חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף יג:
בימי לבוניך מהו אצליך אוכל עמי ושותה עמי ושוכב עמי בקירוב בשר וא"ת והא תלמיד ששמש תלמידי חכמים הרבה היאך היה מיקל יותר בימי ליבון מבימי נדות והא אמרינן בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים י"ל דימי ליבון דאמרינן הכא היינו משכלו לו שבעה ימים מתחלת ראית נדתה דמדאורייתא טובלת מיד וטהורה דלנדה לא בעי' נקיים ובנות ישראל הוא שהחמירו על עצמן לישב על כל ראיה שבעת ימים נקיים והאי תלמיד היה מטביל אשתו לסוף ימי נדות של תורה ולאחר טבילה זו היתה מותרת לגמרי מן התורה ומדרבנן הוא דאסירא עד שישלמו לה שבעה ימים נקיים וגדרן של חכמים הוא בלבד שפרץ בהן בקירוב בשר ולפיכך נשכו נחש. ובמאי דכתב רש"י ז"ל וטבילת נדה נפקא לן מתהיה בנדתה ודרשינן מינה בנדתה תהא עד שתבא במים איכא למידק דהא תינח לר' עקיבא דמוקי' לה האי קרא בהכי כדאמרינן לקמן בפרק אשה יוצאה אבל לזקנים דאוקי ליה האי קרא בדרשא אחרינא כדאיתא התם טבילת נדה מנ"ל י"ל דנפקא להו מדרשא אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן האוכל אוכל ראשון ואוכל שני אי תנא אוכל א' לחודיה לא הוה ידעינן מינה אוכל שני ואי תנא אוכל שני הו"א דאוכל ראשון טמויי נמי מטמא. והשותה משקין טמאין. במשקין טמאין לא שייך ראשון ושני דלעולם משקין תחילה הוו ואף דאכתי לא נגזר גזירה דכולהו משקין תחילה וכמו שנפרש בסמוך בס"ד מ"מ דעתם היה לגזור מיד ויתבאר לפנינו. ואוכלין ומשקין צריכי דמאוכלין לא גמרי' משקין דגזירת משקין לא שכיחא וכדאמרינן לקמן ואי תנא משקין הוה אמינא דדוקא משקין דחמירי דעלולין לקבל טומאה אבל אוכל לא פסיל כלל וכתב ר"ת ז"ל דהך גזירה דאוכל אוכלין טמאין דהכא לאו היינו ההיא דפסיל גויה דאמרינן בכל דוכתא וחצי חציה לפסול דההיא גזירה קדמונית היא תדע לך דביומא בתרא מספקא לן אי מדאורייתא אי לאו ואי הך גזירה היא היכי מספקא אי הוה מדאורייתא א"כ בצר לה י"ח דבר ובי"ח דבר ודאי כולן היו בקיאין אלא ודאי גזירה אחרת היא זו ואיכא בינייהו דמשום ההיא גזירה דפסול גויה אינו פוסל במגעו תרומה אלא נפסל גופו מלאכול בתרומה ובעי' נמי חצי פרס וטעמא דההיא גזירה משום דמיחזי כמאן דנגעי להדדי במיעיו ויבואו לטעות ולומר כשם שמותר לאכול בתרומה אחר אוכלין טמאין ואע"פ שנוגעת תרומה באוכלין במעיו כך מותר להגיע תרומה לאוכלין טמאין מבחוץ ולפיכך גזרו דהאוכל אוכלין טמאין כחצי פרס שיהא גופו נפסל לאכול בתרומה אבל על מגע לא גזרו ודוקא בחצי פרס אבל בכביצה ליכא למטעי שהרי נשאר ממנה בין השינים ונחסר קודם שיגיע למעיו וכיון דאפקוה מכביצה אוקמוה לחצי פרס אבל גזירה דהכא גזרו שיפסל אף למגע ואף בכביצה משום טעמא דמפרש:
והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגים מים שאובים פירוש בטמא אף ביאה וכל שכן נפלה שהיא עיקר הגזירה אלא דגזרו ביאה בטמא משום לתא דנפילה אבל בטהור לא גזרו אלא נפילה וא"ת וכי היכי דגזרו נפילה לטהור משום דאי לא הא לא קיימא לה בטמא נפילה וכדאמרינן בסמוך ליגזור נמי ביאה בטהור דאי לא הא לא קיימא ביאה בטמא י"ל דבנפילה שהיא עקר גזירה קפדינן אי לא קיימא אבל ביאה דאינה עיקר גזירה לא איכפת לן כולי האי אי לא קיימא דאף היא לא נתקנה אלא משום לתא דנפילה:
ושקיל משקין דתרומה ושדיה לפומיה ופסיל להו אע"ג דמשקין תחילה נמי הוו כדאמרינן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה קאמר הכא ופסיל להו משום דאכתי קודם גזירת י"ח דבר לא גזרו עליהן להיות תחילה וכמו שנפרש בסמוך בס"ד.
מהו דתימא הא שכיחא והא לא שכיחא יש מי שהקשה הא נמי שכיחא משום דילמא אכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה ופסיל לה ואמאי לא אמר טעמא מהא ותרוייהו שכיחי וחזינן להו לקמאי דהוי בהך פירכא טובא ולדידי מאן האי לא חש לקמחיה משום דאנן הכי קאמרינן אי לא גזרינן באוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין שיהא אסור ליגע אח"כ בתרומה זימנין דלא שהי מידי דבלע להו שסבור הוא כיון שהן בפיו שיהו נבלעין במקומן ושקיל אוכלין או משקין בעוד הראשונים בפיו שהן טמאין ופסיל להו להני אבל עכשיו אחר גזירה לא אתי להכי שאפי' ליגע הו' אסור האי גוונא הוא דאיתמר בגמרא אבל היכי נימא שאם שותה משקין טמאין יהא מותר ליגע בתרומה שבשביל כך יבא הדבר שבעוד שאוכלין של תרומה בפיו לשקול משקין טמאין ולשדי לפומיה מה ענין זו לזו ועוד שאם באנו לחוש לכך מה הועילו חכמים בתקנתן הרי ודאי אף לאחר גזירה מי שאכל אוכלין של תרומה מותר הוא ליגע לאחר מכאן במשקין טמאין וזימנין דלא שהי ובעוד האוכלין בפיו יקח משקין טמאים וישליכם לפיו ויפסול האוכלין א"ו אין ענין זו לזו כלל: