חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף ב.
כדמפרש טעמא עכ"ל. וכלו שפת יתר הוא, ונ"ל בפשוט משום דאשכחן בעלמא דפריך הש"ס ריש ברכות תנא היכא קאי דקתני מאימתי ומשני לה, אם כן הכא שלא הקדים לן תנא שתקנו חכמים כלל בנשואין ותנא היכא קאי דתני חלוק זמנים והוה אמינא באמת האי בתולה נשאת וכו' אין הכונה שמצות חכמים הוא לעשות כן אלא מנהגי אשמעינן תנא דמעשים בכל יום כן הוא משום סימנא מלתא וקמ"ל תנא דשפיר דמי למיעבד הכי ומנהג ותיקין הוא משום טענת בתולים, אי נמי באמת היינו טעמא דמנהגא וכן משמע לשנא דנשאת שכן עושין קאמר לכן פירש"י שזה אינו, אלא הכי פירושו בתולה נשאת וכו' תקנת תכמים היא שתנשא בד' כדמפרש טעמא ומצות תכמים היא שיהיו עושין כן ופירוש נשאת ר"ל שתנשא מהאי טעמא דמפרש לאפרושי מאיסורא:
עוד נראה לי על פי מה שכתוב בש"ע יו"ד סי' קע"ט סעי' ב' נהגו שאין מתחילין בב' ובד' וכן הוא בסוף הספר פירוש הרא"ש והראב"ד על מדות וקינין פי' לרבינו דוד ז"ל לפרק ד' מיתות וזה לשונו. וכן מה ששגור בפי הכל אין מתחילין בבית דין אין בו משום חישוב עתים ושעות אלא מדרך תכמת הכוכבים וכו' ואין התחלה מצלחתו וכו' טוב להוציא את עצמו מן הספק וכו' עיין שם, ויש קצת מפרשים ר"ל לדבר מצוה מותר, ובספר קול יעקב מביא סמך לזה מש"ס דראש השנה דף ג' מנה ליה דלמלכים מניסן מנינן אמר ר"א מהכא דכתיב ויחל שלמה לבנות וכו' מתקיף לה רבינא ואימא שני בשבת ומאי פריך הא אין מתחילין בב' ובד' וכתיב ויחל לבנות אלא על כרחך לדבר מצוה מותר ע"ש, ולענ"ד טפי מוכח לה ממתני' דהכא בתולה נשאת ליום הרביעי והרי בנשואין קפדינן טפי כמ"ש בש"ע שם ובר' דוד הנ"ל ובתשובת רמב"ן המיוחסת סי' רפ"ג שאין נושאין אלא במילוי הלבנה, ומכל מקום נשאת בד' ועל כרחך משום דלדבר מצוה הוא מותר והן הן דברי רש"י שפירש תקנת חכמים היא שתנשא בד' בשבת דוקא כדמפרש טעמא לאפרושי מאיסורא ותקנת חכמים מצוה לקיימה ושומר מצוה לא ידע דבר רע. שוב מצאתי להגאון מוהר"א ווילנא זצ"ל בש"ע קע"ט הרגיש מכאן ולענ"ד ודאי הכא מצוה שאני אבל לדבר רשות אין ראיה אפילו משום ברכה כנ"ל:
ועל פי זה נ"ל לתרץ קושיית התוס' בד"ה ותנשא בא' בשבת גם אשמואל גם אברייתא טעמא דשקדו למה לי כלל ותיפוק ליה משום ברכה ונראה לי דצריך להבין מאי קשיא ליה כלל לשמואל ותנשא בא' בשבת ודלמא אין הכי נמי ומתני' חדא מינייהו נקט מהאי טעמא שישכים לבית דין ונקט טפי ליום הרביעי משום דסמוך ליום חמישי זה אחר זה דנקט התנא באלמנה, ולמה ליה דטפי הוי ליה למימר בא' בשבת בתחלת ימי השבוע כסדורא דיומא דאדרבה האי סידורא דיומי יום הרביעי ויום החמישי הסמוכים עדיפי ליה לתנא, וצריך לומר הכי קשיא ליה מכל מקום אמרו בתולה נשאת ביום הרביעי ותנשא בא' וכו' ר"ל דמתני' הוי ליה למימר ולמנקט גם שניהם בתולה נשאת ביום הראשון וביום הרביעי וכו' ועדיין קשה לפי מה שכתב דלמא נקט ליום הד' לרבותא דהוה אמינא דוקא ביום הראשון אבל ביום הד' לא משום אין מתתילין בב' ובד' קמ"ל אפילו בד' מותר ומשום דהוי ליה לדבר מצוה לאפרושי מאיסורא תקנת חכמים היא כנ"ל ומכל שכן בא' בשבת דשרי ולא צריך למתניה כלל, ונ"ל דהא גופא קשיא ליה כיון דבאמת לולי דהוי לאפרושי מאיסורא אין מתחילין בב' ובד' אם כן מאי טעמא דתקנת חכמים על ד' בשבת ותנשא בראשון בשבת דוקא ולא בד' משום אין מתחילין בב' ובד' כיון דליכא אפרושי מאיסורא, ואם כן לא מצי לשנויי משום ברכה נשאת בד' ונבעלת בה' א"ל לא הוי ליה לתקן נשאת בד' דהא אדרבה אינה שעת ברכה על פי כוכבים הצומחים אז וטפי הוי ליה למימר תנשא בא' בשבת כי קושי', לכן משני שמואל משום וכו' שיהא טורח בסעודה שלשה ימים ראשון בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת ובד' כונסה ותמוה טובא האי חושבנא למה ליה למימר, אמנם לפימ"ש כונתו לומר כיון דשקדו וכו' שלשה ימים אם כן מה שנשאת בד' לא התחלה מקרי לומר שאין מתחילין בב' ובד' אלא התחלת הנשואין הוא בא' בשבת ושני ושלישי ובד' כונסה דייקא כנ"ל, ועיין ברוקח סי' רי"ו וברעיא מהימנא בזוהר פרשת עקב טעמים נפלאים בזה, שוב ראיתי להגאון מוהר"א ווילנא ז"ל בש"ע קע"ט הביא מכאן ולענ"ד נראה כמו שכתבתי:
עוד נ"ל עפימ"ש תוס' בד"ה נשאת וכו' הא דלא קתני נושאין וכו' אי תני הכי הוה אמינא אפילו בעל כרחה וכו' ותמוה הא כיון דכבר תני התם האשה נקנית מהאי טעמא לאשמעינן מדעתה אין, בעל כרחה לא, ליכא תו למטעי, ועיין באסיפת זקנים ובמפורשים, ונ"ל לתרץ דנהי דשמעינן מהתם גוף הנשואין אי מעכבא איהי בעל כרחה לא כמו בקדושין אבל כונת תוס' הוא הא תקנה דתנשא ליום ד' מיהת לא צריך לדעתה אלא נושאין ליום הד' קמ"ל נשאת ליום הד' קמ"ל נשאת ליום הד' מדעתה אין, בעל כרחה לא, והיינו טעמא כיון שאינה מתרצה ליום ד' מוכחא מלתא דחשש הלעז שזינתה תחתיו אמת כן הוא וניחא לה שתתקרר דעתו עד שיבא לבית דין ולגמרי אסור שישא אותה מעיקרא משום ספק סוטה דרגלים לדבר כנ"ל, והן הן דברי רש"י כונתו לתרץ קושיית תוס' מאי טעמא לא תני נושאין משום דהוה אמינא אפילו בעל כרחה נושאה ביום ד' כנ"ל קמ"ל תקנת חכמים היא "שתנשא" דייקא בד' גם זה מדעתה דוקא ניסת כדמפרש טעמא כנ"ל ודוק:
ועל ארבעה אשיבנו לתרץ כונת רש"י בלשונו הזהב הנ"ל עפמ"ש בחי' הרא"ה וז"ל. פירושא דהאי שמעתא הכי מסתברא דבעי' דר' יוסף לאו אשאר יומי הוי כלומר למה אמרו ברביעי ולא בשאר ימים אי משום האי טעמא דתני בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ישכים לבית דין אלא על כרחך בעי' דרב יוסף הכי הוא למה הוזכר יום ד' יותר מבאחד בשבת דהך טעמא שייך נמי בא' בשבת ומהדרינן לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו וכו' יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות לכך שנינו בתולה נשאת ליום הד' כלומר לאו לענין נשואין דלענין נשואין ודאי באחד בשבת כמו בד' בשבת אלא לענין מזונות דד' בשבת ראוי לנשואין יוחר שאם הגיע זמנה באחד בשבת אין מעלה לה מזונות ואם הגיע בד' בשבת מעלה לה מזונות אבל לכנסה ודאי רשאי באחד בשבת כד' בשבת, אמר רב יוסף מריה דאברהם וכו' אלא תליה תניא דמפרש טעמי' וכו' כלומר האיך הוא יכול לתלות משנתינו שדברים מפורשים דיום ד' ראוי לנשואין ולא יום אחר ויאמר שלא יהא יום ד' שנוי לענין הדין שהוזכר עלי' דהיינו לענין נשואין ויהא דוקא לענין אחר שלא הוזכר עליו כלל דהיינו לענין מזונות שלא הוזכר בה יום ד' כלל אלא הגיע זמן סתם משמע כל שהגיע יום ראוי לנשואין ובכלל קושי' נמי הוא גופה מאי טעמא כיון דאמרת דאחד בשבת ראוי הוא לנשואין אם הגיע זמן באחד בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות ומהדרינן אלא אי איתמר וכו' מכל מקום אמרו בתולה נשאת ליום ד' דוקא דאי משום השכמה לבית דין תנשא בא' דאיתא נמי להאי טעמא דודאי יום ד' לענין נשואין ולעכב תניא, ומהדרי שקדו חכמים וכו' עיין שם היטב, וכן כתב הריב"ש בתשו' סי' שע"ב, ואם כן הרי דרכו של רש"י בכל מקום לפרש במשנה כמסקנת הש"ס לכן פירש גם כאן תקנת חכמים היא שתנשא בד' בשבת דייקא לאפוקי מהסלקא דעתך דרב יוסף מעיקרא דלענין נשואין בא' בשבת נמי נשאת אלא יום ד' לענין מזונות קתני זה אינו אלא תקנת חכמים היא לענין נשואין שתינשא בד' ולא באחד בשבת, ותדע "כמדפרש טעמא" דייקא ר"ל כי קושי' רב יוסף על שינויא קמא דהאיך תלי תניא דמפרש טעמא וכו' דמתני' מפורש דיום ד' ראוי לנשואין ולא יום אחר וכו' וזה נ"ל נמי כונת התוס' בד"ה מפני מה וכו' והקשה מהרש"א לפי התוס' מאי קשי' לי' לרב יוסף דלמא משום הכי שבק הנפקותא המפורשת במתני' משום יום א' בשבת דלא שייכא נפקותא דמתני' ולענ"ד תוס' סבירא ליה בשינוי' קמא דמשני נפקא מינה לענין מזונות דוקא קאמר אבל לענין נשואין נשאת גם באחד בשבת ועל זה תמה רב יוסף איך סלקא דעתך דשבק נפקותא המפורשת דלענין נשואין וכו' ונכלל גם כן בקושייתא מאי טעמא אין מעלה לה מזונות וכמ"ש הרא"ה והריב"ש הנ"ל ואתי שפיר:
איברא רש"י בד"ה לכך שנינו וכו' להודיע שתקנת חכמים מעכבתו מלכנוס ואין עכבה זו שלו עכ"ל הרי בהדיא רש"י מפרש גם בשינוי' קמא לענין נשואין קאי תקנת תכמים בד' בשבת דוקא ולא כהרא"ה וריב"ש ותוס' הנ"ל, ומכל מקום שפיר יש לפרש כונת רש"י במתני' גם להס"ד אתי שפיר כנ"ל ור"ל לאפוקי מאידך פי' ראשונים הנ"ל:
עוד פי חמישי נ"ל בכונת רש"י על פי קושי' התוס' ד"ה נשאת וכו' הא דלא קתני נושאין כמו האיש מקדש וכו' ובאמת בלא ראי' מהאיש מקדש נמי קשה כיון דתקנה הוא לדידיה לאפרושיה מאיסורא בטענת בתולים מהאי טעמא הוי ליה למתני בדידי' נושאין וכו' אבל נראה כיון דמהאי טעמא דלאפרושי' מאיסורא גם באחד בשבת היה תקנה לישא אלא משום תקנתא דידה שקדו על תקנת בנו ישראל שיהיה טורח בסעודה ג' ימים דוקא ברביעי תקנו ראוי טפי למתני נשאת בדידה והן הן דברי רש"י לתרץ קושי' תוס' אמאי לא קתני טפי נושאין לכך פי' תקנת חכמים היא שתנשא בד' דוקא לטובתה ותקנתא דידה היא כדמפרש טעמא בגמרא וממילא מתורץ נמי קושית תוס' בד"ה ותנשא בא' וכו' לא בעי לשנוי' משום ברכה וכו' דהברכה טובתו ותקנתא דידיה הוא והוי לי למימר נושאין לכן מתרץ משום שקדו לתרץ גם כן לשום נשאת ועיין באסיפת זקנים:
בד"ה בשני וכו' שאם היה לו טענת בתולים וכו' ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן [סוטה דף כ"ח] מונסתרה והיא נטמאה וכו' עכ"ל. הנה מקרא זה הוא רק איסור עשה והא דלא מייתי רש"י טפי מקרא דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה שהיא בלאו יש לומר משום ר' יוסי בן כיפר לאו בסוטה לית ליה ואפילו זנאי נמי כמ"ש ביבמות דף י"א ע"ב לכן נקט מלתא דפסיקא לכולי עלמא:
ויותר נ"ל דגם לרבנן אתי שפיר דהא קרא כתיב לשוב לקחתה ולרבנן דגם מחזיר גרושתו מן הארוסין אסור מאי לשוב לקחתה הוי ליה למימר רק לקחתה אבל לשנא דלשוב וכו' משמע שכבר היתה תחתיו נשואה לכן נ"ל כמו ר' יוסי בן כיפר מתיר מחזיר גרושתו מן ארוסין הכא נמי לרבנן דמרבינן מאחרי אשר הוטמאה סוטה שנסתרה עלה נקט קרא לשנא דלשוב לקחתה דוקא נשואה שזינתה אבל ארוסה שנסתרה אינה בלאו אלא בעשה מונסתרה והיא נטמאה לכן הכא בארוסה שזינתה שפיר נקט רש"י מקרא זו אליביה דכולי עלמא ועפי"ז ניחא לי דקשה לכאורה למה ניחוש לזנות הרי כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת ואם איתא ויושבת תחתיו ומשמשתו עבדה איסורא אפילו אם תמצא לומר שזינתה על ידי שיצרה תקפה פעם אחת אבל ודאי לא תהיה יושבת אצלו באיסור כל ימיה כמ"ש בתוס' בגיטין ל"ה: סברא זו והרא"ש בפסקיו שלהי נדרים ותוס' הכא במשנה סוף ד"ה שאם וכו' אם כן ודאי היתה מודה לו, אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר כיון דאפילו איסורי לאוין שאין שוה בכל לא נפקא ליה מדר"י א"ר דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדמצרכינן קראי ביבמות פ"ד: ורש"י פי' בפסחים מ"ג השוה הכתוב וכו' לכל עונש לא תעשה אם כן איסור עשה דסוטה לר' יוסי בן כיפר ובארוסה גם לרבנן וכנ"ל האשה אינה מוזהרת דלא אמרו אלא מצות לא תעשה אפילו שהזמן גרמא נשים חייבות אבל לא איסור עשה ולכן לא תחוש היא כיון דלא עבדה איהי איסורא, וגדולה מזו דעת הרא"מ בתוס' ורשב"א שלהי נדרים בלאו דזונה היא אינה מוזהרת לכהן ותוס' דחו אותו התם באיסור לאו דזונה או דטומאה בנשואה דוקא אבל ארוסה שהוא איסור עשה בעלמא לכולי עלמא היא אינה מוזהרת כנ"ל:
ועפי"ז מובן דברי מהרש"א לקמן בשמעתין שכתב דטעמא דטענת בתולים הוי ליה תקנתא דידיה והגיע זמן בחמישי בשבת או בששי אוכלת משלו, ותמוה דהא לאפרושי מאיסור הוא תקנתא דידה כמו דידיה אבל לפמ"ש כיון דהיא אינה מוזהרת וליכא אפרושי מאיסורא גבה דידה לכן הוי ליה רק עכבה דידיה כנ"ל, ובאסיפת זקנים מייתי בשם תוספת הרא"ש תירוץ לקושיית תוס' סוף ד"ה שאם שכתב לחלק זנות דנשואה הוא דלא שייך דבעלה משמרה מה שאין כן בארוסה זנות שכיח ע"ש, ולפמ"ש בלאו הכי איכא טעם לחלק בנשואה זנות לא שייך שלא תהיה באיסור תחת בעלה כל ימיה מה שאין כן בארוסה אינה מוזהרת שכיח, אבל מה שציין רש"י כדילפינן סוטה [דף כ"ח] מונסתרה והיא נטמאה צ"ע דרש"י ר"פ כשם בסוטה [דף כ"ז:] במתני' שם פי' וז"ל ונסתרה והיא נטמאה לא ממניינא הוא דאוקימנא לטומאה ודאית בעד אחד בפרק קמא [דף ב'] וכו' עש"ה:
בתולה נשאת ליום הד'. ובירושלמי הגירסא ב"יום הד' בבי"ת וכ' הון עשיר הטעם לגירסתינו ליום הוא פירושו סמוך ליום הד' היינו ליל ה' ולא ביום ד' עצמו עש"ה ולענ"ד קצת ראיה מבעל העיטור דסבירא ליה אסור לעשות החופה קודם כתיבת הכתובה משום דלא חזיה לביאה וקשה הא ניסת ליום ד' תנן והכתובה נהגו לכותבה עד חצי לילה הרי הוי חופה קודם הכתובה, ולהון עשיר הנ"ל ניחא דניסת בליל ה' סמוך ליום ד' היינו ליל ה', אבל קשה אם כן שקדו ד' ימים ואנן שקדו וכו' ג' ימים וכו' ובד' כונסה תנן ועל כרחך ליום ד' הכי פירושו ביום הד' כמו בבי"ת וכגירסת הירושלמי והרי"ף ולא כהון עשיר הנ"ל, וקצת צ"ע על העיטור כנ"ל: והנה תוס' בד"ה בתולה הקשו דהוי ליה למימר הבתולה בה"א, ובד"ה נשאת הקשו דהוי ליה למימר נושאין את הבתולה, ונ"ל עד"ה בא התנא לרמז בתחילת משנתנו כונת זיווג ויחוד התחתון יהיה על יחוד וזיווג העליון חיבור הוי"ה ואדנ"י שם הנכתב ושם הנקרא ולכן תני ב"תולה נ"שאת וכו' בר"ת שם ב"ן, ובתולה היא מדת לילה נשאת ליום ודאי בן זוגה ליום הד' הידוע שם בן ד' אותיות הוא יום הד', והיינו טעמא דלא תני ביום בבי"ת כגי' ירושלמי אלא ליום הד' בן זוגה בעלה דמטרוניתא, ואמרו ז"ל מאי טעמא לא כתיב נו"ן באשרי על שם הכתוב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל אם כן מהאי טעמא נמי לא פתח התנא מתני' בתולת ישראל באות נו"ן נושאין את הבתולה ולא תני נמי הבתולה בה"א כדי לרמוז על שם ב"ן, וגם כטעם נער נערה ליל לילה בלא זכר בתולה איקרי ליל ולא לילה ולא הבתולה ולא נערה דה"א לכם זרע כתיב כידוע ליודעי חן:
תוס' בד"ה נשאת וכו' הא דלא קתני נושאין וכו' כמו האיש מקדש וכו' הוה אמינא אפילו בעל כרחה כדמשני ריש קידושין גבי דפריך וניתני האיש קונה וכו'. ונ"ל כונתם בקושי' דמפרשי קושי' גמ' לתני איש קונה נמי מהאי טעמא הוא כדתני איש מקדש והכא נמי קשיא כאן ותי' הכא כתי' הגמרא התם, ותו תירצו ועוד התם אקרא קאי ר"ל קושי' גמ' התם לא אמתני' דאיש מקדש קאי הקושי' אלא אקרא משום דכתיב כי יקח איש אשה אם כן הכא דלא קאי אקרא מעיקרא לא קשה מידי:
אבל רש"י ריש קדושין מפרש קושיית הש"ס לתני האיש קונה כדתנן האיש מקדש ע"ש על כרחך סבירא ליה כתי' שני דתוספות הכא דתני נשאת לשלול בעל כרתה דלא, ואע"ג דהא שמעינן מהתם דתני נקנית מהאי טעמא קמ"ל הכא דגם ליום הד' מדעתה בעינן ולא בעל כרחך דידה כיון דלטובתה תקנו ושקדו חכמים יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו וכמ"ש לעיל, ועוד נ"ל הכא דעיקר נשואין הוא הבעילה הוה אמינא נושאין אפילו בעל כרחה דידה נמי משום דסופה ברצון דיצר אלבישה עיין לקמן דף נ"א קמ"ל דלא מהני והא לא שמעינן מנקנית דהתם, וכן איפכא לא קשה מידי לתי' תוס' זה דנשאת קמ"ל בעל כרחה לא אם כן הדרא קושיא לדוכתא קושי' ש"ס התם לתני האיש קונה דהא שמעינן מהכא דבעל כרחה לא, דיש לומר נשואין היינו חופה לבד אבל קדושי ביאה לא שמעינן מזה כיון דסופה ברצון הוה אמינא אפילו בעל כרחה נמי קמ"ל התם נקנית וכו' בביאה נמי מדעתה דוקא בעינן:
תוס' בד"ה ליום הד' הקשו תנשא בליל חמישי. ונ"ל לפימ"ש לעיל על פי דאין דמתחילין בב' ובד' ניחא דשקדו חכמים וכו' ג' ימים ולא יותר משום קלקול סעודה ואם תנשא בליל ה' צריך להתחיל בשני בשבת ואין מתחילין בב' ובד', וכן אתי שפיר קושי' מהרש"א דהוי ליה למימר משום שקדו וכו' נשאת ליום א' ולא קשה מידי דאם כן צריך להתחיל ביום ד' שלפניו ואין מתחילין בב' ובד' כנ"ל: