חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף סט:
מיתבי איזו היא שגגת שבועת בטוי לשעבר כו' הא מני מונבז היא. זו היא גרסת רש"י ז"ל ופי' דרבנן פליגי עליה דמונבז דסברי דשגגת קרבן לא שמה שגגה לא משכחת לה שגגת שבועת בטוי לשעבר משום דאי ידע מזיד הוא ואי דלא ידע אנוס הוא אלא סברי לה כרבי ישמעאל דאמר אינו חייב אלא על העתיד לבא. ולא נהירא דרבנן דפליגי עליה דמונבז מאן נינהו ר' עקיבא ואיהו הא מחייב לשעבר כלהבא כדאיתא במסכת שבועות ועוד דא"כ מסקנא דהכא פליגא אמסקנא דפרק שבועות שתים בתרא דהכא מסקי' דלרבנן אין חייבין בשבועת בטוי עד שישגוג בלאו שבה והתם מסקי' דשגגת קרבן בשבועת שמה שגגה דגרסי' התם בעא מיניה רבא מר"נ איזו היא שגגת שבועות בטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא אמר ליה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אי חייבין עליה קרבן אי לאו אלמא מסקנא דהתם דשגגת קרבן בשבועת בטוי שמה שגגה. אלא עיקר הגירסא כך היא מני אילימא מונבז השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כ"ש אלא רבנן היא תיובתא דאביי תיובת' והשתא א"ש דאי' לרבנן שבועת בטוי לשעבר וכמסקנא דהתם. אלא שרש"י ז"ל שבש גירסא זו ואמר מאי האי דמתמהינן אילימא מונבז השתא כו' דא"ל דאה"נ דלאשמועי' דבכי האי גוונא חייב למונבז לא אצטריך ומיהו אצטריך לאשמועי' דלא משכחת לה אלא בכי האי גוונא משום דאי ידע מזיד הוא ואי לא ידע אנוס הוא. ויש מי שתירץ דליתא דהא משכחת לה נמי באומר מותר וליתא דבהדיא אמרי' בירושלמי שהנשבע לשקר במזיד אלא שאומר מותר אנוס הוא. אלא י"ל דליכא למימר דאתא לאשמועי' למונבז דלא משכחת לה בגוונא אחריתי דהא משכחת לה כגון שהוא שוגג בלאו שבה וסבור הוא שאיסורא בעשה וכל כי האי גוונא לא אנוס הוא הילכך ודאי כי קתני איזו היא שגגת שבוע' בטוי לשעבר לאו למעוטי גוונא אחריתי אתא דהא משכחת לה וכדכתיבנא אלא אתא לאשמועי' דכי האי גוונא שגגה הויא ואי למונבז פשיטא אלא לאו רבנן היא ואשמועי' דכי האי גוונא בשבועה שגגה מקריא ובדין הוא דמצי לאשמועי' הכי בלהבא אלא דחדא דאית בה תרתי אשמועי' חדא דשגגת קרבן בשבועה שגגה שמה ועוד בשגגה לשעבר לא משכחת לה להדיא לשוגג גמור כלהבא ורב נחמן נמי התם בפרק שבועת שתים בתרא אה"נ דהוה מצי לאהדורי לרבא דבעיא מיניה איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר כגון שהוא בשוגג בלאו ויודע ששבועה אסורה בעשה אלא דניחא ליה לאשמועי' דשגגת קרבן בשבועת בטוי שמה שגגה אפי' לרבנן:
וההיא יומא לימות וא"ת וכי מפני שמתענה יום אחד ימות י"ל דמאן דאכיל מאתמול טובא אין הכי נמי דמשום יום אחד לא מאית אבל האי שעשה כל יום ויום כדי פרנסתו אינה עושה אותה אלא כדי שיוכל לחיות בה אותו יום בצמצום שלא הותר לו אלא מפני פקוח נפש בלבד וכל כה"ג אי לא עביד בההוא יומא מאית. וההוא יומא במאי מינכר ליה בקדושא ואבדלתא. וא"ת ולימא דמינכר ליה בתחומין שאין מהלך באותו יום חוץ לתחום וכ"ת אפי' בשאר ימים נמי אינו יוצא חוץ לתחום דלאו פקוח נפש הוא ומש"ה לא שני הכי וכי יעמוד לעולם במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזירה אלא י"ל דמש"ה לא שני ליה הכי משום דאפי' בההוא יומא נמי מותר לצאת חוץ לתחום הואיל ותחומין דרבנן:
האי במזיד כתיב וכי תימא אי במזיד מאי מות יומת ומי מני מאית תרי זימני איכא למימר דאתא לאשמועי' שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שתמיתהו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו א"נ דברה תורה כלשון ב"א: