חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף עא:
צריך להבין טעם לחלק בנאמנות עד אחד באיסורין ולא בממון הרי ק"ו הוא דאיסור חמור טפי מממון דספק איסורא לחומרא וכו' ונ"ל דהא דבעי' בממון דוקא ב' עדים אבל עד אחד חיישינן למשקר אף דאיכא חזקה אין אדם חוטא ולא לו חיישינן שמא שכרו ועי' בגיטין דף ס"ז אע"ג דאיכא חזקות כשרות שלא יעיד שקר בשביל ממון נ"ל לפמ"ש תוס' כתובות פ"ט ע"ב בשביל חימוד ממון ליתא לחזקה אין אדם מעיז ועי' ב"ש סי' פ"ה וחזקה זו נמי דאין אדם מעיז הוא מצד חזקת כשרות אם כן היינו טעמא דעד אחד אין נאמן בממון משום שמא שכרו אבל באיסורין לא שייך זה והיינו טעמא דנאמן עד אחד משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו ועי' פני יהושע גיטין נ"ד מזה והא דנאמן עד אחד באיסורין אף על שלו התם אין צריך לטעם כי אדם נאמן על עצמו יותר מק' איש ואם כן אם גם באיסור שייך חימוד ממון נמי אין עד אחד נאמן ומאי מייתי אם כן ראיה מקרא וספרה לה דנאמנת על ספירת הנקיים התם ליכא משום חימוד דכתובה דרבנן ואף שאר כסות וכו' מכל מקום מה לה לשקר בשביל זה מה שאין כן אם אחר תשמיש ראינו שמלוכלכים בגדיה בדם והיא אומרת שממקום אחר נתלכלכלו מנא ליה שנאמנת על זה דלמא משום חימוד ממון שלא תפסיד כתובתה אומרת כן ומשקרת ונ"ל דקשה איפכא מאי צריך הש"ס להקשות כלל דנסמוך עלי' וכו' בלאו הכי נמי אף אם אינה נאמנת אי נמי שותקת או אלמת נמי תקשה אמאי תצא בלא כתובה כיון דאיהו לא ידע ושמא ממקום אחר נתלכלכו והוי ליה איני יודע אם פרעתיך דחייב ונראה לומר דקורבה דאורייתא הוא ואם כן בלא דבורה אמרינן ודאי מגופה אתי דהוי ליה קרוב ואם כן נראה לומר דוקא בספק שקול בלא דבורה אמרינן משום חימוד ממון משקר אבל אם בלא דיבורה הוי נקטי' להיפוך מדבריה לודאי משקר כהאי גוונא אינו משקר משום חימוד ממון וכיון דכהאי גוונא בלא דבורה הוי אזלינן בתר קורבה פריך תו שפיר דנסמוך עלי' ועי' סברא כזו ברא"ש שבועות מ"א דאי נימא במיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם וכו' משום שאינו רוצה בשקר זה שיחשדוהו למשקר משום הרוצה לשקר ירחוק עדותו עש"ה:
ועפ"ז מדמיית' ראיה מקרא וספרה לה עכ"ל משום דקרא סתמא כתיב אפילו אם בגדיה מלוכלכים בדם נאמנת לומר מכל מקום ספירת נקיים הם וממקום אחר הם מלוכלכים ונאמנת אף נגד קורבה ואם כן מתורץ היטיב קושי' תוס' ריש גיטין שהקשה לסלקא דעתך דריש פירקין האשה רבה דאפילו באתחזק איסורא נאמן עד אחד מטבל הקדש וקונמות אם כן וספרה לה למה לי ולפמ"ש אתי שפיר דאיצטרך לכהאי גוונא שבגדיה מלוכלכים בדם דהוי ליה קורבה והוי אמינא קורבה עדיף מחזקה ואף שעד אחד נאמן נגד חזקה מכל מקום נגד קורבה לא קא משמע לן וספרה אמנם כן קשה האמת דנדחה ביבמות שם דליכא למילף מטבל וכו' דנאמן נגד חזקה מכל מקום נילף לה מנדה אף דלא איתתזק איסורא כמ"ש תוס' ריש גיטין שם מכל מקום כמו דנאמן נגד קורבה הוא הדין נגד חזקה ועל כרחך צריך לומר להאמת אדרבה קורבה גרוע מחזקה כמובן ודוק, שוב ראיתי דאיכא פלוגתא דרבוותא באיני יודע אם פרעתיך ולא הוי ליה למידע אי חייב או לא ועי' במ"ל פ"ה משאלה ובתומים סוף סי' ע"ה ובחידושי בסוגי' דקציצה הארכתי בזה ואם כן הכי נמי הבעל לא הוי ליה למידע הוצרך גמ' לומר נסמוך עלה ולא תפסיד כתובתה מה שאין כן משום איני יודע אם פרעתיך, ועוד מבואר במ"ל שם פלוגתא דרבוותא באיני יודע אם פרעתיך ומלוה נמי טוען שמא ע"ש ואם כן לא קשה מידי דשפיר צריכין לומר נסמוך עלה דוקא שטוענת ברי כנ"ל:
ועוד נראה לי דקשה ממה נפשך קיצור או סתירה דהא דגלי קרא וספרה לה לעצמה על כרחך משום שכבר היא בחזקת טומאה וגם הוי ליה דבר שבערוה כמ"ש תוס' ריש גיטין וביבמות פ"ח ואם כן צריך קרא דנאמנת וקשה ממה נפשך בלא הא דנסמוך עלה לא תפסיד כתובתה משום דהוי ליה איני יודע אם פרעתיך דהא אפשר דממקום אחר נתלכלך ועל כרחך צריך לומר דמחזקינן ליה לריעותא דדם לפנינו שבגדיה מלוכלכים מגופה אתי משום קורבה
דאורייתא הוא כנ"ל אם כן גם השתא מאי פריך נסמוך עלה מקרא וספרה לה מנא ליה דקרא מאמינה נגד תרתי חזקות וגם קורבה בכהאי גוונא שבגדיה מלוכלכים בדם דריעותא לפנינו וקורבה דאורייתא ונראה לי דהאי ממקום אחר שכתב תוס' אין כוונתם דמעלמא נתלכלכך דכהאי גוונא באמת יש לומר אינה נאמנת נגד חזקה וקורבה אלא כונת תוס' ממקום אחר נתלכלכך מגופה ומן הצדדים או דם המכה באופן שטהור ולא הוי נגד קורבה והא דלא מקשה בלא נאמנותה נמי מטעם איני יודע אם פרעתיך נראה לומר אפילו הפוסקים דסבירא להו גם בלא הוי ליה למידע חייב בכהאי גוונא היינו בחוב מלוה וכיוצא בו אבל בחוב כתובה דרבנן שלא הלוית לו כלום לכ"ע פטור בלא הוי ליה למידע גם באיני יודע אם פרעתיך דמקולי כתובה הוא ועי' בהפלאה לעיל י"ב ע"ב דלא סבירא ליה לחלק בזה, ועדיין קשה אם כן ה"ל לש"ס לשנויי דהכא מיירי שטוענת מעלמא ממש אתי הדם ולא מגופה כלל ואינה נאמנת דה"ל נגד חזקה וקורבה:
ואי בעית אימא כדרב יהודה דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכינותי' בעלה לוקה עליה משום נדה, ודקדק הרמ"א בתשו' סי' ב' מ"ש בעלה דנקט הוי ליה למימר היא עצמה תלקה משום נדה ועל כרחך משום דלא מלתא פסיקא הוא בדידה שיודעת האמת מהני לה אמתלא גם לרמב"ן ורמב"ם דסבירא להו לא מהני לה אמתלא כיון דעבדה מעשה שלבשה בגדי נדותה היינו לגבי בעלה דוקא עש"ה וניחא לי לפי זה עוד מאי שנא לוקה דנקט במזיד אם התרו בו הוי ליה למימר בעלה חייב עליה חטאת משום נדה בשוגג ועוד מאי שנא בעלה דנקט הוי ליה למימר בועלה דהא גם בפנויה איכא איסור נדה כמו בנשואה וכמ"ש בריב"ש הובא בשו"ע ריש הל' נדה וצ"ע, אמנם לתי' הרמ"א דדוקא בעלה לוקה ולא היא עצמה ביש לה אמתלא ונראה לי להסביר טעמא דלמלקות בעינן התראה וקיבל עליו התראה דוקא ולכן הבעל שלא ידע אמתלא שלה וקיבל עלי' התראה הוי ליה מזיד ולוקה שפיר אבל היא שנותנת אמתלא משום הכי קבלה עליה התראה שסמכה על האמתלא שלה ואינה לוקה ומה שאין כן בשוגג לענין חטאת באמת שניהם חייבים כמתני' דנדה דף י"ד ונקט בעלה לרבותא דבועלה בפנויה בזנות שבא עליה שלא ברשות פשיטא דמזיד גמור הוא ולא מהני לי' אמתלא דידה ולוקה ואפילו בעלה נמי לוקה עליה קמ"ל דינא דרמב"ן דלא מהני לה אמתלא לגבי בעלה כנ"ל:
ולולי דברי הרמ"א הי' נ"ל לתרץ קושייתו מאי שנא בעלה ולא היא, וקושייתינו מאי שנא בעלה ולא בועלה, ומאי שנא לוקה ולא חטאת דנקט, דהנה בשו"ע אה"ע סי' קט"ו קיי"ל דוקא שהוכחשה בעדים מפסדת כתובתה והקשה הח"מ ס"ק ד' בשמשתו נדה אמאי מפסדת על ידי עדי יחוד לבד ניהמנה לדידה אם תאמר קודם תשמיש אמרה לו טמאה היא ע"ש, ונ"ל דתמוה לי סידורא דמתני' מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה כיון דכרת חמיר ממיתה בידי שמים כמ"ש רש"י ס"פ ספק אכל והכ"מ וראב"ד ומ"ל פ"ד מביאת מקדש שכרת הוא וזרעו, ושגגתו חטאת מה שאין כן במיתה בידי שמים אם כן הוי ליה טבל ונדה זו ואין צריך לומר זו, ונראה לומר לרמב"ם ושו"ע באה"ע רסי' כ' בקריבה דגילוי עריות לוקה מדאורייתא אם כן משמשתו נדה דמתני' בחיבוק ונישוק או משמש דרך איברים או בנשיקת אבר בלא הכנסת עטרה מיירי דהוי ליה רק איסור לאו ומעשר בזמן הזה דאורייתא סבירא ליה דהוי ליה משמשתו נדה לא זו אף זו ועי' בכ"מ ספ"א מתרומות אי ילפינן גם מעשר מחלה ותרומה דבזמן הזה דרבנן, ואם כן בכהאי גוונא שפיר אפשר שהיה חיבוק ונישוק בפני עדים, וקושית הש"ס אי דידע נפרוש אי דלא ידע נסמוך עלי' הכל קאי אחיבוק ונישוק דבכהאי גוונא מיירי משמשתו נדה דמתני' אם כן כי משני נמי כדרב יהודה וכו' הוחזקה נדה וכו' בעלה לוקה עליה משום נדה ריש לקיש נמי לוקה על קריבה דגילוי עריות דהוא רק לאו גרידא וליכא חטאת בשוגג שאין זדונו כרת לכן דוקא נקט לוקה ודוקא נקט בעלה דיש לומר לוקה על הקריבה לבד מה שאין כן אי הוי נקט בועלה לא אפשר לפרש אלא בעילה ממש ובאמת גם על הקריבה לוקה, ואם כן נ"ל עוד כיון דאשה קרקע עולם היא אלא בעריות גלי לן קרא הנפשות העושות דרחמנא אחשבה להנאתה מעשה כמ"ש בבבא קמא ל"ב. ובתוס' שם וברש"י כריתות דף ג' וביבמות דף ה'. וסוף דף ל"ג ומינה מהאי טעמא ילפינן תו גם חייבי לאוין ואפילו שאינם שוים בכל כמ"ש פ"ד: ודוקא ביאה עצמה, אבל לאו דקריבה דגילוי עריות בחיובי כריתות מהיכי תיתי לרבות נשים דהא ונכרתו הנפשות העושות כתיב אבל הנאת חיבוק ונישוק מדידיה לדידה לא אשכחן דהוי ליה מעשה ורמב"ן הרי פליג וסבירא ליה גם לדידיה ליכא אזהרת לאו בקריבה לחוד, גם הרמב"ם מודה מיהא דהיא אינה מוזהרת בלאו זה ועל כל פנים אינה לוקה משום דלא עבדה מעשה וכלן נקט בעלה לוקה עליה ולא היא עצמה כנ"ל אלא די"ל בחיבוק ונישוק אי לקי עלי' לרמב"ם על כרחך הנאה זו מעשה היא אם כן אם היא עושה חיבוק ונישוק לדידיה הרי היא עבדה מעשה וגם כן לוקה היא, אבל לשיטת הרמב"ן ניחא טפי דמשמש שנשיקת אבר באותו מקום נראה לי גם הרמב"ן מודה דבחייבי כריתות איכא בכהאי גוונא לאו דלא תקרבו לגלות ערוה והאיכא למאן דאמר דזו הוא העראה דחייב כרת עלי' כגמר ביאה, ונהי דאתותב בזה וקיי"ל העראה זו הכנסת עטרה אבל לאו מיהא איכא בנשיקת אבר [ולכ"ע ודאי איסור דאורייתא איכא משום חצי שיעור דאסור מן התורה בכל מקום] ובכהאי גוונא איהי לא עבדה מעשה לכן נקט בדוקא בעלה לוקה עליה אנשיקה גם כן מה שאין כן היא עצמה אינה לוקה כנ"ל:
שוב ראיתי דרש"י בפי' החומש פרשת אחרי ז"ל לא תקרבו להזהיר הנקיבה כזכר לכך נאמר לשון רבים, והוא מתורת כהנים, אם כן להרמב"ם על כרחך גם היא מוזהרת אלאו דקריבה דגילוי עריות והיינו כנ"ל חיבוק ונישוק מדידה לדידיה וברא"ם שם הקשה קרא למה לי ותיפוק ליה מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים וכו' ולא קשה מידי דהא אשה קרקע עולם היא ובעונש שמענו ונכרתו הנפשות העושות אבל אזהרה מנין קמ"ל לא תקרבו להזהיר הנקיבה כזכר דייקא, ואפשר שזה בכלל תירוצו הראשון שם אשה אין סיפק בידה לעשות ע"ש ורוצה לומר לפי שהיא קרקע עולם, ולשיטת הרמב"ם הנ"ל ודאי הקשה שפיר כיון דבחיבוק ונישוק גם היא עושה מעשה כמו הוא אלא דליתנהו לשני תי' הרא"מ שם על קושי' זו עש"ה אלא צריך לומר דאבעילה ממש קאי קושייתו וזו היא כונת תירוצו הא' כנ"ל: