חידושי חתם סופר על תלמוד ירושלמי ביצה
פרק א · הלכה י
תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו וכו'. שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד. עיין תוס' ביצה ג' ע"א ד"ה גזירה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהא דממעטינן מאך הוא לבדו אינו מפורש בהדיא במה הכתוב מדבר ומסרן לחכמים והסברא נודע שכל מלאכה שאחר גמר מלאכה נגמר האוכל נפש ומוכן לפניו אותה מלאכה יש להתיר (וכעין מ"ש תוס' ביצה ב' ד"ה והיה ביום) משא"כ מלאכת קצירה וכדומה שעושה מדאורייתא ועדיין אינו מוכן לאכול עד שיצטרפו מלאכות כגון שאח"כ צריך ללוש ולאפות טרם שיאכל אותן מלאכות נאסרו ונאסרו קצירה ודישה וטחינה מג' מיעוטים אלו. (ונראה שמלשון "לבדו" דרש דהיינו שאינו צריך אלא מלאכה אחת לבדה. המעתיק):
וקרוב לסברה זו בתוס' פסחים ה' ע"א ד"ה ואומר כמ"ש כיון דמתחלת וכו' ע"ש ועיין עוד בפסחים מ"ז ע"א בתוס' ד"ה ואי אמרת וכו' ורש"י פי' וכו' ועיי"ש ואע"ג דאין מהתם ראיה גמורה לדהכא מ"מ סברה גדולה יש לפרש טעמי' דקרא דאך הוא לבדו מטעם הנ"ל כיון שאח"כ כשנגמר המלאכה עדיין אינו מוכן לפניו: