד במתני' נפלו לה משנתארסה או עד שלא נתארסה וניסת בית שמאי אומרים תמכור וכו':

אבל באמת גם רש"י סבירא ליה דיש לומר עד שלא ניסת משמע דוקא קודם נשואין וזה שכתב רש"י ברישא דוקא ונתארסה לא מראי' זו כ"כ וכמו שהבינו תוס' בכונת רש"י אלא כונת רש"י דברישא אין צריך לראיה כלל דעל כרחך נתארסה קאמר דמודים ולא ניסת דאם לא כן הוי ליה למתני' בהדיא במתני' רבותא זו עד שלא תתארס וניסת מודים אלא על כרחך מדשתק מתני' וסתם משום דבניסת אין מודים בית הלל ותו כיון דמוכח דבית הלל אין מודים ממילא מוכח נמי דבית שמאי מודים לבית הלל מדלא נקט מתני' פלוגתייהו בתרתי כנ"ל ותו כיון דמוכח כן מיד ברישא תו ממילא הא דתני בסיפא עד שלא ניסת וכו' אם מכרה וכו' לכתחלה לא רוצה לומר אף קודם ארוסין כן הדין באיסור לכתחלה אבל ודאי פלוגתא דאמרו לפני רבן גמליאל לא קאי אנפלו לפני ארוסין דעד שלא ניסת לא משמע הכי כמ"ש תוס' ונהפוך הוא אם כן כונת רש"י לא כמו שהבינו תוס' דסיפא עד שלא ניסת וכו' ראיה על הרישא אלא מרישא דלא נקט רבותא וניסת מודים וכו' ראיה על הסיפא עד שלא נסית וניסת לכתחלה לא, היינו אפילו נפלו קודם ארוסין ודוק:

אבל קשה לי על התוס' הרי לדידהו נמי תקשי מה שהקשה על רש"י דהרי באמת מצינו בשלהי גיטין דנקטו אמוראי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ומבואר בכל הפוסקים דאפי' בתר ארוסין ע"ש ובש"ע בא"ה סי' מ"ו ואם כן דקרי לארוסין נשואין קשה לפי האמת מנא ליה להקשות לרב ושמואל דלמא מפרשי עד שלא ניסת דמתני' נמי הכי קודם ארוסין ונראה לי ודאי לישנא דבתר נשואין או קודם נשואין יש לומר ארוסין נמי בכלל אבל תוס' דייקו בלשונם משמע לי' להש"ס דעד שלא ניסת לא מיירי בנפלו לה קודם ארוסין והיינו טעמא דעד שלא ניסת משמע שנפלו לפני נשואין דאין דבר מפסיק בין נפילת נכסים לנשואין ע"כ ר"ל דאם לא כן ל"ל קודם נשואין וראיתי להמ"ל ריש פרק ט"ו מאישות אחר שתמה על הר"מ שם מ"ש דנקט אחר נשואין מהני מחילתה והרי בעודה ארוסה נמי מהני ותי' וז"ל ועוד אין לומר דנשואין דכתב רבינו לאו דוקא ולאירוסין קרי נשואין עכ"ל וכתב עליו המגיה ועי' בפי' רש"י ותוס' ריש פרק האשה שנפלו ע"כ ורוצה לומר דדעת רש"י נמי כי הוא והר"מ כרש"י סבירא ליה וזהו תימה דהרי תוס' הוכיחו במישור מקושית הש"ס דעל כרחך לא מפרש הכי כפי' רש"י לכנות ארוסין בשם נשואין ואיך מתרץ המ"ל דעת הרמב"ם נגד הגמ' אבל לפמ"ש אתי שפיר דדוקא לשון זה עד שלא ניסת אין דבר מפסיק משמע אבל לשון אחר נשואין גם תוס' מודו ומבואר בכל הפוסקים בההוא דגיטין הנ"ל דכולל אף בחר ארוסין ותי' המ"ל נכון לכ"ע ומגיה הנ"ל הוי ליה לציין טפי ההיא דגיטין ולא פלוגתת רש"י ותוס' דהכא כנ"ל ודוק:

ועפי"ז נראה לומר דאזלי רש"י ותוס' לטעמייהו דפליגי לקמן ע"ב בד"ה תני וכו' רש"י מפרש דמגי' מתני' ותוס' פי' דמגיה הברייתא ודחקו תוס' את עצמם באיזה אופן מגיה הברייתא ולענ"ד אתי שפיר דקשה לי טובא לפמ"ש ביאור שיטת התוס' אם כן מאי פריך הש"ס לקמן ממתני' אברייתא מתני' עד שלא ניסת קתני משמע אין דבר מפסיק ונפלו אחר ארוסין לכן אם מכרה וכו' ולא לכתחלה אבל ברייתא נקט רק נשאת ואחר כך מכרה מהו שפיר יש לומר אף קודם ארוסין מיירי ולכן תמכור לכתחילה לשיטת התוס' ור"ל ודאי בדיעבד אף בנשאה מכרה קיים בין נפלו קודם ארוסין בין נפלו אחר ארוסין אלא משכחת לה נמי דלכתחילה נמי מוכרת אפי' בנשאת והיינו אם נפלו קודם ארוסין נראה לי דלשון אף בזו וכו' על כרחך פירושו אף בזו הדין כמו בראשונה דמכרה ונתנה קיים ומדאמר אף בזו מוכרח וכו' על כרחך רוצה לומר דגם בראשונה נפלו לה משנתארסה נמי מוכרת וכו' לכתחלה דאם לא כן מאי אף בזו וקשה שפיר ממתני' ומשני רב זביד להגיה הברייתא תני מוכרת ונותנת וקיים ור"ל ולא תתני לשון אף בזו וכו' ותו ממילא יש לומר ברייתא בנפלו קודם ארוסין דהא רק נשאת ואחר כך מכרה קתני אבל מתני' קתני עד שלא ניסת משמע אחר ארוסין וזהו לתוס' לשיטתם אבל רש"י לטעמי' הרי פי' עד שלא ניסת נמי קודם ארוסין ומכל מקום לא תמכור עדיין קשה ברייתא ועל כרחך צריך לומר שמגיה המשנה ודוק:

תוס' ד"ה סיפא אימר וכו' תימה אם כן לבית הלל נמי תמכור וכו' כדאשכחן גבי שומרת יבם וכו' ומפרש בגמ' דנפלו לה כשהיא ארוסה וזיקת ארוסה עושה ספק ארוסה והואיל והיא מוחזקת הוי' איהי ודאי ויבם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ויש לומר וכו' אבל התם כך עומדת לחליצה כמו ליבום והואיל והיא ודאי אמרו חכמים דתמכור לכתח' עכ"ל. ותמוה לשון אמרו חכמים דנקטן תוס' ומתני' מודים בית שמאי ובית הלל קתני וגם שפת יתר הוא בתוס' ועוד תמוה גם לשון והואיל והיא ודאי אמרו חכמים וכו' שפת יתר הוא לגמרי למה להו לתוס' לחזור ולשנות זה דהיא ודאי גם בקושי' הכי סבירא ליה והכא והתם ה"ל איהי ודאי רק דבקושי' ה"ל סבירא ליה איהו ספק גם הכא כמו התם ותי' דהתם דוקא איהו ספק ולא הכא והל"ל רק עומדת לחליצה כמו ליבום לכן מודים דתמכור וכו' ונראה לי ליישב דלכאורה תימה רבתא על התוס' דביבמות ל"ח פריך אמתני' שם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני עולא רישא דנפלה כשהיא ארוסה וכו' וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה וכו' דאי סלקא דעתך ודאי ארוסה מודים בית הלל שמוכרת והתנן נפלו לה נכסים משתתארס וכו' בית הלל אומרים לא תמכור וכו' אלא שמע מינה זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה ורבה משני אידי ואידי דנפלה כשהיא נשואה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה רישא דאיהי קיימא ה"ל איהי ודאי ואינהו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכו' עש"ה ואם כן מבואר דסתמא דגמ' וגם עולא הקשה קושי' זו דתוס' מאי שנא ארוסה משומרת יבם ותי' עולא שאני ודאי ארוסה מספק ארוסה וכפי' רש"י התם ל"ח. מלתא בטעמא אמנם לרבה שם דסבירא ליה אפילו בודאי ארוסה וספק נשואה נמי תמכור קשה לדידי' מתני' קושי' תוס' והוא קושי' הגמ' שם ואם כן מלבד זאת שהק' תוס' מעצמם קושי' הגמ' ולא ציינו כלל על הגמ' כאלו מבטן עצמם הק' כן, עוד זאת דבגמ' תי' עולא הקושי' לחלק בין ס' ארוסה לודאי ארוסה ותוס' שבקוה לתי' הגמ' ואף דלרבה הדרה קושיא לדוכתיה אם כן הוי ליה להקשות הכי בהדיא הא דפריך הש"ס התם קושי' זו ומשני עולא וכו' אבל רבה דלא סבירא ליה חילוק זה דעולא תקשי לי' מתני' כקושית הגמ' התם, ומלבד זאת שתוס' הביאו בעצמם אוקימתא זו דעולא וכנ"ל והקשה על פי זה והרי אדרבה בזה גופא מתרץ הגמ' הקושי' משום דספק ארוסה שאני, ועוד תוס' הרכיבו והביאו דברי עולא ודברי רבה בהדדי כאלו הוא חד אוקימתא ובאמת פליגי אהדדי עולא לא סבירא ליה אין ספק מוציא מידי ודאי דאם לא כן הוי מצי לאוקמי נמי רישא בספק נשואה ורבה לא מוקי לה בספק ארוסה ואם כן דברי התוס' תמוהים מאד:

ונ"ל בישובם דהנה הא דציינו תוס' להק' לפי תי' הגמ' סיפא אימר וכו' אם כן תימה לבית הלל וכו' משמע דבל"ז לא קשה מידי ור"ל על כרחך דאי נקטינן כתי' א' בגמ' הכא דסיפא ודאי בזכותו נפלו אם כן לא קשה מידי דה"ל וודאי לפי שכבר קדשה מה שאין כן התם אבל השתא דמסיק סיפא אימר בזכותו אם כן הכי נמי הוי ליה איהו ספק ק' וסבירא ליה לתוס' הא דסלקא דעתך בתי' א' ודאי בזכותו זה הוא דוקא בודאי ארוסה אבל בספק ארוסה על כרחך איהו ספיקא הוי אימר בזכותו ולא ודאי גם סבירא ליה לתוס' דעל סברא זו דאין ספק מוציא מידי ודאי גם עולא לא פליג על זה רק דסבירא ליה לעולא כסלקא דעתך דהכא בתי' א' לאמת דודאי ארוסה הוי ליה איהו נמי ודאי בזכותו נפלו לכן לא מוקי רישא בספק נשואה שהיא ודאי ארוסה אלא בזיקת ארוסה שהיא ספק ארוסה ואם היא ספק ארוסה ומכל מקום איהי מוחזקת והגוף שלה הוי ליה איהי ודאי ואיהו ספק ותו אין ספק מוציא מידי ודאי אבל רבה פליג וסבירא ליה אף ספק נשואה שהיא ודאי ארוסה מכל מקום כיון דלאו אשתו ממש היא רק אגידה בי' הוי ליה איהו רק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואם כן התם ביבמות לא קשה מידי לרבה קושי' הגמ' שם הוא קושי' תוס' דהכא מאי שנא ספק נשואה דשומרת יבם מארוסה דהכא דיש לומר כתירוץ א' דהכא ארוסה דהכא הוי ליה איהו נמי ודאי בזכותו נפלו אבל הק' תוס' הכא למסקנא עכ"ל הכי נמי אימר בזכותו אם כן הוי ליה ספק ומכל מקום לא תמכור אם כן תקשה לרבה וגם לעולא דעולא מתרץ כיון דאיהי ספק ארוסה הוי ליה איהו ספק והרי בודאי ארוסה נמי על כרחך מסקינן הכא דהוי ליה איהו ספק ומכל מקום לא תמכור אם כן בספק ארוסה על ידי זיקת ארוסה כי התם נמי אמאי מודים וכן הרכיבו תוס' בקושייתם ב' האוקימתו' דעולא ודרבה דלשניהם קשה, אי נמי לפימ"ש יש לומר רק לעולא לבד הק' דלרבה בלא סוגי' דהכא נמי קשה התם ביבמות לדידי' קושי' הגמ' ממתני' דהכא רק לעולא דמתרץ התם הקושי' בזה דמוקי התם בזיקת ארוסה דעושה רק ספק ארוסה וחידשו התוס' לדידי' דסברת עולא הוא דהואיל והיא מוחזקת אפי' ספק ארוסה נמי הוי ליה איהי ודאי ויבם ספק ואין ספק מוציא מכל מקום ולא סגי להו בפי' רש"י ביבמות שם משום דלאו אשתו היא רק אגיד' בי' ע"ש והק' הרי על כרחך מסקינן דגם בודאי ארוסה הוי ליה איהו ספק והדרא קושיא לדוכתיה מאי משני עולא התם ותי' תוס' בודאי ארוסה לינשא קיימא הוי ליה ספק קרוב לודאי מה שאין כן בספק ארוסה ולא קשה מידי בין לעולא ובין לרבה דבין ספק ארוסה ובין ספק נשואה כך עומדת לחליצה כמו ליבום הוי ליה איהו ספק והואיל והיא ודאי אמרו חכמים דייקא ר"ל עולא ורבה אמרו התם שפיר דהיינו טעמא דתמכור לכתחלה הואיל והיא ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי:

ואזלי רש"י ותוס' לטעמייהו דבתשו' רשב"א ח"ב סי' יו"ד מביא פי' רש"י דיבמות שם דנפלה כשהיא ארוסה אבל נכסים נפלו לה כשהיא שומרת יבם וכו' משמע שאם נפלו לה כשהיא תחתיו דארוס בהא לא תמכור לכתחלה אבל גירסת ר"ח וספרים ישינים שהוגהו בישיבת הגאונים ז"ל רישא שנפלו לה כשהיא ארוסה וסיפא וכו' ולפי גירס' זו אפי' נפלו כשהיא ארוסה הרי זו ספק ומוכרת לכתחלה וכו' עש"ה [שוב ראיתי בהפלאה כתב דצריך להגיה בתוס' ומפרש בגמ' דנפלה כשהיא ארוסה דכן הוא בגמר' יבמות שם וגם פי' דקושית תוס' הוא רק לתי' רבה שם אבל לעולא לא קשה מידי דהתם ספק ארוסה ע"ש ובמחילת כבודו נעלם ממנו תשו' רשב"א הנ"ל וגם כונת התוס' כמו שפירשתי להקשות על עולא גם כן וכנ"ל ודוק] ואם כן רש"י לטעמי' סגי לי' לפרש התם לחלק בין ספק ארוסה לודאי משום דלא אגיד' בי' ולא הוי ליה איהו אפילו ספק מה שאין כן בארוסה ודאי הוי ליה איהו ספק אימר בזכותו לא תמכור לכתחלה וכן ביבמה אם נפלו לה בעודה תחתיו דארוס הוי ליה היבם נמי ספק תמכור כמו ודאי ארוסה אבל תוס' לטעמם הביאו הכא הגי' שני' שכ' וז"ל ומפרש בגמ' דנפלו לה כשהיא ארוסה ומכל מקום מוכרת עכ"ל משום אין ספק מוציא מידי ודאי הקשה שפיר הכי נמי נימא הכי כנ"ל ודוק, שוב ראיתי בתוי"ט כאן שתי' קושי' התוס' דיש חילוק בין ספק ארוסה לודאי ארוסה עיין שם ובמחילת כבודו נעלם ממנו גמרא דיבמות הנ"ל וכונת תוס' כמ"ש:

בא"ד ויש לומר דהכא בודאי וכו' אבל התם כך עומדת לחליצה וכו'. והק' תוי"ט התינח לחלק בין שומרת יבם להכא אבל מבעלמא תק' דבכל דוכת' אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש שנדחק בזה, ולענ"ד כונת תי' תוס' הוא רק לחלק הכי דדוקא בספק אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי והיינו ביבמה שכך עומדת לחלוץ כמו לייבם הוי ליה ספק שקול אבל הכא ספק קרוב לודאי הוא דהרי בודאי לינשא קיימא דכל המארס דעתו לינשא ר"ל דהספק שמא לא תבא לידי נשואין הוא או על ידי גירושין או מיתה ולמיתה הרי לא חיישינן וגם לגירושין הרוב אין מגרשין נשותיהן כמ"ש גיטין ל"ג ומכל שכן כאן כל המארס דעתו לינשא דייקא ולא לגרשה ולא קשה מידי קושית התוי"ט, ולענ"ד נראה לתרץ קושית התוס' באופן אחר דהנה יש לספק בכונת חכמים שאמרו לרבן גמליאל אם זכה באשה וכו' ומסקנא בגמרא אדיעבד קאי שיהי' המכר בטל אם כונתם שיהי' בטל מיד בעודה ארוסה או לא רק אחר נשואין אז יוציא בעל מיד הלקוחות שלקחו בעודה ארוסה ולכאו' מדמקשה סתמא דש"ס גיטין דף כ"ו קפסיק ותני וכו' ארוסה מי אית ליה פירי ולא משני מתני' כאמרו לו לרבן גמליאל דהכא דסבירא ליה בארוסה נמי מוציא הבעל מיד הלקוחות וע"כ דלכ"ע אין הבעל אוכל פירות בעודה ארוסה וכסתמא דמתני' לעיל מ"ז נשאת יתר עלי' הבעל שאוכל פירות וכו' אבל ארוסה לא, אמנם רש"י בסוגי' ע"ב ד"ה אף זו וז"ל שנפלו לה כשהיא ארוסה יהא מוכרה בטל ואפילו כשהיא עודה ארוסה וכו' עכ"ל הרי פירש בהדיא דאף קודם הנשואין המכר בטל והדבר תמוה דמנא ליה הא לרש"י ולכאורה יש לומר שהוכיח כן דאם לא כן קשה איך למידים חכמים ארוסה מנשואה האיכא פרכא מה לנשואה שכן מבטל המכר מיד מה שאין כן ארוסה אף אחר שתלמוד לבטל המכר מכל מקום חל המכר מיד עד אחר הנשואין וממילא יש לומר דתו לא בטל אלא על כרחך כונת חכמים הוא שיהא המכר בטל מיד ואתי שפיר נמי הא דפירש רש"י כן הכא בברייתא ולא פירש כן מקודם במתני' והיינו טעמא משום דמכאן בברייתא מוכח כן כנ"ל:

אמנם יותר נ"ל לתרץ דברי רש"י דהנה הר"ן וסייעתי' פי' טעם דרבי שמעון אכולהו בבא דמתני' קאי כמ"ש התוי"ט משום כיון שהן נכסים ידועים אמרינן אדעתא דהכי נשאה שיפול לה נכסים ולכן בטל המקח ע"ש ואם כן זהו במכרה משנשאת אבל מכרה בארוסין ולפמ"ש אף אם המכר בטל לא מיד רק אחר נשואין ואז אמאי בטל דליכא למימר כיון שנכסים ידועים אדעתא דהכי נשאה אדרבה הרי אחר שמכרה נשאה ולא התנה עמה איהו דאפסיד אנפשי' ואם כן קשה לי מאי פריך הש"ס לתי' א' אי ודאי בזכותו כי מכרה ונתנה אמאי קיים ולפמ"ש הרי איכא טעמא בדבר ונראה לי דצריך להבין לשון זה שאמרו לרבן גמליאל אם זכה באשה לא יזכה בנכסים איך תלי זה בזה וגבי נשואין בסיפא פי' רש"י לקמן ע"ב בברייתא אם זכה באשה למציאתה ומעשה ידיה והפרת נדריה לא יזכה בנכסים שתקנו וכו' עש"ה אבל בארוסה קשה טובא ונראה לומר דהרי רבי שמעון אכולהו בבא קאי כנ"ל והוא הדין אליבי' דאמרו לרבן גמליאל בנתארסה יהיה המכר בטל אמר רבי שמעון דוקא בנכסים ידועים סבירא להו לרבנן הכי וטעמא כמ"ש הר"ן הנ"ל וצריך לומר דאדעתא דהכי קדשה מעיקרא שידע שיפול לה נכסים וכיון שכן הוי ליה כמו שקדשה על תנאי ואם המקח קיים נתבטל התנאי ואינה ארוסתו שנתבטלו הקדושין וזהו התמי' שאמרו לו לרבן גמליאל הואיל וזכה באשה ופירש רש"י שהי' ארוסתו דייקא לא יזכה בנכסים לבטל המקח דממה נפשך תרתי דסתרי הוי דהוי ליה כאלו קדשה על תנאי כנ"ל ואם כן טעמא דאמרו לו אתי שפיר פירוש רש"י אליבייהו דיהי' המכר בטל מיד בעוד שהיא ארוסה משום ממה נפשך הנ"ל כיון שזכה באשה שהיא ארוסתו והבא עליה בסקילה ע"כ לקיים תנאו שקדשה אדעתא דנכסים הידועים לו והמכר בטל מיד ודוק:

והנה רש"י פירש בתי' א' בזכותו נפלו וז"ל כבר זכה בה ובנכסיה עכ"ל ונראה לי פי' משום דקשה ליה לרש"י מאי בזכותו הרי בעודה ארוסה אין לו שום זכות בנכסיה לזה כתב רש"י כבר זכה בה ובנכסיה ורוצה לומר כדברי חכמים אם זכה באשה לא יזכה בנכסים ואם כן פריך הש"ס שפיר אי היינו טעמא דלכתחלה לא משום קושי' חכמים דיעבד אמאי קיים המכר הרי תרתי דסתרי הוא כנ"ל אם זכה באשה וכו' כיון דאדעתא דהכי קדשה ועל זה משני הש"ס אימר בזכותה ואם כן על הנשואין שפיר יש לומר אדעתה שיפלו לה נכסים נשאה אף דספק הוא שמא ישתדפו הנכסים ולא יפלו לה או בענין אחר יפסידם מכל מקום מחית נפשי' לספיקא ומכרה בטל אבל בארוסה דאיכא עוד ספיקא שמא לא תבא לידי נשואין הוי ליה אם כן ספק ספיקא שמא לא יגיעו לה ואם תמצא לומר יגיעו לה שמא לא תבא לידי נשואין ולכתחלה מכל מקום לא תמכור דשמא נחית לספק ספיקא נמי אבל בדיעבד מהני דליכא למימר אדעתא דהכי קדשה והיינו טעמא דרבן גמליאל דפליג וקושי' המקשן היה רק כמו שפיר קאמרי רבנן ומשני כנ"ל משום ספק ספיקא לא אמרינן אדעתא דהכי קידש לבטל מכירתה אבל לכתחלה חיישינן שמא מכל מקום נחית לספק ספיקא וקדשה אדעתא דהני נכסי מה שאין כן ביבמה הרי ליכא למימר הכי שקדשה הראשון אדעתא שיפלו לה נכסיה לאחיו היבם לכן תמכור לכתחלה משום אין ספק מוציא מידי ודאי ולא קשה מידי ודוק:

פי' רש"י ד"ה ה"ג ורבי חנינא בן עקביא דאמר כמאן כבית שמאי בתמיה דהא בית הלל וכו' ואם בא לוקח לבית דין לימלך וכו'. ותמוה מאי בעי רש"י בפי' זה ומנא ליה הא דלמא הפי' כפשוטו ותוי"ט הרגיש עלי' וכתב שדעתו לתרץ בזה קושית תוס' הנ"ל ד"ה סיפא ע"ש ותמוה דאם כן הוי ליה לרש"י לפרש כן מיד במתני' או בגמ' ולמה המתין עד כה, ועוד קשה טובא אם כן מאי פריך כלל הרי שפיר קאמר רבי חנינא בן עקביא מוכרת וכו' שהיא רשאי למכור ובית הלל דאמרי לא תמכור רוצה לומר שנותנין עצה ללוקח שלא יקנה ונראה לי דקשה ליה לרש"י איפכא אמאי ניחא לי' אי סבירא ליה כבית שמאי עדיפא הוי ליה לגמרא להקשות דהוא דלא כמאן לא כבית הלל ולא כבית שמאי דעל כרחך לכן פירש בית שמאי אלא במוכרת בארוסין אבל משנשאת אף לבית שמאי לא תמכור לזה פירש רש"י דהא לא קשה דיש לומר שפיר כבית שמאי סבירא ליה ולא תמכור דבית הלל פי' נותנין עצה ללוקח אם כן תמכור דבית שמאי ר"ל אין נותנין לו עצה ובשנשאת דמודה בית שמאי לא תמכור ר"ל נמי נותנין עצה ללוקח אבל היא רשאי למכור והיינו במוכרת דרבי חנינא בן עקביא כי קושי' הנ"ל לאמת והוי ליה שפיר כבית שמאי אבל אם כן לבית הלל נמי נחית דרגא כמו לבית שמאי וסבירא ליה משנשאת אינה רשאי למכור ואם כן רבי חנינא בן עקביא דלא כבית הלל ופריך שפיר כנ"ל ודוק:

תוס' ד"ה אבעי' להו וכו' בפי' רש"י וכו' בלשון א' פי' דקאי ארישא עד שלא תתארס וכו' ואפילו בדיעבד מכרה בטל וכו'. וקשה לי אם כן פשיט מברייתא דמכרה בטל מאי פריך הש"ס אחר זה על רב ושמואל כמאן לא כרבי יהודה וכו' דלמא כאמרו לו דרבי יהודה סבירא ליה לפי' א' דרש"י ויש לומר דאמרו לו אף בנתארסה סבירא ליה המכר בטל ואלו רב ושמואל אמרי וניסת דוקא וליכא למימר דהאי וניסת דנקטו רב ושמואל במלתייהו לא קאי רק אנפלו לה משנתארסה דסמיך לי' אבל בעד שלא נתארסה אף מכרה בעודה ארוסה הכי סבירא להו דאם כן למאי נפקא מיניה נקטי כלל וניסת הרי קל וחומר הוא בנפלו משנתארסה דאף מכרה בעודה ארוסה מכרה בטל אבל קשה לפמ"ש דעל כרחך מכרה בעודה ארוסה דבטל ל"ל מיד בטל דהרי עדיין אין לבעל שום זכי' בהם בעודה ארוסה אלא הפירוש אחר הנשואין בטל מה שמכרה בהיותה ארוסה ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה מאי פריך הש"ס לרב ושמואל כמאן וכו' דלמא כאמרו לו סבירא להו ללישנא קמא דרש"י ובאמת אפילו מכרה בעודה ארוסה נמי קאמרי דבטל מכרה והא דנקטו במלתייהו וניסת רוצה לומר אחר שניסת בטל מה שמכרה בעודה ארוסה ולא מקודם כנ"ל, והיה נ"ל דרש"י ד"ה אף זו וכו' שכתב וז"ל יהא מכרה בטל ואפילו כשהיא עודה ארוסה וכו' וזהו לאפוקי מפי' הנ"ל אלא מכרה בטל מיד ותמוה דמנא ליה לרש"י הא ויש לומר רש"י לטעמי' לפי' א' ק"ל לפי פשיטות הגמ' אם כן מאי פריך על רב ושמואל כנ"ל ומזה הוכיח דר"ל המכר בטל מיד ואם כן אי סבירא להו לרב ושמואל כאמרו לו מאי וניסת דאמרי' אבל באמת אף לפי פירושי הנ"ל נמי אתי שפיר דאם הפירוש בדברי רב ושמואל כנ"ל לא ה"ל וניסת דאפשר לפרשו אלעיל דקאי אמציאות הדבר שמכרה כשניסת אלא הוי ליה למימר כשניסת הבעל מוציא וכו' כמובן, אי נמי יש לומר דאם כן הוי לי' למימר לרב ושמואל הלכה כאמרו לו דרישא:

ועוד נ"ל דהנה לשון רש"י ד"ה או דלמא וכו' ובעי למימר מכרה בטל ותמוה מאי בעי למימר דכתב הרי באמת הכי סבירא ליה ובשלמא לרבי חנינא בן עקביא בברייתא דאמר לא כך השיבן וכו' חזרו בהן כמ"ש רש"י על ידי תשובה נצחית שהשיב להם א"ל ר' מכרה עד שלא ניסת נראין דבריך וכו' אתי שפיר לשון רש"י דבעי למימר אבל הרי הש"ס נקט באמת האבעיא לרבי יהודה היכן קאי האמרו לו ולדידי' הרי לא חזרו בהם וקשה כנ"ל, ועוד רש"י בד"ה אלכתחלה כתב וז"ל פליגי ואמרי אמאי מוכרת וכו' ואחר כך בד"ה או דלמא אדיעבד פליגי ובעי למימר וכו' הוי ליה למימר נמי פליגי ואמרי וכו' כמובן ועוד רש"י בד"ה אף זו וכו' יהא מכרה בטל וכו' ותמוה דשינה מלשון הגמ' דנקט ברייתא אף זו מכרה בטל ורש"י הוסיף תיבת יהא וכו' והוא גורע כאלו האמת אינו כן אף לדידהו, ונ"ל דהנה במשנה נפלו משנשאת נקט הבעל מכל מקום הלקוחות ובסיפא נקט נכסים ידועים וכו' ואם מכרה ונתנה בטל ונ"ל ההפרש בשינוי הלשונות על פי תי' הגמ' לקושי' תנינא לתקנת אושא ומשני מתני' בחייה ולפירות רוצה לומר אבל לא ליורשה ואם כן לא מצי תני מכרה בטל דבטל משמע לגמרי והרי אינו בטל שהרי אינו יורשה רק הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות ואם כן ברייתא דנקט א"ל מה זו מכרה בטל אף זו מכרה בטל לפי' א' דרש"י הנ"ל אף בעודה ארוסה ונכסים נפלו לה קודם שנתארסה מכרה בטל סבירא ליה והוא טפי מתקנת אושא שתקנו דוקא במכרה משנשאת ואפי' לפי' ב' דרש"י נמי במכרה בעודה ארוסה נכסים שנפלו לה אז קאמרי מכרה בטל וזה טפי מתקנת אושא ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה תנינא לתקנת אושא ואפי' טפי מתק"א כנ"ל ומזה הוכיח רש"י דעל כרחך גם לרבי יהודה רק בדרך קושי' אמרו לו לרבן גמליאל הכי ולא דסבירא ליה לאמת כן דמכרה בטל לזה כתב רש"י יהא מכרה בטל וכן ובעי למימר מכרה בטל דייקא דלפי האמת לא מכרה בטל סבירא ליה אף אחר תקנת אושא רק דבעל מכל מקום מוציא מהלקוחות הפירות כנ"ל ברור בכונת רש"י:

ואם כן ממה נפשך לא קשה מידי קושי' הנ"ל לפי' א' דרש"י דפריך שפיר על רב ושמואל כמאן דליכא למימר כאמרו לו סבירא להו דממה נפשך אי לסלקא דעתך אם כן אף באמת מכרה בטל סבירא ליה ויורשה נמי ורב ושמואל הבעל מוציא מיד הלקוחות קאמרי והוי ליה למימר נמי מכרה בטל ואי לפי מה שחזרו בהם לפי' א' דרש"י יש לומר לגמרי חזרו בהם כמובן וקשה שפיר רב ושמואל כמאן, ואם כן כי משני הש"ס דסבירא להו כרבותינו וכו' וחזרו ונמנו וכו' והפי' כפשוטו שאמרו תחלה מכרה קיים ולפי מ"ש יש לומר הפי' להיפך רבותינו הן הן האמרו לו לרבן גמליאל שאמרו תחלה בנפלו משנתארסה ומכרה אז מכרה בטל חזרו ונמנו דמכרה בעודה ארוסה מכרה חיים רק בניסת ואחר כן מכרה וגם תחלה אמרו בנפלו קודם שנתארסה מכרה קיים אף משנשאת חזרו ונמנו דמכרה בטל ואם כן מובנים יותר דברי רש"י הנ"ל במ"ש ובעי למימר מכרה בטל רוצה לומר אף שמכרה בעודה ארוסה וכן מ"ש רש"י יהא מכרה בטל אפילו כשהי' עודה ארוסה אך באמת חזרו ונמנו וכו' וניסת דייקא הבעל מוציא וכו' אבל לא במכרה בעודה ארוסה, ומכל שכן דאתי שפיר טפי לפי' א' דרש"י הנ"ל יש לומר חזרו ונמנו הן הן רבותינו האמרו לו לרבן גמליאל שאמרו תחלה בנפלו קודם שנתארסה אפילו מכרה בעודה ארוסה בטל כנ"ל חזרו ואמרו וניסת דוקא בעל מוציא וכו' ואם כן רב ושמואל סבירא להו כאמרו לו לפי' א' דרש"י וכי קושי' הנ"ל לאמת והיינו לפמ"ש לתרץ הקושי' לסלקא דעתך דמקשה אי סבירא להו לרב ושמואל כאמרו לו מאי שנא וניסת דנקטו אפילו ארוסה נמי ומשני דאמרו לו חזרו ונמנו דדוקא מכרה אחר שניסת וכנ"ל וגם לתי' השני הנ"ל שכתבתי לסלקא דעתך דמקשה אי כאמרו לו סבירא להו לרב ושמואל הוי להו למימר מכרה בטל לגמרי ולא רק הבעל מוציא וכו' כדאמרו לו בברייתא אף זו מכרה בטל יש לומר נמי כי משני סבירא להו כרבותינו ר"ל שאמרו תחלה יהא מכרה בטל חזרו ונמנו דאפילו ניסת רק הבעל מוציא וכו' ולא בטל לגמרי אם כן סבירא להו כאמרו לו לפי' א' דרש"י ולכל הפירושים האלו מדוקדקים דברי רש"י היטב במ"ש ובעי למימר מכרה בטל רוצה לומר בעודה ארוסה וכמ"ש רש"י בהדיא יהא מכרה בטל אפי' בעודה ארוסה וכו' וגם רוצה לומר מכרה בטל דייקא לפי' א' דרש"י אף בנפלו לה קודם שנתארסה ופי' ב' דרש"י מיהת בנפלו לה משנתארסה אבל במסקנא לא סבירא להו הכי דחזרו ונמנו בין נפלו לה קודם בין משנתארסה בעינן דוקא ניסת ואחר כך מכרה ואפילו כהאי גוונא אין המכר בטל רק הבעל מוציא וכו' כנ"ל: ועפי"ז נ"ל ליישב מאי דתימה לי טובא על הר"מ פכ"ב מאישות שהשמיט רישא דמתני' נפלו לה עד שלא תתארס מודים דמוכרת לכתחילה והרי"ף ורא"ש הביאוהו והר"מ לא העתיקו ותמוה ולא ראיתי שהרגיש עלי' בזה א' מן המפורשים ולפמ"ש אתי שפיר דסבירא ליה להר"מ כפי' א' דרש"י וקשה לי כנ"ל מאי פריך על רב ושמואל וסבירא ליה לתרץ כנ"ל דאמת הכי משני דרבותינו הן הן האמרו לו רק שחזרו ונמנו שתחלה אמרו אפילו ארוסה מכרה בטל וחזרו דבעל מוציא וכו' ולא בטל וגם זה בניסת דוקא ואם כן נראה לי לקרב המחלוקות בארוסה מיהת לכתחילה לא תמכור אף לאחר חזרה כמובן וכיון דקיי"ל כרב ושמואל ורבותינו לכן השמיט הר"מ דרישא דמוכרח כיון דאמרו לו פליגי וקיי"ל כן וא"ל אם כן הוי ליה להעתיק הדין דלא תמכור יש לומר אי משום דממילא משתמע איסורא כיון דלא התירא, אי נמי מספקא לי' להר"מ בהא לאחר חזרה אם חזרו מארוסה לגמרי וסבירא ליה דמוכרת לכתחילה או לא כנ"ל וכיון דמספקא לי' לא העתיקו, אי נמי מספקא לי' להר"מ איזו מהפירושים העיקר לפי' א' דרש"י יש לומר למסקנא כנ"ל דארוסה לא תמכור לאמרו לו כנ"ל ולפי' ב' דרש"י שפיר מוכרת כהאי גוונא לכתחלה וכן לפי' התוס' וכיון דמספקא לי' לכן השמיטו לגמרי אבל הרי"ף לטעמי שפי' בסוף פירקין כפירוש התוס' העתיקו שפיר עש"ה ודוק:

איברא לענ"ד נ"ל דעת אחרת עם הר"מ והוא דתמוה עוד שלא העתיק נמי הא דנפלו לה משנתארסה לא תמכור רק כתב בדין ח' שם ארוסה שמכרה קודם הנשואין מכרה קיים וכו' ונ"ל לפמ"ש המגיה במ"ל פכ"ב מאישות שם וז"ל ובדברי הרב המחבר בהל' נחלות יתבאר כך שדעתו דגבי מתנה יכולה ליתן לכתחילה ומשום הכי לא נקט במתני' אלא לא תמכור וכו' עכ"ל [וטעות סופר הוא מ"ש בהל' נחלות וצריך לומר פ"ו מהל' זכיה בסוף התשובה שמביא שם המ"ל וביאר דבריו שם בהדיא כמ"ש בכונתו עש"ה] והנה לא פי' שיחתו ולא ביאר טעמא מאי לחלק ונ"ל דרש"י ד"ה ורבי חנינא בן עקביא כבית שמאי וכו' פי' לא תמכור דבית הלל שאם בא לוקת לימלך לבית דין אמרינן לי' לא תיזבון וכו' וכבר עמד התוי"ט ע"ד רש"י הללו דמנ"ל לפרש כן ולא פי' כפשוטו ע"ש ומה שכתבתי לעיל בכונתו, אמנם לענ"ד נראה לי הא ק"ל לרבי שמעון מאי טעמא נקט מתניתן רק לא תמכור ועכ"ל כפי' רש"י הנ"ל וזה שייך רק במכירה אם בא לוקח לימלך וכו' מה שאין כן במתנה ליכא למימר הכי ואם כן נ"ל ברור דהרמב"ם נמי הכי סבירא ליה כפי' רש"י ומשום קושי' הנ"ל וכיון דלא תמכור עצה טובה הוא ולא דינא לכן השמיט הרמב"ם הא דלא תמכור בנפלו לה כשנתארסה וגם הא דתמכור בנפלו לה קודם וכמובן, ועוד נראה לומר עדיפא דלכאורה ק"ל תימה על פי' רש"י הנ"ל אם כן מאי פריך הש"ס לקמן פ"א: על רב יוסף שם דאמר כיון דאמר רבנן לא לזבין אע"ג דזבין לא הוי זביני' זביני ופריך עלי' ממתני' דבית הלל אומרים לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים ומאי קושי' הרי הכי נמי רשאי היא רק עצה ללוקח קאמר אבל התם אין היבם רשאי למכור כמ"ש רש"י שם בהדיא ד"ה כיון דאמור וכו' ויש לומר דזה נמי בכלל דאמור רבנן לא לזבון רוצה לומר הלוקח לא יקח אע"ג דזבין לא הוי זביני' זביני כמו היכא דאמור רבנן אין המוכר רשאי למכור ובזה מובן כונת אביי לקמן פ"א שם שהוצרך לחזור ולשנות דברי ר"י להקשות עלי' דא"ל וכל היכא דאמרו רבנן לא לזבון אע"ג דזבין וכו' והתנן וכו' ותמוה הוי ליה להקשות בקיצור והתנן וכו' אבל לפי שאין הפי' שוה בהא דליזבין כנ"ל לכן הוצרך לזה כנ"ל ואם כן אדרבה מהתם ראיה והוכחה לפי' רש"י הנ"ל:

והנה למסקנא לקמן פ"א לא מתרצא קושי' אביי הנ"ל על ר"י ממתני' ואנן קיי"ל כר"י דהתם ועכ"ל כתי' הנ"ל דהאי לא ליזבון ללוקח קאמר ועצה טובה הוא ולא דינא ולא דמי לדר"י דדינא הוא שאין המוכר רשאי למכור ואם כן פי' רש"י מוכרח הוא והכי סבירא ליה להר"מ וכנ"ל ונראה לומר היינו טעמא דדייק רש"י הנ"ל בלשני' אם בא לוקח לבית דין לימלך אמרינן לי' לא תיזבון וכו' ולא נקט לשני' דלא תקח אבל נקט לשני' דגמ' דלקמן פ"א דמהתם מוכח דהפי' הכי הוא וכנ"ל ודוק, ועוד נ"ל הכרח לפי' רש"י והרמב"ם בפי' לא תמכור והוא לפי פי' א' דרש"י הנ"ל קשה הגירסא בברייתא דהשיב רבן גמליאל אף זו לא תמכור שכתב בספרים והרי מודים בית הלל שמוכרת לכתחילה ועכ"ל לא תמכור עצה ללוקח הוא אבל היא רשאי למכור ולא קשה מידי ואם כן בפשוט נ"ל דהרמב"ם סבירא ליה כפי' א' דרש"י כנ"ל ופסק כברייתא וגרס אף זו לא תמכור לכן השמיט הרישא דמוכרת והא דלא העתיק הדין דלא תמכור משום דקשיין אהדדי לגי' זו מתני' וברייתא וצ"ל כפי' רש"י הנ"ל דעצה ללוקח הוא ולא דינא ובדין השמיטו ודוק:

והנה תוס' תירץ לגירסא זו אף זו לא תמכור לפירוש א' דרש"י דהכי פירושו אף זו רוצה לומר זו שממנה למדו והיינו נפלו משנתארסה וניסת לא תמכור רק לכתחילה אבל בדיעבד מכרה קיים והקשה רשב"א אם כן אמאי לא השיב להם רבן גמליאל נמי על לכתחילה אמאי מוכרת בעד שלא נתארסה מאי שנא מנפלו לה משנתארסה ע"ש ולענ"ד לא צריך להשיב על זה דפשוט הוא דיש לומר תירץ הש"ס דהקשה כך סתמא דגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ותי' רישא ודאי בזכותה נפלו סיפא אימר בזכותו וכו' ועוד לרבי חנינא בן עקביא שהשיב להם אם אמרתם בנשואה שכן זכאי במציאתה וכו' אם כן גם על לכתחילה השיב להם בזה ודוק:

ועל פי' ב' דרש"י הקשה תוס' אטו טעמא דבית שמאי אשמעינן ונ"ל דרש"י בלשונו הצח נשמר מזה שכתב ד"ה או דלמא אדיעבד נמי פליגי וכו' ותיבת נמי מיותר ונראה לי דלכאורה קשה מאי מבעיא ליה כלל הא ודאי אלכתחילה קאי משום דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואי פליגי אדיעבד הוי ליה שלש מחלוקות בדבר לבית שמאי לכתחילה תמכור ולבית הלל בדיעבד מהני ולאמרו לו בדיעבד נמי לא מהני ונ"ל משום דאיפכא נמי ק"ל אי קאי אלכתחילה טעמא דבית שמאי אשמעינן כי קושי' התוס' ולכן מבעיא ליה כיון דבכל צד צריך לסבול דוחק כנ"ל, אמנם נראה לי עוד דהכי פירושו או דלמא אדיעבד פליגי ר"ל דסבירא להו לאמרו לו בלכתחילה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה אלא בית שמאי ובית הלל בדיעבד פליגי ואינהו כבית הלל סבירא להו ואם כן לא הוי שלש מחלוקות בדבר, אמנם כן תקשי קושית התוס' ותפשוט דהכי הוא דאם לא כן וכי טעמא דבית שמאי אשמעינן ואם כן זה כונת רש"י או דלמא אבדיעבד נמי פליגי משום דיש לומר רק בדיעבד וסבירא להו כבית הלל דלכתחילה סבירא לה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה לכן פי' רש"י דזה אינו אלא דמיבעי ליה אי אדיעבד נמי פליגי ופליגי על בית שמאי ועל בית הלל והוי ליה שלש מחלוקות בדבר או נימא טעמא דבית שמאי אשמעינן ולא קשה מידי קושי' תוס' על רש"י כנ"ל, ועוד עדיפא נראה לי להיפוך על דרך זה הנ"ל לפמ"ש רש"י בדיעבד נמי פליגי אם כן יש לומר באידך צד אבעי' מבעי' לי' אי פליגי רק אדיעבד לחוד והכי פירושו אלכתחילה קאי וקושי' האמרו לו הכי הוא הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים ותקשי מאי טעמא דבית שמאי אלא ודאי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה אלא בדיעבד פליגי והאמרו לו כבית הלל סבירא להו וכנ"ל דמהתמיה שתמהו בית שמאי נשמע לבית הלל ואם כן תו ודאי לא הוי טעמא דבית שמאי ועכ"ל לפרש אם כן אידך צד אבעי' או דלמא אדיעבד נמי פליגי נמי דייקא כלשון רש"י ולא קשה מידי קושי' תוס' עליו כנ"ל וזהו כונת רש"י נמי במסקנא דפשיט שמע מינה דיעבד קאמר וז"ל מדקאמרי' לי' אף זו מכרה בטל שמע מינה דיעבד נמי קשה להו עכ"ל ר"ל ועל כרחך אדיעבד נמי פליגי על בית הלל דאי מבית שמאי נשמע לבית הלל וסבירא להו כבית הלל דבדיעבד נמי לא מהני מאי קשיא להו דנימא אף זו מכרה בטל הרי הכי סבירא להו לבית הלל וכמובן ודוק:

תוס' ד"ה לא כר"י וכו' ובניסת איירי דהא משמע וכו' כאמרו לפני רבן גמליאל וכו' ואין סברא לומר דאתי' כרבותינו וכו'. ותמהו המפורשי' טעמא מאי אין סברא וכו' ועוד הגיה המהרש"א דראי' תוס' דבניסת מיירי משום דתני הבעל אוכל פירות ועוד הקשה הפלאה אי כאמרו לפני רבן גמליאל הרי אף במוכרת בעודה ארוסה סבירא ליה מכרה בטל ע"ש והנה מהרש"א נשמר מזה שפי' בהדי' כונתם היינו כאמרו לו לפני רבן גמליאל דרבי חנינא בן עקביא ולא כאמרו לו דרבי יהודה ע"ש אמנם כן סתמו דבריהם ולענ"ד אין צריך להגיה ודברי התוס' ברורים בלי שום גמגום ופקפוק עליהם והוא דצריך תחלה להבין כונת ההמשך בדברי התוס' דמאי שייכי לדבריהם להכא כמאן אתיא מתני' דלקמן הוי ליה למימר הכי בריש פרק הכותב וכמו שבאמת כתב כן הרא"ש בריש פרק הכותב כדברי תוס' דהכא ממש ע"ש ונ"ל פשוט דאי מתני' בהכרח לאוקמי כרבותינו קשה להו לתוס' מאי שנא שהקשה הש"ס לרב ושמואל כמאן לסלקא דעתך דלא אסיק מרבותינו הוי ליה להקשות אמתני' לקמן כמאן וכו' ודאי לסלקא דעתך דהתם דמיירי בכותב לה משנשאת מיירי נמי בנפלו לה משניסת דהיכי מצי מכרה בטל לא קשה מידי אמתני' כמאן דלכ"ע אתי שפיר אבל למסקנא דכותב לה בנתארסה וסבירא ליה לתוס' כדעת הרא"ש דמהני דין ודברים אין לי וכו' רק על שנפלו לה בהיותה ארוסה ולא על שנפלו לה משניסת דהוי ליה דבר שלא בא לעולם ועי' בחלקת מחוקק בא"ה סי' צ"ב ס"ק ה' וב"ש שם סק"ח ואם כן מוכח דבלא סילוק מכרה בטל וקשה להו לתוס' מתני' כמאן אי כרבותינו אם כן לסלקא דעתך הכא מאי שנא דהקשה על רב ושמואל טפי ממתני' ועל זה תירצו דמתני' יש לומר שפיר כאמרו לו לרבן גמליאל וכן תי' הרא"ש לקמן ריש פרק הכותב ואין הכרח לומר דאתי' כרבותינו וכו' וטעות סופר הוא תיבת סבר"א צ"ל הכרח והחליפו ס' בה' וב' בכ' וא' בח', אמנם כאיזו אמרו לו אתיא מתני' זה תלי' אי מיירי בעודה ארוסה ומכל מקום אי לאו הסילוק היה מכרה בטל על כרחך היה צריך לומר דאתיא כאמרו לו דרבי יהודה דוקא לזה כתבו תוס' דיש לומר בניסת מיירי ואתי שפיר נמי כאמרו לו דרבי חנינא בן עקביא וכונתם דהרי לסלקא דעתך לקמן מיירי מתני' בכותב לה משניסת ועל זה הקשה הש"ס ומסיק בכותב לה ועודה ארוסה אבל מה שאין הכרח לומר שחזר מסברת המקשן לא אמרינן אלא במסקנא נמי מיירי בניסת עכשיו רק שכתב לה בעודה ארוסה כנ"ל ברור כונת תוס':

ועוד נ"ל לתרץ קושי' הפלאה הנ"ל אי כאמרו לו כר"י אפילו קודם שניסת נמי ומהרש"א באמת כתב דכונתם על אמרו לו דרבי חנינא ע"ש ונראה לומר דהב"ש רסי' צ"ב מקושית תוס' והרא"ש דהכא דע"כ צ"ל אף שסילק את עצמו יכול לעכב שלא תמכור לכתחילה דאם לא כן לא קשה מידי קושי' תוס' ורא"ש דהא לדינא דמתני' לא תמכור לכתחילה ולזה מהני הסילוק שתוכל למכור וכתב הב"ש וז"ל ואע"ג לחנניא יכולה למכור לכתחילה מכל מקום קשה מנא ליה דמתני' אתני' כחנניא ע"ש ואם כן אם נימא דלא כבית שמאי אלא קושי' תוס' ורא"ש הוא רק לחנניא אבל לרבי יהודה לא קשה מידי דיש לומר הסילוק מהני אלכתחילה אם כן תי' תוס' ורא"ש דאתיא כאמרו לו לרבן גמליאל ר"ל שפיר כאמרו לו דחנניא ותו לא קשה מידי קושי' הפלאה הנ"ל דיש לומר לרבי יהודה אתי שפיר אף כרבן גמליאל וכי קושי' הב"ש הנ"ל לאמת, אמנם דברי הב"ש הנ"ל תמוהים אצלי וצע"ג דהרי תוס' והרא"ש שפתם ברור מללו שכתב וז"ל דהא משמע דאם לא כתב לה דין ודברים וכו' מכרה בטל והרי לרבן גמליאל מכרה קיים ואם כן איך יתרצו הקושי' דמהני הסילוק שתמכור לכתחילה והרי מתני' משמע דלולי הסילוק מכרה בטל וסילוק מהני דמכרה קיים ומשמעות זה שכ' הוא מבואר מלשון המשנה אם כן למה כתב לה דין ודברים וכו' שאם מכרה ונתנה קיים ואם כן צע"ג על הב"ש, וגם לדינא אין צריך כלל לראי' דפשיטא הוא כיון דבעל אוכל פירות יכול לעכב עלי' שלא תמכור זכותו כנ"ל:

והנה בשו"ע א"ה סי' צ"ב ס"ב כתב המחבר על נכסים שיפלו לה משניסת יש מי שאומר שאינו מועיל הסילוק וכתב הב"ש שם סק"ח אפשר שדייק כן מתוס' ריש פרק האשה שנפלו שהקשה קושית הרא"ש הנ"ל לדינא דמתני' ותירץ בענין אחר ולא תירצו כתי' הרא"ש דמהני לנכסים שיפלו אחר הנשואין שמע מינה דסבירא ליה לא מהני הסילוק ויש לדחות עכ"ל ונראה לומר כונתו לפמ"ש כונת תוס' רק לתי' הסלקא דעתך דמקשה לרב ושמואל טפי מעל מתני' משום דיש לומר כאמרו לו דרבן גמליאל אתי' ומהני הסילוק אך בנכסים שהי' לה באותו שעה אבל למסקנא דקיי"ל כרבותינו הרי לא קשה מידי ולסלקא דעתך באמת הוא הדין דהי מצי למימר אף כרבן גמליאל ולנכסים שיפלו לה אחר כך רק חדא מינייהו נקט ובזה נדחה נמי ראי' הב"ש הנ"ל סק"א שם ולענ"ד יש להכריח דינו של הב"ש סק"א הנ"ל ממ"א והוא לפמ"ש הפלאה בחי' הל' כתובה סוף סי' צ' וז"ל ונראה עוד ראיה לזה דכל היכא דאיכא איסורא לכתחילה למכור אין לגבות לבעל חוב מדאמר בבבא קמא פ"ט אמתני' דעבד ואשה פגיעתן רעה שמע מינה איתא לתקנת אושא דאי לאו הכי תזבין נכסי מלוג קשה הא ודאי אף לתקנת אושא לדינא דמתני' בנכסים שיפלו לה עד שלא ניסת מכרה קיים וכל שכן עד שלא תתארס כמבואר במתני' דריש פרק האשה שנפלו וכו' ועל כל פנים מכרה קיים לפירות דלא הי' בזה תקנת אושא ותקנת רבותינו ודאי לא נזכר במשנה כלל אם כן אכתי קשה דתזבין אותן הנכסים למאי דלא הוי ניחא להש"ס לאוקמי בדלית לה אלא על כרחך מוכרח דכיון דמבואר במתני' דאינה מוכרת לכתחילה וכפי' רש"י שם אפילו בנפלו עד שלא תתארס ממילא אין בעל חוב גובה מהם מה שאין כן אי ליתא לתקנת אושא מותרת למכור לכתחילה הגוף לאחר מיתה וכו' עכ"ל עש"ה ולענ"ד אין ראי' הפלאה ראי' דהא בפשוט יש לומר מתני' דבבא קמא אתיא נמי כאמרו לפני רבן גמליאל דמכרה בטל אף לפירות בחייה ולפי' קמא דרש"י גבי אבעי' לה אף בנפלו קודם שתתארס הכי סבירא ליה ותדע דאם כן קשה על רש"י ותוס' בריש פירקין אמאי שבקו ולא הביאו ראי' זו דעל כרחך לא תמכור לכתחילה אף בנפלו קודם ארוסין דאם לא כן תקשה מתני' דבבא קמא אלא על כרחך דיש לומר מתני' דבבא קמא כאמרו לו ולפירוש' קמא דרש"י הנ"ל מיהת אין ראי' כנ"ל:

אמנם נ"ל לפמ"ש תוס' בבא קמא שם לתרץ לר"י תקנת אושא למה ותי' דנפקא מיניה בכותב לה דין ודברים אין לי וכו' ואם כן כי קאמר הש"ס בבא קמא התם שמע מינה לתקנת אושא על כרחך בכהאי גוונא קאמר נמי ובכהאי גוונא הרי גם אמרו לו לרבן גמליאל מודו דמכרה קיים כמתני' דהכותב וקשה שפיר קושית הפלאה וצריך לומר כתירוצו הנ"ל וממילא מוכרח דינו של הב"ש דאף בסילק את עצמו יכול הבעל לעכב עלי' שלא תמכור כנ"ל שוב ראיתי בהפלאה בחי' הל' כתובה רסי' צ"ב הרגיש על דברי הב"ש סק"א הנ"ל דראייתו תמוה כמ"ש לעיל והנאני וגם ראיתי בספר פני יהושע בבבא קמא פ"ט שם הקשה למאי דמוקים התם מתני' כרבי מאיר ורבי מאיר לטעמי' הרי סבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי ואם כן אף אי ליתא לתקנת אושא אינו יכול למכור הנכסי מלוג ודחק לתרץ ע"ש ולענ"ד קשה לי שפיר כיון דמתני' סתמא קתני פגיעתן רעה אף בכהאי גוונא שכתב לה דין ודברים אין לי וכו' משמע ושמע מינה איתא לתקנת אושא ומוכח דינו של הב"ש הנ"ל כנ"ל ודוק:

תוס' ד"ה לימא וכו' תימא לר"י והא תקנת אושא הוי אפילו בנפלו לה מן הארוסין או קודם כדמשמע בהחובל וכו'. ונראה לי לתרץ בס"ד דהנה התוי"ט כתב דרבי שמעון אכולהו בבא דמתני' מהדר ואפילו אמשניסת והביא ראיה מהטור ותמה אשו"ע דלא סבירא ליה הכי ע"ש והנה לא ראה התוי"ט ספר הרא"ה שכתב בהדיא להיפוך וז"ל רבי שמעון חולק וכו' פי' אסיפא קאי עד שלא ניסת וכו' אבל בנפלו לה משניסת בהא כ"ע מודו וכו' ולא שני לן בהו כלל וכו' ע"ש אמנם דעת רש"י נראה לי דסבירא ליה כתוי"ט הנ"ל והטור ולא כהרא"ה והוא מדכתב רש"י ד"ה ידועין מקרקעי וכו' ועל מנת וכו' שהי' מצפה שתפול לה אותה ירושה עכ"ל הרי דגם בנפלו משניסת קאי רבי שמעון לחלק בין ידועים לאין ידועים, ודעת תוס' נראה לי דפליגי בזה על רש"י וסבירא ליה כהרא"ה כמו שאבאר דלכאורה נ"ל ראי' לשיטת הרא"ה והמחבר הנ"ל דקשה לי מאי טעמא לא פריך הש"ס אמתני' דריש פרק הכותב נמי תנינא לתקנת אושא ולתרץ נמי מתני' בחייה ולפירות כדמקשה ומשני הכא ועי' הרא"ה לקמן ריש פרק הכותב הרגיש בזה ומהר"ם שיף ופני יהושע שם, ועוד קשה לי מאי פריך כלל הכא תנינא לתקנת אושא דלמא באושא בנכסים שאין ידועים לבעל ומתני' בידועים דוקא לתנא קמא דרבי שמעון פריך דלא מחלק בזה אבל לשיטת הרא"ה אתי שפיר בפשיטות טפי דהרי אנפלו משניסת פריך הש"ס תנינא לתקנת אושא וגם רבי שמעון לא מחלק בזה בין ידועים לאינם ידועים ופריך שפיר אבל מתני' דריש פרק הכותב דמיירי על כרחך בנפלו לה עד שלא ניסת וניסת כמ"ש תוס' הנ"ל דעל הנכסים שנפלו משניסת סבירא ליה דלא מהני הסילוק לק"מ התם תנינא לתקנת אושא דנקטי' כי קושי' תקנת אושא בנכסים שאין ידועים ומתני' בידועים דוקא המכר בטל זולת סילוקו כנ"ל:

ועוד נ"ל ראי' להרא"ה הנ"ל דהפלאה הקשה לר"י נכסים שאין ידועים אין הבעל אוכל פירות כמ"ש הפוסקים ומוכח בגמ' לקמן ע"ט דאי עשאום כנכסים שאינם ידועים אם כן לא תמכור דמתני' צריך לומר משום ירושה כמ"ש הר"ן וממילא מכרה קיים ומכרה בטל נמי לענין ירושה קאי ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה תנינא לתקנת אושא, ועוד הקשה הרי ר' יוסי ברבי חנינא נכסים שאינם ידועים מטלטלי על כרחך הבעל אוכל פירות כמתני' נפלו לה כספים וכו' ולא תמכור משום הפירות ולר"י נמי הכי הוי ליה למימר נכסים שאינם ידועים יש לו פירות להבעל ע"ש ולשיטת הרא"ה לא קשה מידי כיון דבנפלו משניסת גם לרבי שמעון אין חילוק אם כן מתני' דנפלו לה כספים דאיירי בה נמי רבי שמעון דבעל אוכל פירות יש לומר בניסת דוקא אבל בנפלו עד שלא ניסת גם ר' יוסי ברבי חנינא אין לבעל פירות במטלטלי לרבי שמעון ולכ"ע לא תמכור משום ירושה ותקנת אושא הוא בנכסים שאינם ידועים לכ"ע אבל מתני' בידועים ועי' הפלאה ואם כן תוס' שהקשו הרי תקנת אושא הוא אף בנפלו מן הארוסין ותמוה הרי אמרו לו לרבן גמליאל אף בעד שלא ניסת וניסת מכרה בטל סבירא ליה וקשה תנינא לתקנת אושא וצריך לומר דסבירא ליה לתוס' כהרא"ה דבכהאי גוונא לא קשה מידי דיש לומר תקנת אושא על נכסים שאין ידועים רק אמשניסת פריך וכנ"ל והקשה תוס' שפיר הרי יש לומר תקנת אושא הי' בנפלו מן הארוסין ובנכסים שאין ידועים ועל זה אין ראי' לתוס' מבבא קמא פ"ט דהתם עבדי מלוג דכמקרקע דמי והוי ליה נכסים ידועים אבל באין ידועים ונפלו מן הארוסין יש לומר דלא תקנו והקשה הש"ס שפיר, ולכאורה קשה על רבי שמעון במתני' דלא תמכור ל"ל דנקט גבי ידועים וגבי אין ידועים הרי באין ידועים פליג על אמרו לו לרבן גמליאל וסבירא להו כרבן גמליאל דמכרה קיים והרי רבן גמליאל אם מכרה וכו' קאמר ולא לכתחלה ואם כן רבי שמעון דלא פליג בזה ל"ל לחזור ולשנות הא ונראה לי לשיטת רש"י והטור ותוי"ט אתי שפיר דהא קמ"ל דקאי גם אמשניסת ורוצה לומר אף בכהאי גוונא דלכ"ע לא תמכור מכל מקום באין ידועים מכרה קיים והיינו לשיטת רש"י לטעמי' דפירש בתי' רב זביד תני וכו' דמגיה מתני' מוכרת וקמ"ל רבי שמעון דקאי אף משניסת לאפוקי מהרא"ה, אבל להרא"ה קשה וגם לתי' דריש פרק דמתני' בכל מקום לא תמכור קשה ונ"ל לפמ"ש רש"י הנ"ל ד"ה ורבי חנינא בן עקביא כמאן וכו' דפי' לא תמכור עצה ללוקח הוא אבל רשאי היא וזהו בעד שלא ניסת וניסת אבל בנפלו משניסת דמכרה בטל ודאי לא תמכור אינה רשאי ואם כן רבי שמעון בהא סבירא ליה כאמרו לו לרבן גמליאל אף באין ידועים אינה רשאי למכור:

תוס' ד"ה כתבתינהו וכו' פי' בקונטרס והודיעה לעדים שלהבריח מתכוונת ואין נראה לר"י וכו'. לענ"ד לפי אריכת לשון רש"י שלפנינו דעת אחרת עמו והוא מדנקט אינסבה ואגרשה אתאי לקמי' דרב נחמן וקרעי' לשטרה ופי' רש"י שבא לתבוע את הנכסים דייקא משמע אבל קודם הגירושין שהי' הבת אוכלת הפירות וגם אפילו אחר הגירושין אילו הי' הפירות עדיין בעיני' ביד הבת לא היתה יכולה לחזור ולתובעם ואם כן נראה לומר אדרבה רש"י נמי סבירא ליה כתוס' דהדבר ניכר ואומדנא מוכח הוא דלהבריח כיוונה ומשום הכי קשה ליה לרש"י דאפילו הפירות נמי תוכל להוציא ממנה מיהת אותן שהן בעין או אף קודם שגירשה מהאי טעמא דאומדנא דמוכח הוא לכן סבירא ליה לרש"י באמת אם לא הודיעה לעדים מוציאה ממנה אף הפירות אבל מיירי שהודיעה לעדים שאין מתנה זו מתנה אלא להבריח ולא שתזכה בהם הבת אם תתאלמן היא או תתגרש עכ"ל רש"י וקאי והודיעה לעדים על סוף לשונו שלא תזכה בהם וכו' ורוצה לומר דרק לזה כונתה להבריח ואין מתנה זו מתנה אבל לענין אכילת הפירות עד שתתאלמן או תתגרש הוי מתנה זו מתנה ממש כך הודיעה לעדים, אמנם אף לפי הבנת תוס' בפי' רש"י דכונתו שהודיעה לעדים דכונתה להבריח נמי נראה לי לתרץ קושי' תוס' עלי' דאם כן מאי טעמא דרבא דפליג עלי' ונ"ל דלשון רש"י והודיעה לעדים והוי ליה למימר להעדים בה"א הידועה אי נמי לעדי השטר מזה משמע לו דכונת רש"י הוא לעדים אחרים הודיעה כן ולא לעדי השטר ואם כן אותן העדים עם עדי השטר הוי ליה שני כתי עדים המכחישים זו את זו ואזלי רב נחמן ורבא לטעמייהו דפליגי בבבא בתרא ל"א דרב נחמן סבירא ליה אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא ורבא סבירא ליה עדוח מוכחשת היא ומיירי התם שהי' מוחזק זה שלא היה לו חזקת אבהתא כמ"ש תוס' שם ד"ה אנן וכו' והכי נמי הבת מוחזקת והאם יש לו חזקת אבהתא ורב נחמן לטעמי' אנן אחתינן סבירא ליה הכי נמי קרעיה לשטרה ורבא נמי לטעמי' דסבירא ליה עדות מוכחשת היא על ידי עדי השטר המעידים על מתנה סתם דודאי לא חתמי על עולה אם שטר פסים הוא ואוקי ארעא אחזקתיה והבת מוחזקת ולא קשה מידי:

ועוד נראה לי לתרץ תמיהת תוס' על רש"י דרב נחמן ורבא אזלי לטעמייהו ואדרבה יש להביא ראי' והוכחה לרש"י בהקדים לשון רש"י בסמוך דף ע"ט ד"ה קנינהו לוקח תיובתא דשמואל עכ"ל ותמוה מאי שנא שמואל דנקט הרי גם לרב נחמן תיובתא אמנם רש"י לטעמי' דפי' הא דרב נחמן בהודיע לעדים אם כן לא קשה מידי על רב נחמן דבפשוט יש לומר ברייתא בלא הודיעה לעדים מיירי ומודה רב נחמן אבל שמואל סתמא קאמר אם יבא שמע מינה לידי וכו' משמע אף בלא הודיעה לעדים פריך שפיר, אמנם לכאורה צריך להבין בקושי' הגמ' דנקט טעמא דכתבה לי' הכי הא לא כתבה לי' הכי קנינהו לוקח משמע דהקושי' רק מחכמים ואם כן מאי קשיא דלמא שמואל כרבן שמעון בן גמליאל סבירא דלא בעי' דכתבה לי' הכי ועוד קשה האי דיוקא דנקט טעמא דכתבה וכו' מיותר לגמרי הוא דהרי בהדיא מפורש אמרו חכמים רצה מצחק בה וכו' ונראה לומר דלשון רש"י ד"ה שטר פסים שטר פיוסים שמפייסתו לקבל מתנה זו וכו' ובד"ה עד שתכתוב בשטר זה וכו' דייקא משמע דבשטר המתנה עצמה נכתוב הפיוס הזה ואם כן גם מרבן שמעון בן גמליאל קשה ואם כן נראה לומר האי דיוקא דנקט באמת לא קאי אדברי חכמים דאין צריך לדיוקא דבפי' אמרו כנ"ל, אבל שלא נאמר לתרץ כרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה להכי נקט דיוקא על רבן שמעון בן גמליאל נמי טעמא דכתבה לי' הכי דייקא הפיוס בשטר המתנה עצמה הא לאו הכי לא מקשה לשמואל ולפי זה אתי שפיר לשון רש"י תיובתא דשמואל כנ"ל דלרב נחמן לא קשה מידי, אמנם נראה לומר בדרך אחר לשון הש"ס והוא דלכאורה קשה לשיטת רש"י מאי פריך כלל דלמא שמואל נמי בהודיע' לעדים דוקא קאמר כמו רב נחמן וברייתא בלא הודיע' מיירי יש לומר כדי לדחות תי' זה נקט הש"ס להקשות מדיוקא וקאי אחכמים ומרבן שמעון בן גמליאל באמת לא קשה מידי כיון דעצה קמ"ל הרוצה שתבריח וכו' כיצד היא עושה כותבת וכו' יש לומר הוא הדין נמי בהודיע' לעדים מהני וחדא מנייהו נקט עצה דאין צריך להודיע' לעדים רק היא כותבת בכתב ידה בלא עדים כלל שטר פסים בתוך שטר המתנה עצמה כנ"ל אבל מחכמים דאמרי זה לא מהני עד שתכתוב וכו' דייק שפיר מלשון זה משמע דליכא תו שום תקנה אחרת עד שתכתוב לו מהיום וכו' ואם איתא הוה ליה למימר תקנה אחרת גם כן רצה וכו' עד שתכתוב לו מהיום או עד שתודיע לעדים אלא על כרחך דלא מהני הודעה לעדים גם כן וקשה שפיר ולפי זה גם על רב נחמן קאי הקושיא והדרא קושיא לדוכתה מאי שנא דנקט רש"י תיובתא דשמואל:

ונ"ל דהנה לקמן דף י"ט איתא דרב נחמן סבירא ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ורבא סבירא ליה אין צריך לקיימו והאומר שטר אמנה הוא שטר פסים הוא זה אינו נאמן ושמואל סבירא ליה נמי אין צריך לקיימו בבבא בתרא קנ"ד ועי' רשב"ם ותוס' שם קנ"ה ורבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה בבבא מציעא ז' נמי אין צריך לקיימו ע"ש וכתבו תוס' לעיל י"ט. ד"ה אימא וכו' דרב נחמן אין נראה לו לחלק בין הלוה לעדים ואפילו באמנה לרב הונא ע"ש ואף רב נחמן גופי' דסבירא ליה התם בעדים דאין נאמנים היינו באמנה דוקא ומשום דעושים את עצמם רשעים ואעולה לא חתמי מה שאין כן הכא מברחת הרי יהבי רבן שמעון בן גמליאל ורבנן עצה כיצד תעשה הרוצה להבריח עכ"ל דלא עולה הוא שטר כזה ואם כן למאן דאמר צריך לקיימו הכי נמי כן ואם כן לא קשה מידי קושי' תוס' על רש"י דאזלי לטעמייהו בהודיעה לעדים והן עידי השטר מתנה מעידים עכשיו שהם חתמו על מברחת ורב נחמן לטעמי' סבירא ליה צריך לקיימו ונאמנים לפוסלו לכן קרעי' לשטר ורבא לטעמי' סבירא ליה אין צריך לקיימו ואפילו עדים לא אלימי לארועי שטרא לכן לא אתי על פה ומרעי' לשטרא ואם על רב נחמן לא קשיא מידי מברייתא מרבנן דיש לומר כרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה והא דרבן שמעון בן גמליאל נמי בעי מיהת שטר פסים דוקא וכנ"ל היינו משום דרשב"ג לטעמי' סבירא ליה אין צריך לקיימו לכן לא סגי לי' בהודעה לעדים דלא אתי על פה ומרע' לשטרא אבל רב נחמן לטעמי' צריך לקיימו סבירא ליה ומהני הודעה לעדים אבל שמואל לטעמי' דסבירא ליה נמי דאין צריך לקיימו ואפילו עדים לא אלימי לארועי שטרא כמ"ש רשב"ם בבא בתרא קנ"ה הנ"ל בהדיא ע"ש קשה שפיר מרשב"ג וגם מרבנן וטעמא דלא הוי כהאי גוונא דהכא עולה משום דמקבל מתנה אוכל הפירות מיהת לא דמי לאמנה ופסים דעלמא אלא הוי ליה כמו תנאי היו דברינו וכ"ה ברא"ש בשמעתין להדיא דקרי לי' הכי ובהדיא מסיק רב נחמן לעיל י"ט תנאי היו דברינו נאמנים עי' שם ואם כן שיטת רש"י נכונה ולא קשה מידי עליה:

ועוד נ"ל דהרא"ש הקשה עוד על רש"י אם כן אף במקצתן נמי לא קנה כיון דהי' תנאי ע"ש ונראה לי דרש"י סבירא ליה באמת ההוא עובדא במקצתו הי' והי' קשה ליה לרש"י ממה נפשך אי הי' בכולה מאי טעמא דרבא ואי הי' במקצתה מאי טעמא דרב נחמן לכן פי' רש"י דמיירי במקצתה והודיעה לעדים וטעמא דרבא כנ"ל וקצת ראיה נראה לומר דרש"י הוכיח דעובד' הוי במקצתה מדהקדימה להבריחם קודם נשואין על כרחך לומר דנכסים ידועים היו דאילו שאין ידועים הרי גם אחר נשואין היתה יכולה להבריחם דמכרה ומתנתה קיים ואי משום לכתחילה דלא תמכור הרי משמע דקודם נשואין עשתה כן וכבר היתה ארוסה וארוסה נמי הרי לא תמכור לכתחי' ועכ"ל כמ"ש לעיל בשם המ"ל דלא תמכור דוקא אבל מתנה שרי לכתחילה, וסבירא ליה לרש"י דמסתמא הי' לה גם כן עוד נכסים שאין ידועים נמי דהרי אלמנה היתה כמ"ש רש"י ואתפסה בעלה צררי רק אותן שאין ידועים לא הבריחה ואם כן הוי ליה במקצתם וכנ"ל ודוק:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה