חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף קטו.
מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש היינו טעמא דלא שרינן קודם לכן מפני שנראה כמתקן לצורך היום אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלן לצורך הערב ואיכא מאן דאמר דהיינו טעמא משום שקודם המנחה נפשו מתאוה לאכול וחוששין דילמא אתי למיכל אבל מן המנחה ולמעלה דומה לו כמי שיש לו פת בסלו ואינו מתאוה לאכול הילכך לא חיישינן דילמא אתי למיכל ופי' עגמת נפש היינו לומר שחששו לעג"נ והתירו עכשיו כדי שלא יצטרך לתקן את מאכלן בערב ותהא נפשו עגומה עליו ורש"י ז"ל לא פי' כן ואין פירושו נכון כלל:
אתאי איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסור. אפשר דמהכא משמע דקניבת ירק בטלי בטולה ולפיכך לא הביא הרב אלפסי ז"ל מזה כלום אבל הר"ם במז"ל פסק להתיר וביה"ך שחל להיות בשבת הוא אוסר ודלא כרבי יוחנן ואף הוא ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות שביתת עשור שכבר נהגו בשנער ובמערב שלא לקנב את הירק וכיוצא ביום הכפורים אלא נוהגין בו כשבת לכל דבר:
פרק ששה עשר כל כתבי
מתני' כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה. פי' אבל לא דבר אחר דאי שרית ליה לכבויי כדאיתא בגמ' ותי' בתוס' בשם ר"ת ז"ל דדוק' בשהדליק' באותה חצר הוא דאיכ' למגזר דילמ' אתי לכבויי אבל בחצר אחרת כל כמה דבעי מציל דהואיל ואין הדליקה שם ליכא למיחש לכבויי והרב בעל התרומה ז"ל הוסיף ואמר דדוקא לחצר ולמבוי שאינן מקורין וסמוכין לרשות הרבים הוא שאין מצילין אלא מה שמנו חכמים משום דאתי לאחלופי ברשות הרבים אבל אם היה בית חבירו סמוך לביתו וערבו כל כמה דבעי מציל. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא מה שאמרו חכמים שאין מצילין כל דבר מפני הדליקה משום חשש כבוי נגעו בה וכיון שכן לא שנא מציל לחצר ולמבוי ולא שנא מציל לבית חבירו ועוד דהא אפי' לשמא יוציא לרשות הרבים איכא למגזר בבית חבירו דהא תלמוד נשברה לו חבית בראש גגו אמרינן ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט ואפי' מן הבית ומן הגג עצמו אסור משום גזירה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים אלמא בגג ובית נמי מיחלף ברשות הרבים. מצילין מפני הדליקה משמע דוקא להציל מפניה אבל לכבות את הדליקה אסור אבל בירושלמי אמרו שאם אינו יכול להציל אלא לכבויי יציל לרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואע"ג דמכל מקום איסורא דרבנן מיהא איכא אין לך דבר של שבות שעומד בפני כתבי הקדש:
גמ' מאי לאו קורין בהן נביא שאין קורין בהן כתבי איידי רבעי למימר מאי לאו דהאי אע"פ שכתובין בכל לשון אמצילין קאי נקט לפרושי רישא דמתני'. ולענין הלכה בפלוגתייהו דרב הונא ורב חסדא כ' הרב אלפסי ז"ל דקיימא לן כרב הונא משום דהוא רביה דרב חסדא וכתב הר"ז הלוי ז"ל דהאידנא דבציר לבה ותרגום והלכות נתנו לקרות בהן וראיה לדברי מדאמרי' בפרק הניזקין דר' יוחנן הוה מעיין בספרא דאגדתא בשבת ומסקי' התם דשרי משום עת לעשות לה' הפרו תורתך ומן הטעם הזה ג"כ נהגו לכתוב ברכו' הילכך מצילין אותן מפני הדליק' ואף הרמב"ן ז"ל הודה לו והביא ראי' מדאמרי' בפ"י דמס' סופרי' ד"ח כדרבונות כולם נתנו מרועה א' ורועה א' אמרן וכולן מצילין אותן מפני הדליקה וספר' דאגדתא אע"פ שלא נתנו ליכתב מצילין מפני הדליקה מה טעם עת לעשות לה' הפרו תורתך ע"כ וזה שכ' הר' אלפסי ז"ל דתרגום אין מצילין אותו לא לתרגום דילן דהוא תרגום אונקלוס ויהונתן נתכוון אלא לשון תרגום בעלמא שאע"פ שהפרו תורות לכתוב הכל לא התירו לכתוב ספרי הקדש אלא בלשון הקדש אבל לא בלעגי שפה ובלשון אחרת הפרו תורתך איכא עת לעשות ליכא והברייתא שהביא מכותבי ברכות ללמד על כותבי קמיעות כתבה או על כותבי ברכות שלא לצורך כמו שכותבין פסוקי דרחמי ואין ספק שהוא אסור והן כשורפי תור' אלו דבריו ז"ל בספר המלחמות. ותמהני עליהם דכיון דמשום עת לעשות הוצרך לכתוב תרגומו של יונתן ן' עוזיאל למה לא יהא מותר ג"כ תרגום של לשון אחר שכתבו א' מן החכמים דהא אידי ואידי מדינא לא ניתן ליכתב ואי משום עת לעשות לימא שרי' בתרווייהו נמי איכא למשרי והרי רבי' סעדיה ז"ל כתב הספר שלו בלשון ערבי ועוד למה אסר הרב ז"ל לכתוב פסוקי דרחמי לספר אפטרת ועוד דהא אסיקנא בפרק הנזקין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ומשמע דטעמא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך דדבר הלמד מעניינו הוא וכדאיתא התם ולמה נאסרו יותר לכתוב פסוקי דרחמי מלכתוב מגילה להתלמד בה איני רואה בהן מקו' לחלוק: