חידושי חתם סופר על חולין· רבי משה סופר
מהדורא תנינא
דף ב:
יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו, היה עזרתינו אף ישועתינו ושים בחיים חלקינו, וכשתילי זיתים סביב לשולחננו מטע נעמים תלמידנו, האר בתורת אמת עינינו, והיה עם פינו בעת הטיפינו, ועם ידי, בעת מעבדי, להעלות על הגווילין, חי' מסכת חולין, אור ליום ה' כ' מרחשון יפאר ענוים בישועה לפ"ק פה ק"ק פ"ב.
פתח דברי רבינו הקדוש האירו עינים בפתחו בברכה הכל שוחטין, ע"ד הכתוב כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר בכל אות נפשך תאכל בשר, ואמרי' לקמן פ"ד ע"א למדך תורה ד"א וכו' ופתח כאן בלשון ברכה שכל ישראל יזכו לברכת הרחבת גבול לזבוח מצאנו ומבקרו. ובשגם שרמז לנו קרא למה שאחז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר והטעם משום שאינו כדי לשחוט בהמה ולאכלה, כי הורע מעשיו וקפח פרנסתו מש"אכ ת"ח שהבעל חי מתתקן ע"י בואו אל קרבו, וזה טעם העגל שרצה הטבח למושכו לבית המטבחי' ורץ בכנפי' דרבנו הקדוש, כי לא אבה להיות למאכל בפי עם הארץ, ע"כ בא לחסות תחת כנפי רבנו הקדוש, לומר אהי' מאכל לפיך הקדוש, ורבי מרוב ענותנותו כאלו אינו כדי יותר מהאי גברא, ואמר לכך נוצרת. והיינו דרמז לנו קרא כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך בעבודה תמה ויראת הי"ת אז ואמרת אוכלה בשר, ואז בכל אות נפשך תאכל בשר, ורמז באות נפשך כי הנפש מתאוה להשלים נפש בעל חיים ולהתאחד עם נפש השכלי' העובד' ה' ובחי' תורה הארכתי בזה, וע"כ אמר כאן הכל שוחטי' כל ישראל יהי' ראוי' לאותו איצטלא שיהי' כדאי' וזכאי' לתקן נפשות בעלי החיי' כנ"ל. ולעומת שהתחיל בדיני שחיטה, שהוא מ"מ ממדת האכזריות, ע"כ סיים המסכת בשלוח הקן שהוא ממדת הרחמנות כמ"ש רמב"ן על התורה בפי' שלוח הקן. והתחיל בהכל שוחטין, וסיים המסכת בלמען ייטב לך והארכת ימים. והיות עיקר השחיטה כי יפקוד ה' בחרבו על לויתן נחש בריח ועקלתון, וחרבו של הק"בה הוא י"ו מהשם כמ"ש מג"א סי' תע"ג סק"כט ומוטל בין שני ה'ה'י'ן של השם כזה הי'ו'ה ויוצא מפסוק המר ימירנו והי' הוא. ע"כ פתח המסכת בה"י הכל וסיים בה"י ת'ו'ר'ה, להגן למחסה ומסתור, ותן לחכם ויחכם עוד. כתוב בהלכות א"י נשים לא ישחטו והתוס' הקשו מר"פ כל הפסולי' וכבר הבי' במהדור' בתרא ראי' מהך לישנא דהכא עיקר והתם איידי, וא"כ אי ס"ד דדיעבד דהתם משום טמא לחוד נקטי', איך אפשר דמשום טמא במוקדשים שהוא איידי' שינה בלישני' ותני ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא, אע"כ להך לישנא נשי' נמי לא ישחטו לכתחלה ומשום נשים תנא התם דיעבד ונכון הוא, אך מ"מ צריך ישוב מ"ט אמר התם הש"ס משום טמא במוקדשי', ולא אמר משום נשי' כק' תוס' ונלע"ד דהנה הט"ז השריש כמה פעמי' דכללא הוא מה שמצינו בפירוש בתורה להתיר לא יכלו חכמי' לאוסרו והנה ראיתי בס' שיח יצחק למס' חגיגה פ"ק למה לי קרא דשחיטה בזר כשרה תיפוק מהקישא דשחיטה לסמיכה מה סמיכה בזר אף שחיטה בזר והוכיח שם דהקישא דאורי' הוא ע"ש ותי' דאי מסמיכה ה"א מה סמיכה נשים לא אף שחיטה נשים לא משו"ה איצטריך קרא להתיר נשי' אלו דברי' ז"ל וא"כ לפ"ז אית לן קרא מפורש מיותר להתיר שחיטת נשים אף בקדשי' כ"ש בחולין, ודלא כהלכ' א"י, אך נ"ל דתלי' בפלוגתא דזבחי' י"ג ע"א דלת"ק דהתם בעי' בני אהרן הכהני' שתהא בכהן כשר ובכלי שרת ולר"ע צריך לזה גז"ש מבני אהרן הכהנים המשוחי' ע"ש ברש"י ותוס' ועיי' מ"ש תו' זבחי' ל"ב ע"א ד"ה ת"ל מ"ש בזה והנראה לע"ד לת"ק ס"ל כמ"ד נשים סומכות רשות ושפיר איכא למילף מהקישא דשחיטה לסמיכה שהשחיטה כשירה בזר דאין לומר דמה סמיכה נשי' לא אף שחיטה נשים לא דז"א דהרי נשים יכולי' לסמוך אם ירצה וא"כ אייתר לי' והקריבו בני אהרן הכהני' למילף מני' דבעי' כהן כשר וכלי שרת אך ר"ע ס"ל נשים אסורו' לסמוך וא"כ לא מצינן למילף הכשר זר בשחיטה מהיקשא דא"כ ה"א נשי' לא ישחטו משו"ה בעי' והקריבו בני אהרן להתיר שחיטה בזר ואכתי לא ידעי' דבעי' מקבלה ואילך כהן כשר וכלי שרת מש"וה איצטריך גז"ש כן נ"ל. הנה כי כן לת"ק דהלכתא כוות' לגבי ר"ע, אין שום קרא מיותר להתיר נשי' ונהי דמ"מ מן התורה מותרי' לשחוט אפי' קדשי' מ"מ מדרבנן אסרוהו מלשחוט אפי' חולין משום דעתן קלות אך לר"ע דלדידי' אייתר קרא והקריבו להתיר שחיטה, ולא סמיך אהקישא דסמיכה לשחיטה משום שריותא דנשים נמצא שמפורש ההיתר בתורה לא מצי חכמי' לאוסר' משום דעתן קלות והשתא התם ר"פ כל הפסולי' ניחא להש"ס למימר איידי דטמאי' ולא אמר איידי דנשים משום דטמאי' אתי' ככולי עלמא משא"כ נשי' דלר"ע לכתחלה נמי ישחטו, ואמנם ללשנא דהכא עיקור והתם איידי, נקט התם דיעבד משום נשים וכת"ק דר"ע הנ"ל וקיי"ל הכי וק"ל.
חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו שחיטתן ואמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה פירש"י באחרי' רואי' אותם והקשו תו' הא מסיפא שמעי' לה ותי' רשב"א אורחא דתנא הכא למיתני' ברישא אין עושין כן לכתחלה ואם עשה עשה וכשר וה"נ אין מוסרי' לכתחלה באחרי' רואי' אותם ואם שחטו כשר בדיעבד ולפע"ד עיקור ק' תוס' מדאמר רבא זאת אומרת משמע שמדיוקא דיקלקלו הא דמוכח שאין מוסרי' לכתחלה באחרי' רואי' והא ליתא דהרי בסיפא תנן כן בהדי' ובזה א"ש מ"ש תו' דאי גרסי' רבה ניחא. ופי' דנימא דרבא ואביי ורב אשי לא דייקא הכי וקשה והרי רש"י פי' כן בדאביי לקמן מפרש אמאי נקיט לשון עתיד ומשמע מדבריו דגם אביי מדייק יקלקלו ומשני לי' נמי שאין מוסרי' להם חולין לכתחלה ולפי הנ"ל ניחא כרשב"א דאורחא דתנא הכא רק דאביי לא אמר זאת אומרת דהרי מסיפא שמעי' לי' בהדי' דלדידיה לא קאי וכולן אלא אחשו"ק אבל גם אביי ורבא וכולי אמוראי דייקא יקלקלו דרישא.
ובדברי הנ"ל ניחא נמי מה שקשה לכאורה מאי קשי' להו להתוס' הא רש"י נזהר לקמן וכ' זאת אומרת אין מוסרי' להם חולין לכתחלה באחרי' ע"עג ורוצה לומר בע"עג ומלמדו ומזהירו דעדיף מרואי' אותו בעלמא ואע"ג דגבי אוקמתא דאביי בכותי לא דקדק אביי בין עומדי' ע"ג לרואה אותו היינו משום דלגבי כותי אין לחלק בכך דלא צריך ללמדו ולהזהירו מש"אכ בח"שוק וכמ"ש תו' לקמן בעצמם וכ"כ בגיטין לחלק בכך וא"כ אתי' מתני' בדקדוק וקמ"ל דלכתחלה אין מוסרי' להם אפי' בע"עג ומלמדו ומזהירו, ובדיעבד כשר אפי' ברואי' אותו בעלמא, ואע"ג דלקמן בשמעתין באוקמתא דרבה בר עולא גבי שמא ישהו לא דקדק רש"י בכך ופי' שאין מוסרי' להם באחרי' רואי' ולא פי' בעע"ג לק"מ דבכיוון עשה כן דלרבה בר עולא קאי דיעבד דסיפא אטמא במוקדשין וה"א חשו"ק אפי' לכתחלה ברואי' סגי איצטריך רישא לאשמועי' דברואי' לכתחלה לא, אבל בזאת אומרת דרבא דלדידי' וכולן דסיפא אחשו"ק לחוד קאי ומוכח מסיפא דלכתחלה ברואי' לא ישחטו א"כ רישא בע"עג מיירי ולק"מ ק' תוס' ולפי הנ"ל יפה הקשו דהיא גופי' מנ"ל לרבא דזאת אומרת מרישא דלמא רישא נמי ברואי' מיירי ואורחא דתנא הכי למיתני רישא לכתחלה וסיפא דיעבד ואע"כ דאין לחלק ולדקדק בין ע"עג לרואי' והדר' ק' תו' לדוכתה.
והנלע"ד ביישוב ק' תו' דהנה מה דאמרי' בשמעתי' כולהי כרבה בר עולא לא אמרי דחולין שנעשו על טה"ק לאו כקדש דמי' היינו דהכי קי"ל דלאו כקדש דמי וכן פסק הרמב"ם אבל פלוגתא דתנאי היא ס"פב דטהרות ע"ש וא"כ הוו מצי לאוקמא מתני' כאוקמתא דרבה בר עולא וכהך תנא אלא דלא ניחא להו לאוקמא מתני' לבר מהילכתא וע"כ אני אומר דכל זה בתר דזאת אומרת שאין מוסרי' להם חולין לכתחילה א"כ אתי שפיר וכלן דסיפא אחש"וק לחוד דאם שחטו בדיעבד כשר ולא לכתחלה כמוכח כן מיקלקלו דרישא ואורחא דתנא הכי הוא ונאיד מאוקמתא דרבה בר עולא אע"ג דקשי' לי' וכולן הכי עדיף למוקמי' מתני' כהלכתא דחולין שנעשו עט"ק לאו כקדש דמי, אבל אי לאו זאת אומרת דרישא הו"א מסברא חצונה דחש"וק מוסרי' להם לכתחלה באחרי' רואי' אותו וע"כ וכולן דסיפא דנקט דיעבד משום טמא במוקדשי' וכרבה בר עולא ודחיק ומוקי מתני' כר"א בר' צדוק ספ"ב דטהרות דס"ל דחולין שנעשו עטה"ק כתרומה דמי ע"ש ושבקי' למתני' דדחיק ומוקי אנפשה כחד תנא ומש"ה הוצרך רבא לומר זאת אומרת וק"ל. אבל אי קשי' לי אשיטת רש"י מ"ש תוס' בסוף דבריהם דלר"ת ניחא דבאין אחרי' רואי' עסקי' ברישא עכ"ל נמצא דלשיטת רש"י דוחק קצת דשמא יקלקלו ירמוז אאחרי' רואי' אותו שלא הוזכר עדיין. וא"כ נהי דרש"י לא חייש להך דוחקא מ"מ מנ"ל להש"ס לקמן בסוף שמעתין דאביי לית לי' דרבא דמומר אוכל נבלות וכו' דלמא אית לי' והא דמוקי לרישא בכותי ואחרי' עע"ג משום דבהכי ניחא לי' טפי שמא יקלקלו דקאי אע"עג שכבר הזכיר ברישא מש"אכ אי מיירי רישא במומר נמצא שלא הוזכרו אחרי' עע"ג במתני' ברישא לא אתי' לי' שפיר דיוק דיקלקלו אלא מוכח קצת כשיטת ר"ת. פירש"י הכל שוחטין למר לאתויי טמא בחולין ולמר כותי ומומר שביק רש"י אוקמתא דרבינא ונקיט הני דוקא וגם יל"ד דלא אמר למר כותי ולמר מומר מזה נראה דרצונו לפרש הכל שוחטין דרישא ודסיפא וכדרבא לקמן י"ז ע"א חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר והיינו דכ' ולמר לאתויי כותי או מומר ר"ל לרבא חדא מהני מרבה כותי ואידך מומר וע"מש תו' סוף שמעתי' ד"ה מ"ט לא אמר כשמעתי' וכו'. וס"ל לר"שי דגם לרבה בר עולא יש אוקמתא לתרתי מתניתא חדא לאתויי טמא שרץ ולאשמועי' דשוחטי' בסכין ארוכה ואידך לאתויי טמא מת וקמ"ל דשוחטי' בקרומי' של קנה, מש"אכ לרבינא ליכא אוקימתא לתרתי מתנייתא דאי אוקמת הכל שוחטין מומחי' אע"פ שאין מוחזקי' תו לא מצית לאוקמות אידך הכל מוחזקי' שוחטי' אע"פי שאין מומחי' דהא כבר שנית לן ברישא דבעי' מומחי' לכתחלה ולא בעי' מוחזקי'. וזה אין שום סברא לומר כשהוא מומחה לא בעי מוחזק וכשהוא מוחזק לא בעי מומחה דמ"הת דכיון דרוב מצוין אינן מומחי' וגם חיישי' לעלופי מ"הת לחלק בין מומחה ולא מוחזק או בהיפוך ע"כ אין אוקמתא לרבינא לתרתי מתנייתא. אמנם לקמן אי"ה בדברינו יבואר דשפיר יש לקיים גם לרבינא תרתי הכל שוחטי' ע"ש.
לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג מ' הקשו תו' שמוני' ה"ל למימר ושם תי' תו' דלא נחית למנינא ולפע"ד ליישב בהקדים מ"ש תוס' דאיצטריך לאשמועי' מזיד דה"א ארבעי' בכתפי' וכשר ואיצטריך לאשמועי' שוגג דה"א דלא קדיש כלל משום הקדש טעות דאלו הי' יודע שהוא איסור לא הי' ממיר כך צריך לפרש כוונתם והנה כי כן נ"ל דלפי הה"א דה"ל הקדש טעות ה"הנ אי הי' מזיד בלאו א' ושגג באידך נמי יכול לומר אלו הי' יודע שיש בו ב' איסורי' לא הי' מקדישו. והא"ש דתנא דמתני' רצה להשמיענו תרווי' רבותא דשוגג ודמזיד ואי לא הוה תנא כלל שלוקה ה"א דמיירי בשוגג אבל במזיד לא דארבעי' בכתפי' וכשר ואי הוה תני סופג שמני' ה"א בשוגג לא קדיש דה"ל הקדש טעות, ע"כ לא נחית למנינא ותנא סופג מ' ומשכחת לי' בהזיד בלאו א' ושגג בשני דה"ל מ' בכתפי' וגם הקדש טעות שהרי שגג באידך וא"פה קדיש וקרב למזבח וטובא קמ"ל.
מה שכ' מהרש"א לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי נ"ל דס"ל להתוס' דלא מינתוק כלל אפי' חדא מינייהו דאלימי טובא וכעין מ"ש לקמן קמ"א ע"א. ומה שהקשו העולם ממ"ש מהרש"א ר"פ איזהו נשך דוהשיב את הגזילה לא מנתיק לאו דעושק כיון דלא נאמר בלשון א' והכא משמע דואם המר מינתיק לא יחלפנו לק"מ דהתם גזל ועושק תרי מילי נינהי אלא באם אינו ענין מוקמי' לאו דגזל אעושק אבל העשה דעושק לא ינתק לאו דגזל משא"כ הכא יחלפנו וימיר חדא מילתא היא.
וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא בחי' רשב"א כ' משו"ה אין טוב לידור משום דהרגיל בנדרי' אינו נזהר מלחטוא בשוגג ולהבי' קרבן להתכפר ע"ש ולפ"ז נ"ל דהכי אמר קרא וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא דעלמא לא חטא הנדר אלא חטאי' שלא תסמוך לחטוא על סמך נדרי קרבנותך, וא"כ תנח נדרי קרבן אבל ערוכי' ודמי עלי לא שמעי' לכן מייתי מקרא טוב אשר לא תדור דמיירי מנדרי' הבאי' לידי גזבר כדאמר שם ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא ופירש"י דהיינו גזבר ועמ"ש מה"רמ לובלי' בפי' מ"ש תו' בתחלה מייתי מתורה והדר מדברי קבלה ע"ש וק"ל. ולפ"ז לא א"ש מ"ש תו' לר' יהודה ע"כ בנדבה מיירי קרא דבנדר כתי' וכי תחדל לנדור ולפי הנ"ל אין ראי' מנדרי קרבן.
שמא יגע בבשר הקשו בתוס' הא מפרכסת חשיב כחי נ"ל דלא נעלמו מהם משנה מפורשת ר"פ העור והרוטב דאפי' בהמה טמאה לנכרי מטמא טומאת אוכלי' אלא הוה ס"ל דקדשי' שאני הואיל ולענין העמדה והערכה חשיב כחי הה"נ לטומאת אוכלין ואפשר הטעם משום דעדיין אינו ראוי לאכילה עד אחר זריקה ואע"ג דמ"מ לאחר פרכוס מטמא אפי' קודם זריקה שאני התם דה"ל מת ממש אבל מפרכסת דבאמת חי הוא לענין טומאת נבלות ורק משום שהוא ראוי לאכילה מיחשב אוכל וא"כ בקדשי' דלא ראוי לאכילה אינו מטמא טומאת אוכלין והקשו שפיר ותי' בתי' קמא דא"הנ דבקדשי' מיחשב אלא גזירה שמא ישהה בשחיטתו בהולכה והובאה עד גמר פירכוס, משום דבקדשי' מצוה טפי למרק כדלקמן כ"ט ע"ב. ובזה ניחא לן מ"ט לא מקשה הש"ס התם ר"פ כל הפסולין האי טמא דאיטמי במאי וה"אש דהומ"ל דאיטמי במת וחרב הרי הוא כחלל, והכי קאמר ובלבד שלא יהיה טמאי' נוגעי' בבשר היינו שיפרוש קודם גמר פרכוס שאז נקרא בשר אבל הנגיעה קודם לכן לא הוה נגיעה בבשר אלא בבעל חי ולק"מ ק' הש"ס אבל הכא בחולין קאי שהשחיטה עושהו בשר לכ"ע אפי' קודם גמר פרכוס שפיר הקשה דאיטמי במאי.
מיהו גם לת' ב' של תוס' י"ל ק' הנ"ל ולומר דהתם לא הו"מ להקשות דאיטמי במאי דהוה סד"א כת' קמא של תו' דבקדשים חשיב פרכוס כחי והו"מ למימר כנ"ל אבל משמעת' מוכח כת' ב' דא"כ אמאי בעי' אחרי' רואי' ומשמע בשעת שחיטה דומי' דרואי' דחשו"ק ואמאי הא סגי כשיבואו אחר שחיטה וימצאו בהמה מפרכסת עדיין אע"כ אין לחלק בין חולין לקדשים לענין פרכוס וק"ל.
כיצד עושה מבי' סכין ארוכה י"ל דהוצרך לזה משום לכתחלה דחולין דאין לנו להמציא היתר ממתני' אלא בסכין ארוכה, אבל עבר ושחט בקדשים מותר אפי' בסכין קצרה דלענין דיעבד אין לחלק, ומש"ה השמיט הרמב"ם הך דסכין ארוכה גבי קדשים והלח"מ נדחק, משום דס"ל ביאה במקצת לא שמי' ביאה ע"ש וכבר הקשה עליו אלוף נעורי במראה כהן דע"כפ מלקי' אותו מרדות להרמב"ם אבל האמת כמ"ש ואע"ג דאכתי איכא למימר דא"הנ בדיעבד מותר אפי' בסכין קצרה והיינו ע"כפ באומר ברי לי והרי הרמב"ם לא הצריך כלל שיאמר ברי לי י"ל היינו טעמא משום דספק טומאה בר"ה ספיקו טהור ומתני' מוקי לי' בבמה כמ"ש תו' ואיהו קאי בעזרה דר"ה היא דספיקו טהור כמו ברי לי דר"הי ולא בעי סכין ארוכה.
ודע מ"ש תוס' דמתני' דהכא מיירי בבמה דקדקו לומר מתני' דהכא אבל דר"פ כל הפסולי' לא מיירי בבמה דא"כ מאי קמ"ל דשחיטה מותר בזרי' הא אין כיהון בבמה וכל העבודה כשרה בזרי' ואין לומר דמיירי בבמת ציבור שהעבודה בכהני' ואין שם עזרת נשים. אלא נכנסי' מיד למחנה שכינה ז"א דעכ"פ יש שם מחנה לוי' סביב למשכן וכיון שגזר יהושפט שאל יכנס טמא מת לשם א"כ גם במחנה לוי' שסביב לבמת ציבור לא יכנס טמא מת לשם דאין לומר דמיירי מקודם תקנת יהושפט, דא"כ בפשיטות ה"ל לומר דמיירי בבה"מק וקודם תקנת דמותר ליכנס לעזרת נשי' אע"כ לא מיירי בהכי אלא בזה"ז וכמאן דמוקי משנתנו כר' ישמעאל דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל והבמות מותרת בזה"ז וכ"מש תו' לקמן י"ז ע"א ע"ש וא"כ ק' כנ"ל אע"כ התם לא שייך לתרוצי בבמה, ומ"מ לק"מ ק' תוס' דהתם מיירי בדיעבד ומיירי בשוגג ונכנס ושחט אבל כאן דמיירי בלכתחלה לא ישחוט בסכין ארוכה שפיר הקשה ותירצו דהכא מיירי בבמה.
ואם אמר ברי לי עיי' מ"ש תו' בנדה ה' ע"ב דלאו דוקא ברי לי דהא ה"ל ס' טומאה בר"ה ע"ש ור"ל שלא יאמר ברי לי שנגעתי אבל אם אמר איני יודע סגי וצ"ע ליישב זה עם דברי תוס' דשמעתין ד"ה דליתי' קמן וכו' משום דרוב פעמים וכו' וק"ל.
מהתם נפקא הקשה במראה כהן דלמא מהכא ה"א דוקא כשעברה בנהר והוכשרה ומשום שמא יגע, ומהתם לחוד ה"א לשמא יגע לא חיישי' רק משום אתי לאמשוכי לפנים בעזרה משו"ה אצטריך והנה צריך פי' לקושייתו דאיך אפשר לומר התם מיירי בלא הוכשרה הא תנן ובלבד שלא יהי' טמאי' נוגעי' בבשר, וצריך לומר התם משום חבת הקדש דרבנן לא יגע אבל לא חיישי' לשמא יגע כיון דרבנן בעלמא הוא וכמו חולין שנעשו על טה"ק דלא חיישי' משום שהוא דרבנן, כן צריכי' לפרש קושיתו, ובאמת בסברא זו בנה בנין בס' נודע ביהוד' חלק י"ד סי' ד' ואינו נכון אע"ג דחבת הקדש דרבנן מ"מ איסור דאורי' כשייגע ויגרום פסול ושריפה לקדשי' הכשרי' וטהורי' מן התורה, והשתא כיון דנשמע ממתני' דנדרי' שמא יגע בעברה בנהר ה"ה בלא עברה ומטעם חיבת הקדש דרבנן דיגרום אי' דאורי' וא"כ מתני' דהתם למה לי.
בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל לפיר"שי הוא שפת יתר ולפע"ד ליישב דהש"ס רצה להקשות בין אחולין ובין אקדשי' והנה בחולין הק' כפשוטה דמטמא הבשר אפי' כשמפרכסת אבל מקדשים לק"מ דמפרכסת הרי הוא כחי אך קשה פשיטא דלא ישחוט לכתחלה להכניס כלי טמא לעזרה ועיי' במשנה דשקלי' פ"ח משנה וי"ו ז' דאיכא למ"ד מותר להכניס ולד הטומאה למקדש משו"ה אמרי' חרב הרי הוא כחלל וה"ל אב הטומאה מיהו לא קי"ל כהך מ"ד וכדאמר שמואל בהדי' סוף עירובי' ולמאי דמחלק התם בין יש לו טהרה במקוה לאין לו טהרה א"ש ואין כאן מקום להאריך בזה עיי' וק"ל.
דף ג.
וכגון שבדק קרומי' של קנה נלע"ד דהני לשני בהא פליגי דודאי אין עיקור מס' זו אלא להשמיענו דיני שחיטה, והנה בהכל שוחטי' דחולין שנעשו על טה"ק קמ"ל דמותר לשחוט בסכין ארוכה כל כך והוא עומד ברחוק מקום וע"מש תו' בביצה ז' ע"א ד"ה וכי מה וכו' ועי"ל וכו'. אמנם בבא דקדשי' מאי שייכי' הכא לכן הך לישנא דס"ל אין שוחטי' קדשי' בקרומי' של קנה ומיירי ע"כ בטמא שרץ א"כ התם עיקור דבקדשי' קאי אך אידך לישנא ס"ל שוחטי' קדשי' בעץ ומיירי שפיר בטמא מת וקמ"ל דמותר לשחוט בקרומי' של קנה. וא"עג דזה תנא לקמן בסיפא בהדי' אין בכך כלום דכמה פעמי' קמ"ל ברישא בקיצור ואגב אורחי' מה שנשמע בסיפא מפורש, וא"כ הכא עיקור והתם איידי.
ובזה מיושב ק' תו' בשמעתין ד"ה חולין שנעשו ע"טהק וכו' האי טעמא הומ"ל נמי ללשנא קמא עכ"ל וי"ל דודאי שייך שפיר לומר הכל שוחטי' טמא בחולין מהאי טעמא גופי' דלאו כקדש דמי אלא דלפ"ז אינו ענין למס' חולין דבשלמא אי כקדש דמי ושוחט בסכין ארוך קמ"ל מידי בהלכות שחיטה אבל אי לאו כקדש דמי אין ענינו לכאן אמנם אכתי אי ס"ל דבבא דקדשים הכא עיקור והיינו מטעם דמיירי בטמא מת וקמ"ל דשוחטי' בקרומת של קנה. א"כ אגב אומר נמי הכל שוחטי' בחולי' משום דלאו כקדש דמי אבל אי גם בבא דמוקדשי' אינה עיקור בכאן כי ס"ל דאין עושי' כלי שרת של עץ משום הקריבהו נא לפחתך וכדומה וע"כ מיירי מטמא שרץ ולא מוכח מסיפא קרומי' של קנה ולא מייתי סיפא אלא משום טמא בחולין וא"כ תינח אי כקדש דמו וצריך לשחוט בסכין ארוכה אבל אינהו ס"ל לאו כקדש דמי ולא צריך סכין ארוכה וא"כ חולין שנעשו עט"הק גופי' לא אצטריך וק"ל.
הכל שוחטי' אפי' כותי וכו' פני יהושע רוצה לקיים דברי הש"ע דכותי לא ישחוט אפי' אחרי' ע"עג א"אכ בודק סכין, וטעמא משום דה"ל כחוכא וטלולא שיהי' יפה כחו של כותי מישראל מומר, והנה פשוט דע"כפ אי עבר ושחט ואחרי' ראו אותו ולא בדקו סכינו כשר דמשום טעמא דחוכא וטלולא אין ראוי להפסיד הבהמה, וא"כ הו"מ למימר הכל כותי' שוחטי' כשבודק סכי' וגם יוצא ונכנס ואם חסר א' מאלו חותך כזית בשר ובדיעבד כשאחרי' רואי' ולא בדקו סכינו מותר וא"ש וכולן דסיפא. וא"כ נדחק לומר ה"נ דלבתר דמסיק הך דמומר בודק סכין מתורץ ק' הש"ס דא"ש וכולן וכנ"ל, עכ"פ מאי מקשה הש"ס רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' דלמא משום דבשמעתי' קשי' וכלן מש"אכ באוקמתא דכותי, וי"ל ממ"נ אי מיירי סיפא שאין הכותי לפנינו וא"א לבודקו בכזית בשר א"כ אפי' בלא רואי' אותו נמי מותר כמ"ש תו' ד"ה אבל בא ומצאו וכו' ואי המומר לפנינו א"כ אמאי נתיר בלא בודק סכין כיון שהוא דיעבד, הרי נוכל לבררו ע"י אכילת כזית בשר, ואי נתנו לו ולא רצה לאכול א"כ הרי קמן דשחט בסכין פגום ולא הי' מרתת מפני היוצאי' והנכנסי' ודוחק.
אבל בא ומצאו ששחט, העלה תו' דאם א"א ליתן לו כזית בשר מותר לגמרי וצ"ע לשיטת הגאונים דס"ל דיכול ליתן לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דאי משתלי ולא בדיק לית לן בה א"כ בכותי נמי יתן לכתחלה לשחוט על סמך שיאכילנו כזית בשר כקו' תו' בסמוך ואי משתלי לית לן בה וצ"ל דס"ל להגאונים כתי' הרשב"א מפני הרואי' שיאמרו אנו מחשבי' הכותי כישראל גמור, והיינו מה שסיימו תוס' בסוף דבריהם כמ"ש ר"ת גבי חש"וק, דהיינו מפני הרואי' ולא דלמא משתלי. מיהו הדבר צ"ע איך נאמין הכותי על השחיטה בלא ראו אותו רק מצאוהו ששחט כבר ולא ניתן לו כזית בשר, ואפי' בישראל גמור נדחקו הרבה איך נאמין ע"א היכי דאתחזיק איסורא ומכ"ש בכותי.
ואם שחט בודקי' אותו כ' תו' ואע"ג דאיכא ברייתא לקמן וכו' עמ"ש ראב"ן מובא בש"ך סק"ה מיושב ק' תו' וק"ל.
חולין שנעשו עט"הק לאו כקדש דמי ע"מש לעיל ליישב ק' תו'.
דף ג:
רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם פיר"שי ולא בעי למיבדקה מה שהקשה מהרש"א כבר ישבו בט"ז סק"ג וטעם הסברא מבואר יפה בס' ת"ח בשמעתין:
לעלופי לא חיישי' ע"מש רשב"א דלא אמרי' רוב מצויין אינן מתעלפי' אלא לא חיישי כלל ונפקא מני' דלא צריכי' לברורי ולמשאלי' כלל ובזה יובנו דברי הרא"ש סי' ו"יו בסופו. שדבריו נראי' כסותרי' ואינם מובנים. ובמעדני מלך נדחק מאוד וא"ש דהכי קאמר דהרי"ף לא פסק נגד רבינא במומחי' משום דכל הני אמוראי' ס"ל רוב מצוין מומחי' הם. דא"כ הי' ראוי לו שיסבור הרי"ף ג"כ לעלופי לא ניחוש כלל ולא צריך אפי' לברורי, וזה ליתא מדלא מייתי הרי"ף ראי' משמעתין ש"מ דלא מוכח נגד רבינא אלא מבריתא דמצא תרנגולת שחוטה, ומשם לא מוכח אלא שרוב מצויין מומחי' ומוחזקי' ומיעוטא מיהא איכא ומשו"ה היכי דאיכא לברורי צריכי' לברר שניהם שהי' מוחזק ומומחה.
ואמנם צריכי' להבין היא גופי' קשי' אה"שס מי דחקי' למימר לעלופי לא חיישי' כלל לימא אינהו ס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקי' הם עכ"ל ע"פי מ"ש הריטב"א נימא סמוך מיעוטא לחזקת שאינה זבוח ואתרע לי' רובי' ותי' דהא המיעוט גופי' נמי אפשר דשחיט שפיר אפי' אינו מומחה, ונ"ל דס"ל לרבינא כיון דחייש לעלופי א"כ ניחוש למיעוט שלא ישחוט שפיר מחמת עילוף וכיון שאינו מומחה לא יבין הקלקול ויאכילנו נבלות ע"כ אמר הכל מומחי' שוחטי' אע"פי שאינו מוחזקי' דכיון דמומחה בודאי סמכי' שפיר ארוב מצויין אינם מתעלפי' ואי משום מיעוטא דמתעלפי' מ"מ כיון דמומחה הוא סמכי' עליו שירגיש ויאמר וכן הכל מוחזקי' שוחטי' אע"פי שאינו מומחה בפנינו משום דרוב מצויין מומחה ואי משום מיעוטא לסמוך לחזקה י"ל כתי' הריטב"א שהרי מיירי ממוחזק בפנינו שלא יתעלף וא"כ א"ש תי' הריטב"א שהרי אפשר שישחוט שפיר אע"פי שאינו מומחה, וע"פז יש לקיים ב' האקומתות של רבינא בשתי המשניו' דהכל שוחטי' ולא' תי' מקום להש"ס לומר דלית להו לדרבינא אלא משום דלעלופי לא חיישי כלל ורוב מצויין מומחי' א"כ אתי' תי' הריטב"א שפיר:
אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' כ' תוס' דמשנה קמייתא ה"ל לאוקמא כשמעתי' ונ"ל דהיותרת בזה הוא לדעת הרמב"ם דגבי מומר לא אמרי' רוב מצויין, וא"כ לאוקמתא דרבא במומר יש לקיים וכולן דמתני' ע"פי מ"ש רבינא, והש"ס שהניח בק' אוקמתא דרב אשי היינו מקמי דמסיק רבינא אבל בתר הכי אין כאן ק' וא"כ קשה אמאי אמר רבא מתני' בכותי דקשי' וכולן נימא במומר וכאוקמתא דרבינא ולא תקשי:
חותך כזית בשר ונותן לו אבל בפחות מכזית לא סגי דלית להו דרשא דכל חלב לרבות חצי שיעור אמנם לשיטת הרא"ם שהבי' משנה למלך בהלכות חמץ ומצה דסתם אכילה בתורה בכ"ש ואתא הלכתא ואפקא ממשמועתי' צריך לומר דידעי' שגם הם קבלו עליהם כן.
דף ד.
ודלמא ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה, יש לעיין דלמא ס"ל ספיקא דאורי' לקולא אפי' היכי דאיקבע איסורא, והא דמייתי אשם תלוי היינו בחיוב כרת דיש סוברים כן וא"כ יאכל ראשו של א' מהם מספיקא, ואיך נאכל אנן, וצריך לומר דאינהי לית להו לא יבוא ממזר ודאי אבל ממזר ספק יבוא ומחמרי בספיקא. עוד י"ל דלמא איכא רובא דהתירא ומיעוטא דאיסורא וה"ל תערובו' מין במינו יבש ביבש דמותר לאכול ממנו ונמצא הכותי אוכל בהיתר גמור, ומ"מ לדידן אסור לאכול אדם אחד כולם ביחד ומבלי שישליך א' מהם וכמבואר בזה ג' דעות בש"ע י"ד סי' ק"ט וא"כ ה"ל ליתן לו רוב הראשים. וצריך לומר דלית להו אחרי רבי' להטות, ולא מבוטלי ברוב:
מ"ט לא שבק התירא ואכל אי' הקשה ריטב"א מאי קמ"ל הא קחזינן שכך דרכו דלא למישבק התירא ותי' דקמ"ל אפי' אי איכא קצת טרחא לאמן ידיו נמי לא שביק וכו', אמנם מדברי הכ"מ אליבא דהרמב"ם למדתי תי' מרווח דרבא מיירי ממי שאוכל שלא לתיאבון רק שאינו אוכל להכעיס וקמ"ל רבא דחזקה על ישראל שאינו עושה כן אלא לתיאבון דחזקה לא הוה שביק התירה אלא ע"כ יש לו שום טעם באכילתו, ועל חזקה זו ניתן לו לשחוט ע"י בדיקת סכין וטובא קמ"ל רבא וכדברי הרמב"ם מוכח מדאמרי' הואיל ודש בי' כהתירא דמי' לי' ופירש"י וליכא למימר לא שביק התירא ע"ש וק' על זה כקו' הריטב"א הא קחזינן דלא שביק התירא. אע"כ רבא מיירי ממומר כנ"ל ובזה ניחא דלמסקנא ליכא סיעתא לרבא מבריתא דחמצן של עוברי עבירה דמשם לא מוכח מומר הנ"ל אבל מבריתא דמומר לערלות שפיר הוה מייתי סייעתא אי לאו דמוקי לה כדר' ענן ולא ה"ומ למימר דבריתא מיירי ממומר לתיאבון ממש דמאי קמ"ל דפשיטא הוא טפי ממומר לערלות דהא חזינ' דלא שביק התירא וכו' וכקו' הריטב"א הנ"ל, וע"כ מוקי לי' כדר' ענן, והא דמייתי סייעתא מחמצן של עוברי עבירה היינו בה"סד דלא הוה מסיק אדעתי' עדיין מהך דדש בי' והוה ס"ד דרבא מיירי מסתם מומר ודלא כהרמב"ם אבל למסקנא דינו של רמב"ם אמת ואין כאן סייעת' מבריתא דחמצן של עוברי עבירה וק"ל:
דף ד:
חמצן של עוברי עבירה, עמ"ש רשב"א דמש"וה סברוהו דאתי' כר' יהודה משום דלר"ש מה מרויח דהשתא נמי עביד איסורא דרבנן, וצל"ע נהי דרש"י כ' שמרויח פורתא וכו' אמנם לא הבנתי זה שהרי אם ימכור החמץ לישראל יעבור ב' איסורי' שהוא נהנה מחליפי חמץ וגם הם אוכלי' ועובר הוא על לפני עור משא"כ כשמחליפו לגוי ומוכר לישראל ההיתר, אין כאן אלא איסור החליפי' וא"ש נמי לר"ש וצל"ע.
עוד כ' רשב"א דהאיבעי' דש"ס דנדרי' הוא אי מותר לכתחלה להחליף אי' הנאה, ולא אפשיטא וצ"ע א"כ איך נילף היתר הנאה לנבלה מאו מכור לנכרי ער"פ כל שעה הא אי' הנאה נמי מותר להחליף, וי"ל דהילפותא הוא מנתינה דגר דההוא ודאי אסור דמחזיק לו טובה אבל למכור לנכרי אפשר דמותר בכל אי' הנאה, ודוחק. ועיי' משנה למלך פ"ה מיסודי התורה:
שוב מצאתי ברשב"א בנדרי' שם מייתי בעצמו ראי' זו מאו מכור לנכרי דלכתחלה אסור להחליף, וכדי ליישב קצת רשב"א דשמעתין צ"ל דס"ל דסוגי' דנדרי' כחזקי' דהיתר הנאה דנבלה מדלא כתי' לא יאכל ועיקור קרא דאו מכור לא אתי אלא להקדים נתינה דגר ודוחק:
מ"ש המהרש"א בשם הרא"ש דקדושין שהקשה למה לי טעמא דפרי' ורבי' תיפוק לי' בדיעבד מותר יפה תי' במהדורא בתרא דנהי דלכתחלה אסור לקדש רק אם עבר וקדש מקודשת דאורי' ואסורה לעלמא מ"מ עדיין קשה אי ס"ד בעלמא אסורים חליפי' לכתחלה הי' לנו להחמיר עליו לקדש אשתו פעם אחרת בפרוטה וכיון דלא מצריכי' כן ה"ל כלכתחלה, ומש"וה הוצרכנו לומר פ"ו שאני ומ"מ אסור לקדש לכתחלה רק אם עבר וקדש לא מצרכי' לקדש פעם שנית וס' זו איתא גם בר"ן דנדרי'. ומה שהקשה מהרש"א עוד אהר"ן דהקשה ק' הש"ס דנדרי' שגגה יצאה מלפני השליט מהרש"א ז"ל דהר"ן הקשה ק' אחרת אי ס"ד כרש"י דלדידי' אסור החליפי' א"כ לא שוה פרוטא גבי' ובמאי תתקדש האשה לו ועל זה תי' כיון דשוה פרוטה לדידה מתקדשת וכ"כ הראש פ"ב דקדושין: ובעיקור הק' על רש"י דכ' א"כ מצינו דמי' לחמץ בפסח שהקשו תו' וכל הראשונים הא לכתחלה אסור מיהת, נ"ל מש"וה דקדק רש"י ומייתי מהא דאין לו דמי עצים משום דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה מותר מן התורה לבשל בו קדרתו כשנעשה גחלת וכ"מש תוס' פסחי' ה' ע"א והשתא אי ס"ד דלא החמירו חכמי' במי שעבר ותחליף חמץ ומותר הוא להנות מחליפיו, א"כ מכ"ש שאין להחמיר במי שעשה כהלכה ושרף חמצו ונעשה ממנו גחלת ונהי דמ"מ לא הותר ליהנות מהגחלת להדי' דדלמא יבוא ליהנות ממנו קודם שנשרף לגמרי ויהי' החמץ בעין, אבל מ"מ יהי' מותר לכתחלה ליטול שכר מן הגוי המבשל אצל גחלת חמצו ואם יהי' הדין כן א"כ אמאי לא יהי' דמי עצים לחמץ בפסח, ושור הנסקל בכדי נקט. וע"ש בפסחי' דהסוגי' דדמי עצי' אתי' כר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה:
מפני שהן מחליפי' יש לעיי' מנ"ל דהטעם דלא שביק היתירא וכו' דלמא משום דלא נחשד אלא לעבור על בל יראה ולא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח אלא להנות בחליפיו אח"כ, והלא לא ראינוהו אוכל ואע"ג דחמירי מני' דבל יראה ה"ל ב' לאוין ועשה דתשביתו וגם עובר בכל שעה משא"כ אכילת חמץ אחר הפסח וגם משמע לאינשי אי' טפי שהיי' חמץ בפסח מאכילתו אחר הפסח וכיון דחשוד על החמור ממילא חשוד נמי על הקל כמבואר בטו"שע י"ד סי' קי"ט, מ"מ הא מבואר דוקא אם הם מענין א' כגון החשוד לאכול חלב כ"ש שיאכל נבלה דתרווי' עניני אכילה, אבל החשוד להשהות חמץ אינו חשוד לאוכלו ומש"וה חזקה עליו שיחלפנו משא"כ במומר לנבלות שפיר יהי' חשוד על השחיטה, ושוב הראוני שנתעורר קצת בזה בס' ת"ח יע"ש והנלע"ד בזה דהא הך שצריך יהי' מענין א' איננו לא משנה ולא בריתא בשום מקום רק שהר"בי כ' שהוציא כן מבריתא דבסמוך דנקט מומר לערלות, ואח"כ מומר לאותו דבר וק' הא מומר לערלות חמיר טובא וגם משמע לאינשי אי' טפי וא"כ החשוד לערלות כ"ש שיהי' נמי מומר לנבלות, ומאי אצטריך תו למתני מומר לאותו דבר שמע מינה כיון שאינו מענין א' לא אמרי' מומר לדבר חמור הוא מומר לקל ע"ש ובש"ך סי' קי"ט סק"יב ע"ש וא"כ אכתי לא אסיק הש"ס הך בריתא ומסברא חצונה אין לחלק בין אם הם מענין א' או לא ושפיר מייתי סייעתא לפי הס"ד ולמסקנא אין כאן סייעתא וא"ש נמי מה שתמה פני יהושע דלא הביאו הפוסקי' הך דחמצן של עוברי עבירה, משום דמשנה שאינה צריכה היא דמה ענין דבל יראה לאכילת חמץ. ומ"ש הוא ז"ל משום דלמסקנא קי"ל דבדרבנן שביק התירא ואכיל איסורא וברייתי' דחמץ וכו' אתי' כר"י ואנן קי"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח דרבנן אלו דבריו ז"ל ותימה הוא נהי נמי דבדרבנן אין לסמוך שבודאי החליף עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ונימא שאני אומר החליף כדאמרי' מי קתני שאני אומר וכו' ע"כ מחוורתא כ"מש לעיל:
אלא פשיטא מומר לערלות פיר"שי מבעט במצוה זו עכ"ל כוונתו דאלו אינו מבעט א"כ הא קי"ל בפ"א אינו נעשה מומר עד שישנה או ישלש בחטא, וזה לא שייך בערל ואפי' נימא שאינו מל בניו זה אינו ענין לערל דמשמע שבערלות שבגופו מיירי, שהוא מומר במה שהוא בעצמו ערל ע"כ פירש"י שהוא מבעט בו והזהירו בו כמה פעמי' ולא שמע, ועיי' בכ"מ נדחק בזה בלשון רש"י. אלא מומר לאותו דבר כ' תוס' ולתיאבון דאי להכעיס פשיטא דפסולה עכ"ל ודבריהם צריכי' ביאור דמכ"ש אי איירי להכעיס דאיכא סייעתא לרבא ועדיפא מני' וי"ל דבריהם ע"פי דברי חי' רשב"א דאיכא לאוקמא בלהכעיס ועומד ע"ג דהוה לא זו אף זו מכותי דלהכעיס גרע מכותי, וע"ז תי' דלהכעיס פשוט דפסול אפי' עע"ג וזה כשיטת הר"ן אבל רשב"א העלה דבדיעבד אבל לכתחלה מיהת לא ישחט ולא שייך הכל שוחטין ע"ש.
ועדיין לא נאסר סתם יינם. בפשיטות ה"ומ למימר דהא עיקר סתם יינם משום חתונת בנותיהם גזרו, ויהושפט התחתן עם אחאב. ודלמא עובדי' זבח וכו' וצ"ל דגבי שני למלך כמו עובדי' לא שייך מושל מקשיב וצ"ל נמי דמשרתיו של עובדי' לא הוה מעלי שהם חוזרי' כמו אחאב, ועובדי' דיו להפקיע עצמו, כך שמעתי.
דף ה.
לא הוה מיפליג נפשי' מיני'. צ"ע קצת להרמב"ם דמומר לעבירה מן העבירות צריך בדיקות סכין א"כ, מומר לע"ז לרב ענן לא עדיף מני' וצריך בדיקות סכין וע"כ הראו סכיניהם לפני יהושפט והרי הפליג נפשי' מני' מיהו לזה י"ל דכל טבח נמי דרכו להראות סכינו לחכם משום כבודו של חכם ואין בזה בזיון לאחאב, אבל לפ"מש עוד הרמב"ם דלא אמרי' רוב מציין מומחי' הם במומר וצריך לבודקו אי גמיר א"כ הוצרך יהושפט לבדוק אותם אי גמירי וכדי בזיון לאחאב ואולי ס"ל לרב ענן כרבינא דבשום אדם נמי לא אמרי' רוב מצוים וצריך בדיקה.
מכאן אמרו מקבלי' קרבנות מפושעי ישראל, להרמב"ם דלא נעשה מומר אלא בשני פעמי' אבל פ"א נקרא חשוד א"כ דלמא היינו פושעי ישראל דמציעתא ומנ"ל דבמומר לדבר א' מיירי. תיובתא דרב ענן תיובתא. הרמב"ם פסק דגוי שאינו ע"עז מותר לשחוט מן התורה רק גדר גדול גדרו לאוסרו עש"ך סי' ב' דמגיה כותי במקום גוי ולפע"ד אי ס"ד דגוי שאינו ע"עז נמי פסול לשחיטה קשה איך אפשר שיהי' גוים נודרי' נדרי' ונדבו' כישראל הא כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי ואיהו לא מצי לשחוט, וכבר שמעתי מקשים כיוצא בזה מטעם דאין שליחות לגוי ולזה י"ל בקדשי' שכל מעשיהם ע"י שליח יש שליחות לגוי אבל מטעם דאיהו לא מצי עביד דע"כ גם בקדשי' לא מצי משוי שליח, שהרי מזה הוכיח הש"ס דכהני שלוחא דרחמנא נינהו ש"מ דגם בקדשי' בעי' שיהי' איהו מצי עביד והכא בגוי איהו לא מצי עביד. בשלמא הא לא קשה למה לי קרא למעוטי שאין מקבלין קרבנו' מהמומר תיפוק לי' דאיהו לא מצי למשחט, דיש לומר דכל שעה בידו לשוב בתשובה ויהי' בר זביחה, אבל אגוי קשה דלא מקרו בידו לגייר עצמו דמי יימר דמזדק לי' תלתא כמבואר פ"ג דקידושין אע"כ כהרמב"ם וה"ל בידו לפרוש מע"ז ויהי' בר זביחה וק"ל.
דף ה:
מומר לאכול חלב ומבי' קרבן על הדם א"ב לתי' קמא של תוס' מומר לאכול חלב היינו שהוא מומר לכל התורה, וקשה הרי בכלל זה מומר לע"ז, ומומר לע"ז הרי הוא כמומר לכל התורה ובל"אה ודם בכלל. ומזה ראי' ברורה לשיטת ר' ירוחם ז"ל דמומר לכל המצות חוץ מע"ז ושבת נמי הוה מומר לכל התורה ומזה מיירי הכא שהוא מומר לכל חוץ מע"ז ושבת וחוץ מדם וק"ל:
דף ו.
א"ל ושמת סכין בלועיך הכא לא א"ל אין כאן שומרי תורה דוקא לקמן בימי ר' אמי שנתקלקלו רובן א"ל כן אבל עתה בימי ר"מ משום מיעוטי' לא יאמר לית כאן שומרי תורה, רק הואיל ורבו ר"מ חייש למיעוטא, והוא התלמיד לא ידע להשיב ר"מ אחור מסברתו, ע"כ א"ל ושמת סכין בלועיך דמיירי בתלמיד היושב לפני כדלקמן וק"ל:
וצל"ע כיון דבימי ר"מ לא נתקלקלו אלא מיעוטן ור"מ הא דחייש למיעוט' א"כ בפ' ב' דע"ז דפליגי ר"מ ור' יהודה במילת כותי ור' יהודה פוסל משום שמל לשם הר גריזי' וקשה הלא בימיהם לא הי' עובדי' להר גריזי' רק המיעוט ור' יהודה הא לא חייש למיעוטא בעלמא. אינו חושש לשאור ותבלין מ"ש תו' דבתבלין לא שייך מעשר צ"ע מש"ס ע"ז ס"ט ע"א תבלין של תרומה ע"ש ועיי' תו' נדה שם. ועיי' תו' ע"ז ס"ו ע"ב גבי תבלין ב' וג' שמות ע"ש:
דף ו:
התם נמי מורי' ואמרה תורא מדישי' קאכיל הקשה מהרש"א הא פועל אוכל באמת בשעת מלאכה, ונעלמה ממנו הלכה ברורה דאחר לא יתן לו לאכול כמבואר בח"מ סי' של"ז גבי בהמה כהאי גוני ע"ש זה שמעתי בשם הגאון מו"ה בער באסקוויץ זצ"ל א"בד בק"ק פרויסטיץ ובחי' ס"פ הניזקי' הארכתי בזה ע"ש:
דף ז:
חבטינהו לא אכל כ' רש"י וליכא למימר לשון דישה וכו' דא"כ אמאי לא אכלה מעיקרא וכו' בפשיטות טפי ה"ל למימר אמאי לא אכלה אחר דחבטינהו דהא מאכל בהמה פטור רק אם לקחם מתחלה לאדם. והכא בשעה שלקחם לאדם לא נתחייב משום שהי' קודם מירוח, ואח"כ כבר יחדם לבהמה. האמנם הי' נ"ל ליישב מ"ש תו' דבירושלמי משני מחמיר על עצמו הי' וגם לדקדק בלשון הש"ס דמשני הא אתמר עלה אמר ר' יוחנן אלא שלקחן מתחלה לאדם וכו' והיל"ל הכא במאי עסקי' שלקחם מתחלה לאדם ואמר ר' יוחנן לא שנו וכו' ומדלא אמר הכי שמע מינה דבאמת לא לקחם מתחלה לאדם אלא שר"פ בן יאיר החמיר על עצמו שלא להאכיל אפי' הלקוח מתחלה לבהמה בלא מעשר אך לא החמיר בלא טעם אלא משום שאמר ר' יוחנן דבשלקחם מתחלה לאדם אסור לבהמה בלא מעשר לכן החמיר על עצמו לעשר לבהמתו לעולם. נמצא דברי הירושלמי עם ש"ס דלן עולי' בקנה אחד. ואם כן הוא א"ש דכ' רש"י אמאי לא אכלה מעיקרא וכו' וליתא מה שכתבתי לעיל. אך ממ"ש בד"ה והתני' בניחותא והנך שעורי' לאדם לקחן מתחלה עכ"ל לא משמע כן:
דף ח.
ליבן סכין. ושחט בה וכו' כ' פר"ח דבעוף דבקנה לחוד מתכשר כשר לכ"ע דהא נשחט הקנה קודם שנשרף רובו, ודבריו תמוהים דהא ע"כפ מצטרפי' נקבי' שיש בהם חסרון לכאיסור ושאין בהם חסרו' לרובו כדלקמן מ"ה ע"א וה"ל רובו ע"י צירוף טרם גמר שחיטה. ומשערי' נמי גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו וע"ש ברא"ש, ע"כ ליתא לדבריו ומשו"ה לא מייתי הריף הא דר' זירא. ומ"מ י"ל קצת ק' הר"ן אהרא"בד ודעמי' דס"ל כר"ז ושאני פגימה דאית לה מורשא והקשה א"כ ה"ל להש"ס לקמן י"ז ע"ב למידחי' כן להדי' וי"ל דמ"מ הוה קשה אמאי צריך אטופרא תלת רוחתא. דהא טופרא הוא משום קנה כמ"ש תוס' שם ובקנה עכ"פ לא אכפת לן ולא פסיקא להש"ס הך דצירוף כל כך, ומשו"ה לא דחו לי' ואמנם למאי דקיי"ל דמצרפי' הנקבי' איתא להא דר"ז ואיתא נמי להך דתלת רוחתא.
בטל מכוה את השחין מ"ש מהרש"א דאם קדם חצי גריס שחין וא"חכ נולד אחר ונטמא תו לא פקע טומאה מני' ע"י ביטול המכוה דבריו מאוד תמוהי' דהא אין כאן טומאה עד שיראה לכהן ובדידי' תלי' מילתא לטהרו או לטמאו ותו הקשה בת"ח דהרי אין השחין ולא המכוה מטמאי' כלל אלא אם נולדה נגע במקום השחין והמכוה אח"כ וכן מבואר להדי' ברמב"ם ר"פה מטומאת צרעת, ותו הקשה שם מה בכך שכבר נזקק לטומאה מ"מ אם פיחת אח"כ אין כאן שיעור נגע, ומהתימה על המהרש"א שהי' לפניו ס' תורת חיים ואיך לא נתן לבו לדבריו האמתיים וע"ש:
דהיינו חדוד מפירש"י מבואר דלא גרס דהיינו חדוד, דא"כ הוה מפרש כפשוטו דלית בי' הבלא כל כך כמ"ש לעיל גבי חדוד שאני, וכ"כ ת"ח וע"ש בישוב פסק הרמב"ם וקרוב לזה בכ"מ ודברי' ברורים הם. ואל תשית לבך לדברי הפלתי סי' ט' בזה:
אר"נ אמר רבה בר אבוה סכין של ע"א וכו' הקשו תו' משוחט בשבת בחוץ לע"ז שתיקן להוציא מידי אמ"הח, ואע"ג דהתם לא הוה קיימא לג' דברים דהרי קדשי' אסורי' בעבודה וליכא חרישה וגם ולד חטאת מתה. מ"מ איכא קלקול טובא במה שמתחייב ג' חטאת. ואין לומר דלמא התם מיירי במסוכנת, דא"כ לא שייך תיקן להוציא מידי אבמ"ה דהרי בלא"ה היתה מתה, ועוד דא"כ לא יתחייב משום שחוטי חוץ דהרי אינה ראוי בפנים דממעטי' חולה ומזוהם. וכל שאינו ראוי' לבוא בפנים אין חייבי' עליו משום שחוטי חוץ ובהכי ניחא דלא הקשו תוס' ממתני' דלקמן בפרקין השוחט בשבת ובי"הכ אע"פי שמתחייב בנפשו שחטתו כשרה ונסבי' חברי' למימר ר' יהודה היא, ור' יהודה הא ס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"כ מה תיקן התם שיתחייב בנפשו די"ל דמיירי במסוכנת אע"ג דמשמע קצת התם שהיתה בריאה בין השמשות מ"מ אפשר שנסתכנה בשבת והוה תיקון משא"כ מהאי דפסחי' הקשו שפיר הנ"ל. ותירצו לחלק דבשבת מתחייב על מחשבתו, והרי דעתו בתיקן קל בזה ולא גרע מקורע בגד בחמתו דחייב משום שתיקן אצל יצרו מש"אכ בע"ז דלא מחייב אא"כ נדבק בידו מאומה מן החרם והרי לא נדבק בידו מאומה כן הסביר רשב"א ע"ש.
מותר לשחוט בה בפני יהושע הקשה ק' עצומה האיך אפשר שיהי' מותר לשחוט בה לכתחלה הא מחוייב לבערו מן העולם כדכת' אבד תאבדון, ואי מיירי בשאול מן הגוי ואין בידו לבערו מ"מ הא רוצה בקיומו אסור, וק' גדולה ועצומה היא, ודבריו בתרוצו מגומגמי' וצריכי' ביאור. אבל מה שהבנתי מתוך דבריו דהוא דלא לי חספא ואשכחת מרגניתא, והוא על פי דברי ר"נ ר"פ השוכר את הפועל ס"ג ע"ב דהשוכר לשבור ביין נסך שכרו מותר א"עג דרוצה בקיומו של חביות מ"מ כל למעוטי תפלה שפיר דמי, וכ' הר"בי ססי' קל"ג בטעם הדבר וז"ל כלומר דלא מתסר רוצה בקיומו אלא כשהוא רוצה בקיומו כדי להשיב לבעלי', או עד שימכרם אבל רוצה בקיומו עד שיאבדנו הוא בידיו לא חשיב רוצה בקיומו עכ"ל ובחי' בסיומא דמס' ע"ז הבאת' ראי' לדין זה ממה דאמרי' התם אשריהם תשרפון באש אמאי בבטול בעלמא סגי להו, ומאי קושיי' עכ"פ מזמן עברם הירדן עד שכבשו יריחו לא הי' להם שום גוי מזומן שיבטל, וכל האשרות שמצאו אז הוצרכו לשרפם אע"כ מותר להשהותם ע"מ לבטל ע"י גוי לכשימצא, וכן יש להוכיח מעטרת מלכם שבא אתי הגתי ובטלו וכ"מש פני יהושע ג"כ. ומכ"ש הכא במשמשי ע"ז דקי"ל בטל ע"ז בטל משמשי' וא"כ אפשר שהישראל משמר הסכין עד שימצא גוי ויכרחנו שיבטל הגוי הע"ז עצמה בעל כרחו וממילא בטלה משמשי' וכל כי האי גוני שרי' לפי הנ"ל. ובזה ניחא מ"ש המרדכי כאן דמדייק דה"ל למימר שהטבילה ולבנה באור דהא לכתחלה צריך טבילה כלי גוים ומזה הוכיח דסכין של שחיטה לא בעי טבילה. ודבריו מאוד תמוהים דלמא בסכין ע"ז של ישראל מיירי וא"נ בשל גוי ובשאולה לא בעי טבילה, ולפי הנ"ל א"ש דאי ס"ד של ישראל הא אין לה בטול עולמית ולא שייך משהה ע"מ לבטל וה"ל רוצה בקיומו וכן בשאול שאין הסכין והע"ז בידו לכוף הגוי לבטלו וסופו להחזירו לו לא שייך משה' ע"מ לבטלו. ומיהו אכתי יש לפקפק דנהי משהו' ע"מ לבטלו לא משכחת בשל ישראל דהרי אין לה בטול, אבל ע"כפ משכחת משה' ע"מ לבערו מן העולם. וי"ל דזה לא שייך אלא כגון לשבור ביי"נ שהוא עוסק בביעור ושובר והולך רק שרוצה בקיומן עד שיגיע אל החביות לשברו בידיו, זה מקרי משהה ע"מ לבערו ושכרו מותר. משא"כ הכא שהשיהוי אינו צריך לביעור דאפי' אם לא מצא די ידו לבערו מן העולם עד זמן פלוני, מ"מ אינו מן הראוי שישחוט בו שהרי השחיטה אינה עסק לביעור ע"ז משו"ה הוצרכתי לומר שמשהה ע"מ לבטל והבאתי ראי' מאשריהם תשרפון באש, וזה לא שייך בע"ז של ישראל, ויפה דייק המרדכי:
ובזה י"ל מ"ש הרמב"ם דוקא אם עבר ושחט מותר ולא לכתחלה, ור"נ הא אמר מותר לשחוט לכתחלה, ועוד לדבריו לא מקשה הש"ס ותיפוק לי' משום שמנות' דאאיסורא לק"מ דהא להרמב"ם אסורה הבהמה והבשר בדיעבד דלא כהרא"ש, ואהתירא נמי לק"מ דהא בדיעבד מותר ולא לכתחלה, ולפי הנ"ל נ"ל דס"ל להרמב"ם מדשני רבא בלישני' ואמר והמחתך מותר ולא אמר מותר לחתוך ש"מ רבא פליג אהא אר"נ ואינו מתיר לכתחלה וכן דקדק בת"ח ובהא פליגי דלר"נ ס"ל כי היכי דמותר לשבור בי"ינ למעוטי תפלה הה"נ מותר הכא הואיל ומשהה ע"מ לבערו או לבטלו ורבא אוסר הא דלא דמי להתם דהכא השחיטה אינה צורך ביעור ולא ביטול, והדיוק דאשריהם תשרפון באש דלא כרבא ומשו"ה אוסר רבא לכתחלה, ומ"מ הש"ס פריך שפיר ותיפוק לי' אהתירא דלשחוט דר"נ דהרי הוא מתיר לכתחלה מיהת, והרמב"ם פסק כרבא דהוא בתרא דלכתחלה אסור, וע"מש עוד בסמוך א"יה ועיי' באריכות בסיומא דמס' ע"ז בחידושינו כי שם מקומו. ואפשר שכל זה בכלל כוונת פ"י כאן אלא שלא נתבאר כל צרכו:
ותיפוק לי' משום שמנוני' דאיסורא מלשון רש"י משמע דאהתירא דלחתוך קא קשי' ולא אשחיטה, וס"ל לרש"י דלשון מחתך מותר משמע נמי לשון לכתחלה וכן ראיתי בס' בכור שור דמדלא אמר אסורה ומותרת לשון נקבה דהוא קאי אבהמה משמע דאלכתחלה קאי ואהשוחט ע"ש ודלא כמ"ש לעיל, ונ"ל טעמא דלא פי' רש"י כן אהתירא דלשחוט. היינו טעמא דהרי פי"רשי שמנוני' דנבלות שנבלעו בסכין, משמע דמהשמנוני' דטוח על פניו של סכין לק"מ דלאו בשופטני עסקי' שישחוט לכתחלה בסכין ששמוני' איסור טוח על פניו בלי קנוח וע"כ לא פריך אלא מהבלוע והנה אי ס"ל להך מ"ד בי"הש צונן ואינו מפליט בליעת הסכין ומ"כש לפ"מש לקמן אי"ה ס"ל לרש"י כהפוסקי' דאפי' למ"ד בי"הש רותח מ"מ אינו רותח כ"כ להפליט הבלוע וא"כ מאי פריך ותיפוק לי' וצריך לומר דע"כפ קי"ל היתר שנגע בכלי איסור צונן אפי' נקי ויבש מ"מ בעי ההיתר הדחה ועיי' לקמן קי"א ע"ב גבי צונן אמרי לה בעי' הדחה ומ"ש הר"ן שם וא"כ ק' הש"ס הכא עכ"פ איך מותר לחתוך או לשחוט לכתחלה הא עכ"פ צריך הדחה אח"כ ודלמא משתלי כן צריכי' לפרש. וצ"ע לכאורה הא דרכו של כל בשר להדיחו והכא לא שייך מ"ש מהר"שא בשם הר"ן דלהסר השמנוני' צריך שפשוף גדול ד"זא הא הכא ליכא שום שמנוני' כלל רק נגיעה בכלי איסור ומה שפשוף צריך, ומש"וה פי"רשי דאהתירא דלחתוך אטמא דקיימא לקורבנא קמקשה דמשמע לי' דמיירו סתמא אפי' הודחו כל הצורך ולא יודחו עוד קודם בשול וא"כ אסור לחתוך לכתחלה על סמך שידחנו אח"כ דלמא משתלי כנ"ל לפרש בכוונת רש"י ז"ל:
ובזה יש לסלק תלונות הי"שש והמהרשא מהראש, דהראש ס"ל גם אהתירא דלחתוך נמי לק"מ ק' הש"ס דרבא מיירי מאטמא שלא הוכשרו עדיין לאכילה ויכול לחתוך על סמך הדחה אח"כ כיון דבל"אה מדיח להו והא דנקט רבא בכי האי גוני, ולא נקט סתם אטמא ודיעבד, משום דכח דהתירא עדיף לי' לאשמועי' וק"ל:
א"נ י"ל דאהתירא דלשחוט ס"ל לר"שי אפי' יהי' גם היתר הנוגע בכלי איסור צונן צריך שפשוף גדול מ"מ ס"ל דבית השחיטה שהוא מלא דם הרבה צריך ג"כ שפשוף גדול להסיר דמו, והא דאמר לקמן מדיח מיירי לצלי דלא הוה בעי הדחה בלא"ה כהי"מ שמייתו הרשבא והרן ור"נ הכא מיירי לקדירה ומשום כח דהתירא נקט לקדרה דצריך שפשוף גדול בבית השחיטה להסר דמו ולק"מ כ"א אלחתוך דא"נ מיירי בלא הודחו עדיין מ"מ אסור לכתחלה משום שפשוף כמ"ש מהרשא בשם הרן:
עוד י"ל לפמ"ש הראשוני' ז"ל דלר"ז דביה"ש מרווח רווח היודע בסכין שהוא של נכרי' ועבר ושחט ואמר ברי לי שלא הטיתי מותר משום דבי"הש מרווח רווח עיי' בחי' רשבא, ורק לכתחלה אסור לומר אשחוט ולא אטה, וגם אדיחנו אח"כ כולי האי לא אסרו, ולק"מ אהתירה דלשחוט דר"נ מיירי באומר ברי לי וגם אדיחנו או אקלפנו ונקט הכא משום כח דהתירא וע"כ הק' אהתירא דלחתוך דלא שייך מרווח רווח:
וכל זה הוא דלא כ"מש לעיל להרמב"ם דרבא בדיעבד קאמר ולא קשה אלא אדר"נ דמתיר לכתחלה עיי' וק"ל:
משום שמנוניתא דאיסורא כבר כ' לעיל דס"ל להרמב"ם דבדיעבד מיירי ואפשר שהי' לו כן הגי' בגמ' בדר"נ דאם עבר ושחט מותר וגם ס"ל לרמב"ם דבמקום דאסור לשחוט ולחתוך אי עבר הכל אסור וא"כ לק"מ ק' הש"ס ותיפוק לי' וכהוכחת הראש באמת. וי"ל לפ"מש רשבא לקמן בשמעתין למ"ד בי"הש רותח הרי נבלע בכל הבהמה דכל הבהמה רותחת היא בשעת שחיטה כדמשמע לקמן גבי כפלי וא"כ יתבטל בס' ותי' אה"נ אלא מ"מ צריך קליפה במקום מגע הסכין ע"ש, וא"כ הכא בתקרובו' ע"ז דהוא במשהו יהי' כל הבהמה אסורה דבלעה משמנוני' תקרובו' ע"ז דבמשהו, ור"נ מסתמא ס"ל ביה"ש רותח כדאמר לקמן ר"נ אמר שמואל קי"א ע"ב וכדמייתי תו' בשמעתין ד"ה והלכתא, וא"כ שפיר פריך אאיסורא תיפוק לי' דבל"אה כל הבהמה אסורה משום שמנוני' דבמשהו. אלא דיש לפקפק א"כ ע"כ הך שמנוני' עם בשר מין במינו הוא דבשאינו מינו אין ע"ז במשהו דיין במים בנ"ט ורק עם מינו וא"כ איך אמר רב קולף הא כל מין במינו לרב לא בטל, והייתי רוצה לומר כיון דאזלי' בתר שמא וקיי"ל בשר עז ואיל ושור שלשה מיני' הם כמבואר סי' צ"ח א"כ רוב השמנוני' הוה אינו מינו עם הבהמה ששוחט עתה ומשו"ה אמר רב קולף אלא לפ"ז לא א"ש הכא דהא בע"ז אינו מינו נמי בטל ובאמת למ"ד נבלה בטלה בשחוטה במנחות כ"ג ע"א דה"ל אינו מינו משום דא"א לשחוטה שתעשה נבלה א"כ י"ל בשלמא רב לקמן מיירי מאיסור נבלה ה"ל אינו מינו עם שחוטה מש"אכ תקרוב' ע"ז ה"ל מינו שאפשר שגם ההיתר יעשה תקרובת ע"ז, אלא דלא ניחא לי דהא דנבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה מיירי ולא לענין איסור והיתר. כאשר ביאר הפ"ח וכן העליתי בחי' פ' גיד הנשה גבי הא דאוקי רב אמורא עלה וקדרש כיון שנתן טעם בחתיכה ע"ש ק' ע"א. ואמר א' מן התלמידי' דהכא דאיכא נמי דם אמרי' סלק מינו כמי שאינו ולא משמע לי מרשב"א שיהי' הדם שבבית השחיטה מסייע לבטל דא"כ אפי' קליפה לא צריך, וע"כ בולע טרם בוא זילוף הדם ומבליע בכל הבהמה, ואי משום דם הנבלע בבהמה לא שייך סלק בכי האי גוני כמ"ש הרשבא שם גבי סלק ע"ש:
דף ח:
וא"בא שלבנה באור המ"ל שהמתן לה עד שלא תהי' בת יומא ואז מותר לכתחלה לחתוך על סמך שידיחנה אח"כ דא"נ משתלי לית לן בה דנטל"פ מותר בדיעבד אלא כיון שע"כפ צריך לומר שהכשירה ע"י המתנה מעת לעת נקיט הכשר דעדיף מיני' שליבנה באור דלזה לא צריך הדחה אח"כ כלל. אך הא קשי', הא סתם כלי אינו ב"י ואינו צריך להמתין לה כלל ומאי קשי' לי' מעיקרא ותיפוק לי' וכו'. וי"ל דהך דסתם כלי אינו ב"י היינו מטעם ס"ס ולא ניחא לש"ס למימר דר"נ פליג ארבי' שמואל דלית ס"ס בתקרובו' ע"ז במס' זבחי' ע"ד ע"א, וליש נוסחאו' התם הא כי אמרית' קמי' דשמואל היינו ר"נ אמר רבה בר אבוה דאשתעי לעיל מני' ע"ש משו"ה הוצרך לומר שליבנה באור, ובזה ניחא דהרמב"ם לא מייתי הך דליבנה באור משום דלמאי דקי"ל כרב התם דגם בע"ז אמרי' ס"ס א"כ סתם כלי' אינן ב"י לק"מ ותיפוק לי' והיינו כהרש"בא דס"ל בדעת הרמב"ם ככל הפוסקי' דסתם כלי' אינן ב"י. ומ"ש הב"י בסי' קכ"ב דקשה על זה מ"מש הרמב"ם גבי חמאה של גוי' ישבתי בחי' לי"ד כמ"ש מג"א גבי חמץ סי' ת"מז סק"כג ע"ש וק"ל:
אמנם כד מעיינת שפיר אין ראי' משמואל דזבחי' דאפשר התם דאיקבע איסורא דטבעת של ע"ז בהא לא מועיל ס"ס כיון דעכ"פ איכא כאן טבעת של איסור מש"אכ גבי סתם כלים דהס"ס הוא שאין כאן שום איסור כלל אפשר דמודה שמואל, וע"ש בזבחי' דכן צריכי' לומר גבי פלוגתא דר"י ור"ש ברמוני באדן וא"כ הדר' ק' לדוכתא אהמקשן, ואי נימא דקושייתו משום דסתם סכין אינו מקונח וכדעת ר' יונה שברשבא לקמן בשמעתן הוה א"ש מיהו רש"י פי' בהדי' משום שמנוני' הנבלע בבשר וכתבתי לעיל מילתא בטעמא מדוע כ' כן והדק"ל.
שלבנה באור כ' רשב"א ור"ן דלא נחית לדיני הכשר ואה"נ דסגי בנעיצה ע"ש ולא ניחא להו בתי' תו' דרוצה לתרץ למ"ד בי"הש רותח משום לטעמי' דס"ל שאין בחום בי"הש להפליט מה שבדופני הסכין ולקמן מיירי בשומן טוח על פניו, וא"כ אי נעיץ לי' בקרקע להסר השמנוני' בעץ סגי מש"וה תירצו דא"הנ ולבנה באור לאו דוקא:
ומ"ש תוס' בדיני הסכיני' מבואר היטב בחי' שלהי מס' ע"ז גם יישוב פסק הרמב"ם דס"ל סכין שפה על המשחזת והיא טהורה לחתוך בו רותח וא"כ ה"ל לשנוי' כגון ששפה ע"ש. ושמעתי מי שנשתבש והקשה מאי מקשה תו' דסכין ברותחין סגי לי' לפ"מש תוס' לקמן פ' כל הבשר ק"ח ע"ב ד"ה שנפל דבעי' שיהי' במי הגעלה ס' לבטל הפליטה, א"כ ע"ז דבמשהו לא מהני לי' הגעלה והאמת דמ"שוה לא מהני הגעלה לחמץ אחר זמן איסורו, אבל זה המקשה לא חש לקימחי' דוקא חמץ דגם שלא במינו הוא במשהו לא מהני לי' הגעלה אח"ז איסורו, אבל ע"ז דבס' שלא במינו א"כ מתבטל השמנוני' במי ההגעלה:
השוחט בסכין של נכרים כ' תו' ביודעי' בה שהיא בת יומא, משמע דס"ל להתוס' כהפוסקי' דשמנוני' בעין נמי נעשה פגם על גבי דופני הכלי, אבל זה דוחק דלא קיי"ל הכי אבל הנראה דפשיטא להתוס' דבמקונח איירי ודלא כרש"י ורשב"א ור"ן משום דקשי' להו קו' הרשב"א איך אמר איידי דטרידי למפלט וכו' הא קי"ל דשמנוני' בולע אע"ג דטריד למפלט דם ע"כ ס"ל במקונח מיירי, והשתא ניחא דנהי דבולע שמנוני' בעין, אבל להפליט שמנוני' שבדופני הסכין לא אמרי' כיון דטרידי בהוצאת דם. וע"מש עוד בזה לפנינו אי"ה:
ומ"ש תוס' דרבא ה"ל למיפשט משמעתין דס"ל לרב נטל"פ אסור הוא תימה דלמא שאני לי' לרב בין פגם בדופני הקדרה ובין עכברא בשכרא דפוגם בעין, וכ"כ תו' להדי' בפסחי' בסוגי' קדרות בפסח ישברו ע"ש, וכבר עמד בזה בס' באר יעקב. ואולי י"ל דס"ל להתוס' אלו הי' ס"ל לרב החלוק שבין פוגם בעין לפוגם בדופני הקדרה לא הי' רב פליג אדשמואל בכח ויהיב טעמא דמתני' דאיסור שמן משום דדניאל גזר, הלא אין לו שום ראי' מפורשת בקרא דעל לבו שם ולכל ישראל הורה. וא"כ מנ"ל להכחיש את ר' שמלאי ולומר דר' יהודה נשיאה לא התיר שמן מעולם. עד שקרא עליו שמואל זקן ממרא כדאי' שם בתוס' ומנ"ל הא דלמא על לבו שם ולכל ישראל לא הורה, וטעמא דמתני' משום זליפתן אע"כ הי' קשה לרב דע"כ דבש נמי ליתסר במתני' ולא ס"ל לחלק בין פוגם בעין לפוגם בדופני הכלי, ואתי' דבריתא דשמעתין כהוגן והתוס' בפסחי' צ"ל דס"ל כהתוס' דע"ז שהקשו שם איך פליג ר' יהודה נשיאה אדב"ש וב"ה וע"ש דדבריהם דלשם אינם עולי' בקנה עם תו' דשמעתין, וכן ס"ל לתו' בפסחי'. הקצרתי וסמכתי על המעיין:
ורב"בח אמר מדיח לרש"י וסיעתו דהשמנוני' קרוש על פני הסכין א"ש כתי' הר"ן דלא סגי בהדחת הבשר בעלמא משום דבעי שפשוף גדול. ולהתוס' דמיירי בסכין מקונח ואפ"ה בעי הדחה משום שנגע בכלי איסור. צ"ל דלצלי איירי וצלי לא בעי הדחה קמייתא אבל לקדירה הוה סגי באותה ההדחה שמדיחי' כל בשר דלסכין מקונח לא בעי שפשוף גדול:
דמ"ס בי"הש צונן פירש"י כלומר אין חום בי"הש חזק לבלוע וכו' רצה בזה דודאי לא פליגי במציאות, אלא מ"ס צונן הוא לענין זה להבליע השמנוני'. וכן צריך לפרש מ"ש רש"י לקמן ד"ה בצונן קסבר ביה"ש צונן וכו' אין רצונו דס"ל כמ"ד ביה"ש צונן ובסכין של נכרי מדיח, דהא בדיבור שא"חז כ' דלענין סכין שקשה לבלוע הא דאמר הכי, אע"כ הכי קאמר לענין זה הוא צונן שלא יכול להבליע את השמנוני' לתוך הסכין הקשה לבלוע ואידך ס"ל גם לענין זה הוא חם. ושוב כ' רש"י דפלוגתי' להבליע שמנוני' לתוך סכין הקשה. אבל בבהמה כשרה כ"ע מודי' שבי"הש צונן לענין זה שלא יכול להבליע דם לתוך סכין הקשה וזה פשוט וק"ל:
אגב דוחקא דסכינא בלע, מ"ש תו' על הריב"ם משמעתין אימת קא בלע לכי חיימא, היינו לשיטתם דס"ל סכין של נכרים במקונח מיירי, וא"פה אגב דוחקא מפליט מסכין הקשה א"כ ה"ה שיבליע לתוך סכין הקשה אגב דוחקא, ויפה הקשו על הריב"ם. אמנם הוא יסבור כרש"י וסייעתו דסכין של נכרים באינו מקונח מיירי ובהא מועיל דוחקא דסכינא להבליע לתוך צוואר הבהמה, וה"ה במנקרי חלב בעין. מש"אכ בא"מהח לקמן להבליע לתוך הסכין הקשה לבלוע זה אינו יכול אגב דוחקא ולק"מ:
ומ"ש עוד תוס' מצנון שחתכו בסכין לא ידעתי כוונתם דהתם מה מועיל דוחקא הא ע"כפ הוה נ"ט בר נ"ט כמו דגי' שעלו בקערה רותחת ורק ע"י צרוף דוחקא וחורפא ה"ל טעם גדול כמו בנתבשלה ואסור נ"ט בר נ"ט וכן מבואר שם בכוונת רש"י למעיין שם:
והלכתא אפי' בצונן מ"ש רש"י דלעיל פסקי' כמ"ד קולף מש"אכ הכא קשה לבלוע היינו לטעמי' דבסכין של נכרים מיירי באינו מקונח ויש לחלק כנ"ל, מש"אכ לשיטת התוס' וסיעתם דמיירי במקונח ומפליט ה"ה ומ"כש דמבליע לתוכו וכיון דאיפסקא הכא הלכתא בצונן ה"ה דקיי"ל לעיל כרב"בח מדיח וכן דעת הרי"ף ז"ל וק"ל.
דדאיב תרבא ובלע בשרא, לרשב"א צריך קליפה, וצריך לומר ללישנא דלעיל משום דוחקא דסכינא קולף אבל משום חום בי"הש לחוד לא הוה בעי קליפה, אפי' אי איירי לעיל בשמנוני' קרוש על פניו מ"מ יש לחלק דהתם נהי דב"יהש חם מ"מ הסכין צונן, מש"אכ הכא שניהם חמין כפלי ובשרא. דכל האברי' חמין הם מחום הטבעי:
דף ט.
זימנין דשהה ודרס ולא ידע הא דלא אמר נמי החליד כדלעיל ב' ע"ב גבי חש"וק וע"ש תו' ד"ה שמא ישהו, וע"מש ת"ח כאן, ונ"ל מזה סעד לדברי רשב"א דעיקר רבותא דקמ"ל אפי' אי אמר ברי לי שלא דרסתי ולא שהיתי פסול משום דעביד לה ולאו אדעת' וזה לא שייך בחלדה:
בא זאב ונטל בני מעי'. עיי' מ"ש רשב"א והאריך בוויכוחו עם ר' יצחק הלוי דמצריך בדיקה לריאה ע"ש היטב. הנה מ"ש רשבא דלר"מ נמי דחייש למיעוטא, מ"מ כיון דבפסח וקדשים ע"כ שרי' רחמנא משום דלא אפשר א"כ ה"ה בחולין נמי דלא התירה תורה לחצאי', נראה שהוצרך לזה דא"כ תקשי לדר' עקיבא דחייש נמי למיעוטא ואיך התיר לשחוט מסוכנת ע"י כזית בשר מבית טביחותה. אע"כ דכיון דמותר בפסח וקדשים ה"ה בכל מקום. והנה כי כן י"ל דס"ל להר"י הלוי דלר"מ דחייש למיעוטא לא הותר אלא מה דא"א בפסח וקדשי' דהיינו שמא במקום נקב קשחיט או שארי טריפות הפנימי' שקשה מאוד לבדוק אחריהם בכל הקדשים אותם הותרו בחולין משום דלא התירה תורה לחצאי' מש"אכ אותם הטריפו' שאפשר לבדוק בפסח וקדשי' אה"נ דצריכי' בדיקה בחולין דמנ"ל להקל כיון דחיישי למיעוטא. וא"כ צריכי' להבין איך התיר ר"ע מסוכנת בי"ט ע"י כזית מבית טביחתה, דהא ע"כפ צריך בדיקה לקצת טריפות לר"ע דחייש למיעוטא וצריך לומר דהכי ילפי' מפסח וקדשי' דהיכי דא"א סמכי' ארובא וה"נ א"א דא"כ תמות הבהמה. והשתא אחר הנחה י"ל דס"ל להר"י הלוי ז"ל דריאה דהוה מיעוט המצוי' הוה דינא לדידן כמו שארי מיעוטי' לר"מ ור"ע דהיכי דאפשר חיישי' ואפי' נאבד הריאה אסורה והיכי דלא אפשר לא חיישי', ומש"וה לק"מ מהא דתלי' בריאה היכי דמשמשא ידא דטבחי' היינו משום דא"כ לא נאכל בשרא מעולם דתמיד ימצא נקבי' באותן המקומו' דטבחי ממשמשא תמן:
ובזה יתישב כל מה שהקשה רשבא על שיטה הנ"ל, ומה שהקשה רש"י לרבותיו אתמול אכלנו מחלבה אין הק' אגוף הדין דחלב, דגבי חלב הוה א"א והיכי דא"א שאני. רק מחזי כחוכא ואטלולא שיהי' החלב מותר והבשר אסור עד אחר הבדיקה ועל זה תי' שאינו כחוכא ואטלולא, משום די"ל התורה התירא בחלב אפי' יוצא מכלל איסור מדכתי' ארץ זבת חלב ודבש עיי', הקצרתי מאוד וסמכתי על המעיין:
דף ט:
דבר שיש בו דעת לשאול ע' רמב"ם פ"טו מאבות הטומאה הלכה ז' ח' כ' תטעם משום שאין בו דעת לשאול, והראבד כ' שהוא שבוש אע"פי שיש בו דעת לשאול, וכוונתו משום שאין לטומאה מקום. וכן פי' הרע"ב משנה ב' פ"ד דטהרות, עיי' נזיר ס"ד ע"א יליף לי' מקרא השרץ השורץ על הארץ להתיר ספק טומאה שאין לה מקום. וה"כמ כ' דמשמעתין משמע דהטעם משום שאין בו דעת לשאול, ולפע"ד ליישב דעת הראב"ד בזה ע"פי מה שהקשה הרשבא בשמעתן מה עלה על דעת רב שימי להקשות וכי לא ידע שהטעם משום שאין בו דעת לשאול, והנלע"ד דהנה בק' דלעיל א"ל אביי ולא שאני בין ס' איסורא וכו' כבר פירשו דבהכי פליגי דאביי ס"ל דספק ר"הי להחמיר הלכתא גמירי מסוטה אבל ס' לטהר בה"ר לאו מסוטה גמרי' אלא דינא הכי לאוקמי אחזקה, ורבא ס"ל בהיפוך דלהחמיר ברה"י דינא הוא דלא אזלי' בתר חזקה בשום מקום ולטהר בר"הר הלכתא גמירי לה. והשתא בא רב שימי להוכיח דלא כרבא מדאמרי' חולדה מהלכת וכו' ספיקו טהור והיינו מקרא דהשרץ השורץ על הארץ כנ"ל, ובקרא לא מפורש אי בא להוסיף חומרא, דבר"הר לא יהי' ספיקו טהור אלא באין לטומאה מקום. או להיפך להקל ברה"י שלא ניטמא אלא ביש לה מקום והנה משנתנו דמס' טהרות ב"הי מיירי כמבואר והשתא אי אמרת בשלמא ס' טומאה ברה"ר טהור דינא הכי בכל התורה, ור"הי לטמא גזירת הכתוב הוא מסוטה א"ש דמוקמי' קרא דעל הארץ, לטהר בר"הי באין לטומאה מקום. ולא להחמיר בר"הר ביש לה מקום. אבל אי ס"ד כדרבא א"כ איפכא ה"ל למימר בר"הי טמא לעולם אפי' אין לטומאה מקום. וקרא כי אתא לר"הר שלא יהי' ספיקו טהור אלא ביש לה מקום. וע"ז תי' רבא אה"נ דבר"הר אינו טהור אלא באין לה מקום. ובר"הי טמא לעולם אך התם מיירי באין בו דעת לשאול דגמרי' בסוטה דאפי' בר' היחיד טהור, כן צריכי' לפרש, וא"כ למסקנא דקיי"ל ס' איסורא להקל היכי דאיכא חזקת היתר קמו סברת רב שימי וכהראב"ד, אמנם הרמב"ם לטעמי' דס"ל דילפותא מסוטה אסמכתא היא מדרבנן, ומן התורה ס' להקל ע"ש וליתא לכל הנ"ל.
דף י.
א"נ טעמא דהניחה מגולה וכו' עיי' ר"ש שם במתני' שכ' אין דרכו של אדם לגלות כלל במקום דשכיחי שרצים וא"כ אזדא לי' הוכחה קמיתא דשאני התם דאין אדם מגלה כלל ודלא כפי"רשי דאיכא לספוקי נמי באדם. ומשו"ה קאמר א"נ, וא"כ ר"שי פי' אליבא דלישנא קמא, והר"ש מפרש כלישנא בתרא, ובזה י"ל דברי מג"א סי' תל"ד סק"ד, ועיי' בחק יעקב, ואפשר בגוני דחמץ דאיכא למיחש טפי לשרצים גם לישנא קמא מודה דאין דרכו של אדם לגלות כלל.
אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה וכו' שיטת רמב"ן דלרב הונא פסולה אפי' בנאבד הסכין וכ' רשב"א דמודה רמב"ן דלדינא דקיי"ל דהלכתא כר"ח בשבר בהי עצמו' ה"ה דנאבד נמי כשר ולא אמרה אלא לר"ה, והעלה הרשב"א דאוקמתא דרב אשי בריש מכילתין כדרבא דמומר בודק סכין היינו להלכתא אבל לר"ה לא בעי מומר בדיקת סכין בתחלה דהרי ע"כ צריך לבדוק אחריו, ושמעתי מהמופלג מ' זלמן ליב ני' דהיינו דפריך הש"ס לעיל בשמעתא קמיתא רבא מ"ט לא אמר כשמעתין ופי' תו' דה"ל לאוקמא מתני' קמיתא במומר, והיינו טעמא דקפיד הש"ס בהכי משום דמתני' בתריתא תנן סתמא הכל שוחטין ותו לא מידי ואיכא למטעי דהכל מומרי' שוחטי' אפי' בלא בדיקה בתחלה וכר"ת דבדיקת סכין מאן דכר שמי' בהך מתני' משו"ה עדיף לאוקמא קמיתא במומר דשם מפורש ואם שחטו שחיטתן כשרה דע"כ יתפרש ואם שחטו המומרי' בלא בדיקת סכין בתחלה יבדקנו אחריו וכשר, ואסיק הש"ס אה"נ רבא מוקי לקמיתא במומר ובתריתא בכותי ולדברי אביי קאמר ולי' לא ס"ל, ומיושב בזה דקדוקו של פני יהושע ז"ל דאמר רבא לקמן חדא בכותי וחדא במומר וה"ל למימר קמיתא במומר ואידך בכותי והא"ש דלא נחית לפלוגתא דנהי דלר"ח למאי דקי"ל רישא במומרי' מ"מ לר"ה ע"כ נהפוך הוא ע"כ מסתם קסתים לי' חדא בכותי וחדא במומר לכל חד כדאי' לי' ודפ"חח:
אע"פי שנתעסקה באותו המין כל היום כלו וכו' עד שיאמר ברי לי וכו' כ' תוס' לחד תי' דהכא לטהרות מחמרי' טפי דאע"פי שחפפה סמוך לטבילה לא עלתה טבילה עד שיאמר ברי לי, וצ"ע א"כ מאי מקשה אדר"ח דלמא לחולין לא בעי כלל אפי' חפיפה סמוך טבילה ואפי' לא נתעסקה באותו המין, דאע"ג דרבא אמר להדי' בנדה דאי לא חפפה סמוך לטבילה צריכה לחזור לחוף ולטבול ואפי' בלא נתעסקה באותו המין, מ"מ היינו מימרא דרבא אבל אינו לא משנה ולא בריתא ולא תקשי מני' לרב חסדא וי"ל דהא פשיטה להש"ס דאין להחמיר בטהרות כולי האי, דהא ק' הש"ס אמסקנא קאי דמתיר ר"ח אפי לא שבר בה עצמות כמ"ש רשב"א. והיינו מדנקיט סתמא השוחט בסכין ונמצאת פגומה ולא הזכיר שבר עצמות שמע מינה ר"ח מתיר אפי' לא שבר כמ"ש רשב"א וא"כ כיון דר"ח מתיר בהא ואוקמא לסכין בחזקת בדוק אע"ג דעסק בחתיכת עור בין בדיקת סכין לחתיכת סימנין מ"מ מכשיר, אפי' לא שבר עצמות אח"כ, א"כ ממילא דמדינא טהורה אפי' לא חפפה סמוך לטבילה דהרי עכ"פ כיון דחפפה רחוק מן הטבילה לא גרע מבדק הסכין וחתך עור קודם פגימת סימני', והי' לנו לטהר ה"נ ואפי' בלא נתעסקה באותו המין, וא"כ לא יתכן להחמיר בטהרות אפי' חפפה סמוך לטבילה וגם נתעסקה באותו המין אח"כ כולי האי לא מחמרי' ושפיר פריך.
ובזה אש"נ מה שקשה לכאורה למאי דלא קיי"ל כר"ח בשבר בה עצמות וע"כ דלית לן הך סברא דסכין איתרעי בהמה לא אתרעי ולית לן הך ס"ס דהתוס' וא"כ מאי דמקלינן בשבר בה עצמות כר"ח היינו משום דעצם ודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי דאי, א"כ יקשה עלן הך בריתא דטבל ועלה דאין לומר סכין איתרעי ושרי' מכח ס"ס א"כ אפי' בלא שבר נמי, ודוחק לומר דבלא שבר עצמות ליכא אלא ס"ס לחוד לא מקלינן ודוקא בצירוף שניהם. דלא משמע כן מהתו' ועפ"י מ"ש מהרש"א. ולפי הנ"ל ניחא דלדידן דבלא שבר אסור מדינא ורק בשבר לא קשה מידי מבריתא, דמשום חומרא דטהרות מעלינן קצת דרגא לאסור אפי' נתעסקה באותו המין ואפי' חפפה סמוך לטבילה עד שיאמר ברי לי'.
והשתא לפ"ז רבא דאמר התם אם לא חפפה סמוך לטבילה צריכה לחזור לחוף ולטבול מיירי בלא נתעסקה באותו המין, אבל נתעסקה טהורה אפי' לא חפפה דה"ל כשבר עצמות דכשר אע"פי דחתך בעור בין בדיקת סכין לפגימת סי' דה"ל כחפיפה רחוקה, ורבא הא מיירי לבעלה ולא לטהרות, והן הנה דברי רשב"א בתה"א דמייתי בטי"ד סי' קצ"ט ופסקו בש"ע שם סעי' י"א ובבאר הגולה צווח כי כרוכי' משמעתין וגם הש"ך האריך בזה ולפי הנ"ל ניחא:
והא הכא דודאי טבל ספק הי' עליו לפי הענין ה"ל לומר הא הכא דודאי נתעסק באותו המין, דהוא דומי' דודאי שבר עצמות או דהי' לו לומר גם לעיל דודאי שחט ונימא דקרוב לודאי שחט במ"ש תוס' גבי ודאי טבל, אבל הנלע"ד דלא הומ"ל קרוב לודאי שחט כיון דבשעה שפגע בסימני' כבר הי' ספק אצלינו מפני שעבר העור ואפשר שנפגם. מש"אכ בשעה שטבל הי' אצלינו ודאי שטבל דמ"הת ניסק אדעתן שיהי' עליו דבר חוצץ. ומשו"ה אמר לעיל עצם ודאי פוגם ור"ל דהך עצם ששבר עתה ודאי לנו שגרם פגימה, דממ"נ אי לא נפגם בהעור א"כ ודאי דנפגם בהעצם. ואי נפגם בהעור, א"כ השתא עור הרך גרמה פגימה בהסכין ההוא מכ"ש שנתגדלה הפגימה ע"י עצם הקשה, נמצא העצם הזה ודאי פעל פעולת הפגימה, והעור ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, והוה זה כמו ספק ודאי גבי ספק ויבם וזה לא שייך גבי דבר חוצץ דאע"ג דנתעסק באותו המין כל היום אפשר שלא נתלכלך כלל ובין חפיפה לטבילה נפל עליו דבר חוצץ ולאו אדעת' משו"ה לא הול"ל ודאי נתעסק וכו':
סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ע"מש תוס' דהוה כס"ס ואפי' להסוברי' דהיכי דאתחזק איסורא לא מהני ס"ס והכא בהמה בחזקת איסור עומדת מ"מ איכא נמי חזקת בדוק דסכין אע"ג דפגומה לפנינו ה"נ איתרע חזקת איסור דבהמה דהרי שחוטה לפנינו, ומשו"ה מועיל מאי דהוה כס"ס. ואמנם אנן לא קי"ל כר"ח בלא שבר בה עצמות משום דס"ל עור ספק פוגם וא"כ אזדא לי' חזקת בדוק דסכין, ונשארת חזקת איסור דבהמה ולא מהני ס"ס ובזה הרווחנו לסלק ק' הט"ז על האגודה ופסק רמ"א סי' א' בשוחט שנטל קבלה ושכח דאמרי' השתא איתרע וכל מה ששחט עד עתה כשר מכח ס"ס שמת לא שכח עדיין אז, ואת"ל שכח כבר, מ"מ שמא שחט שפיר ואע"ג דאתחזיק איסור בבהמה מ"מ מועיל ס"ס כיון דאיכא נמי חזקת לימוד דהשוחט שנטל קבלה, אע"ג דאיתרע לפנינו הא בהמה נמי איתרע איסור שלה שהרי שחוטה לפנינו ואולי לזה נתכוון בנה"כ שם ע"ש.
נשמטה הגרגרת וכו' פירש"י הרי נטרפה עכ"ל ס"ל דשמוטה הוה טריפה וכמ"ש תוס' לעיל ט' ע"א ד"ה כולהי תנינהי ע"ש. וצ"ע לפ"ז אמאי הוה זה ספק בשחיטה ומיהו לשיטת רש"י דס"ל דחזקת איסור דבהמה לאו משום אינה זבוחה אלא משום אמ"הח ומתחזק מאיסור לאיסור א"ש נמי דכל שאירע ספק טריפות קודם שחיטה ה"ל מוחזק מאי' לאי', אבל להסוברי' דחזקת אי' שאינו זבוח קשה דהא טריפה ה"ל שפיר זבוח וא"כ אמאי הוה פסול בשחיטה וגם דברי ר' יונה שבר"ן צ"ע ע"ש:
כל ספק בשחיטה לאתויי מאי לפ"מש רשב"א בשיטת רש"י אליבא דר"ח דתלי' במפרקת היינו בנגע בו אבל ספק נגע ספק לא נגע לא תלי' לקולא והבין רשב"א דס"ל לרש"י עצם מפרקת נמי ודאי פוגם וכו' וקשה א"כ נימא כל ספק בשחיטה לאתויי' ספק נגע ספק לא נגע ונמצא פגומה, אבל האמת יורה דרכו דרש"י נמי ס"ל שמפרקת לא פגמה טפי מעור כמ"ש רש"י בשמעתן ומ"מ תלי' לקולא משום דאי' לי' חזקת בדוק אך כל זה בנגע אבל ספק לא נגע ה"ל ס"ס להחמיר אולי לא נגע כלל ואת"ל נגע במפרקת אולי נפגם בעור דהרי עור ומפרקת שווים הם לענין פגימה והשתא לא מצי למימר כל ספק בשחיטה לאתויי' ספק נגע ספק לא נגע דא"כ אין הטעם משום ס' בשחיטה דפסול משום חזקת איסור בלא"הנ כיון דאיכא ס"ס להחמיר כנ"ל, וע"כ הוצרך לומר לאתוי' ספק שהה ס' דרס וק"ל.
דף י:
מנא הא מלתא דאמרי רבנן אוקי מלתא אחזקה, הכא מיירי בדבר שנתברר לנו שעה א' שהי' כך וכך מוקמי' לי' אחזקה שלעול' יהי' כך, ואין זה ענין למה דאי' פ' י' יוחסין סוקלין ושורפי' על החזקו' איש ואשה תינוק שנתגדלו בתוך הבית ובא זע"ז נהרגי' התם הוה חזקת מנהג שנהגו כמנהג אב ובנים ואיש ואשתו וכן הוחזקה נדה בשכונותי' וכן חזקה אין אדם מעיז פניו, ואין אשה מעיזה פני' הכל הוא חזקת המנהג. ובירושלמי סוף קידושי' מייתי לי' מקרא מכה ומקלל אביו ואמו ודלמא לאו אביו ואמו הוא, ר"ל אע"ג דלקמן ילפי' מזה דאזלי' בתר רובא דרוב בעילות אחר הבעל, מ"מ מי יודע שהבעל הזה בעל רוב בעילות אין זה אלא משום חזקת המנהג שנוהג עם אשתו כדרך שבועל אותה רוב בעילות ומזה הטעם אמר' נמי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה דחזקה לא מוקי אינש אנפשי' ובעלה וכן מייתי לי' הרמב"ם ממכה אביו, ובב"ש סי' כ' האריך להקשות משמעתין וע"ש בס' באר היטב. ומ"ש פה הוא לפע"ד.
דילמא אדנפק ואתא בצר לי' שיעורא מה שהקשו תוס' הא דומה למקוה שנמצא חסר עיין נדה ב' סוף ע"ב מ"ש תו' ועיי' חכם צבי שתי' דאין לתלות החסרון בשעת קלה ברגע סגירת הפתח ויותר יש לתלות במשך ימי הסגר דחסר ואתא, ע"ש:
ודע דצלע"ג בס"פ כל הגט במתני' דאר"א חושש להן כל מעל"ע ואמר הש"ס חלוקי' עליו חבריו גבי מקוה שנמדד ופריך פשיטא ודחיק מהו דתימא מאי למפרע מעל"ע ע"ש. וקשה מאי פשיטותא הא מקוה מיירי מחסר ואתאי והתם פירות אבודי' היינו אבודין דומי' דמעות שנאבדו בפ"א ע"י מפולת או שריפה וכה"ג או דברי' שרגילי' להתחסר בפ"א וכמ"ש תו' פ"ק דנדה הנ"ל וצ"ע:
ודלמא שיצא דרך אחוריו, כ' רשב"א ה"ה הומ"ל שיצא דרך פניו ואחר צאתו לגמרי החזיר פניו והציץ בהנגע, ולפע"ד לא משמע בשמעתין דהומ"ל כן, והטעם דממ"נ אי יכול לראות הנגע ממש ולשער גדלה ומראיתה ושיעורה, א"כ דלראי' קמיתא מהכא, הא השתא חזי לה ועוד למה נכנס מתחלה להבית כלל הלא יכול לראותה מבחוץ ואע"כ שא"א לו לשער אלא בסמוך לה מאוד, וא"כ כשיחזיר פניו יש לחוש שנתקטנה ועכשיו כשמחזיר פניו והוא ברחוק מקום לא יכול לסמוך על ראייתו, וע"כ א"א אלא שיצא דרך אחוריו ויהי' עיניו ולבו עלי' כל שעה ואז יראה אם תתחסר וק"ל:
דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה כ' הר"ן בחי' דהכי קיי"ל אע"ג דכה"ג ביה"כ יוכיח, י"ל התם לא קפידי' אי יצא כך או כך מ"מ העבודה כשירה, ורק מפני הכבוד הולך ופניו לאחוריו אבל שנאמר ויצא יהי' פירושו דוקא לאחורי' לא אע"כ ויצא הכהן כחפצו אי לאחורי אי לפניו ומוכח שפיר דאזלי' בתר חזקה ע"ש והנה אכתי יש להקשות אולי העמידו ישראל בתוך הבית המביט בהנגע ברגע הסגירה וי"ל הא כתוב ופנו את הבית ולא יטמא כל אשר בבית ואיך אפשר שיהי' עיקר המצוה שיעמוד אדם שם ויראה והרי יהי' טמא:
וא"כ לר"מ דס"ל במס' נגעי' ופינו כל אשר בבית היינו דוקא כלי חרס שאין להם טהרה במקוה א"כ יכול אדם לעמוד שם. ולא מוכח מהכא דאזלי' בתר חזקה, כ"א מהלכה למשה מסיני. ובזה ניחא מ"ט דר"מ דחייש למיעוטא היכי דאפשר, והשתא א"ש דלר"מ דחזקה הלכה למשה מסיני כנ"ל. א"כ ליכא למילף רוב ק"וח מחזקה וכמ"ש תו' לקמן ד"ה מנא וכו' משום דלא ילפי' קו"ח מהלכה, וע"כ למילף מקרא דלקמן בשמעתין וא"כ לא מוכח אלא היכי דלא אפשר. אמנם אנן ילפי' שפיר מקרא דאזלי' בתר חזקה ואפי' היכי דאפשר דהרי הי' אפשר לצאת דרך אחורי' ש"מ מקרא דאזלי' בתר חזקה אפי' היכי דאפשר למיקם עלה דמלתא והדר ילפי' רוב מק"ו דחזקה ואזלי' נמי בתר רוב אפי' היכי דאפשר לברר וק"ל. יכול ילך לתוך ביתו וכו', לפירש"י בשמעתין דיסגיר ע"י חבל ארוך א"ש ואפי' לפי' המפרש בנדרים דיסגיר ע"י שליח מ"מ האי שליח ע"כ כהן הוא דישראל אינו נעשה שליח במאי דאיהו לא מצי עביד, וע"כ הוא כהן ואי ס"ד דיכול לראות עתה הנגע א"כ ראי' ראשונה למאי אצטריך תיפוק לי' שעתה רואה אותה הכהן, וע"כ שאינו חוזר ורואה ומסגיר בשליחותו של ראשון א"כ ניחוש דבצר שיעורא וא"ש:
ולמ"ש משנה למלך שאין הכהן מסגיר ממש אלא אומר מוסגר מוסגר ובאמירה דידי' תלי' מלתא א"כ הלך לתוך ביתו ומסגיר ר"ל שאומר שם מוסגר א"ש טפי ולק"מ נמי קו' תוס' ד"ה דקיימי דרי דגברי, כיון שבתוך ביתו אומר ע"כ צריכי' דרי דגברי וק"ל.
ומנין שאם הלך לביתו והסגיר וכו' ערש"בא שיטת רמב"ן דהק' הוא מהרישא מדאצטריך פתח הבית שלא ילך לתוך ביתו, תיפוק לי' דלמא בצר לי' שעורא אלא ש"מ בעלמא אזלי' בתר חזקה והרשב"א טען עליו אדרבא דלמא נילף מהכא דלא אוקמא אחזקה ונימא משו"ה הזקיקו לעמוד אצל פתח הבית משום דלמא בצר לי' שיעורא וצריך לפרש דבריו דלא תקשי דא"כ קרא למה לי הלא הא מסברא חצונה נמי לא אזלי' בתר חזקה די"ל דהכי קאמר מנ"ל דמקרא אתי' דלמא הל"מ היא בעלמא דניזול בתר חזקה והוה סד"א אפי' היכי דאיכא ריעותא נמי קמ"ל קרא אל פתח הבית דהיכי דאיכא ריעותא לא כמו גבי נגע דלפעמי' איכא ריעותא כמ"ש תו' א"נ משום דהיכי דאפשר לא ניזל בתר חזקה. והנה הרשב"א העלה כפירש"י דמסיפא מוכח מדהתיר בדיעבד בשהלך לביתו, דאע"ג דאין זה מפורש בקרא מ"מ מסתמא כל מה שמיעט בפסוק ראשון דהיינו הליכה לתוך והעמידה במפתן הבית, אותו ריבה בפסוק השני, ע"ש וצריך ביאור, דלמא הפסוק סמך עצמו שלא ניטעה לרבות הליכה לתוך ביתו שהרי איכא למיחש דבצר לי' שיעורא ומסתמא נדע שלא ריבה כ"א עמידה תוך ביתו, לזה י"ל דא"כ ע"כ צריך לומר דהפסוק סמך על סברא חצונה דלא סמכי' אחזקה א"כ הדר' ראי' ראשונה לדוכתא למה לי פתח הבית וכהרמב"ן נמצא מוכח ממ"נ או מרישא כהרמב"ן או מסיפא כרש"י. ועיי' בחי' ר"ן דברי' נכוחי' למבין:
דף יא.
מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, הנה מצינו קבוע ורובא חזקה, וקורבא. ותרי מיני קבוע הם היכי שהאיסור ניכר במקומו והוא דאורי' לכ"ע מוארב לו וקם עליו, והיכי שאין האיסור ניכר במקומו אלא מעורב וזה מבואר לקמן צ"ה ע"א תו' ד"ה ה"נ וכו'. ואיכא נמי ב' מיני רובא דאית' קמן ודליתי' קמן, ומבואר בשמעתין, וב' מיני' חזקה אוקמא מילתא אחזקי' ואזלי' בתר חזקה, ושניהם נתבארו לעיל בסמוך בדברינו. וב' מיני קורבא א' מוכח וא' קורבא שאינו מוכח, ונתבארו בדברי תו' פ' לא יחפור סוגי' דניפול, והנה קבוע מבטל רובא ורובא עדיף מחזקה ומקורבא כי קא מיבעי' לי' חזקה וקורבא הי מניהו עדיף והנה לכאורה לר' חיים דמסברא לא עדיף רובא מחזקה אי לאו דגלי קרא, ואלו רובא לגבי קורבא פשיטא לי' לר' חנינא דעדיף בלי שום ראי' רק מסברא שמע מינה דקורבא גרוע מחזקה. וי"ל לעולם קורבא עדיף, והתם רובא דאיתא קמן הא דעדיף מקורבא אבל ליתא קמן לא אשכחן, ועדיין י"ל קורבא עדיף מחזקה וצ"ע. ומזה הטעם נמי לא יליף הש"ס דאזלי' בתר רובא מק"ו דקורבא השתא בתר קורבא אזלי' בתר רובא מיבעי' די"ל תינח איתא קמן, אבל רובא דליתא קמן מנ"ל:
רובא דאית' קמן כגון ט' חניות וסנהדרי' לא תיבעי לך עיי' מרדכי שהקשה הא סנהדרי' ה"ל קבוע כל א' במקומו ועיי' מה שת' ומ"ש ר' שמשון בס' כריתות וע' מה"ריק ומ"ש בשיע"בץ סי' קנ"ז והעולה לי מדבריהם דבודאי הם במקומם לא מקבלי' בטול כלל, אך הדבור היוצא מפיהם ומתקבץ בלב השומע דבריהם וחותך הדין על פיהם כגון המופלא שבב"ד לגבי דידי' ה"ל הדבור שלהם נייד ופרוש ואזלי' בתר רובא, ומדברי ט"ז א"ח סי' תרל"ב יש ללמוד תי' אחר, דשאני סנהדרי' שאין המועט מתבטל להיות כהרוב כמו בטול האיסור שהמתבטל חוזר לגמרי להיות כהמבטל משא"כ סנהדרי' שהמעוט נשאר במקומו אלא שאין אנו חוששי' לו משו"ה אזלי' בתר רובא אפי' בקבוע ומדבריו יש ללמוד שהדיין היחיד אין צריך לחתום עצמו על הפסק הנכתב מהרוב, נגד דעתו וכדעת המ"ביט ותשו' ח"י ודלא כהב"י וע"מש והאריך בזה בתומי' סי' י"ט ס"קד ע"ש, דאי ס"ד שצריך לחתום א"כ הרי קמן שדעת היחיד מתבטלת בהרוב ותיהדר ק' לדוכתא. ואין כאן מקומו.