אור ברסלב

חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]

דף עב:

דף עב.

נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פרש"י ז"ל בתוך סכין שהוא מוטל בערוגת ירק ונתכוין להגביהו וחתך את הירק וכן יש לו לפרש לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה. ולא נהיר דכל שהוא מתכוין לגוף אחד ליכא מאן דאמר דחייב דלקמן בשמעתין נמי אמרינן שגג בלא מתכוין היכי משכחת לה כגון דסבור שומן הוא ואכלו אלמא מה התם אכל מה שנתכוון לאוכלו הכא נמי בשחתך אותו גוף שנתכוון בחתיכתו עסקינן אלא שהיה סבור שהיה תלוש והוא מחותך אבל נתכוון לחתוך אותו גוף וחתך גוף אחר אפילו ממחובר למחובר דהוי מחיוב לחיוב פטור והיינו נמי דאמרינן לקמן בפרק הזורק נתכוון לזרוק ארבע אמות וזרק שמונה אם אמר כל מקום שתרצה ינוח חייב ואם לאו פטור ואין צריך לומר נתכוון לזרוק למזרח וזרק למערב:

אי דלא קבליה באלוה ולאו כלום הוא. כלומר דכיון דאנדרטא לאו עבודה זרה היא אלא לכבוד המלך עושין כל היכא דלא קבליה עליה לאלוה לאו כלום הוא שאלו היתה ע"ז אע"ג דלא קבליה עליה לאלוה הוה ליה כעובד ע"ז מאהבה ומיראה דאפליגו בה אביי ורבא:

אלא מאהב' ומירא'. פרש"י ז"ל מאהבת אדם ומיראתו ולא יראה דסכנת נפשות קאמר דאי הכי היכי מחייב אביי דהא אע"ג דבע"ז אמרינן דיהרג ואל יעבור אפילו הכי אי עביד פטור כדדרשינן מהוא ולא אנוס אלא מיראה שלא יזיקנו בממון קא אמרינן. מאי דקרי ליה שוגג בלא מתכוין היינו משום דס"ל דכל שאינו עבוד' לכוונת אלהות אלא מפני אהבת אדם או יראתו שיהא מותר והיינו מותר דאמרינן בסמוך. ובדין הוא דהוה מצי למפרך כדפרכינן לקמן מה שאין כן בשבת דפטור לגמרי ע"כ לא בעי רבא מרב נחמן אלא לחיובי חדא או לחייבי תרתי אלא דאי הוה פריך הכי הוה משמע דדרשא דשאר מצות ניחא ליה וליתא דהא קשיא לרבא וראיה לדבר דאינו אומר מותר דאמרינן בסמוך דאי לא למה ליה לאביי לשנויי בסמוך שוגג בלא מתכוין דשאר מצות כגון שסבור רוק הוא ובלע לימא לעולם בע"ז וכגון שעבדה מאהבה ומיראה דהא לאביי דאמר חייב ניחא אלא ודאי משום דסופא דמה שאין כן בשבת לא ניחא ליה וכדאמרן משום הכי מוקי לה אשאר מצות כגון שסבור רוק הוא ובלעו. אלא באומר מותר פרש"י ז"ל שעובד אותה ומקבלה באלוה אלא שהוא סבור שלא הזהירה תורה על ע"ז. ואיכא למידק עליה אם כן היינו שוכח עיקר עבודה זרה ואי הכי מאי קא מדמי ליה להעלם זה וזה בידו דשבת דהתם לאו שוכח עיקר שבת הוא וכמו שכתבתי למעלה והוה ליה לדמוייה לשוכח עיקר דמכל מקום מחייב וכדאי' במתני' אלא אומר מותר היינו סבירא ליה שעבודה כזו שהוא עובד לא נאסרה בשום ע"ז ושעל ע"ז שהוא עובד לא הזהירה תורה בשום עבודה והשתא הוה ליה ממש דומיא דהעלם זה וזה דשבת. ובדין הוא דהוה מצי לפרושי באומר מותר בע"ז והיינו שסובר שע"ז לא נאסרה אבל יודע הוא שעבודות אלו נאסרו לאותן ע"ז שהן אסורות אלא דמשום דהיכא דאיכא העלם זה וזה בידו משמע דמיפטר טפי נקיט לה הכי לאשמועינן דכי האי גוונא בין בע"ז בין בשאר מצית מחייב:

תוכן העניינים

חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה