חידושי חתם סופר על כתובות· רבי משה סופר
מהדורא תנינא
דף ב.
חי' תורה בפ' בתולה. משנת תקס"ב.
בתולה נשאת. הא דלא קתני הבתולה עיין תוס' ומפרשי' ומה מתקו מדבש דברי מורי בהפלאה. ועוד נ"ל ע"ד דלא שייך למתני הבתולה בה' הידיעה משמע המבוררת. והרי עלי' אנחנו דנין אם היא בתולה או יהי' עליה טענת בתולים. א"נ י"ל דהואיל ובקרא דמרומז עיקר דיני כתובה באונס ומפתה התם כתי' כמהר הבתולות והתם דוקא נערה. והסד"א דאהאי קרא קרמיז תנא דמתני' לומר בתולה נערה יש לה טענת בתולים משא"כ בוגרת דאין לה דמים לדעת ר"ח לקמן בתוס' ט' ע"א ה"א אין לה טענת בתולים כלל משום דפ"פ לא בקיאי קמ"ל בתולה סתם דשפיר בקיאי בפ"פ. א"נ י"ל קרוב לזה דהוה סד"א דרמיז אבתולה דקרא דכתי' גבי עיקר נשואין והוא דכתי' כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך. וה"א דוקא טענה דשייכי נמי בבחור דהיינו טענת דמים משא"כ פ"פ דלא שייכי כולי האי בבחור דהא יהבי' לי' כיפרי לקמן יו"ד ע"א ה"א לאותה טענה לא חיישי' כלל אפי' לאלמון קמ"ל סתם בתולה דאפי' פ"פ נמי בקיאי. ועמ"ש עוד בסמוך אי"ה. נישאת ליום הרביעי הא דלא קתני נושאין את הבתולה עתו"ס גם הא דלא קתני ביום הרביעי משום דתנא לא קאי ביום הנישואין אלא אמר שיכין לה צרכי נישואין וסעודה שתהי' ראוי' להנשא לכשיגיע יום הרביעי. ואמר נישאית לומר תקנתה דידה וטובתה היא שלא ימהר להוציא לעז עליה דלא יטרח בסעודה ויפסידה ולא נבוא לטעות לומר תקנתא דידי' היא שיהי' נאמן משום חזקת אין אדם טורח כו' דליתא אלא לטובתת שלא ימהר להוציא דבר רע עלי' וקרוב לזה בשיטה מקובצת.
ובזה יש לקיים דברי שמואל הראשונים באופן שכל כוונתו מובנים בדברים אלו מפני מה אמרו בתולה נישאי' ולא נושאין ע"כ צ"ל להורות דשקדו על תקנתן של בנות ישראל ולא לטובת הבעל ומאי קמ"ל לטובת מי היתה תקנה זו ומאי אכפת ומשני דאכפת כיון דלטובתה נתקן א"צ להעלות לה מזונות כדעת מהרש"א בשמעתין בתוס' ד"ה ותנשא ועמ"ש עליו בזה לקמן אי"ה.
ואלמנה ליום החמישי הא דלא נקט והאלמנה איידי דלא נקט הבתולה מן הטעמים שכתבנו לא נקט נמי והאלמנה. א"נ י"ל דהוה סד"א דקאי אאלמנה דקרא שבי אלמנה בית אביך והיא היתה נכנסת לחופה ולא נבעלה שהרי ער ואונן שלא כדרכן שמשו והוה סד"א דאפי' כה"ג נישאת ליום חמישי קמ"ל כדעת הפוסקים דבכה"ג יש לה טענת בתולים. ומהאי טעמא נמי ניחא דלא קתני ברישא הבתולה דהוה סד"א כעין בתולה דאורי' בכל מקום שהיא פנוי' ממש אבל אי נכנסה לחופה ולא נבעלה לא קמ"ל דגם היא נישאת ברביעי. ו"כ מורי בהפלאה דגבי נכנסה לחופה ולא נבעלה שייך טעמא דלא פלוג משום דלא שייך פחותה מבת ג' ויום א' דאין כונסי' לחופה פחות מעונת הפעוטת ע"ש ולדבריו תלי' זה בפלוגתא דר"מ ורבנן בסנהדרין ח' ע"א דלר"מ אין חוששין ללעז לשמא יבואו עדים. ולדידי' ע"כ טעמא דבתולה נישאית משום לא פלוג רבנן וכדעת תוס' דר"ל שאם הי' לו וכו' ולדידי' נכנסה לחופה ולא נבעלה נישאי' ליום ה' דלא שייך לא פלוג. משא"כ לרבנן דהתם חיישי' שיבואו עדים ויתברר הדבר וזה שייך גם בנכנסה לחופה והא"ש דקתני משנתינו אלמנה ולא קתני בעולה כמ"ש פוסקים משום דלא נחית לפלוגתא דר"מ ורבנן הנ"ל ונקט אלמנה סתם למר פירושו אלמנה בעולה דוקא ולמר אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה.
ובזה מיושב קו' תוס' ד"ה שאם הי' לו אפרש"י מדאביי לקמן אף אנן נמי תנינא והא"ש דמדלא קתני במתני' בעולה ונקט אלמנה ש"מ דאתי' נמי כר"מ דלדידי' טעמא משום לא פלוג ומוכח דעכ"פ מהימן פ"פ ורש"י מפרש במתני' אליבא דהלכתא כרבנן שמא עי"ז יתברר ע"י עדים. וזה שייך נמי בנכנסה לחופה וכהפוסקים הנ"ל וק"ל. שפעמים בשבת בתי דינין יושבי' בעיירות יל"ד דלא ה"ל לומר אלא שבחמישי ב"ד יושבי' בעיירות ומה לו להזכיר ישיבתם ביום ב'. גם דקדק בש"מ מה שאם הי' לו ט"ב הי' משכים הכי ה"ל שאם יהי' לו טענת בתולים יהי' משכים לב"ד. וי"ל לפמ"ש לעיל מדלא קתני נושאין רמז טעמא דשקדו לטובתה. ורמז עתה בצחות לשונו מה היא תקנתא דידהו שהרי פעמים בשבת ב"ד יושבי' ואם הי' לו טענת בתולים ר"ל קודם נשואין הי' לו בלבו להעליל עלי' שלא מצא בתולים הי' נושאה אפי' בא' בשבת והי' משכים בשני לב"ד. אבל עכשיו שצריך לטרוח לא יטרח בסעודה ע"מ להפסידה ועיי' בסמוך אי"ה. שאם הי' לו ט"ב כבר כ' לעיל בסמוך דלפי דקדוק הלשון ה"ל לומר שאם יהי' לו ט"ב ישכים לב"ד וי"ל עוד לפי מה דתנן בתולה נשאית. דהכל תלי' בנשואין אבל הבעילה יכול להרחיק מן הנשואין כמה דבעי. וכמ"ש הר"ן בשמעתין ובאמת טעמא בעי דהא עיקור התקנתא משום אקרורי דעתא וזה שייך בבעילה ואיך תקנו על הנשואין ולא על הבעילה. וי"ל משום דמשעת נישואי' מתחיי' במזונותי' ולא שדי אינש זוזי בכדי אולי לא ימצא לה בתולים ויהי' מקחו טעות. וכיון דבידו לבעול ולברר ספקו. וברצון מניחה מלבעול ויהיב לה מזונות אנן סהדי מסתמא ברי לי' שאין לו עליה טענת בתולים או שכבר בא עליה בעודה ארוסה או שידוע שנאנסה תחתיו או שהיא מוכת עץ וכה"ג. לכן לא הקפידו אלא על הנישואין. וזה מרמז לנו בלשונו לכן סגי לנו בנישאית בלא בעילה משום שאם הי' לו עליה טענת בתולים. בוודאי הי' משכים וממהר עצמו לב"ד במהירות האפשרי שלא להפסיד מזונות ומדלא בעלה ש"מ אין לו עליה טענת בתולים עוד רומז לנו דמלבד שיש בזה תקנתא דילי' ומשום אקרורי דעתא יש בזה גם תקנתא דידה לפמ"ש הרא"ש בסוגי' דפ"פ שאם יאחר לבוא לב"ד אחר יום ה' הקבוע לישיבת ב"ד שאחר הבעילה מיד תו לא מהימן נמצא שיש בזה תקנתא דידה ג"כ במה שקבעו זמן נישואין ביום ד' שאם יאחר לבוא לב"ד נאמר לו אם הי' לו ט"ב באמת הי' לו להשכים מיד לב"ד ולא לאחר כ"כ. ודברים אלו רמוזים קצת בפני יהושע ע"ש. היה משכים לב"ד הקשה פ"י לפמ"ש הרא"ש בסוגי' דפ"פ דדוקא בשותקת או מכחשת מהימן הבעל. אבל בטוענת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתני מהימנת. והא מסתמא לא תעיז פני' להכחיש במה שהוא יודע שמשקרת ומסת.מא נמי לא תשתוק. אלא תטעון כנ"ל ומ"ט א"כ תקנו יום רביעי אמידי דלא שכיח. ולפרש"י ניחא שמא יבואו עדים ולתוס' קשי' עכת"ד. ולפע"ד בוודאי אי הי' צריכא להכחישו ממש הי' כדבריו. אבל היא מכחישתו לאמר האמת שלפי סברתך מצאת פ"פ. אלא שאינך בקי ונהי דקי"ל דשפיר בקי מ"מ היא טוענת אינך בקי. וזאת הטענה היא היותר שכיחא מה תאמר אכתי בטענת דמים לא שייכא הא ולקמן מ"ט ע"ב רצה לפרש מתני' בטענת דמים י"ל דע"כ בטענת דמים נמי טוען שגם פ"פ דאי מודה שפתחה סתום אלא שלא מצא דמים בזה בוודאי לא אכפת לן כיון שפתחה סתום ע"כ הטה או ממשפחת דורקטי. ולא שייך טענת דמים אלא באומר נמי פ"פ מצאתי דנהי דשם בש"ס קאי אי לא מהימן פ"פ לחוד דאמרי' דלא בקי. מ"מ דחי שפיר לא דקטעין נמי טענת דמים עם פ"פ ואז לא נימא אינך בקי בפ"פ ממילא אמרי' שהי' סתום ואז לא משגחי' אהדם. זה לא אמרי' אלא כיון שהטענה מבוררת לפנינו שלא מצא דם והוא גם הוא טוען פ"פ מצאתי מהימן כצ"ל בלי ספק וא"כ הדרא דברינו לדוכתא דהיא תטעון לעולם אינך בקי בפ"פ ולא אכפת בדם ונהי דלא מהימנת בזה מ"מ היא תטעון כן לעולם. ולק"מ קו' פ"י.
ובזה י"ל מ"ש אביי לקמן מאי לאו דקטעין פ"פ ומשני לא דקטעין טענת דמים. והקשה תוס' מה עלה על דעת אביי והא"ש דהי' קשה לו קו' פ"י הנ"ל הא מסתמא תטעון משארסתני נאנסתני ותאומן ומה לנו לעשות תקנה אע"כ בפ"פ ותטעון לא בקיאת ומשני בטענת דמים עם פ"פ כנ"ל. ומ"ש בזה מורי בהפלאה נ"י צ"ע בש"ס ר"פ התינוקת ס"ה ע"א כל בעילות שאתה בועל וכו' ע"ש וק"ל.
משכים לב"ד הקשו תוס' למ"ד זנות לא שכיחא ות.י' בשיטה מקובצת ע"ש הרא"ש דזנות דאשה שתחת בעלה המשמרתה לא שכיחא אבל זנות דארוסה שכיחא. ומקשי' העולם א"כ מ"ד משום פירי מודה בארוסה דשייך שמא יחפה וקשה מש"ס דגטין כ"ו ע"ב אלא למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי ומאי קו' הא בארוסה מודה. ובחי' למס' גטין בסוגי' דשמא יחפה כתבתי יישובים באריכות. פה אכתוב בקיצור דלפמ"ש תוס' והרא"ש שם דבזה"ז נמי דליכא ד"נ מ"מ יחפה על בניו ממזרים וצ"ל דבארוסה בזה"ז נמי כיון דתחלת התקנה הי' בנשואה וארוסה משום שמא יחפה. והשתא נמי דליכא יחפה נשתייר עכ"פ בנשואה חשש ממזרים גם בארוסה לא זזה תקנה ממקומה אע"ג דלא שייך בה חשש ממזרות וא"כ תינח למ"ד בנשואה חיישינן לזנות. משא"כ למ"ד משום פירי דבנשואה שבעלה משמרתה לא שכיח זנות וא"כ בארוסה נמי נהי דשכוחא זנות ובזמן שהי' דנין ד"נ הי' שייך שמא יחפה על ב"א בארוסה מ"מ הא מתני' דגיטין בזה"ז מתיר דליכא ד"נ ובארוסה לא שייך ממזרות. ובנשואה מעולם לא חשו לזנות דנימא דחדא גזירה הוה א"כ קשה שפיר קא פסיק ותני. והראנו אחד מן התלמודים דגם מש"ס דיבמות ל"א ע"ב קשה כנ"ל והתם לא שייך תי' הנ"ל דהרי גם בזמן שבהמ"ק קיים נמי לא כ' זמן בקדושין דהרי לא תקנו כלל זמן בקדושין ובארוסה שייך זנות לכ"ע א".כ. איך ניחא למ"ד משום פירי. ע"כ נ"ל דוודאי זנות דארוסה לא שכיחא טפי מנשואה דהרי מתיראת מפ"פ שאם יבוא עלי'. או טענת דמים וכה"ג אלא דאי לא הוה מתקני' שתהא נושאת ליום הרביעי. היתה מזנה וסמכה עצמה לפייסו ולקרר דעתו לכשימצא פ"פ משו"ה תקנו חכמים שתנשא ליום ד' וישכים לב"ד וכיון שכן מעתה תו לא שכיחא זנות בארוסה טפי מבנשואה וק"ל.
מפני מה אמרו בתולה נישאת. לכאורה י"ל דשפיר שאל מ"ט. וה"פ מ"ט תקנו חכמים יום קבוע מה להם לכל זה לא ה"ל למימר אלא כל מי שאינו משכים לב"ד מיד אחר בעילתו אין לו טענת בתולים שהרי כן הדין באמת כמ"ש הרא"ש. וממילא במקום שאין ב"ד קבועים בכל יום לא הי' אפשר לישא אלא או יום א' או ביום ד' ורוב ב"א הי' נושאין ממילא ביום ד' משום ברכה דדגים ועפ"י שכ' דגבי אלמנה הי' כן מנהג קבוע משום ברכה וה"נ דכוותי' וא"כ מ"ט אמרו בזה הלשון ליום הרביעי ועדיין לא אסיק אדעתא טעם דשקדו ועל זה משני משום שאמרו הגיע זמן מעלה לה מזונות. וא"כ בהגיע זמן בא' בשבת הי' צריך להעלות לה מזונות כיון שלא היה מעוכב בתקנת חכמים שהרי לא קבעו יום ד' והי' הבעל מפסיד מזונות כל אותן הימים ועוד רובן לא הי' שדי' זוזא בכדי שלא ימצא בתולים ותאכל הלה וחדי ע"כ הי' נושא באמת בא' בשבת או ביום הגעת זמן ע"כ תקנו יום קבוע. ומעתה לא יעלה מזונות עד יום רביעי ומ"מ תמה שפיר תלי' תני' דמפרש טעמא דשקדו מפורש במתני' מדקתני נשאית ולא נושאין כנ"ל.
אמנם נ"ל למאן דאית לי' כאן נמצא וכאן הי'. א"כ הי' לנו לומר דאחר החופה נבעלה מאחר וכ"כ מורי בהפלא"ה. אלא לפמ"ש רמב"ם בסוגי' דיחפה על ב"א דלזנות שבין יום ללילה לא חיישי' ה"נ לא חיישי' משא"כ בכונס היום ובועל אחר כמה ימים ה"ל כודאי תחתיו דכאן נמצא וכאן הי'. וא"כ לפמ"ש בש"מ דהיכי דליכא ספק ספיקא לא חיישי' לאקרורי דעתא דודאי לא יתפייס א"כ א"ש דהתירו לישא בלא בעילה דהרי אדרבא עי"ז לא יתפייס שתהי' ודאי אסורה לו וק"ל.
עכשיו ששנו שקדו כבר כ' לעיל במתני' דשקדו מפורש מדקתני נשאית ולא נושאין ש"מ תקנתא דידה היא והשתא הכי קאמר שמואל מדשנינו שקדו ואכפל תנא לאשמועי' הא מלתא דתקנתא דידה היא ע"כ לומר לך דאינה אוכלת משלו. מזה משמע דאל"ה דאכפל תנא לאשמועי' ה"א אע"ג דאמת דהוא תקנתא דידה מ"מ תאכל משלו. א"כ לפי אותה הה"א מכ"ש בחלה הוא דזה גרע ממעוכב בתקנתא דרבנן ומכ"ש ביבם שחלה אחר שעמד בדין דגרע טפי מחלה הוא שהרי להתוס' ס"ל חלה הוא אינו מעלה לה מזונות ויבם שחלה מעלה לה מזונות. וא"כ לשמואל דהוה סד"א דאפי' בחלה הוא מעלה לה מזונות. ע"כ פשיטא לי' ביבם שחלה דמעלה לה מזונות ובזה י"ל קו' תוס' אפירש"י דלקמן ק"ז ע"א ד"ה עמד בדין וכו' וכן ביבמות מ"א ע"ב ד"ה עמד וכו' והא"ש דוודאי למ"ד התם ביבמות דיבם קטן אין לה כלום משום דמשמים קנסוהו קיי"ל כוותי' א"כ דין הוא דבחלה יבם אין לה מיבם כלל דמשמים קנסוה. והיבם הוא שדה שלה ונסתחפה שדה שלה דאינו דומה לארוס. וא"כ ע"כ ברח היינו מחמת סרובי בדין וקנסי' לי'.
אמנם לאידך מ"ד דלית לי' משמים קנסוה בודאי אפשר לפרש ברח לאו דוקא ה"ה חלה. והכי אית לי' ע"כ לשמואל דשמעתין כאשר הוכחתי. וכהירושלמי וא"כ לקמן ק"ז ע"ב פריך הש"ס לשמואל שפיר.
לפיכך חלה הוא מ"ש תוס' לשיטת הירושלמי י"ל דסתם נישואין הם נישואי בתולה א"כ יאמר נא נהי דהאונס והעכבה ממנו שחלה מ"מ מי יכריחנו למשדי זוזא בכדי דלמא לא ימצא בתולים. ולפי' חלה הוא אינו מעלה מזונות אפי' בבעולה דלא שייך הך דלא פלוג רבנן. משא"כ ביבם דרובא הם נשואות אע"ג דאיכא נמי יבמות בתולת שיש להם טענת בתולים. מ"מ רובא בעולות נינהו ולא פלוג רבנן ולעולם בחלה מעלה מזונות. ונ"ל דבזה נדחה סברת מהרש"א דבהגיע זמן בה' בשבת יעלה לה מזונות ולפי הנ"ל ליתא דלא בעי למשדי זוזא בכדי. ומיושב נמי קו' הר"ן להפוסקים דמותר לכנוס הנדה א"כ תאמר הא קאמינא תכניסנו ולפי הנ"ל דאם ירצה מותר לכונסה מ"מ כל זמן שלא נתברר ספיקו אין מכריחין אותו לכנוס. ולפ"ז צ"ל הכונס בד' ומפרנס מיד קודם בעילה לדבר מועט כזה שבין חופה לבעילה לא יחוש. ואין לומר אכתי אמאי תאכל בתרומה באותה שעה דלמא לאו בתולה ואכלה שלא כדין. י"ל דאכילת תרומה מלתא דאיסורא הוא והיא מהימנ' על עצמה שיודעת בנפשה שמותרת בתרומה.
פירסה נדה עיין ר"ן דליש פוסקים מותר לכונסה אע"ג דמאחר הבעילה עד שתטהר. וכבר כ' טעם לעיל במתני' דאי לא דידע בנפשי' שאין לו עליה ט"ב לא היה שדי' זוזא בכדי מ"מ י"ל אכתי בכנסה בחזקת טהורה ופרסה נדה בין חופה לבעילה דהשתא מה ה"ל למעבד א"כ ה"ל לתקן לכשתטהר לא יבעול אלא אור ליום ה' שישכים לב"ד וזה לא שמענו. ונ"ל דהא דחיישי' לאקרורי דעתא אע"ג דאחר בעילה ראשונה כעסו עליו. מ"מ ע"י שטהורה היא תקפו יצרו ויתקרב אלי' וע"י חיבת בעילה יתפייס ויתקרר דעתו. אמנם הך דכבר פרסה נדה קודם בעילה ראשונה. וקיי"ל ר"פ התינוקת דראתה ועודה בבית אביה בועל בעולת מצוה ופורש. נמצא אע"ג דהיא טוען לא מצאתי בתולים מ"מ כבר כתבנו לעיל דטענה דידה היא מצאת בתולים ואינך בקי כמ"ש לעיל נמצא לפי דבריה צריכה להתרחק ממנו אפי' לא מצא דם כלל דהכי קיי"ל ואז לא חיישי' לאקרורי כלל כן נ"ל.
ואיכא דבעי לי' מבעי' מ"ש מהרש"א להתוס' י"ל דהיא גופא מבעי לי' אי עמד בדין דוקא או לאו דוקא רצ"ל להתוס' בלא"ה עמד בדין לאו דוקא אלא שהעביר הזמן אפי' לא עמד בדין. וגם ברח לאו דוקא ע"כ מבעי' לי' הא משא"כ לרש"י מה"ת למיבעי כן.
דף ב:
אמאי אוכלת משלו ואוכלת בתרומה מו' בהפלאה ש' דקדק על אריכת לשון המקשן שהזכיר תרומה בדבריו. ולכאורה הי' נ"ל לפי מאי דקיי"ל תבעי' לנשא ונתפייסה צריכה זיי"ן נקיים. וצ"ל דבהגיע זמן צריך לתבוע ז' ימים קודם שתהא מוכנת לחופה ליום המועד. אמנם הא מבעי' לי' אי חלה הוא ואינו מעלה מזונות מפני חליו מאחר שנרפה הוצרכה ז' נקיים מחמת תביעה אי מעלה לה מזונות או לא דהא חזינין אפי' את"ל חלה מעלה לה מזונות מ"מ בפרסה נדה מבעי' לי' ואיכא למימר אפי' אי פרסה נדה אינה מעלה היינו כשפרסה בודאי ומחמת עצמה ותבעה. אבל הכא דספיקא הוה ומחמת תביעתו אתי אפשר דעדיף טפי. וא"כ ליכא למפשט מאוכלת בשלו דלמא מיירי באיסתנס ע"י תביעה ולא בחלה ופרסה נדה לכן אמר אמאי אוכלת בתרומה הא באלו ימי נקיים היא מחזקת עצמה לטמאה ואיך תאכל בתרומה אע"כ לא מיירי בכה"ג אלא דאסתנת בחלה או חלתה ומעלה לה מזונות וק"ל. א"נ י"ל לפמ"ש לעיל דהר"ן הקשה אפרסה נדה מ"ט לא יעלה לה מזונות דהא יכול לכונסה. ותי' דנהי דחופת נדה שרי' מ"מ אי אמר לא בעי' אלא חופה הראוי' לביאה אין כופין אותו לזון והקשינו על זה דבלא"ה לק"מ קו' הר"ן דמי נוכל לכופו למשדי זוזי בכדי דדלמא לא ימצא לה בתולים. והנה י"ל דס"ל להר"ן תינח באשת כהן דאסורה לו בחד ספק אבל באשת ישראל א"נ ימצא פ"פ מ"מ ה"ל ס"ס ונהי דכיון דאפשר לברורי צריך לברר ע"י ב"ד ויצא קול ויבואו עדים. מ"מ לאו כל כמיני' לעכב מזונותיה בשביל זה ושפיר הקשה. ולפ"ז י"ל דרב אחאי רצה לפשוט מהך מתני' דאתניסא בכל גוני מעלה לה מזונות. ולכאורה ה"א דוקא בפרסה נדה דמצי לכונסה וכקו' הר"ן משא"כ בחלה וחלתה מנ"ל. לכן מייתי סיפא דאוכלת בתרומה. וא"נ משכחת גם בפרסה נדה אוכלת בתרומה בימים שבין טבילתה ליום ד' שאחר הטבילה. מ"מ ע"כ מיירי באשת כהן האוכלת בתרומה ובאשת כהן הא יכולו לומר לא בעי' למשדי זוזי בכדי דבחד ספיקא נאסרת ואפ"ה מעלה לה מזונות וא"כ ה"ה חלה וחלתה וק"ל.
אמר רבא ולענין גטין אינו כן פירש"י אלפיכך קאי. וכן פירש"י לקמן גבי וכן בגטין. רצה בזה דאפשר דקאי ארב אחאי דפשיט אין אונס ולענין גטין אינו כן אלא יש אונס וכן י"ל בלשנא בתרא. ובענין הזה הי' אפשר לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי או תרווייהו לשני ס"ל אין אונס או תרווייהו יש אונס וחד לישנא קאי אלפיכך וחד אפשיטותא דרב אחאי ומסוגי' דשמעתין לא משמע כן לכן פירש"י אלפיכך קאי ונראה משום דפשטא להש"ס דלענין גטין אינו כן לא מצי קאי ארב אחאי ולמימר יש אונס בגטין. משום דרב אחאי קאי נמי אפרסה נדה ובגטין בכה"ג משכחה לי' בהתנה ה"ז גטיך ע"מ שלא אעבור נגד פניך תשמיש י"ל אם יבא לקיים תנאי והיא פרסה נדה ונימא גם בזה יש אונס בגטין וז"א דה"ל אונסא דשכיחא טובא ולכ"ע אין אונס כמו חזי דאתאי. ובלישנא בתרא נמי לא הו"מ דקאי אדרב אחאי וכן לענין גטין למימרא אין אונס בגטין כמו בחלה הוא דכיון בנישואין עכ"פ באניס בתקנתא דרבנן לכ"ע אינו מעלה לה מזונות והיינו דהם אמרו והם תקנו ג"כ שלא יעלה מזונות. אמנם בגט בכה"ג אי אנס בתקנתא דרבנן כגון שאירע יום תנאו ביום דאינו ראיי' לנשואין מדרבנן ואין שום סברא לחלק ולומר בשארי דוכתא אין אונס ובתקנתא דרבנן יש אונס א"כ מאי וכן לגטין הא אין המשך שייכות לזה עם זה אע"כ לא קאי אלפיכך. ובזה ניחא נמי דקאמר אלמא קסבר כאלו חדש לנו דבר שלא אמרו רבא בהדי' והיינו כנ"ל משום דאפשר לפרש דקאי אדרב אחאי.
אלמא קסבר רבא אין אונס בגטין. ז"ל המ"ל פי"א מה' מכירה הל' ב' והנה כל הצדדים האלו הוא שנתקיי' התנאי וחל המעשה אלא שקיום התנאי הי' באונס. אך באמר ה"ז גטיך אם לא באתי ואנסוהו גוים והביאו דנמצא שנתבטל הגט באונס ועיי' בזה דברי הריב"ש הביאו דבריו במהר"ם אלשקר בתשובה דאף אי יש טענת אונס בגטין הכא לא שייך לומר וכו' כיון שנתבטל משום אונס לא חשיב. משום דטענת אונס לא שייך אלא בקיום התנאי וכו' אך בביטול התנאי אף שיתבטל באונס לא שייך ולומר דלא יחשב ביטול. כיון שהי' באונס דהא כיון שנתבטל אף שהי' באונס אין כאן גט - ומינה דבממנות נמי כל שנתבטל התנאי אף שהי' באונס אין כאן חיוב עכ"ל וצלע"ג דהא הך דאונס נפקא לן מולנערה לא תעשה דבר כמבואר בנדרים כ"ז ובגטין ע"ג ואתנאי מייתא לי' התם. ואונס דנערה בטול התנאי הוא שעובר על דברי תורה. ומ"מ מועיל טענת אונס ועמ"ש ה"ה פ"ט מהל' גירושין הל' ח' וז"ל ובעטור כ' איתשיל קמי' ריש כלי יש אונס בקדושין או לא ולא איפשט עכ"ל. והנה ע"כ א"א לומר דהי' התנאי אם לא יבוא יהי' קדושין ונאנס ולא בא דמאי קמבעי' דכיון דקיי"ל מדינא דאורי' יש אונס ורק בגט משום צניעות ופרוצות הקילו לבטל הקדושין ולשוי' פנוי' וזה לא שייך הכא בקדושין דאי שמא אין אונס אדרבא נשוי' א"א ואיכא משום צנועת. אע"כ איפוך שאמר אם אבוא יהי' קדושין ונאנס ולא בא ומספקא אי נימא אין אונס ולא הוה קדושין אע"ג דההוא בטול התנאי הוא אפ"ה ס"ל מדינא יש אונס ומספקא לי' אי עבדי' תקנתא בקדושין ש"מ דלא ס"ל כהרי"ף הנ"ל. ועמ"ש לקמן בלישנא בתרא אי"ה. מנ"ל לרבא הא. אבל לא בעי מ"ט דרבא דהו"ה ס"ל מדאצטריך ולנערה לא תעשה דבר ש"מ בתנאי דעלמא אין טענת אונס. ובלישנא בתרא צ"ל איפכא דהוה ס"ל ילפי' מולנערה ל"ת דבר.
הא תני לי' רישא הר"ן בגטין אמתני' דאם לא באתי מכאן עד יב"ח הקשה הא תנא לי' רישא אם מתי ותי' ה"א התם שהזכיר הל' טפי גט אחר מיתה ע"ש מלתא בטעמא ובגליון שם תמה על הר"ן מש"ס דשמעתין דהקשה הש"ס כן. ולהר"ן הא לק"מ. ולפע"ד לפמ"ש תוס' ד"ה ודלמא דע"כ תרתי אשמועי' דיש אונס ואין גט. ועל זה המרכז סובב כל השקלא וטרי' דמדלא נקט חלה ש"מ אתא לאשמועי' אין גט אחר מיתה ומדלא נקט אם מתי ש"מ אשמועי' יש אונס וזה הי' נשמע נמי מחלה ולא נקט אם לא באתי אלא לאשמועי' בעלמא נמי פסול משום אין גט אחר מיתה. והיינו באם מתי דבתנאי דיב"ח הא לא נפקא מידי בהך טעמא. דהא יש אונס. ורק לאשמועי' אם מתי. וזה כבר נשמע מרישא. ושפיר פריך הש"ס. והר"ן קאי למסקנא דאין אונס והך משום אין גט לאחר מיתה לחוד נגע בי' לכן הוצרך לתרוצי וק"ל.
ובזה מיושב נמי מה שהקשה פ"י דע"כ שמא רבא ס"ל כרבותינו שהתירוה להנשא משום דה"ל כמעכשיו. וא"כ ס"ל אין אונס. וי"ל משו"ה דקדק לומר מאן רבותינו ב"ד דשרי משחא משום דבע"ז פרק אין מעמידין דמשום דשרי כבר משחא וס"ל נמי זמנו של שטר מוכיח עליו לא יכולים להתיר הפת דא"כ קרו להו ב"ד שרי כיון שהתירו ג' זבחים ע"ש ובחדושינו שם. וא"כ כיון דמשנתינו מוכח ע"כ דס"ל יש אונס לפי זאת הה"א אי ס"ד דב"ד דשרו משהא ס"ל אין אונס אכתי ה"ל ב"ד שרי דהרי שרי ג' דברים תרי הני דאמרן. ועוד אין אונס בגטין. ואע"כ הוה צ"ל דאינהו מיירי בהתנה על כל אונסא דאתילד ובכה"ג. ולא אתא לאשמועי' אלא הך דזמנו של שטר מוכיח עליו ותל"מ ומיושב קו' פ"י הנ"ל וק"ל.
דלמא לאפוקי מרבותינו וכו' ר"ל דמתני' דאם מתי מצי איירי בלא זמן ובגוני שכ' תוס' ד"ה דלמא. אבל אם לא באתי מיירי ע"כ שכתוב בו זמן דאל"ה מנ"ל ידעי' מתי נתחיל למזונות יב"ח. ואין לומר א"כ איך מוכיח זמנו של שטר הא צריך הי' לו להזכיר משום יב"ח ז"א כבר נזהר מזה רש"י בצחותו דהי' לו לכתוב עד חדש פלוני בשנת פלוני מבלי הזכיר הזמן ודלא כסמ"ע סי' רנ"ח ע"ש.
משום צנועות ומשום פרוצות וכו' לכאורה משמע לפ"ז אפי' התנה ואמר שאם יארע לו אונס יתבטל התנאי. מ"מ לא מועיל משום האי טעמא. וכן משמע ממ"ש פ"י דמשו"ה עשו בעילתו בעילת זנות על לא חמס עשה וכ' ז"ל דתיקון חכמים הי' דכל המקדש על תנאי יהי' כוונתו שלא יתבטל ע"י שום אונס והוה גיטא מדינא. ואם יטעון ויאמר לא היתה כוונתי כך ונמצא עובר על דברי חכמים עשו עמו שלא כהוגן ואפקו אינהו קדושיו מני' עכ"ד. א"כ ה"ה נמי שלא יתנה כן להדי' ואם התנה אינו מועיל ואפקוענהי לקדושיו מני'. אמנם בטוש"ע א"ע סי' קמ"ד מבואר להדי' דאם התנה שיתבטל ע"י אונס מתבטל. וצ"ל דס"ל דלא תקנו רבנן אלא כעין דאורי' ה"ל דמן התורה נמי גבי אונסא דשכיח טובא קיי"ל אין אונס דה"ל לאתנויי' ואם התנה באמת מועיל ככה עשו חז"ל דבלא שכיח נמי שיהי' כל הנותן גט נותן דעתו על כל אונסין ויתנה עליהם ואי לא יעשה כן אפסיד נפשי' אבל אי התנה מועיל כנ"ל. ובזה נ"ל ליישב דברי המקוצועות הביאו המרדכי ס"פ כל הגט והג"ה מיימני פ"ט מהל' גירושין לחלק דבאונס דבידי שמים יש אונס בגיטין. ובהא ניחא לי הך דאכלו ארי וכ' עוד שם דב' לישנא דרבא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי הא מיירי באונסא בידי אדם דאין אונס והא מיירי בידי שמים דיש אונס ודבריו נפלאו חדא הא תרווייהו לישנא קאי אלפיכך דשמואל ואיך יחלוק את השווים. ועוד הא כל שקלא וטרי' דהש"ס קאי עליי' ומיירי בחלה ועיי' ב"י סי' קמ"ד מ"ש בזה ובמ"כ דבריו אין להם שחר. והנלע"ד בזה סברת בעל המקצוע' לחלק בכנ"ל. הא כך לפמ"ש התרומות הביאו המרדכי פ' מי שאחזו איך מועיל תנאו אם מתי הא קיי"ל אין ברירה ופירש"י בפ' כל הגט דוקא תנאי התלוי' בידי אדם לא שייך בי' ברירה אבל כל התולה בידי שמים תלוי' בברירה ואנן קיי"ל אין ברירה ותי' בשם ר"י ור"ת דמיתה לגביא חולה ה"ל מלתא העומד להתברר ובכי האי גוני אפי' בתלוי' בידי שמים יש ברירה ע"ש ובס' התרומה ע"כ והשתא י"ל לפי הנ"ל דהא כל עצמו לא אמרי' אין אונס משום דה"ל לאתנויי' ובמידי דתלי' בידי שמים לא מצי לאתניי' דקי"ל אין ברירה. זהי סברת ספר המקצועות. והשתא לפ"ז גם ס' המקציע לא אמר אלא בחלה וחלתה וכה"ג דהוה בידי שמים. משא"כ באונס בתקנתא דרבנן כגון לארוסה ה"ז גיטך אם לא אכניסך בר"ח ניסן ואקלע ביום א' ואניס בתקנתא דרבנן בכה"ג לא שייך ברירה דה"ל מלתא דעביד להתברר טפי ממיתה. וה"ל לאתנויי' ומדלא התנה אין טענת אונס טענה. והשתא לפ"ז שפיר מא"ח ומא"ח ילפי' דלשנא קמא אמר ולענין גטין אינו כן. קאי אדשמואל גופי' ועכשיו ששינו שקדו הגיע זמנו בא' בשבת וכו' וע"ז אמר ולענין גטין אינו כן דאניס כה"ג דלא שייך בי' ברירה אין אונס בגטין. ובלישנא בתרא קאי רבא אלפיכך חלה וחלתה דה"ל אונס בידי שמים על זה אמר וכן לענין גטין דאניס בידי שמים דלא ה"ל לאתנויי. בזה יש אונס וא"ש ואלו ואלו דא"ח. אך כל זה לבתר דמסיק דטעמא משום צניעות ופרוצו' אבל מן התורה יש אונס א"כ יש לחלק כנ"ל משא"כ לפי הס"ד בתרתי לשני הוה ס"ל להש"ס דמדאוריי' קאמר יש אונס או אין אונס וכמ"ש בתחילת הסוגי'. ופשוט דבדאורי' אין לחלק בין אונס בידי שמים בין אונס בידי אדם לכן שפיר שקיל וטרי' מחלה הוא וחלתה היא. וכל דברי המקציעות נכונים בעזה"י.
דף ג.
אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פירש"י ע"י גטין שהכשירו חכמים עכ"ל רצה בזה דכל שקידש שלא כהוגן אפקועינהו לקידושין בלא הך סברא דאדעתא דרבנן מקדש כמבואר בב"ב מ"ח ע"א ובתוס' שם ד"ה תינח וכו' ורק בהאי גוני דשמעתין דקדש כהוגן ואח"ז רב באו להפקיע מחמת הגירושין בכי הא אמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש.
תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל עיין פירש"י בשם רבותיו וי"ל דס"ל היא גופא דמועיל הפקר ב"ד במידי דאיסורא עיין פ' השולח ל"ו ע"ב וק"ל וא"כ באיסורא מנ"ל. וס"ל דכיון דקידושי כסף גופי' לא אתי' אלא משדה עפרון. ובשדה עפרון גופי' מועיל הפקר ה"נ גבי קידושי כסף. ואפשר דגם בגירושין ובקידושי שטר נמי אתקשה האי' להדדי ואתקש נמי יציאה להווי' ואפקועי רבנן לשטר קידושי מיני' וכן נייר של גט הפקירו חז"ל עד שאמרו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר. אבל ביאה לא הוה ס"ד דשייך בי' כה"ג אע"ג דאיתקש הווי' אהדדי ומשני דעכ"פ משכחת דאפקרי לזרעי' וכאלו בעילתו זנות:
שוי' רבנן לבעילתו בעילת זנות עי' פירש"י די"מ כל מקדש בביאה. ויש ליישב דבריהם דס"ל דהא כל המקדש שלא כהוגן אפקועי רבנן לקידושין מיני' בלא הך דאדעתא דרבנן מקדש כמבואר בב"ב ויבמות וא"כ הא כל מקדש בביאה חציף ומנגדין אותו והי' מהראוי' לאפקועי קידושיו מני' אלא נ"ל משום דכתיב ובעלה מפורש בתורה לא רצו חכמז"ל להפקיע לגמרי. מ"מ אם יארע אח"כ מכשול ממקום אחר א"כ א"נ קדיש בביאה דלא שייך אדעתא דרבנן מקדש משום דאין תנאי בנישואין. מ"מ בלא הך נמי שוי' לבעילתו בעילת זנות כיון שהקידושין הי' מעיקרא שלא כהוגן וק"ל.
וכן לענין גטין. הנה בכל עניני' דעלמא קיי"ל יש אונס חוץ מגטין. וקשה לי מתנאי שהתנה הקב"ה עם שמים וארץ אי יקבלו ישראל את התורה מוטב וכו' והא ישראל לא קבלו אלא באונס כפיית ההר כגיגית. ועיין היטב פ"ק דע"ז ג' ע"א ובחי' שם. ועמ"ל פ"ג מה' שבועות ה' א' בסופו שכ' אלא שאני תמי' מהא דאמרי' מכאן מודעא רבא לאורייתא עכ"ל. ובתשובה ישבתי קו' זו אמנם קושייתינו צ"ע והי' נ"ל לחלק ולומר דוקא שב ואל תעשה מהני טענת אונס כגון אם לא באתי ולא בא. אבל בא באונס כל שהוא קום ועשה. כיון שנעשה מעשה אין אונס כלל וקבלת התורה עשיית המעשה הוא והא דרחמנא פטרי לאונס גבי ולנערה לא ת"ד. התם שאני דהמעשה אינו נחשב למאומה דרחמנא לבא בעי ועיקר קיום המצות בלב. ואי לאו חומר עריות לא הי' צריכים קרא לזה. והכא קמ"ל קרא דאשה קרקע עולם היא כן צ"ל ועדיין צ"ע.
ובזה י"ל מה שדקדק בש"מ אהא דקאמר וכן לענין גטין מה צריך למילף גטין מלפיכך חלה הוא' ת"ל דיש אונס דאוריי' הוא ולפי הנ"ל י"ל דוקא כעין חלה הוא דהו"ל שב ואל תעשה ולא קום ועשה.
הכי קאמר אי איכא ב"ד דקביעי האידנא. י"ל דקמ"ל דמעיקרא תנאי הי' בדבר שיחזור הדבר לכמות שהי' כתקנת ריב"ז בפ"ק דביצה ובמשנה מעשר שני פ"ה ממשנה ב' ע"ש וק"ל. ובהג"ה אשר"י נראה דהרגיש בזה ולא הבנתי דבריו.
אי איכא ב"ד דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא וכו' עמ"ש תוס' ורא"ש מנשואי שבת ועש"ק. והנה בתשובת רשב"א הובא ברמ"א א"ח סי' תרצ"ט ס"ח דמותר לישא בפורים דמשום חד יומא לא משהו אינש נפשי' ומג"א הוציא כן מגמרא דמ"ק ט' ע"א דא"כ יהי' אסור לישא ערב שבועות אע"כ משום חד יומא לא משהו נפשי' ומקשי' א"כ יהי' מותר לישא בעצרת עיין חמד משה והא לא קשי' די"ל דהא חופת בתולה בלא"ה אסור בי"ט משום קנין כמ"ש הרא"ש בשבת. דמה לי י"ט או שבת לענין זה ועיין בפ' משילין וחופת אלמנה. והיינו שתהי' הבעילה בלילה הא אלמנה נישאת בה' ונבעלת בו' ושבועות לא יחול לעולם לא בה' דלא בדו פסח גם בזמנם עיי' תוס' פסחים נ"ח ע"ב ד"ה כאלו וכו' וע"כ דמשום ברכה לא נקרא עבריינא. מ"מ כיון דבכל אסורים בין נשואי בתולה בין נשואי אלמנה. ובעצרת נמי נשואי בתולה אסורים ונשואי אלמנה נמי לית בהו ברכה א"כ מה"ת פרטו לומר חוץ מן האלמנה בעצרת ולק"מ.
אמנם הא קשי' מה מאי מייתי מג"א הא ע"כ כל השקלא וטרי' שם בלא"ה לא קאי אבתולה דא"כ מה משני משום חד יומא לא משהי נפשי' ופירש"י דלמא מתרמי מלתא ולא מצי מתחיל ערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל קשה הא ע"כ מתרמי ערב הרגל בד' שהוא זמן נישואי בתולה. וא"כ כולא יומא נמי כי קבע זמן נישואי' ליום ד' ויארע בו עיכוב יהי' מעוכב עד יום ד' הבא. וי"ל בזה דכי מקלע עי"ט ביום ד' יהי' גם זיין של חג ביום ד' ויהי' נדחה ב' שבועות משא"כ באמצע השנה. א"נ יש לדחוק ולומר באמצע השנה כיון דהכין צרכי חופתו על יום ד' ונדחה הרי טריח לי' ומותר ליום א' הבא משא"כ בעי"ט ידחה ב' שבועות כנ"ל. מיהא למ"ש לקמן אי"ה לא מהני וטריח לעשות נשואין ביום א'. עוד קשה אי מיירי מנישואי בתולה איך אפשר להתיר בערב הרגל הא ברגל לא ישבו דיינין כמ"ש תוס' ובזמן תקנת עזרא הי' לישא ע"ש וי"ט. וגם לפמ"ש לעיל בשם הראשונים בתקנת שקדו הוא שעי"ז יאומן בט"ב משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. גם לטובתה שלא ימהר להוציא לעז עלי' א"כ בלאו טעמא דבטול פ"ו אסור לישא במועד משום דאינו טורח בשבילה דוקא ואינו מפסידה ע"י לעז דהרי צריך הוא לסעודתו לצורך י"ט. מכל הלין מבואר דכל השקלא וטרי' הוא על נשואי אלמנה וא"כ מה הי' קשה למג"א ערב העצרת לתסר והיינו נישואי אלמנה ז"א דהא ע"כ בלא"ה א"א לישא אלמנה לבעול בליל י"ט דהא הדין דכנסין ארמלין וכו' כמ"ש הרא"ש בשם ירושלמי וע"כ יבעול ביומו בעי"ט והיינו בשארי עי"ט אבל ערב שבועות לא יחול לעולם בעש"ק ומי יתבטל מפ"ו להמתין על עי"ט שאין בו ברכה עמ"ש פ"י במתני' אמ"ש רש"י אבתולה קאי ע"ש ומי שעושה כן בטל באלף ולא גזרו חכמים אמידי דלא שכיח ומה קושיין. ולפמ"ש לקמן אי"ה דמן הסכנה ואילך נשאר יום ג' בהתירו ונושאין גם אחר שעברה הסכנה ביום גימ"ל י"ל דמותר לישא ערב הרגל אבתולה נמי קאי וכשחל ביום ג' דאע"ג דאין ב"ד יושבים בי"ט מ"מ ישכים ליום ה' לב"ד כמו כל נשואי יום גימ"ל ועל זה שפיר קשה ערב עצרת לא לישא דאפשר שיחול ביום ג'. אלא לפ"ז שייך תי' הש"ס גם על ערב עצרת דמשום חד יומא לא משהו נפשא כפירש"י דבשלמא שארי נישואין אם ידחו מיום ג' יש לו פנאי ליום ד' שאחריו וגם ביום א' כיון דטריח לי' משא"כ בערב עצרת שחל ביום ג' אם ידחה מיום זה לא ישא למחרתו דביו"ט אין נושאין. וביום א' נמי לא כיון דלא טריח לי' שהרי כל טרחתו הי' על י"ט וכבר אכל לי' וימתין עד יום ג' הבא וכה"ג לא משהו איניש נפשי' וסוף דבר דברי המג"א בשם הרשב"א צ"ע.
דטריח לי' משנתינו נמי אי טריח לי' נישא ביום א'. ולפ"ז נ"ל דמשנתינו לא אתי לאשמועי' כלל עיקור דיני זמן נישואין דא"כ ה"ל למתני דנושאי' ביום א' אי טריח לי'. אלא משנה אהתם קאי הגיע זמן ולא נישאית אוכלת משלו. ואימתי בתולה נישאית ליום ד'. והשתא לא הו"מ למתני ביום א' דעכ"פ משום זה לא יתחייב במזונותי' ביום א' דיאמר אנא לא טרחנא. משא"כ ביום ד' אבל אה"נ אי בעי לישא ביום א' וטריח לי' שפיר דמי ונקל ליישב בזה דברי שמואל לעיל מפני מה אמרו בתולה נשאית וק"ל.
אבל היותר נלע"ד דבזמן שבי"ד קבועי' ואיכא משום אקרורי דעתא ואז איכא נמי בטרחות הסעודה משום חזקה אין אדם טורח כמ"ש לעיל אז לא מועיל טריח לי' דתקנה קבועה היא שיהי' טורח ג' ימים אחר השבת דוקא ולא חלקו בין גברא לגברא. אמנם הכא דמיירי שב"ד קבועי' בכל יום ולפי' התוס' ד"ה שב"ד אינם קבועים כלל אלא כל הצריך ב"ד מכניף לי' ג' לדינו ומשמע מתוס' ד"ה אי איכא וכו' דבכה"ג ליכא ט"ב כלל דלא יוציא קול ולא יבואו עדים. א"כ אין כאן שקדו רק משום כבודה בעלמא לזה מהני טריח לי' וק"ל.
ובזה מיושב דקאמר מאי שקדו ר"ל מנ"ל דשייך כלל שקדו היכי דליכא ט"ב. ומייתי ברייתי דמהסכנה ואילך נהגו לישא בג' ובב' לא יכנוס ופירש"י ד"ה בשני וכו' ויהי' טורח בסעודה מיהת ב' ימים עכ"ל משמע דמשום אקרורי ליכא כלל דכיון דהרחיק מזמן ישיבת דיינים תו לית לי' ט"ב ואפ"ה שייך שקדו ש"מ דאיכא נמי שקדו בלא טענת בתולים וק"ל ועמ"ש בסמוך אי"ה.
דף ג:
ומהסכנה ואילך עיין לקמן פ"ט ע"א במתני' רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כו' ולכמה ראשונים שם גם עתה שעברה הסכנה מ"מ עדיין הדין במקומו עומד ודייקו כן מלשון דמסכנה ואילך. ולדדהו ה"נ מסכנה ואילך נשאר כן וזהו נ"ל מנהג מצרים שהביא הרב"י בא"ח ססי' ע' שנושאים באור ליום ד' דהיינו סוף יום ג' והרב"י רוצה ליישב שם דברי הטא"ח שכ' נותנין לחתן ד' ימים וד' לילות שלמים ולפי הנ"ל ע"כ לית לי' להטור כמנהג מצרים להא גבי הא דלקמן פ"ט ע"א לא ס"ל להטור דאחר הסכנה גובה כתובתה בלא גט כמשמע מלשונו בטאה"ע סי' ק' עיין וק"ל.
ובשני לא יכנוס פירש"י משום צרכי סעודה והקשה פ"י מ"ט לא פי' משום אקרורי דעתא בימים. ולפי ע"ד נהי דכנסו בג' מ"מ לא בעלו עד אור ליל ה' משום אקרורי ומשום ברכה וליכא אלא משום שקדו. ולא מיחו בידם חכמים נ"ל לא שהי' ראוי' למחות אלא שהי' להם לדרוש אונס שרי' אבל השתא דלאו דרשו להו כן לא הי' ראוי' למחות. ומשום כן נקט נמי נהגו דמשמע דלא מורינין להו אע"ג דודאי אורי נמי מורינין להו היינו משום דלא דרשו להו אונס שרי אבל מ"מ הכל לפי טענתם דאניס אסור לכן לא הוה רק מנהגא ולא דינא ונ"ל בזה דברי רש"י מהשגת תוס' ד"ה ותו וק"ל. לגמרי נעקרי אע"ג דבשעת השמ"ד להעביר על דת אפי' אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבר ורע ומר מה שנהגו שלא למסור נפש על יום ד' ואיך יתקנו חכמים יום אחר מפני אונס חמת המציק ודברי הג"א בזה לא הבנתי' מ"מ הכא לא יעקורו יום ד' רק יתקנו שיהי ב"ד יושבים גם ביום ד' והרי מעיקרא גם לא נהגו ביום ד' דוקא אלא משום ב"ד יושבי' ביום ה' ואי יושבים בכל יום ישא בכל יום א"כ יתקנו שישבו דיינים גם ביום ד' ולא יהי' בזה שום עקירה. ואי משום שקדו זהו בלא"ה לאו תקנה קבוע דמאן דטריח לי' שרי' בלא"ה ועמ"ש לעיל. בזה א"ש דלא משני הש"ס תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן משום דהכא הי' ניצלי' עי"ז מחטא מסירת נפש אערקתא דמסאני.
תבעל לטפסר תחלה כ' תוס' דהכא יום רביעי ל"ד ולפע"ד דוקא כי הטפסר לא מסר נפשו רק אבתולה ויודע הי' שנשאי' ליום הרביעי היא בתולה ולא הנישאי' בשארי ימים. והיינו דמשני לקמן מספיקא לא עקר נפשי' ר"ל כי הנשואין בג' אינו ברור לו אם הוא בתולה או אלמנה כיון שאינה נושאי' ביום תיקון חכמז"ל ע"כ לא עקר נפשי' דלמא תהי' בעולה. ואפשר נמי דהטפסר מקפיד שלא לשמש בשבטו של הדיוט ולא לבוא על הבעולה לעולם ומשום כן לא עקר נפשי' מהאי ספיקא ונכון הוא.
משום דאיכא צניעות וכו' לקמן נ"א ע"ב בתוס' ד"ה איסורא לבעלה אין להקשות מאסתר דהיתה שרי' למרדכי דצדקת גמירה היתה ע"ש. וי"ל הכי נמי הכי דאונס גמור הי' מ"מ יודעת היתה אם לא תצעק מתחלה עכ"פ תאסר לבעלה ומשום הי' צווחות ועי"ז בא לידי סכנה. ופריך ולדרוש להו דאונס שרי' לבעלה אפי' בלא ציוחה כלל כיון דאונסה מפורסם וגלוי' לכל ומשני איכא פרוצות שא"א לסמוך עליי' אם לא נראה צויחא בתחילה עכ"פ.
ולדרוש להו דאונס שרי' פירשו תוס' ואמאי לא מיחו בידם נ"ל אפי' להפוסקים דס"ל דהיכי שא"צ למסור נפשו מ"מ זכור לטוב אם יחמיר ע"ע עיין הג"א ובש"ע י"ד מ"מ פריך הכי שפיר כיון דעי"ז מעיקרא תקנתא דרבנן לית להו להחמיר לכ"ע. ועוד נ"ל דעיקור קו' הש"ס היא איך הניחו אותם בטעותם דצריך למסור נפש על זה הא קיי"ל בפקוח נפש הנשאל ה"ז מגונה עיין בש"ע א"ח סי' שכ"ח משו"ה פריך לדרוש להו דאונס שרי'. אבל צ"ע מאי פריך הא טוב שתנשא בג' ולא תבעל לטפסר שעכ"פ אם ימצא פ"פ ולא יתקרר יבוא לב"ד ביום ה' ומכ"ש לפמ"ש לעיל שאפשר שלא יבעל עד ליל ה' משא"כ בתבעל לטפסר ביום ד' שוב אינו יכול לבוא לידי בירור אם היתה נבעלת מכבר או לא. ומכ"ש לפמ"ש לעיל דהשתא דתקנו בתולה נישאית ליום ד' תו לא שכיחא זנות משום שמתירא שימצא פ"פ ויבוא לב"ד אבל אל"ה הי' שכיח וא"כ ה"נ כיון שידעה שתבעל לטפסר גם היא לא תחוש לעצמה ותבעל לכל ואולי דהוא בכלל תי' הש"ס איכא פריצות ואם נדרוש אונס שרי ותנשא ברביעי ותבעל לטפסר א"כ ליכא למיקום עלה דפריצות הנבעלת לשארי בני אדם ג"כ. ולפ"ז לק"מ קו' הריב"ם אר"ת דהך פריצות לא קאי אבעילה זה הטפסר. אלא אבעילות ישראלים אחרים שבאו עליה באירוסיה. ודע לגי' תוס' סוטה כו' משמע דס"ל לרבא יש זנות לבהמה ולק"מ קו' הריב"ם על ר"ת ואין להאריך כאן. ובחי' סנהדרין ס"פ בן סורר הארכתי בזה בעזה"י ע"ש. וראיתי למורי בהפלאה נ"י שהקשה לשיטת ר"ת גם באשת ישראל פחותה מבת ג' איכא ס"ס שמא ברצון ע"י גוי'. ולפע"ד לק"מ דברצון ע"י נכרי לא גרע מעוברת על דת דיוצאת בלא כתובה עכ"פ. ואפי' להסוברים דאם ירצה לקיימה שרי' מ"מ הכא דאיכא נמי ס"ס שמא ברצון ע"י ישראל אסור לכ"ע לקיימה. מאי אונס בירושלמי איתא מהו אונס מפני הכשפי' ונלע"ד באתרי דשכיחי כשפי' דמחבלי רחיי' ורכב והם שכיחי טפי בליל רביעי דהיינו אור ליום ד' שהוא זמן מזיקי' דנפקי אגרת בת מחלת וזמן שליטת מאדים ועיי' יפה תואר פ' בחקתי וע' רא"ם שם. ומשו"ה כיון דמשום סכנה לא מצי לישא בד' ולבעול בליל ה' וגם לישא בג' אינו יכול משום כשפי ע"כ נושאי' בשני' ודברי פני משה שם דחוקים ורחוקים וזה ברור לפע"ד. וצ"ל דבליל שבת לא חייש' לכשפי' אע"ג דגם אז יש שליטה לשבתאי ומאדים ולמזיקי' דנפקי גם בלילי שבתות מ"מ אין להם כח להזיק לישראל בשבת ובעל אוב יוכיח. ומשו"ה הוצרך לומר בין כך לא יבעול בליל שבת משום חבורה וק"ל.
ואת החתן ואת הכלה לחופה הא פשיטא לי דמברכי' ברכת אירוסי' ונשואין כדינו כיון דהתירו להכניסו לחופה ולבעול וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה א"כ ע"כ יברכו לו אע"ג דלענין שארי ברכות אסור אפי' לענות אמן. אמנם ברכת הצג אגוז דבשעת בעילה דלא מעכבא יש לעיין אם יברך דאע"ג דכבר חל עליו הרגל מ"מ הא אנינות נוהג בי"ט אם קובר מתו ביומו ומכ"ש דהא מידי דצינעא הוא. ונ"ל פשוט דמברך ומשו"ה האריך הש"ס ובועל בעילת מצוה וכו' והיינו בתולה דמקרי מצוה משום שעשאה כלי וק' הא הך מלתא שייך נמי בבחור שנשא אלמנה וה"ל למימר סתם ובועל ופורש מה לו להאריך ועוד דהשתא איכא למטעי דמשום דם בתולי' פורש משא"כ אי הוה קתני סתם בועל ופורש אע"כ קמ"ל אפי' בעילת מצוה דבתולה בועל ממש בלי שום שינוי והיינו בברכה דמסתמא זאת הברכה דצג אגוז היתה קבלה ביד הגאוני' מפי חכמי ש"ס וטעמא נ"ל פשוט משום שהתרו לו לבעול ובאותה שעה אינו עוסק בצרכי המת וקבורתו ממילא יכול נמי לברך הברכה השייכי לזה. ומזה נ"ל נמי דאונן המכניס בנו לברית מברך להכניסו בבריתו של אאע"ה ודלא כט"ז י"ד סי' שמ"א בסופו ושמעתי שהגאון בעל זכרון עשה ג"כ מעשה דלא כט"ז הנ"ל וטעמו לא ידענא.
דף ד.
ובועל בעילת מצוה ופורש. לולי דברי התוס' ה"א דלגבי שארי בעילות הראוי לפרות ולרבות שהם חובה. קרי לי' להך בעולת מצוה דאינה ראוי שתתעבר. מביאה ורק שהיא הכנה לאחרות קרי' לי' רק מצוה ועמ"ש תוס' פ"ב דשבת כ"ה ע"ב ד"ה חובה וכו' ע"ש.
ופורש כ' תוס' די"ל משום דם בתולי' פורש וצ"ע דמה ענין זה להך ברייתא דקמ"ל בדיני אבילות. וי"ל דהוה סד"א דע"כ לא החמירו במשנה אחרונה לבעול ולפרוש אלא בעלמא דלא מפסדא אלא ז' יומי דכה"ג אשכחן נשי טובא בימי נדותן וכדאמרי' הך סברא להדי' לקמן פ"א ע"ב גבי מדיר אשתו מתשמיש ע"ש. משא"כ הכא דע"י דנחמיר עליו שיפרוש ז' ממילא יגיע ליל טבילתה בהתחלת האבל ותהי' פרושה שבועי' וה"א כולי האי לא מחמרי' בלא פלוג בעלמא עי' רא"ש ר"פ התינוקות קמ"ל דאפ"ה פורש. ולפ"ז מיושב ק' מהרש"א דהך דכל אותן הימים הוא ישן וכו' ליכא לפרושי משום פרישת בתולי' דא"כ אינו ענין לכאן להך בריתא דוקא.
וזה נ"ל נמי טעמו של הרי"ף דמייתי הרא"ש בשמעתין דגם בשארי קרובי' בועל תחלה ומו' בהפלאה כ' דלהרי"ף לטעמי' מוכח כן דס"ל מהחופה מיד חלים ימי המשתה בלא בעילה כמ"ש בנה"כ בשמו בסי' שמ"ב. וא"כ לדידי' מ"ט התירו הבעילה הא מיד אחר החופה מתחילי' ימי המשתה ויכול לעשות סעודה ושמחה ולא יפסיד ומ"ט להתיר בעילה אע"כ גם בלא שום הפסד התירו בעילת מצוה. ומזה ראי' לדינו של מהרש"ל בתשובה סי' ע' שהאונן מל קודם קבורה ומייתי ראי' משמעתין והיינו לשיטת הרי"ף דבלא פסידא נמי בועל. וה"ה לכל מיני אבילות ע"ש וטעמא נ"ל משום דאל"כ יפסיד ב' שבתות של משתה' ושל אבילות. ואז גם אח"כ יבעול ויפרוש וכולי האי לא אחמרו רבנן. אבל השתא ימי פרישתו מובלעי' בימי אבלו. ועמ"ש בסמוך אי"ה בזה.
ונוהג ז' ימי המשתה. אמנם אם בתוך המשתה מת לו מת מתאבל עליו ממש ומלשון הש"ך סי' שפ"ג סק"ג לא משמע קצת כן אמנם מדינו של הרי"ף דמייתי נה"כ סי' שמ"ב יש ללמוד להדי' דנהוג אבילות ממש בתוך ימי המשתה. וטעמא נ"ל משום דשארי ימי המשתה אינם עיקר כ"כ כמו יום ראשון של אבל שהרי לבה"ג דוחה אפי' י"ט שני ע' רא"ש דשמעתין ופ' אלו מגלחין א"כ כיון דעכ"פ מפסקא ימי המשתה ע"י יום הראשון של אבילות תו לא הדר' חיילא. משא"כ יום ראשון דימי המשתה דה"ל יום חתונתו ויום שמחת לבו כמ"ש רא"ש דשמעתין הוא שקול כיום ראשון של אבל למדחי'. ועיי' סוף מס' תעני' דיום חתונתו ויום שמחת לבו תרי מילי נינהו ועמ"ש מהרש"א ח"א לקמן ז' ע"ב גבי נוסח ע"י חופה וקידושי' ובהפלאה שם ועי"ז יש לעיין כאן בפלוגתת הרי"ף והרי"ץ גיאת דמייתי בנה"כ סי' שמ"ב אי החופה גורמת ז' ימי משתה ע"ש וק"ל. ועמ"ש בסמוך אי"ה.
שבעת ימי משתה כ' תוס' השתא מקלי' טפי באנינות דאוריי' וכו' י"ל דלא מקלינין כלל דכיון דהכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה. ואי הי' אוסרי' לו הבעילה. הי' צריכי' לישן בין האנשים ונשים מיד אחר החופה מבלי שיתיחדו דקודם בעילה אסור לייחד אפי' פרסה נדה וה"ל מידי דפרהסי'. נמצא השתא מכיון שהכניסוהו לחופה והמשיכו עליו ימי המשתה. א"כ הבעולה שקודם הקבורה היא בהיתר גמור מבלי דחי' כלל. משא"כ אי הי' קוברי' תחלה קודם החופה אז לא הי' חל ימי המשתה כ"א ימי אבל. ואז אפי' מידי דפרהסי' אסור והי' צריכי' לדחות איסו' זה לכן עדיף טפי לבעול תחלה בלי שום דחיי' איסור. אמנם אכתי הו"מ לקבור אחר החופה קודם הבעילה. ויהי' ימי המשתה משעת החופה. י"ל דאפי' להרי"ף לא הוה משתה מחופה ואילך אלא אם אין קבורה מפסיק בין חופה לבעילה אבל אם קבורת מתו מפסיק ביניהם אז אין כאן שמחה.
וכל אותן הימים הוא ישן וכו' לכאורה נ"ל או או קאמר דהיינו מת אביו של אביו אזי היא צריכא שמירה שלא תלך אצלו להלבישו יצרא והוא אינו צריך שומר דלבו נכנע כדלקמן בשמעתין ובהיפוך צריך הוא לישן בין האנשי' והיא לא צריכא. אלא דלמאי דבעי' למימר דשמעתין דשאני בין אבילות דידי' לדידה דהיא לא צריכא שומרי' כלל ליכא למימר כן. וא"כ קשה מה לכל האריכות הזה ה"ל למימר בקיצור ואסורי' להתייחד אע"כ משמע כדעת הראב"ד ז"ל דדוקא בעינן תרווי' וכן נוהגין עיי' ברא"ש ועמ"ש עוד בזה לקמן בשמעתין אי"ה.
בין כך ובין כך פירש"י בין יש אונס בין אין אונס. ול"ד מאי שייטא דהך דינא בהך בריתא דא אתי' אלא לדיני אבילות. ולא לענין כניסה דשבת. ובריתא לעיל לא מסיים כן ונ"ל להראב"ד ז"ל דס"ל דכשאין מתירי' לו לבעול ולנהוג ז' ימי משתה תחלה. אז לא יבעול עד סוף שלשי' יום ע' רא"ש. ובזו הבריתא הוזכר ונתן מים ע"ג בשר ועל זה מסיים בסיפא בין כך שאירעו אונס כנ"ל אלא שלא נתן מים ע"ג בשר והוצרך לנהוג תחלה ימי האבל וממילא לא יבעול עד סוף שלושים. וכיון שזמן חתונתו תחלה הי' מסתמא ביום ד' ואפשר שלא נגמרה קבורתו עד סוף היום ואז סוף שלשים הוא בשבת והזהיר התנא שאם אירע לו כך לא יבעול בשבת.
ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום עפרש"י וע' מגן אברהם סי' תרי"ז סעיף קטן י"ב שהניח דברי רש"י אלו בצע"ג ע"ש.
בערב שבת פירש"י משום חבורה והוא דלא כמסקנא ואפשר ס"ל לרש"י ז"ל דע"כ לא דחק כמסקנא לחדש הך גזירה דשמא ישחוט גם בע"ש אלא כי היכי דתיתי הך בריתא גם בבחור שנשא אלמנה. דלא שייך בה חבורה ובן עוף שייך שפיר וס"ל לרש"י ז"ל דלפי ס"ד ע"כ לא ס"ל כן דא"כ ה"ל להקשות מהך בריתא לרב ושמואל דס"ל דברים שבצינעא אינו נוהג בשבת כמ"ש תוס' ד"ה אבל. אע"כ ס"ל דכל אותן הימים הוא ישן דכולל נמי שבת היינו משום חבורה דאע"ג דשמואל גופי' אמר לקמן וי"ו ע"ב פרצה דחוקה מותר לכנס י"ל דהיי' כשבעל כמה פעמים בליל ה' וליל ו' אבל הכא שלא בעל אלא בעילת מצוה ופרש. אסור לבעול בעילה שני' בשבת ועמ"ש שם אי"ה משום כן מוכח דמיירי בבתולה וא"כ מה"ת נחדש טעם דשמא ישחוט בן עוף יע"ש.
דף ד:
באמת אמרו מוזגת לו הכוס. לכאורה י"ל כיון החמרנו עליהם לשמרם בין האנשים והנשים ממילא תו לא חיישי' לקריבות ושרי' במזיגת הכוס משא"כ בנדה ועיי' כה"ג בשבת י"ג ע"א גבי לא יאכל הזב וכו' דיעות איכא ושינוי ליכא ע"ש וק"ל. ומזה יש ראי' לדעת הראב"ד ז"ל דביום מותרי' בייחוד ויש לחוש ליחודם ביום שוב מצאתי מ"ש בזה פ"י ז"ל ומ"ש מהרש"א אהראב"ד דמקיל במזיגת הכוס אפי' באבילות דהכא וכן הקשה הש"ך ססי' שמ"ב ולפע"ד י"ל להס"ד דאבילות קילא לי' משום שמיקל באיסורא דרבנן א"כ צריכי' להוסיף עליו גדרים יותר מבאיסורי תורה. משא"כ למסקנא אבילות חמירא לי' וכמ"ש הרא"ש. ורק אבילות דהכא דלאו משום דקילא לי' מילי דרבנן אלא משום דחזו אנן מקלינן לי' לנהוג ימי המשתה תחלה כמ"ש סבור הוא דקיל לי' לדרבנן בעצמם משום כן עשו לו סימני' דחמירי' לרבנן והיינו שיהי' ישן בין האנשי' וכו' וממילא יודע לו שהוא כשארי איסורי דרבנן ואין צריך גדר דמזיגת הכוס ועמ"ש הש"ך קרוב לזה אבל מ"מ לא נחית למ"ש.
לא עמו בבית עמ"ש תוס' ונדחקו לדברי רשב"א ע"ש ולולי דבריהם היתי אומר עמו במטה הוא בבגדו והיא בבגדה קאמר עמ"ש ברא"ש דשמעתין שוב מצאתי ג"כ מ"ש בזה פני יהושע ע"ש.
דף ה.
משום חשבונות עיי' שבת קמ"ט ע"א. וקשה ה"נ ה"ל למימר שמא ימחוק או אפי' שמא יכתוב. ועמ"ש מג"א סי' ש"ז ס"ק ו' בענין זה וצ"ע.
גזירה שמא ישחוט בן עוף יש לעיי' למ"ד טעה בדבר מצוה ועשה מצוה אפי' מצוה כל דהוא פטור עיי' פסחי' ע"ב ע"א וע"ב. א"כ ה"נ א"נ שחט בן עוף ה"ל עשה מצוה ופטור ומשמע מר"ן דסוכה דהיכי דאי עבר לא מחייב חטאת לא גזרי' שמא יעברנה ועפ"ק דמגלה וא"כ מאי שמא ישחוט בן עוף שייך הכא ונ"ל דאתי כמ"ד טעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב. ולפ"ז מיושב ק' תוס' לקמן ה' ע"ב ד"ה מהו וכו' שכתבו ומיהו ע"כ נראה דלא ידע הבריתא דשמא ישחוט בן עוף ע"ש והשתא י"ל דהאיבעי' קאי למאי דקיי"ל טעה בד"מ ועשה מצוה פטור ולא חיישי' שמא ישחוט בן עוף. א"נ י"ל דאתי' הך בריתא כר"י הסנדלר דשוחט או מבשל בשבת בשוגג אסור לו לעולם וה"ה לכל מי שהכין בשבילו וא"כ אם ישחוט בן עוף הי' אסור לכל בני החופה. ה"ל לא עשה מצוה וחייב ולפ"ז צ"ל הא דפריך מעיה"כ אע"ג דהתם עכ"פ שרי לאחד מישראל שלא הוכן לו ובשבילו. וה"ל עשה מצוה. ומשו"ה שרי צ"ל דעיה"כ לא חשיב לי' מצוה כ"כ ריבוי סעודה אלא שלא יתענה ודוקא בגליל נוהגי' כן. ובזה מיושבי' ק' תוס' דמשארי י"ט לא מצי למפריך דהוה מ"ע ושמחת בחגיך דאוריי' על כל ישראל והוה שפיר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ועמ"ש בסמוך אי"ה.
אלא מעתה יוה"כ שחל להיות בשני בשבת כו' כ' תוס' משארי י"ט לא פריך דהיו מרבים בבהמות. וליכא למגזר לכאורה לא כ' כן אלא להמקשה דלא רצה להקשו' כן אבל לקושטא דמלתא אין לחלק וסמכי' אשינויי דהש"ס אלא דלמאי דמסקי' דבע"ז נמי חיישי' שמא ישחוט א"כ קשה י"ט שחל להיות בין בשבת בין אחר השבת לדחי להך לשני דהרווחה ולא מחלק בין לדנפשי' לדאחריני. מיהא לזה י"ל דלילה א' של י"ט אינו מחייב בשמחה מן התורה בפסחים ע"ו ע"א ונמצא אית לי' הרווחה אמנם ביו"ט אחרון של חג דלילה חייב בשמחה אך לרבות ליל יו"ט אחרון כמבואר שם. קשה לדחי. וצ"ל דהך בריתא ס"ל לא אד"ו ראש ולא יחול לעולם אחרון של חג ביום א' ועמ"ש פני יהושע בלשון רש"י דשמעתין ועיי' בפסחים צ"ח ע"ב תוס' ד"ה כאלו כו' וק"ל. מיהו משבת קשה.
ובזה י"ל דלא פריך משארי יו"ט משום דלא אד"ו ראש ומעצרת ופסח נמי לק"מ דפסח שחל ביום א' לא ניחוש לשמא ישחוט בשבת בן עוף משום דאיכא דס"ל להאי תנא נהי דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב. מ"מ בע"פ שניתן שבת לדחות בשחיטה בקרבן פסח לא מחייב בטעה בבן עוף וכמאן דס"ל הכי בפסחים ע"ב הנ"ל ומשבועות שחל להיות ביום א' א"א למדחי איום ב' ויהי' עי"ז פסח ביום א' ונמצא מדחי' שבת בשחיטת כמה פסחים משום גזירה שמא ישחוט בן עוף וזהו דבר שאין הדעת סבלתו. ואי נדחה עצרת ליום ג' יהי' פסח ביום ב' ולא בד"ו פסח כמ"ש תוס' פסחי' צ"ט ע"ב הנ"ל וא"א למדחי עצרת ליום ד' דג' ימים לא מדחינן כמבואר בעירוכי' דלא עבדינן יותר משמנה חסירים או מלאים. אבל מעיו"כ פריך שפיר דנדחי יה"כ ליום ד' ויהי' ר"ה יום ב' בשבת וזה אפשר.
השתא דאתית להכי ע"ש נמי י"ל דהיינו ללשני משום הרווחה אבל ללשני דלנפשי' לא מטריד א"כ מכ"ש דלא מטריד בליל שבת בשעת הסעודה שכבר הכין הכל מבע"י ורק אם שכח דבר א' הך טרדא לא הוה יותר מלנפשי' ואפשר משו"ה לא פסק רש"י כן ופי' לעיל משום חבורה דקיי"ל כלישנא קמא שהוא עיקר.
ת"ש דתני בר קפרא כו' בירושלמי ריש מכילתין מייתי אמתני' בר קפרא מפרש טעמא דמתני' משום ברכה - ור' לעזר מייתי טעמא דמתני' משום שאם הי' לו טענת בתולי' כו' ומייתי סייעתא לר' לעזר מברייתא דמשעת הסכנה ואילך והדר פריך אדר' לעזר מה בכך אם יערב עליו המקח ומשני לית יכיל משום דהאומר פתח פתוח מצאתי אסור לקיימה משום ספק סוטה ופריך ואמאי הא הוה ס"ס ומשני יש קול לאונס וה"ל חד ספיקא. ופי' בפני משה דבר קפרא פליג אמתני' וס"ל אין הטעם משום שאם הי' לו ט"ב אלא משום ברכה. ור' לעזר ס"ל כמתני' ודבריו צ"ע איך מייתי סייעתא לר' לעזר מבריתא והא משנה מפורשת כדבריו אלא שבר קפרא פליג. ועוד מ"ט שקיל וטרי אר' לעזר ולא אמתני' דמפרש בהדיא שאם הי' לו ט"ב הי' משכים לב"ד. עכנ"ל פי' הירושלמי כך דהא במתני' לא מפורש טעמא דאלמנה. וגם קשה אטעמא דט"ב הא הוה ס"ס ע"כ ס"ל לבר קפרא דשאם הי' לו טענת בתולים אינו טעם לנישואי'. ואותו הטעם אינו מפורש במשנתינו כלל אלא סברא חיצונה היא משום ברכה אלא דיהיב טעמא שנושאי' הבתולה ביום ד' ולא ביום ברכה דאדם דעדיף ואמרו שנהגו כן החתנים כדי שאם יהי' לו ט"ב ממנה ומאתים ומקח טעות וכה"ג ישכים עמה לב"ד ולא ידור עם נחש בכפיפה א' עד עמדו לפני העדה למשפט ויתברר הדבר. אמנם ר' לעזר מפרש למתני' כפשטי'. ומשום הכי מייתי סייעתא מבריתא דמפני הסכנה התירו לכנוס בשלישי ולא בשני אי אמרת בשלמא משום אקרורי דעתא אינו דומה מתקרר יום למתקרר יומים כמפורש שם משא"כ לבר קפרא מה בין שלישי לשני. ומשוה"נ שקיל וטרי אדר' לעזר הא ה"ל ס"ס וא"ש הכל:
וימיני טפחה שמים. והא דכתיב שמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ י"ל השמים תיכן בזרת ימין. והארץ בשליש של שמאל. ולפ"ז איכא עוד מעליותא בצדיקי' שנבראו ביד שלם דאלת"ה אלא באצבע שביד א"כ מנ"ל דמעשי צדיקי' גדול דלמא נעשו באצבעו' קטנו' של ב' ידי' והוא בציר משלש וזרת של יד א' אע"כ נעשו בשתי ידים שלימים. מיהו י"ל דשמים בזרת לאו באצבע זרת אלא במדת זרת שהוא חצי אמה וכן הארץ בשליש ולעולם בכל היד וכן מבואר בעירובי' כ"א ע"א וע"ש בתוס' וק"ל:
ויבשת ידיו יצרו. לכאורה י"ל ק' הש"ס דנהי דבריאת שמים וארץ הי' ביד א' מ"מ הא האי קרא מיירי בהבדלו המים ותראה היבשה הנעשה ביום ג' לבריאת עולם ומעשי יום ג' הי' באמת בשתי ידים כמו שרמז מורי נ"י בהפלאה כי יום ג' בשבת הוא בחינת דעת שהוא צירוף ימין ושמאל ע"ש והא דלא נכתב כן ברישא דקרא גבי אשר לו הים והוא עשהו משום דעיקר חשיבות הוא ותראה היבשה כמבואר בתמיד ל"ב ע"א דביבשתא יאי למידר. ונראה משו"ה נמי אסקי' לעיל ברכה דאדם עדיפא מדדגים אע"ג דכתי' וידגו לרוב בקרב הארץ כמו שהרגיש מורי בהפלאה י"ל דהתם התנה בברכתו בקרב הארץ שיהי' הם בקרב הארץ כמו דגים בים. אבל באמת ברכת אדם פרו ורבו ומלאו את הארץ עדיף מברכת דגים ומלאו את המים בימים. וכיון דעיקר חשיבות הוא ותראה היבשה לכן הכתיב ידיו יצרו גבי ויבשת. ולעולם עיקר הבריאה שהי' ביום א' בערבובי' לא חשיבא כמו מעשי צדיקי' ומיושב ק' ר"ח הבבליי. וצ"ל דס"ל ים עדיף מדכתי' וידגו לרוב ולא ס"ל כמ"ש לעיל. וברכה דדגי' עדיפא דמש"ה ניתנו לבתולה דעדיפא מאלמנה. והא דאלמנה נשאי' בחמשה משום שקדו וכיון דים עדיף ולא כתיב ידיו גבי ים ש"מ אעיקור הבריאה קאי ושפיר השיב ובזה י"ל ספרי מסורות שלפנינו שהעיד המהרש"א ח"א דכולהי כתי' בהו ידיו ביו"ד והא"ש דקיי"ל ברכה דאדם עדיפא ולק"מ ק' הש"ס ובזה נמשכו הני תרי תני' דבר קפרא אהדדי ועמ"ש בסמוך בהא דיתד תהי' לך. ויתד תהי' לך על אזניך כו' שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון כו' ולקמן אמרינן יכוף אלי' לתוך אזנו וקשה הא תו למה לי. ונ"ל דמסתמא אין ראוי להזכרת שם שמים כשאצבעו מלוכלך מצואת האזן והקריבהו נא לפחתיך ואפי' כי ירוק אדם חייב לקנח פיו טרם יוציא ש"ש מכ"ש צואת האוזן דמגונה טפי. ואפי' מלכלוך אכילה ושתי' צריך לרחוץ מים אחרונים משום והתקדשתם מכ"ש הא. משום כן יכוף אלי' להפסיק בין אצבעו לצואה והא"ש דשייך הא להך קרא דוהי' מחניך קדוש שלא יזכיר ש"ש במקום הצואה. והנה האיש הקדוש הזה שמשמר שמיעת אזנו בקדושה. ועוד משמר ידיו מנגוע בצואת אזן משום הזכרת ש"ש השגור בפיו מסתמא הוא מהנזכרי' לעיל שהם גדולי' ממעשי שמים וארץ. ולכן תמצא רמז כי ד' תיבו' אזן אליה יתד אצבע עולה גמטרי' שמים ארץ דוק ותשכח ועמ"ש בסמוך אי"ה.
דף ה:
יניח אצבעותיו באזניו. הנה המסיר אזנו משמוע תורה ג"כ אזי מרומז אותי' שלפני אזן הם אותיו' מות. אמנם אותיות שבין אזן לאצבע הם גמטרי' תורה כי אחר אזן אותי' בחם ולפני אצבע אותי' תפאס. סך הכל גמטרי' תורת לומר שלזה לא יתחוב אצבעו באזנו. ולכשישמע דבר בטל יתחוב אצבעו באזנו הנה אותי' שלפני אצבע הנ"ל גמטרי' ישרא"ל. ושלאחר אצבע בקג"פ עם ד' אותי' הוא כמו יעקוב מלא עם הכולל. כי קדושת השמיעה הוא בבחי' יעקוב ישראל שמעו בני יעקב כלכם ושמעו אל ישראל אביכם. יעקוב ישראל גמטרי' תשכ"ט כמו קר"ע שטן אמנם באפס זאת אזי שולט בו אש גיהנם כדאמרי' שהאזן ניכווי' תחלה אש אזן גמטרי' שטן ההיפך מהנ"ל ובהסר שטן יבוא רחם כי אותי' אחר שטן הם אותי' רחם. לכן אצב"ע ית"ד אז"ן ס"ת עד"ן שזוכה לעדן ההיפך מגיהנום וב' אזניו ככה. ב' פעם עדן גמטרי' רח"ם.
איבעי' להו פרש"י לא שמיע לי' הך מתנית' מדלא כ' דלא שמוע לי' הנך מתנייתא תרתי דעושה חבורה ודבן עוף משמע קצת דאהך דעושה חבורה פשיטא לי' דתליא בפלוגתא דתנאי כמ"ש תוס' אלא אהך דבן עוף כ' דלא שמיע לי' א"כ מספקא לי' אי הלכה ר"ל אי הלכה כהשתא דאתית להכי ע"ש נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף או הלכה אלא בע"ש משום חבורה וכמאן דס"ל הכי ומוצאי שבת משום בן עוף כנ"ל לפרש. אמנם כבר כתבתי לעיל דמברייתא דבן עוף לק"מ דאתי' כמ"ד טעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב ואנן קיי"ל פטור.
מהו למבעל בתחלה בשבת. כ' תוס' דמיירי דאירע לו שלא בעל בליל ה' ולא חייבוהו להמתין. וטעמא נ"ל משום דכל שממתין אחר החופה לבו גס בה ומתקרר ולא יחוש לטענת בתולים כמ"ש כן להדיא בתוס' י"ט פ"ב דברכות אמתני' דחתן פטור מק"ש ועמ"ש לקמן בשמעתין אי"ה. ויל"ד מ"ט לא סמכו דבריהם לעיל בברייתא בין כך ובין כך לא יבעול בתחלה בע"ש ולא במ"ש ופירש"י בין יש אונס בין ליכא אונס והתם נמי קשה הא תקנו לישא ברביעי כי ליכא אונס וי"ל משום דאי' בירושלמי דמכילתין קידשה בחופה לית לה באילין קנסייא ר"ל המקדש בחופה לא שייך בי' זנתה תחתיו אינו צריך לישא ברביעי דוקא. וצריך לומר דס"ל דלזמן מועט שבין חופה לבעילה לא חיישי' שתזנה. וכ"כ רמב"ם בפי' משנה דגטין נכתב ביום ונחתם בלילה דר"ש מכשיר משום דלזנות שבין יום ללילה לא חייש. ואע"ג דרבנן פליגי. היינו לר' יוחנן דמפרש טעמא משום זנות שמא יחפה. והירושלמי ס"ל כמ"ד משום פירי ולדידי' אפשר כ"ע מודי' דלזנות דזמן מועט לא חיישי' לכן ס"ל דקדשה בחופה לית לי' הדין קנסייא והא"ש דאבריתא דבין כך ובין כך לא הוה ק' להו הא בתולה נישאי' ברביעי' דאפשר דהבריתא אתי' כר"ש דלא חייש לזמן מועט לזנות וא"כ בתולה נישאית בכל יום בקדשה בחופה. אמנם סתמא דתלמודא מסתמא קאי להלכתא כר' יוחנן דטעמא משום שמא יחפה וכרבנן דר"ש דאפי' לזמן מועט חיישי' ואפי' קדשה בחופה נמי שייך שמא זנתה בין חופה לבעילה ולעולם נישאי' ברביעי. שפיר קשה להו.
ואכתי י"ל לפי הסוברי' דבתולה אלמנה מן הנישואין אין לה ט"ב ונישאי' בכל יום וכמ"ש לעיל במתני' ריש מכילתין לק"מ ק' תוס' דמשכחת בכה"ג. ומיושב נמי אידך ק' תוס' דמצינא למימר בריתא דלעיל דמיירי להדי' בבתולה הנישאי' ברביעי' אלא מפני הסכנה דחו יומה אבל ט"ב אית לה בהאי פשיטא לי' דלדם הוא צריך ואסור משום חבורה כי קא מיבעי' לי' בבתולה אלמנה כנ"ל שאין לה ט"ב אי מ"מ לדם הוא צריך או לא. אלא דלא ס"ל להתוס' הכי לדינא אלא דבתולה אלמנה נמי נשאי' ברביעי. וא"כ משום כל הני עובדי דמייתי הש"ס לקמן מר בעיל בתחלה בשבת דוחק לומר דנשאו בתולה אלמנה לכן מאנו בזה. ובזה יתיישב המשך התוס' וק"ל. ומ"ש מהרש"א ממקלקל אצל הפתח יתבאר לפנינו אי"ה.
מיפקד פקיד לקמן אמרי' דפקיד ולא עקיר ולפירש"י שם היינו ללישני דמפקיד פקיד ע"ש ומ"מ נ"ל דפקיד טפי מענבים דבעי למימר בפסחי' ל"ג ע"ב דמפקד פקידי ואפ"ה פשוט דחייב בהן בסוחט בשבת דעיקור סחיטה בזיתים וענבי' הוו אע"כ ג' מיני מפקד פקיד הוה. ומורי נ"י בהפלאה הקשה דלר"ת דם דבחלזון מפקד פקיד ואפ"ה ס"ל לר' יהודה דחייב משום דם א"כ לימא הכ' את"ל מפקד פקיד הלכה כר' יהודה דחלזון או לא ומה שתי' דפשיטא לי דאין הלכה כר' יהודה ליתא דהא ר"י בעל תוס' פסק התם כר' יהודה ע"ש ע"ג ע"ב ד"ה מפיק. ולפי הנ"ל לק"מ דדם חלזון אפשר דומה לענבי' משא"כ דם בתולים. ועמ"ש לקמן אי"ה בלישני בתרא עוד ישוב לק' זו.
או חבורי מיחבר לשיטת רש"י בשבת קו' דלר' יהודה לא מחייב חובל אלא בצריך לדם לכלבו א"כ קשה שמנה שרצים דהחובל בהן חייב אעפ"י שלא יצא מהן דם משום שהיא חבורה שאינה חוזרת כמבואר בגמרא אלו טריפות שהביאו תוס' והתם ר"פ שמנה שרצים מוקי רב אשי הך בריתא כר' יהודה דאזיל בתר גישתא. וקשה הא לר' יהודה בעי' דצריך לדם וכיון שלא יצא מה צורך יש לו לדם ההוא. מכאן נ"ל שהוציא רש"י לפרש דמיירי שצריך לצבוע העור וחייב בהאי חבורה משום שצריך לדמו לצבוע. ובפ' אלו טריפות דמפרש הש"ס החלוק בין שמנה שרצים לשארי שקצים ורמשים משום חבורה החוזרת דהדרא בריא ע"ש. התם פרש"י דשארי שקצים נמי יש להם עור דק. ומיירי הכל בצריך הדם לצבוע אלא בשארי שקצים דהוה חבורה החוזרת אין הצביעה מתקיימת אם לא יצא הדם משא"כ בשמנה שרצים דאינה חוזרת. והשתא לאו משום דס"ל לרש"י דחבורה לא מתחייב אלא משום צובע. דמודה רש"י דלר"ש דס"ל מקלקל בחבור' חייב חייב בכל חובל אפי' היכי דלא שייך צביעה. ולר' יהודה נמי היכר דיצא הדם וצריך לי' לכלבו א"נ בבתולה לראות שהיא בתולה ובמילה לדם ברית לתקוני גברא בודאי חייב אפי' אי לא שייך צביעה. אך אי לא יצא הדם לר' יהודה לא מתחייב אלא בצריך הדם לצבוע העור ומיושב ק' תוס'. ומ"ש פ"י בשמעתין בשם מגיני שלמה לא א"ש בסוגי' דאלו טריפות וכבר הרגיש בו פ"י ז"ל בפ' שמנה שרצים וחזר בו ממ"ש כאן. ודע דצל"ע דלחייב נמי משום צובע הסדינין בדם כדלקמן בשמעתין מפה למה. דכה"ג מחייב רב שוחט דמתווסי בית השחיטה דמא ושמואל נמי לא פליג אלא משום דאין צביעה באוכלין כמ"ש בתוס' שבת ססי' ש"כ בישוב פסק הרמב"ם ובחי' למס' שבת כתבתי באופן אחר. מ"מ משמע דשייך צובע בכה"ג דשניהם רוצים דמתווסא מפה דמא ומזה נראה ראי' ברורה לרדב"ז דצביעה דרך לכלוך שרי' ודלא כמג"א שם ס"ק כ"ד. ועיי' מ"ש תוס' בשבת קי"א ע"ב ולקמן גבי מסוכרי' דנזייתא וק"ל.
והנה מ"ש תו' מגמ' האי אומנא דלא מייץ וכו' כ' שיטה מקובצת דלא בעי לאתויי מדאצטריך ביום השמיני ימול אפי' בשבת' די"ל התם לאו משום חבורה אלא משום תולש מחייבי. ע"ש ולכאורה הדין עמו דשייך גוזז ותולש בכה"ג כמבואר להדי' בעירובין ק"ג ע"א סוגי' חותכין יבלת וכו' ע"ש. וקשה לפ"ז בשבת ק"ו ע"א מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך ביום אפי' בשבת דלמא לאו משום חבורה מחייב אלא משום תולש ולמידק מני' מקלקל בגוזז חייב. ויש לדחוק דגוזז כה"ג אינו צריך לגופי' ואינו דומה לגוזז צמר דצריך לצמר וכמ"ש תוס' בשבת צ"ד ע"ב ד"ה אבל וכו' והי' צריכי' לומר דבגוזז מחייב מקלקל וא"צ לגופה. לכן ניחא לי' למימר משום חובל אצטרי' ביום ולחייב מקלקל וממילא ה"ל צריכא לגופי' וזה תלי' בסברת תוס' ב"ק פ' המניח ל"ה ע"א ע"ש. ואכתי קשה למאי דפסקו הפוסקי' מלאכה שאצ"ל חייב וגם מקלקל בחבורי ומנ"ל הא דלמא מקלקל בגוזז חייב. וי"ל דאל"כ קשה מימהל היכי מהלינן כק' הש"ס שבת קל"ו ע"א דא"ל מחתך בבשר הוא דתינח אי משום חבורה אבל אי ס"ד משום תולש הא קיי"ל הגוזז בין מן החי בין מן המת חייב. אע"כ משום דה"ל מקלקל בגוזז ופטור ואכתי לא ניחא בשלמא התם פריך הש"ס ממעשים בכל יום דמהלינן אע"ג דלא ידעי' בי' שכלו לו חדשיו. אבל איך אפשר להוכיח מדאצטריך דמקלקל בחבורה חייב דלמא קרא משום גוזז מחייב ולא מהלינן אלא בידעי' בי' שכלו לו חדשיו. ועוד לר' יהודה דה"ל מתקן גברא הוא א"כ לקושטא דמלתא ה"ל מתקן בגוזז דמחייב אפי' בגוזז מן המת א"כ ממהל היכי מהלינן היכי דלא ידעי' בי' שכלו לו חדשיו וע' מג"א סי' ש"מ סק"ג. ומזה נראה ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם פ"ט משבת דלא שייך גוזז מן התורה אלא בגוזז מה שחוץ לגופו כמו שעריו וצפרניו דומי' דצמר אבל ביבלת דבשרו הוא לא שייך בזה גוזז. וסוגי' דעירובין דמשמע ביבלת שייך גוזז מן התורה שקלא וטרי' בעלמא הוא ולא לקושטא דמלתא. וא"כ לא שייך במילה גוזז כלל וא"ש הכל.
ובזה י"ל קצת ק' המהרש"א דאת"ל מקלקל הוא אצל הפתח הא בהא לא פליגי תנאי. י"ל דבעשיית הפתח אית בי' השרת נימין כדמשמע לקמן דמשיר צרורות. ולס"ד דעירובי' דבכה"ג שייך גוזז א"כ אי ילפי' מדאיצטרי' ביום ש"מ מקלקל חייב לאו דוקא מקלקל בחבורה אלא ה"ה גוזז דמספיקא אסורי' שניהם מדאורי' בין מקלקל בחבורה בין מקלקל בגוזז. ואתי' בריתא דלעיל כמאן דילף ממילה ואסור במקלקל בשני אלו והאיבעי' קאי למאן דלא יליף ממילה ופטור בשניהם. ובזה י"ל נמי הגירסא דמוחק רש"י את"ל מקלקל הוא אצל הפתח מקלקל בחבורה פטור ועמ"ש תוס' ד"ה את"ל וכו' פי' דר"י אית לי' וכו' וק"ל.
ופתח ממילא קאתי וא"ת פסיק רישא הוא וכו' עכ"ל רש"י ועמהרש"א ולפע"ד ס"ל לרש"י כיון דעכ"פ איכא מיעוטא דבקיאין בהטיי' כשמואל שמתעברת מאותה ביאה כמ"ש תוס' לקמן ד"ה רוב בקיאין הן א"כ לא צריך לפתח לעולם דהא יכול לבעול לעולם בהטי' אלא אז לא הי' יוצא דם והוא רוצה לראות עכ"פ פ"א אם היא בתולה ע"כ בועל בתחלה שלא בהטי' ולענין פתח לא ניחא לי' וה"ל כמאן דאית לי' הושענא אחריתי דלא מחשב מתקן בההוא הושענא כפירש"י ורא"ש בפ' לולב הגזול ל"ג ע"ב וה"נ אית לי' פתחא אחריתי ובהא מספקא בעל האיבעי' אי דשמואל שכיחא או לא וכאיבעי' הש"ס בחגיגה י"ד ע"ב ע"ש והיינו דכ' רש"י בקיאין ולא כ' רוב בקיאין הן כמסקנא לקמן אע"כ רש"י קאי אהטיי' דשמואל ומיעוטא היא דאיכא אך לר"ת דס"ל דצריך לדם שלא יתלכלך א"כ ע"כ א"א לו לבעול בהטיי' לעולם דא"כ לא הי' מתלכלך. ומשו"ה הוצרכו תוס' לדחוק בזה' וובן המשך התוס'.
לפתח הוא צריך ואסור פירש"י משום בונה ולקמן גבי מפיס מורסא מייתי לי' רש"י מקרא ויבן ה' את הצלע והכא לא הי' צריך לזה כיון דעכ"פ עושה אותה גמר כלי כמ"ש תוס' לעיל ד' ע"א ד"ה בעילת מצוה. א"כ א"נ לא שייך בנין באדם מחייב משום מכה בפטיש כעושה נקב בלול של תרנגולת למ"ד ר"פ הבונה אין בנין בכלים ע"ש היטב. מיהא רמב"ם ס"ל מכה חייב נמי משום מכה בפטיש ע' טור וב"י ס"ס שכ"ח ועמ"ש בזה לקמן אי"ה גבי מתיב רב חסדא.
הלכה כר"ש כו' מתבאר משיטת התוס' דבמקום צערא כמפיס מותר אפי' חד שבות. ובמקום מצוה דוקא ב' שבותין ושלא במקום מצוה אפי' שני שבותין. ויעוי' בזה בתוס' גטין ח' ע"ב ד"ה אע"ג ועמג"א סי' ש"ז סק"ז שם הוא מאסף לכל המחנות בענין זה.
או מתקן הוא אצל הפתח צ"ע פשיטא דמתקן נמי הוא כמ"ש תוס' לעיל ד' ע"א ד"ה בעילת מצות. א"כ יהי' נמי מקלקל מ"מ מחייב כמ"ש תוס' בחולין ח' ע"א ד"ה מותר וכו' וכן בשבת ק"ו ע"א ע"ש. וי"ל דמספקא לי' כיון דאיכא למ"ד בשבת ק"ו דיליף מדאיצטריך מילה דמקלקל בחבורה חייב ולא ס"ל דתקוני גברא מקרי תיקון אע"ג דודאי מתקני' וה"נ אפשר דתקוני גברא לא מקרי מתקן ובהא מספקא לי' ואפשר למ"ד בעירובין י"ח ע"א ד"ו פרצופים נבראו ואתי' כמ"ד ויבן שקלעה הקב"ה לחוה. וע"כ לא ס"ל כר"א שמותי בשבת צ"ד ע"ב דמחיי' גודלת משום בונה דמבואר שם צ"ה ע"א דס"ל כמ"ד שקלעה הקב"ה לחוה. ויהי' הך מ"ד דדו פרצופים כר"א שמותי אע"כ ס"ל דרבנן נמי ס"ל ויבן שקלעה אלא דלא שייך לשון בנין אלא בנייתא שהוא קלעיתא נמצא לא מצאנו בנין ותיקון באדם שיהי' שייך וס"ל משום מכה בפטיש נמי ליכא כיון שלא נגמרה הפתח בבעילה א' ועוד נכתוב מזה לקמן אי"ה בדרב חסדא. מ"מ מיושב ק' מהרש"א אברייתא דמפני שהוא עושה דמצי אתי' כמ"ד תקוני גברא חייב ומחייב נמי מקלקל בפתח דעכ"פ מתקן הוא מצד א'.
א"נ י"ל ק' הנ"ל לפמ"ש ר"ת בשבת ק"ו דבעי' תיקון בשעת הקלקול ממש משא"כ חובל וצריך לכלבו ע"ש וה"נ הא למשנה אחרונה ר"פ התינוקת קיי"ל בועל בעילת מצוה ופירש ולא תיקן בעשיית הפתח אלא אחר כמה לילות אחר שתספור ותטבול משו"ה מספקא לי' אי מועיל האי תיקון לגבי הך קלקול ומיושב נמי קו' מהרש"א הנ"ל דבריתא דלעיל מיירי למשנה ראשונה דבועל ושונה כמה בעילות וה"ל התיקון מיד ומשו"ה אסור. ועיי' עוד ישוב ק' מהרש"א לקמן אי"ה.
מתקן הוא אצל הפתח רש"י כ' דלא גרסי' את"ל מקלקל כו' ומתוס' נראה דגרסי לי' גם ליישב לשון הברייתא ומפרישי' החתן מן הכלה ע"ש תחלה משני שהוא עושה חבורה והא השתא ס"ד דמשום פתח הוא ודם מפקד פקיד. וגם ליישב קו' מהרש"א הנ"ל. גם דעת הסוברים דשייך גוזז בחותך מבשרא כמ"ש והארכתי לעיל. ע"כ אני אומר לפע"ד דהא מקלקל חבורה לא הוה מאבות מלאכות כלל וחושב אני דכמה מלאכות כלולים בו לפעמים חובל וצריך לדם ואז הוא מפרק. ואי צריך לצבוע ה"ל צובע ואי עושה פתח ע"י החבורה ה"ל בונה. ואי נוטל נשמה ה"ל כמו שוחט. ואי גזז הו"ל גוזז וכן לעולם. ומדאיצטריך רחמנא למשרי מילה בשבת ילפי' דכל מלאכות הנעשים ע"י חבורה מחייב אפי' אם יהי' מקלקל. וא"ש לשון הברייתא משום שעושה חבורה דהיינו שהפתח נעשה ע"י עשיית חבורה דאע"ג דלענין הוצאת הדם דמפקיד פקיד לא מחייב משום מפרק הואיל ופקיד מ"מ משום בונה חייב אע"ג דמקלקל הוא כיון שנעשי' המלאכה ע"י חבורה וא"ש הגירסא את"ל כו' ומיושב קו' מהרש"א דהרי זה תלי' בחבורה ושמור זה ולקמן אי"ה נצטרך עוד לזה גבי מסוכרי דנזייתא ע"ש.
איכא דאמרי כו' יש לעיין להרמב"ם דס"ל פ"ח מה' שבת הל' ז' דחובל וצריך לדם חייב מפרק ודוקא שצריך לדם כגרוגרת קשה הכא א"נ ס"ל דצריך לדם לראות שהיא בתולה מ"מ סגי לי' בטפה א' שיוציא. מיהא במילה נ"ל צריך לדם הרבה משום סכנתא דהאי אומנא דלא מייץ כו' ודוחק מ"מ בשמעתין קשי' ונ"ל מ"מ הו"ל חצי שיעור ואסור מן התורה בתשו' חכם צבי סי' פ"ו מסתפק אי בשיעורי שבת נמי חצי שיעור אסור מן התורה והשתא מוכח כן דאי מדרבנן א"כ למ"ד נמי דבר שאין מתכוין אסור ה"ל תרי דרבנן ומותר במקום מצוה. ובזה י"ל קו' מורי שם בהפלא"ה דלר"ת דדם חלזון מיפקיד אפ"ה אמרי' התם לר' יהודה שייך בי' מפרק א"כ ה"ל למימר נמי להך לישני דמיפקיד פקיד את"ל כו' הלכה כר"י דיש דישה שלא בגדולי קרקע. ולפי הנ"ל א"ש דס"ל דחצי שיעור מותר מן התורה בכה"ג ולא הוה כגרוגרת. ומכ"ש לר"ת דלא בעי לי' אלא שלא יתלכלך דלא דמי למפרק דוקא במשקה גמורה אעפ"י שאינו צריך ה"ל מפרק כמשמע מתוס' ד"ה מסוכרי' אבל בדם אי לאו דצריך לי' לא שייך גבי' דש וק"ל.
ואת"ל להנאת עצמו הוא צריך כו' בתוס' פסחים כ"ה ע"ב סוף ד"ה לא אפשר כו' הקשו הא לר' יהודה נמי ה"ל לא אפשר ולא מיכוון דשרי. ונפע"ד דלהך לישני בתרא לק"מ ק' תוס' דע"כ לא שרי התם אלא אם באותו דרך שאנו מתירין לו לא הוה האיסור אלא אין מתכוון ולא פסיק רישי' משא"כ הכא נהי דתחלת ביאה ה"ל אין מתכוון לא לבעול ולא להטות כי שני הדרכים שווים לו ולר"ש שרי' כה"ג. מ"מ הא לר' יהודה אם אין מתכוין אסור ולא נבוא להתיר אלא משום שההטי' באה לו בטורח ונתיר לו לבעול להדיא וז"א דההליכה בדרך בעילה ממש ה"ל פ"ר והבן זה ועכצ"ל דהתוס' אזלו התם ללישנא קמא דדם מיפקד פקיד ויכול להוציא דם בלא פתח דה"ל אותו הדרך גופי' אין מתכוון:
או הלכה כר"ש בפ"י הקשה הא מאן דאסר אין מתכוון מכ"ש שיאסר מלאכה שאצ"ל וא"כ ממילא שיתיר מקלקל בחבורה כפירש"י במס' שבת ק"ו ע"א ע"ש. וא"כ איך אפשר לומר דבאין מתכוין ס"ל כר' יהודה ובמקלקל בחבורה כר"ש. ולפע"ד דברי רש"י דשם אם יתפרשו כפשוטן צ"ע רב דא"כ מנ"ל לש"ס התם דפליגי בהא דאיצטריך למשרי מילה אי תקוני גברא הוה תיקון או לא ת"ל דפליגי במלאכה שאצ"ל וכפירש"י. ועוד מנ"ל להוכיח דמקלקל בחבורה חייב דלא שייך חבורה הצריכה לגופה בלא קלקול. מנ"ל להוכיח מזה לענין מקלקל דלמא יוכיח שיהי' מתקן בחבורה חיי' ע"י שצ"ל אבל מקלקל כלל כלל לא. ועוד מה זה הוכחה דא"כ חובל היכי משכחת לי'. אטו חובל כתיבי באוריתא הא ל"ט מלאכות משכחת לי' בלא חובל נמי להוסיף שובט או מדקדק עיי' שבת צ"ז ע"ב. אבל האמת יורה דרכו דה"פ דחזינן דמשנתינו אמרה כל המקלקלים פטורים. וברייתא פליגא ושנאה חוץ מחובל ומבעיר וע"כ פליגי בקרא דאיצטריך למישרי מילה והבערת בת כהן דמהוכחתו של רש"י ליכא להוכיח מידי כנ"ל. אך כאן דלא ידענא מי הם החולקים ומצינו לר"ש ור' יהודה פליגו בעלמא במלאכה שאצ"ל ולר"ש דפוטר לא משכחת מתקן בחובל כפירש"י. ואה"נ הו"מ למימר לר"ש או דס"ל חובל לא הוה אב מלאכה כלל ומכניס שובט או מדקדק. או נאמר דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב בחובל ולעולם צריך שיהי' מתקן בחבורה כל זה הי' אפשר לומר אך הואיל ומצינו בריתא מפורשת דמחיים מקלקל בחבורה והיינו ממילה ילפי' לה. ולר"ש צריכי' עכ"פ שום תי' על חובל. ואותה בריתא לא ידענא מי שנאה א"כ למה לנו לחדש פלוגתא מה שלא נמצא ע"כ מסתמא הך בריתא ר"ש היא ות"ל מקלקל חייב בחובל ממילה. ומשו"ה מיחשב חובל בל"ט מלאכות. כנ"ל כוונת רש"י דשם וכל מה שנאמר בזה טעות וממילא לק"מ ק' הפנ"י וק"ל.
דף ו.
ורב שרי והאמר רב שימי כו' האי מסוכרית דנזייתא מ"ש ר"י להקשות על הערוך ממחט של יד דטעמא דמשום צערא הא לא"ה שרי י"ל לפמ"ש הרא"ש פ' שמנה שרצים סי' ט' דהערוך נמי לא אמרה אלא בשבת אבל לא בשארי איסורי' דלא תני' במלאכת מחשבת ע"ש א"כ למ"ד מקלקל בחבורה חייב הא מסקי' בכריתות י"ט דלדידי' מתעסק נמי חייב דלענין חבורה לא בעי' מלאכת מחשבת כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה את"ל וכו'. א"כ ה"ה דמודה הערוך לאסור פ"ר דלא ניחא לי' והאש"נ ר"פ הנחנקי' פריך על רב דלא משביק לברי' למשביק לי' סילוא מהא דמחט של יד התם אינו צריך לגופה הוא ולא משני התם לא ניחא לי' משא"כ ברא לגבי אבא חייב אפי' לא ניחא לי' דלגבי שארי איסורי' אין חלוק אע"כ אי לאו דמשני מ"ד דמקלקל בחבורה חייב אינו צריכה לגופה הוא לא מהני הך דלא ניחא לי' למ"ד מקלקל חיוב משום דלא בעי מלאכת מחשבת. ולפ"ז למ"ש לעיל דלפע"ד כל מלאכות הנעשית ע"י חבורה אפי' בנין וכדומה הכל בכלל מקלקל בחבורה דחייב א"כ ממילא דלק"מ נמי ממפיס מורסא וק"ל.
והנה בברכת הזבח הקשה בשם מהר"מ מפראג אהרא"ש הנ"ל דמייתי ראי' מס"ד דש"ס דזבחי' דפריך והא מכבה אע"כ בשארי איסורי' מודה הערוך לאסור פ"ר דלא ניחא לי' עכ"ד הרא"ש והקשה הנ"ל הא במסקנא מסיק דלר"ש שרי לזלף ולא חיישי' לפ"ר משום דלא ניחא לי' וכמ"ש הרא"ש בשם הערוך בפ' הבונה וכד מייתי תוס' בשמעתין דראיית הערוך הוא מהא דמזלפו ע"ג אישם והנה לכאורה שיטת הרא"ש בהערוך מוכרח מהא דמזלפו דאי ס"ד דגם בשארי איסורי' מותר פ"ר א"כ קשה הא אנן קיי"ל דלא כשמואל כמ"ש כל הפוסקי' ערמב"ם וטעמא משום דס"ל כר"ע דס"ל נמי כר"ש דאין מתכוון מותר ואפ"ה ס"ל יין לספלים וכ"כ תוס' שם. וע"כ צ"ל דס"ד בשארי איסורי' פ"ר דלא ניחא לי' ולא שרי'. ושמואל הא דס"ל הכי ואנן כר"ע קיי"ל וכ"כ מג"א סי' ש"כ ס"ק כ'. אלא דלא הועיל עדיין דא"כ איך יחלוק שמואל אר"ע. ונ"ל ביישוב ג"כ ראיתו של הערוך מהא דלולב הגזול דמשני דאית לי' הושענא אחריתי וע"ש בתוס' וברא"ש פ' הבונה הנ"ל. וי"ל דס"ל להערוך אי הפי' כמ"ש הרא"ש דכיון דאית לי' הושענא ה"ל אין מתכוון א"כ מ"ט דרבנן דלא שרי' במקום מצוה דאין מתכוון איסור דרבנן בעלמא הוא אפי' לר' יהודה וקיל הוא שאינו אסור משום גזירה מתכוון דא"כ ר"ש נמי הוה אוסר אלא משום הא ליכא למגזר. ורק משום אין מתכוון דשארי איסורי' דאסור מן התורה לר' יהודה משא"כ לר"ש כמבואר כל זה בתוס' בסוגי' דמצרף וכיון שכן איסורו קיל ופשוט לי' לבעל הערוך דהי' מותר במקום מצוה. ואע"כ הפי' כמ"ש הוא ז"ל דהוה פ"ר דלא ניחא לי' לכן לרבנן דאסרו אין מתכוון א"כ הכא איכא למגזר ב' גזירות א' לא ניחא לי' דשבת אטו לא ניחא לי' דעלמא. וחדא אטו ניחא לי' דשבת דניחא דאין מתכוון אטו מתכוון לא גזרי' מ"מ בפ"ר גופי' לא ניחא אטו ניחא גזרי'. וראבר"ש ס"ל בעלמא נמי שרי' פ"ר דלא ניחא לי' ולא הוה רק חדא גזירה משום ניחא לי' ומשום מצוה שרי' וא"ש. נמצא לפ"ז מוכח דראבר"ש דס"ל כאבוה באין מתכוון מתיר נמי לא ניחא לי' בשארי איסורי' וס"ל לשמואל דמזלפו ע"ג אשים כר"ש אליבא ראבר"ש ברי' ומ"מ אנן כר"ע קיי"ל בהא וא"ש. ומיושב נמי מה שצ"ע מש"ס דפראד"מ קל"ב ע"א דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר ופי' הערוך דלגבי הוה פ"ר דלא ניחא לי' כמ"ש הרא"ש פ' הבונה הנ"ל וקשה הא מאיסור צרעת איירי התם. ולכ"ע חייב פ"ר דל"נ לי' והא"ש דעכ"פ ק' לראבר"ש הנ"ל האי בשר מאי עביד לי' דאי איכא אחר ליעבד אחר וק"ל.