אור ברסלב

חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]

דף נז.

דף נה.

מתני' ולא תטבול בהם עד שתרפם. מפרשינן בגמרא דטעמא קא יהיב לאיסורא דחוטי צמר וחוטי פשתן דאינהו לא תכשיט נינהו דניחוש בהו דלמא שלפא ומחויא כדאיכא למיחש בטוטפת וסרביטין ואינך דמתני' אלא טעמייהו משום דדילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאייתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים וכתבו בתוס' דכי חיישי' בהני להכי דוקא בשלא קלעה בהן שערה אלא שקשרה שערה בהן אבל כשקלעה ליכא למיחש להכי דהא אמרינן לקמן בסוף פרק המצניע בגודלת חייבת משום בונה וכיון שכן סותרת קליעתה נמי חייבת משום סותר הלכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדא הכי וכתבו עוד דמאי דאסרי' בכל הני דמתני' דילמא מתיא לה ארבע אמות ברה"ר דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן דאי לא תימא הכי א"כ לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם אלא ודאי דווקא דתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים ולפיכך מתרת אשה חגורתה ברשות הרבים וחוגרת כדאמרינן לקמן גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר ואפילו ברשות הרבים. עוד כתבו בשם ר"ת ז"ל דהנך תכשיטין דאסירי משום דילמא שלפא ומחויא דוקא בנשים הוא דחיישינן להכי משום דדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן אבל באנשים דלא עבדי הכי שרי ויש ראיה לדבריו בירושלמי דפרקין דאמרינן התם תכשיטין למה אסורין א"ר בא על ידי שהנשים שחצניות הן והיא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהן ארבע אמות ברשות הרבים והרי זה מפורש בדברי ר"ת ז"ל ואע"פ שאמרו שם במקום אחר ר' חייא בשם ר' שמעון בר ר' חייא ואפי' שאמרו לא תצא ואם יצאתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בה לחצר ושיילינן עלה והאיש על ידי שאינו שוחץ מותר ומהדרי' נשמעי' מן הדא מעשה ברבן גמליאל ב"ר שירד לטייל בתוך חצירו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה א' האשה ואחד האיש ומשמע לכאורה מהא דתכשיטין אסורין אף לאיש ושלא כדברי ר"ת ז"ל ולפי זה תהיה סוגיא זו חולקת על אותה מימרא של ר' אבא שהזכרנו אלא שבא הרמב"ן ז"ל ולמד דאיכא למימר דלא פליגי' משום דהכא הכי קאמרינן דהא חומרא יתירא דעבדינן לומר אפי' דברים שלא נאסרו ברשות הרבים אלא משום שבות שיהו אסורין בחצר דנימא דוקא באשה שהיא שוחצת אבל באיש שאינו שוחץ דברים שהן אסורין לו משום שבות ברשות הרבים שיהיו מותרין לו בחצר או דלמא לא שנא ועלה אמרי' נשמע מן הדא דרבן גמליאל ירד לטייל בחצר ומפתח של זהב בידו כלומר שהיה נושא אותו באצבעו לתכשיט בטבעת וגערו בו חביריו משום תכשיט כלומר שאלו לא היה תכשיט היה מותר לטייל בחצר דליכא למיחש שמא יצא בו אבל לפי שהי' תכשיט גערו בו לפי שהדבר קרוב שיצא בו לרה"ר ואלו יצא בו הי' אסור בדבר אפילו תמצא לומר שלא נאסר תכשיט לאיש וטעמא דמילתא משום דהכא דכיון שיש שם מפתח שהוא צריך לו איכא למיחש שמא יצטרך לו ויוציאנו מאצבעו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש:

וע"פ סברא זו יש מי שאומר שעכשיו יוצא האיש אפילו בטבעת שאין עליה חותם דאע"ג דאמרי' בגמ' אמר עולא וחילופיהן באיש כלומר דמאי דמשמע ממתניתין דטבעת שאין עליה חותם תכשיט לאשה מדקתני עלה ואם יצאתה אינה חייבת חטאת וטבעת שיש עליה חותם משוי הוא לה כדקתני ואם יצאתה חייבת חטאת הני מילי לא הוי חילופיהן דטבעת שיש עליה חותם תכשיט הוא לו ושאין עליה חותם משוי הני מילי לפי דורם שלא היו האנשים רגילים בטבעת שאין עליה חותם וכיון שלא היו רגילין בו אפילו בחול היו עוברין עליה משום לא ילבש גבר שמלת אשה אבל עכשיו שנהגו בו הרי הוא להם תכשיט ובין בחול בין בשבת שרי כשתמצא לומר שלא נאסרו תכשיטין לאיש שלא כדברי ר"ת ז"ל אלא שיש חלוקין עליו וכמו שיתבאר בגמרא בס"ד אבל קשה הדבר על מה סמכו בדורות הללו שהנשים יוצאות לרשות הרבים בטבעת שאין עליה חותם והרב בעל התרומה מלמד עליהן זכות לפי שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה משום דבעינן שיהו המבואות מפולשין ורחבים שש עשרה אמה ושיהו ששים רבוא עוברין בהן בכל יום לפיכך כיון שאי אפשר לבא לידי איסור תורה לא גזרינן דילמא שלפא ומחויא ואתי' לאייתויי והך סברא לא מחוורא שלא מצינו שהזכירו חכמים ברשות הרבים דבעינן שיהו עוברין שם ששים ריבוא בכל יום ואע"פ שרש"י ז"ל מפרש כן בהרבה מקומות אם איתא אי אפשר דלא לישתמיט תלמודא לאדכורי הכי בחדא דוכתא ועוד שחכמים סתם אסרו ולא נתנו לדבריהם שיעור לחלק בין כפרים לעיירות גדולות אלא שעכשיו שנהגו בכך ולא ישמעו למי שימחה בידם בכיוצא בזה הנח להו מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין:

גמרא כל שהוא ארוג לא גזרו. איכא מאן דאמר דוקא ארוג כי האי שהוא חלול ואי אפשר שלא יכנסו שם המים אבל ארוג שאינו חלול חייץ. למעוטי מאי אילימא למעוטי דצואר. וא"ת ומאי קושיא נימא דאין הכי נמי למעוטי דצואר דהוי חציצה ואדר' יהודה קאי י"ל דכיון דאמר וכולן משמע דקאי אכל הני דמיתנו בברייתא וא"ת נימא דלאו למעוטי אתא אלא לרבויי ולומר דלא מיבעיא בצואר דחייצי אלא אפי' בראש הבנות נמי חייצי יש לומר אם כן לא הוה ליה למימר בראשי הבנות שנינו אלא הוה ליה למימר בכל מקום שנינו ואם תאמר כיון דקרינן בסוגיין לצמר רך ופשתן קשה מאי טעמיה דרבי יהודה דמודה בחוטי פשתן דחייצי ופליג בחוטי צמר נ"ל דהיינו טעמא דנהי דצמר נדבק במה שהוא עליו יותר מן הפשתן אפי' הכי מתוך שהצמר רך המים נכנסין בתוך החוט ועוברין עד הבשר מה שאין כן בחוט פשתן קשה שאין המים נכנסין בתוכו ילפי שאין קושיו חזק כל כך כשער מודה ר' יהודה דחייץ וכי קאמר ר' יהודה דשל צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן כל חד וחד טעמא לחוד צמר מפני שעצמו רך שער מפני שהוא קשה כ"כ שאינו נדבק עם מה שהוא עליו:

תוכן העניינים

חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה