חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף קל:
כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך חצירות דרך קרפיפות כלומר ודחי' מילה עד למחר מיהו ה"מ היכא דליכא כותי אבל היכא דאיכא כותי אומר לכותי ומביאו דרך גגות משום דבאמירה לכותי להביאו דרך גגות ליכא אלא שבות דשבות ולא גזרו שבות דשבות במקום מילה וראייה לדבר מדאמרינן בעירובין בפרק הדר ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רב זילו אמרו לכותי ולייתי ליה מגו ביתיה כלומר במבוי שלא נשתתפו בו כיון דאפילו לגבי ישראל ליכא אלא איסורא דרבנן דאלו היכא דאיכא מלאכה גמורה גבי ישראל לא שרינן ליה ע"י כותי. וראיה לדבר מדאמרינן התם בההוא עובדא דינוקא דאשתפוך חמימיה דאותביה אביי לרב יוסף הזאה שהיא שבות ואמירה לכותי שהוא שבות ומה הזאה שבות ואינה דוחה השבת אף אמירה לכותי שבות ואינה דוחה את השבת ואהדר ליה רב יוסף ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מדלא א"ל זיל אחים ליה כלומר דלא דחינן במכשירי מילה שבות ע"י ישראל וכן נמי שבות במלאכה גמורה על ידי כותי וכדקאמרינן ליה דהא מר נמי לא אמר ליה זיל אחים דמשמע כה"ג אפילו ע"י כותי אסור א"ה שבות שאין בו מעשה כלומר דבר שהוא מדברי סופרים דוחין אותו במכשירי מילה על ידי כותי זהו דעת הריא"ף ז"ל והקשו עליו מדאמרינן בפ"ק דגיטין הלוקח עיר בארץ ישראל כותבין עליו אונו ואפילו בשבת ואע"ג דאמירה לכותי שבות הכא משום ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן אלמא אמירה לכותי אפי' לעשות מלאכה גמורה במקום מצוה לא גזרו ביה רבנן תירץ הרמב"ן ז"ל ישוב א"י שאני שהיא מצוה ותועלת לכל ועוד שאין אומרין בדברים הללו זו דומה לזו ותדע שהרי יש מקומות שהתירו אפילו שבות שנעשה על ידי ישראל במקום פסידא כגון צנור שעלו בו קשקשין שהתירו לו למעכן ברגלו כדאיתא בכתובות בפרק אף על פי ואלו לגבי דליקה לא התירו לומר לכותי כבה ואע"ג דליכא אלא שבות דשבות דאפילו כבוי עצמו בכה"ג מלאכה שאינה צריכה לגופה וכן לגבי מת מצינו שהתירו שבות ע"י ישראל בפרק המצניע בההוא עובדא דההיא שכבה דהוא בדרוקר' ואלו לגבי מילה התירו שבות על ידי ישראל ואע"פ שנכרתו עליה י"ג בריתות הלכך אע"ג דלגבי לוקח עיר בא"י שרי' אמירה לכותי במלאכה גמורה לא ילפינן מינה לגבי מילה ולא שריא בה אלא אמירה לכותי בדבר שהוא מדברי סופרים וכתב עוד ז"ל דבכה"ג נמי לא שרינן אלא במילה בלבד לפי שנתנה שבת לדחות אצלה אבל בשאר מצות אין דוחין שבת כלל כדאשכחן דלא דחינן שבות דשבות במקום פסידא וזו שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ואע"פ דהוי שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה ונמצא פסקן של דברים לפי שיטה זו דבמכשירי מילה דחינן שבות דשבות אבל בשאר מצות אפילו שבות דשבות לא דחינן וזה שלא כדברי הרמב"ם בהתיר שבות דשבות לגבי שופר ולולב.
אבל הרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב דהיכא דאתבר אזמל או איפגום מקמי מילה שרי למימר ליה לכותי לתקוניה או לאתויי מההיא דאשתפוך חמימיה משום שהוא מפרש שבות דאית ביה מעשה דאמרינן התם כגון הזאה שישראל בעצמו עושה מעשה ולפיכך אע"פ שאינה אלא שבות העמידו דבריהם במקום כרת אבל אמירה לכותי במלאכה גמורה כיון דלית בה מעשה גבי ישראל שרי ולא גריס התם דהא מר אמר ליה זיל אחים שלפי שיטתו ז"ל אפילו למימר ליה להחם שרי ויש שהקשו עליו דהא משמע דאמירה לכותי במלאכה דאורייתא חמירא טפי ממעשה דישראל בדבר שאין בו אלא שבות וראיה לדבר מדאמרינן בפרק המצניע בההוא שכבה דהוה בדרוקרת דשרא להו רב נחמן לאפוקי לכרמלית ואלו בפ"ק דר"ה בשבת וי"ה אין קוברין את המת אפילו ע"י עממין וכיון דבשמעתין אסרינן שבות על ידי ישראל במכשירים מילה כדאמרי' כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך חצירות דרך גגות ודרך קרפיפות היכי שריא אמירה לכותי במלאכה גמורה דחמירא טפי י"ל דהאי דלא שריא מלאכה גמורה בעממים לגבי מת לאו משום דחמיר ספי משבות ע"י ישראל אלא משום כבודו של מת נגעו בה לפי שבזיון הוא אצל המת שיתחלל עליו שבת גמורה במלאכה דאורייתא ותדע לך דהא גבי מת תנן לה לא יקבר בה עולמית ואלו בשאר מלאכות שרי לערב בכדי שיעשו עוד תיקשי מאידך עובדא דאיתמר התם בפרק הדר בינוקא דאשתפוך חמימיה דאמר לי' לשייליה לאימה אי צריכה ליחם ליה לכותי אגב אימיה הא לאו הכי לא ש"מ דלא שרינן אמירה לכותי במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה וזו ראיה ברורה לדברי הריא"ף ז"ל לפי גירסא זו אבל הרב בעל הלכות גדולות נראה שגורס כמקצת נוסחאות שאין בהם וליחם ליה כותי אלא ליחם ליה סתם כלומר אפילו ישראל לפי שלצורך חיה מחללין את השבת כל שאמרה צריכה אני שאף להוסיף בשביל התינוק באותו מיחם שרי ומיהו איכא למידק היאך אפשר דאפילו ע"י ישראל שרו דהא אמרי נהרדעי חיה שלשה שבעה ושלשים וכל לאחר שבעה דהיינו כשלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אלא עושין ע"י כותי ויום מילה דאשתפוך ביה חמימיה לאחר שבעה הוא וכיון שכן ע"כ ליחם ליה כותי גרסינן ואי מהא לא אירייא דמשמע דתני שלשה שבעה ושלשים מעת לעת נינהו והלכך לא משכחת לה מילה בשביעית שלה וכגון שנולד בערב ומיהו אכתי איכא למידק דאי ע"י ישראל קאמר היכי שרינן להוסיף בשביל תינוק דהא משמע דלהוסיף אפילו באותו מיחם עצמו אסור מדאמרינן בפ"ק דחולין המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו ועוד מדאמרינן במנחות בפרק רבי ישמעאל בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלשה בעוקץ א' ומיבעיא לן הי מינייהו מייתינן תרי מייתינן דממעט באוכלא או דילמא תלתא מייתי' דממעט בבצירה ועד כאן לא קא מיבעיא לן אלא שתי גרוגרות בשני עוקצים ושלש בעוקץ אחד הא שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד שתים מייתינן שלשה לא מייתינן אלמא אפילו בבצירה אחת לרבות אוכלא אסירא וה"נ מאי שנא איכא למימר דכיון דאיכא צורך מצוה לא מחמרינן כולי האי דכי האי גוונא דהיינו להוסיף לא מחמרינן ביה ותדע לך דהא ביו"ט שרי אפילו לצורך חול וכדאמרינן בפרק י"ט ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון א':
ונמצא פסקן של דברים לפי שיטה זו שמתירין אמירה לכותי אפילו במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה ואם באנו להשוות שאר מצוות למכשירי מילה כדרך שהשווה אותם הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו אף בכל המצות נתיר אמירה לכותי אפילו במלאכה גמורה ונראה שזהו דעת בעל העיטור ז"ל שהתיר לומר לכותי להדליק את הנר לסעודת שבת ולענין מעשה צריך הכרע ועוד דר' אליעזר שמותי הוא פירש"י ז"ל שברכוהו ולא מחוור דאטו משום שברכוהו לא תהא הלכה כמותו בכל מקום אלא ה"פ שמותי שהיה מתלמידי ב"ש וכן מפורש בירושלמי במס' ביצה: