חידושי הרן על ראש השנה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ראשון
דף ב.
ארבעה ראשי שנים הם בכל דוכתא דנחית למנינא קתני הם כי הכא. והיינו דבפ' בתרא דשבועות קתני ארבעה שומרין הן. ובפרק אין מעמידין קתני שלשה יינות הן. ובפ' כל הצלמים קתני ג' אבנים הן וקתני נמי שלש אשרות הן. ובראש ב"ק דקתני ארבע אבות נזיקין ולא קתני הן היינו טעמא משום דאמאי דלבתריה קאי כלו' ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה. והיינו דהתם בגמ' באבות דר' חייא ודר' הושיעא משום דאינהו נחתי למנינא קתני הן:
למלכים פירש"י ז"ל שרגילין היו למנות שטרותיהן לשנות המלך משנה שעמד בה כדאמרינן במסכתא גיטין משום שלום מלכות וקבעו חכמי' אחד בניסן להתחלת שנתן. ואיכא למידק דהא מתני' במלכי ישראל מוקמי' וכדאיתא בגמ' ובמלכי ישראל מאי שלום מלכות איכא לפיכך נ"ל שרגילין היו למנות למלכי ישראל מפני חשיבותם וגדולתם ודאמרי' התם בפרק הזורק משום שלום מלכות הכי קאמרינן שמתוך שמלכי האומות היו יודעין שרגילין היו ישראל למנות למלכיה' אי לא מנו נמי למלכותא דידהו מיקפד קפדי דסברי דמשום דלא חשיבא לן מלכותיהו לא מנינן להו:
גמ' למלכים למאי הלכתא אמר רב חסדא לשטרות פירש"י ז"ל למאי הלכת' הוקבע יום למנין המלכי' ולמה לא יתחיל כל מלך ומלך מיום שעמד בו. ומשנינן לשטרו' שאם לא קבעו זמן ידוע אלא כל מלך ומלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסליו בשנה שלישית ובאו העדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או לאח מכן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך. ואם אין הדיינין יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו או כסליו קודם לתמוז לפי שאם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו ועכשיו שקבעו ניסן ראש השנה נמצא תמוז קודם לכסליו וכשר כך פירש"י ז"ל. ולפי פי' זה על כרחין בדקים לן שלא היתה אלא מלוה אחת ביניהם עסקינן כגון שהמלוה והלוה מודים שלא הלוהו אלא פעם אחת דאי לא תימא הכי אפי' תימא דכסליו קודם לתמוז מאי הוי נימא הלואה אחרת היתה אלא ודאי כדאמרן ואיכא למידק דלפי פירש"י ז"ל משמ' דכל היכא דאיכא לספוקי בשטרא אי מוקדם הוא ופסול אי מאוחר הוא וכשר פסלי' ליה משום דמספקא לא טרפי לקוחות וזה הוא שכתב רש"י ז"ל שעכשיו שקבעוהו ניסן ראש השנה לעולם תמוז קודם לכסליו משמע דהא לאו הכי חיישינן דילמא כסליו קודם לתמוז ופסלי' ליה. וליתא דכל היכ' דאיכ' דשטר מאוחר הוא מכשרי' לי' ואפי' היכא דאיכא ריעותא. וראיה לדבר מדאמרינן בפ' אחד דיני ממונות שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים והלא עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרי' חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו ובפרק גט פשוט נמי אמרינן שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי כשר שאני אומר אחרוהו וכתבוהו אלמא כל היכא דאיכא למתלי במאוחר תלינן ביה ומכשרינן ליה. ובודאי דאי מהך קו' בלחוד כל היכא דמפכינן ליה לההוא גוונא שכתב רש"י ז"ל אתי שפיר כגון שכתוב בו בתמוז ואמרו העדי' שהלוהו בכסליו שהיינו מכשירין אותו מן הספק ועכשיו שקבעו חכמי' זמן בניסן נודע שהוא מוקד' ופסול אלא אי קשיא הא קשיא דהא בכי האי גוונא ליכא למפסל שטרא כלל משום דבפ"ק דב"מ אפליגו רב אסי ואביי בהא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו דרב אסי מוקי לה דוקא בשטרי אקנייתא ובהנהו ליכא למיחש לשטר מוקדם דהא אפי' לא ילוה לעולם משעת קנין שעבד נפשיה ולא משכחת לה דאיכא למיחש לשטר מוקדם אלא בעדים שעשו שלא כדין שכתבו שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלאו אקנייתא דבהנהו איכא למיחש לשטר מוקדם ולא משמע שעיקר תקנתן של חכמי' היתה מפני חשש עדים שיעשו שלא כהוגן. ועוד שאפילו תדחוק ותאמר כן תינח לרב אסי אבל לאביי דאמ' התם דכלהו שטרי נמי כותבין ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו משום דסבירי ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ומשעת כתיב' זכה ליכא למיחש לשום שטר שכתבו בו העדים אותו זמן שהיו עומדין בו שיהא מוקדם ולמה הוצרכו חכמי' לקבוע שנה למלכים לפי פירש"י ז"ל הא אין לך לומר אלא משום חשש שמא יאמרו העדים שבכסליו היו עומדים וכתבו זמנו בתמוז ואפילו תמצא לומר שיהיו נאמנין על כך כמו שנשא ונתן על זה בסמוך בס"ד או שתאמר שעדי' אחרי' הוא שאמרו כן מ"מ קשה הדבר לומר שמפני חשש עדים שיעשו שלא כהוגן תקנו חכמים ראש השנה למלכים וראיתי בפסקי הרב ר' ישעיה הזקן מטראני ז"ל שפי' דכי אמרי לשטרות הכי פירושא להבחין בין שטר מלוה לשטר מקח אי זה מהן קודם שאלו היו מונין למלך מיום שעמד בו פעמים שילוה בניסן של שנה שניה וימכור בתשרי של שנה שניה ואפשר שישכח באיזה חדש עמד המלך ומספקא לא טרפי' לקוחות אבל עכשיו שקבעו ראש השנה שלהם ניסן ליכא לספוקי דשטר מלוה קדום וטריף. ודמייתינן הכא הא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין לאו דוקא מחמת פסול מוקדמין והכשר מאוחרין אלא מחמת דין מוקדמין ומאוחרין קאמרי' כלומר משום טרפת לקוחות מחמת שטר מוקדם להן או מאוחר מהן דבין מוקדמין ומאוחרין אינו אלא מחמת טרפת הלקוחו' וזה כענין מה שאמרו בירושלמי בין כמאן דאמר מניסן מנינן בין כמאן דאמר מתשרי מנינן מה נפיק מן ביניהון א"ר יונה שטרות יוצאות בינהון לוה בה מלוה באדר וכתב בה שניה למלכותו ומכר מכירה במרחשון וכתב בה שניה למלכות מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה ומאן דאמר מתשרי מנינן מכירה קדמה. ואף הרשב"א ז"ל פי' כן. ועדיין אין כל זה נוח לי דאי הכי מאי שייכא דמוקדמין הכא. וענין הירוש' דרך אחרת היא ולא שייך בהדיה הא דשמעתין כלל. לפיכך נראין לי דברים כפשטן דהכא למאי הלכתא קאמרי ולא בעי' טעמא אלא כי היכי דאמרינן לקמן גבי ראש השנה לרגלים דנפקא מינה לנודר למיקם עלי' בבל תאחר דנפקות' הוא דאמרינן וטעמא לא שיילינן הכי נמי אמרי' הכא בהאי ראש השנה למלכים למאי הלכתא ולמאי נפקי לן מינה. ומהדרי דנפקא מינה לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין הלכך מלך שעמד באדר וכתב לו ספר בניסן שלאחר י"ג חדש ניסן של שנה שניה כיון דניסן ראש השנה למלכים הוי ליה הך שטר מוקדם ופסול משום דהוה ליה האי ניסן ניסן של שנה שלישית האי הוא דנפק' מינה בהאי ראש השנה למלכים ובהכי עסקינן השתא בגמרא. וכי תימא מפני מה קבעו להם ניסן ולא מנו מיום שעמד בה היינו מאי דאמר ר' יוחנן לקמן בסמוך מניין למלכי' שאין מונין להם אלא מניסן ומהדרינן דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים כלומר דכיון דיציאת מצרים היתה תחילת מלכותן של ישראל שאם לא כן משועבדין היינו בדין הוא שכל מלך ממלכי ישראל יעשה במלכותו זכר ליציאת מצרים. והיינו דהוה סבירא ליה לרב יוסף דבמלכי אומות העולם דליכא למימר הכי מיום שעמד בה מנינן וכמו שאכתוב עלה דההיא בס"ד ואלו היה טעמו של דבר כדי להבחין בין שטר מוקדם לשטר מאוחר כדברי הראשונים ז"ל כל כך היה ראוי לחוש במלכי אומות העולם כמלכי ישראל אלא ודאי כדאמרן כנ"ל:
שטרי חוב המוקדמין. גרסי' בירושלמי מי מודיע ר' שמעון בר בא בשם ר' יוחנן הן הן עדיו והא אמר ריש לקיש עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן בשאמרו לא חתמנו ברם הכא יכלון למימר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו וכ' עליו הר"א הלוי ז"ל ומכאן אנו למדים שכל טעות שהעדי' מצויין לטעות בה נאמני' הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד וצריך בזה ב"ד גדול ולהחמיץ הדין ובגמרא דילן מצינו כיוצא בדבר זה בההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבא וכו' כדאיתא בפ' גט פשוט ע"כ נר' מדבריו שהעדים נאמנים בכך אפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר. אבל הר"ם במז"ל כ' בפ' איזהו נשך דהאי ירוש' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר קאי ומשום הכי נאמנין ואין כאן מקום להאריך בזה אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים למטעי ביה לית ביה משום חוזר ומגיד דהכי מוכחא ההיא דבפ' גט פשוט:
פסולין. פירש"י ז"ל דלא גבי ממשעבדי אבל מבני חרי גבי והכי נמי מוכח בפ' איזהו נשך וא"ת היכי גבי אפילו מבני חרי והרי העדים פסולין הם כיון שהקדימו הזמן. איכא למימר כגון דהוי שטר מוקד' במידי דעבידי אינשי למטעי ביה וכגון שכתבו שטר ללו' אעפ"י שאין מלוה עמו בשטרי דלאו אקנייתא שאעפ"י שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי כל מאן דלא גמר לה לדרב אסי לאו רשע הוא וכבר כתבתי זה בפ' איזהו נשך:
דף ב:
מונין שנה לזה ולזה. פירש"י ז"ל הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד זה אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלו' למלך פלו' שמת כותב ואם רצה כותב בשנה ראשונה לפלוני. ובתוס' מוסיפין עוד שכשם שבכל השנה יכולין לכתוב למנין אותו מלך שמת ואפילו במה שנעשה אחר מותו כך יכולין לכתוב בכל השנה שנה ראשונה למלך פלוני אפי' במה שנעשה קודם שעמד אם יכתבו השטר עכשיו כגון בשטרי אקנייתא וכיוצא בהם ולישנא דמונין לזה ולזה ודאמרי' נמי מהו דתימא שתא לבתרי לא מנינן הכי משמע:
ומלך בן מלך הוא. פירש"י ז"ל דאי אמנו עליה מאדר בלחוד מרישא בלחוד שמעי' ליה. פי' לפירושו: דאע"ג דתרי ברייתות נינהו כיון דגבי הדדי מתניין על כרחין בתרייתא אשמועינן מאי דלא שמעי מקמייתא:
מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים. נ"ל דקושטא דמלתא וטעמא דמלתא ילפינן מהאי קרא דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים דכי היכי דביציאת מצרים מנינן מניסן הכי נמי למלכי ישראל מנינן מניסן. ומיהא נמי ילפי' טעמא דמלתא דמשום הכי מונין מלכי ישראל למלכותן מניסן כדי שיעשו זכר ליצ"מ שבאותו זמן שיצאו מעבדות לחירות התחילה ממשלתן. והיינו טעמא דבמסקנא דסוגיין אע"ג דאיגלי מילתא דקראי דר' יוחנן לא מוכחי דלימני מניסן כדמקשי' ואימ' תמוז ואימא אב ואימא אדר ואמרי' אלא א"ר אלעזר מהכא ויחל לבנותו וכו' אפי"ה מסקי' ואמרי' תניא כותי' דר' יוחנן והיינו לומר דנהי דקראי דר' יוחנן לא מוכחי דמניסן מנינן כיון דמקראי דר' אלעזר נפיק לן הרי אכתי נקטי' קראי דר' יוחנן למיקם אטעמא דמלת' דמשום הכי מנינן להו מניסן כדי להזכיר יצ"מ כנ"ל:
דף ג.
ואם איתא בחדש השלישי בשנ' השני' מבעי ליה. וא"ת אכתי דלמא ראש השנה באמצע סיון והאי קרא בראש החדש קאי כדאיתא בפ' כל כתבי ואכתי אימא דראש השנה סיון י"ל דפשיטא לן בכולה שמעתין שאין חדש א' נחלק לשתי שנים ואעפ"י שעשו אמצע ניסן ר"ה לרגלים היינו משום דעל כרחין בל תאחר ברגלים תליה רחמנא וט"ו בשבט נמי שעשוה ראש השנה לאילן היינו נמי משום דעל כרחין באילן בתר חנטה אזלינן וחנטה תליה ברוב גשמי שנה אבל לשנים פשיטא לן שאין אמצע חדש נקבע ראש השנה ואפילו ניסן וסיון ותשרי שיש רגלי' באמצעם:
ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר. לא קאימנא שפיר אטעמייהו דהכי פרכי דבשלמ' פרכא קמיית' דפרכי' ממאי דמניסן מנינן דלמא מתשרי מנינן תליא בטעמא דדילמא אע"ג דבניסן נגאלו קבעו ראש השנה שלהם תשרי לפי שהוא ראש השנה לשנים אבל היאך יקבעו ראש השנה אחד מחדשים הללו שאינו ראשון ליציאתן ולא למנין שני העולם אלא ודאי הני פרכי קלישי נינהו אלא משום דאשכחן קרא דמייתי ר' אלעזר דאפילו הני פרכי ליכא למפרך ביה פרכי' להו לקראי דר' יוחנן אע"ג דלאו פרכי אלימי נינהו. והיינו נמי דאע"ג דמשמ' דשבקינן ממריה דר' ואמרינן אלא א"ר אלעזר אפי' הכי אמרינן תניא כוותיה דר' יוחנן משום דאכתי סמכי' אקרא דידי' ומן הטעם האחר שפרשתי למעלה:
מאי שני לירח שמונין בו למלכותו. וא"ת דילמא היינו משום דדלמא דשלמה עמד בניסן אבל מלכים שלא עמדו בה מנלן דמניסן מנינן להו י"ל אם כן האי בשני מאי אתא לאשמועינן אי לאשמועינן באי זה חדש היה לכתו' בחדש השני בשנת הארבע למלכותו וסגי בהכי בשני למה לי אלא ודאי לאשמועינן דלכולהו מלכי ישראל מניסן מנינן להו:
שני בשבת לא אשכחן. בירושלמי פריך מויהי ערב ויהי בקר יום שני. ופריק דאין למדין מברייתו של עולם כלומר דשני לבריאת עולם קאמר:
מכלל דראש השנה לאו ניסן הוא. פי' ומדאפיק תנא מניסן שהוא ראש השנה למלכי ישראל אוקמיה אתשרי שהוא ראש השנה לשמיטין וליובלות ולמילי טובא והיינו דלא פרכי' הכא ואימא תמוז ואימא אב כדלעיל משום דלעיל דעקרינן ראש השנה מתשרי שהוא ראש השנה לשנים ובעי' לאוקמיה אניסן פרכי' אימא תמוז לפי שאין ניסן ראש השנה לשום דבר שאף לרגלים אין ראש אלא ט"ו שבו אבל הכא נקטי' בפשיטות' דכיון דעקרינן ליה מניסן מוקמינן ליה אתשרי:
דף ג:
חדא דאם כן קשו קראי אהדדי דכתיב ושיצי ביתא דנא. כך נראה שגורס רש"י ז"ל וכן בתוספות ואינם גורסים ועוד דאע"ג דהוא כורש הוא דריוש הוא ארתחששתא ליכא למפרך מקרא דלעיל דכתיב ויהי בחודש ניסן שנת עשרים לארתחששתא המלך יין לפניו משום דהאי ארתחששתא ליכא לפרושי דהיינו דריוש בן אסתר שהרי בשנת שש שלו נשלם הבית כדכתיב ושיצי ביתא דנא וכו' וכיון שכן היאך הוי מבקש נחמיה ממנו בשנת עשרים למלכותו שיבנה אותו אלא ודאי האי קרא ליכא לפרושי כפשטיה והא ארתחששתא היינו כורש הראשון של פקידת הבית שהיתה בשנה ראשונה למלכותו כמו שכתוב בסוף דברי הימים ובראש עזרא והמלך יין לפניו מלתא אחרית' היא כלומר המלך דריוש הפרסי בן אסתר יין לפניו וזה היה בשנת שלש למלכותו וחשיב ג' דכורש וי"ד דאחשורוש וג' דדריוש כדאיתא בפרק קמא דמגלה והרי כאן עשרי' דכורש וטעם הטפחא מוכיח כן ומשום הכי לא פריך רב יוסף מקרא דלעיל. אבל הרב בעל המאור ז"ל גורס חדא דאם כן קשו קראי אהדדי ועוד דכתיב ושיצי ביתא דנא וכו' ותניא באותו זמן לשנה הבאה כו'. מי דמי התם כורש הכא דריוש הכא ארתחששתא זו היא גרסתו ז"ל. והכי פירושא דרב יוסף מפשט הוה פשיטא ליה דדריוש וכורש וארתחששת' חד מלך הוא וכדתני' בבריית' ומשום דכתיב ושבי יהודאי בנין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדו ובנו ושכלולו מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחששתא מלך פרס. מדכתיב מלך ולא כתיב מלכי משמע שמלך אחד היה והיה לו כל השמות הללו ומשום הכי פריך רב יוסף א"כ דכורש משו' דמלך כשר היה מנו לו כמלכי ישראל קשו קראו אהדדי דהא קראי דלעיל דלגבי ארתחששתא משמע דלאו מניסן מנינן והכא משמע דמניסן מנינן. ועוד דהא כתי' ושיצי ביתא דנא וגו' ותניא באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו שנאמר ויבא ירושלם בחדש החמישי היא השנה השביעית למלך וכתי' בתרי' כי באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה מבבל ומכאן למדנו שבאותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל שאי אתה יכול לומר שבאותו שנה עצמה היה משום דבהדיא כתיבי קראי שלאחר שעשו חנוכת הבית ולאחר שעשו פסח עלה עזרא כדכתיב ואחר הדברים האלה במלכות ארתחששתא מלך פרס וכו' וכיון שעלה עזרא באחד בניסן על כרחין באותו זמן לשנה הבאה היה כי זמן סוף אדר עם תחלת ניסן אחד הוא ואם איתא דמניסן מנינן שנה שמינית מבעי ליה ופרכינן מי דמי התם כורש הכא דריוש הכא ארתחששתא והאי פירכא קימ' אדרב חסדא ורב יוסף דמייתו ראיה מקראי דדריוש וארתחששתא ואדר' אבהו דקאמר עלה כורש מלך כשר היה ומפרקי' דחד מלך הוא וכדתניא וכו'. וא"ת ולרב יוסף גופיה מי ניחא הא כיון שהכל אחד קשו קראי אהדדי. י"ל דרב יוסף הוי סביר' ליה דלמלכי אומות העולם לא קבעו זמן כלל אלא לכל אחד ואחד מיום שעמד בו מנינן ליה והלכך קראי שפיר כתיבן דדלמא יום שעמד בו מלך זה מרחשון הי' והלכך משכחת כסליו ואחריו ניסן בשנת עשרים למלכותו וכן החדש הששי והשביעי בשנה אחת וכן אדר ואב. ולפי זה מכאן אתה למד שאי אפשר לומר שזמן שקבעו חכמי' למלכים מפני חשש שלא יהא ניכר בין מוקדמין למאוחרין תקנוהו שאם לא כן למה לא הי' ראוי לחוש כזה למלכי אומות העולם כמו שחששו למלכי ישראל אלא ודאי עיקר הדבר כמו שכתבתי במשנתינו שלמלכי ישראל תקנוהו זכר ליציאת מצרים ומשום הכי הוי סבירא ליה לרב יוסף דבמלכי אומות העול' דלא שייך האי טעמא מיום שעמד בו מנינן ואפי' הכי מסקי' שכיון שקבעו זמן למלכי ישראל אף למלכי אומ"ה משום לתא דידהו קבעו תשרי שהוא ראש השנה לשמיטין וליובלות ולא רצו לקבוע יום שעמד בו לפי שאפשר שיעמוד איזה מלך ממלכי האומות בניסן וכשיראו שימנו לו מניסן יחשבו שראש השנה שלהם ניסן כמלכי ישראל. ועוד דיום שעמד בו אינו ידוע לכל וזימנין דמימנו עליה ולא אימלכוהו ולפיכך קבעו לכם תשרי כנ"ל. והדרינן לפרוקי קושיא דרב יוסף ואמרי' מ"מ קשי' כלו' כיון ששלשה שמות הללו על מלך אחד נאמרו וכדתניא בברייתא ומפרקי' לא קשיא כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ ולפי פי' זה אין צריכין לומר שאע"פ שנשלם הבית בשנת שש חומת העיר לא נבנתה עד שנת עשרים:
דף ד.
מנא לן דאחמיץ מהכא נדבכין די אבן גלל תלתא. פי' אע"פ שכורש זה לא צוה כן אלא דכרן פתגמי הוא דאשכחן דכורש קדמאה כתב כן וכדכתיב באדין דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית ספריא די גינזיה מהחתין תמה בבבל והשתכח באחמתא בבירתא די במדי מדינתא מגלה חדא וכן כתיב בגוה דכרונה. בשנת חדא לכורש מלכא כורש מלכא שם טעם וכו' נדבכין די אבן גלל תלתא וגו'. אפי' הכי מכיון שסמך הוא על אותה מגלה ולא נתן להם רשות שיבנו כמו שירצו ש"מ דאחמיץ. וא"ת ומתי היה כשר שהרי זה היה כתבא הראשון כשנתן להם רשות לבנות ומתי מנו לו כמלכי ישראל י"ל שמתחלה לא דקדקו בענין אלא מכיון ששמעו שנתן רשות לבנות חשבו שיהא כשר ומנו לו מניסן כמלכי ישראל והיינו מנינא דבשביעי בעשרים ואחד לחדש וכשחזרו וראו שלא נתן להם רשות לבנות אלא נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת חשבוהו שהחמיץ ומנו לו מתשרי:
צדקות פרשו בתוספות דהא דאמרי' הכא דצדקה לא עבר עליה בבל תאחר עד שיעברו עליו שלשה רגלים הני מילי בדליכא עניים הכא דלא מחייב לאהדורי בתרייהו ולא עבר עד ג' רגלים הא קיימי הכא עניים עובר עלה לאלתר והיינו דרבא דאמר לקמן וצדק' מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. והרשב"א ז"ל הקשה דא"כ כי קאמר רחמנא דלא עבר בקרבנות עד שיעברו עליו ג' רגלים היינו משום דלא קיימי מקדש וכהנים קמיה ואם איתא הנודר בירושלם דקיימי גביה מקדש וכהנים יעבור לאלתר כי היכי דעבר בצדקה. ועוד דאי משום טרחא יהב ליה רחמנ' זמנא מאי טעמא דר' שמעון דבעי כסדרן הא איכא רוחא בשלא כסדרן ומאי טעמא עבר חד בשלשה ואידך לא עבר אלא עד חמשה אלא ודאי גזרת הכתוב היא בלאו דלא תאחר וכיון שכן מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד דאם אית' דצדק' לאלתר קא עבר עליה בבל תאחר קרא דצדקה בדליכא עניים מיירי וכיון שכן לא הוה ליה לרבא למימר סתמא וצדקה מחייב עליה דהא קיימי עניים אלא הכי הוי ליה למימר וצדקה אי קיימי עניים מחייב עלה לאלתר. ועוד דאקשי עלי' דרבא פשיטא ומאי פשיטותא אדרבה צריכה רבה דמסתמ' כיון שלא חייבה תורה אלא בג' רגלי' כסדרן אי לאו רבא הוי אמינא דגזרת הכתוב היא ואפי' היכא דקיימי עניים. לפיכך פי' הרשב"א ז"ל דלעולם ג' לבל תאחר גזרת הכתוב היא ואפילו היכי דקיימי עניים אינו עובר עד ג' רגלים ודרבא לחייבו בעשה דמוצ' שפתיך וכדדרשינן מוצא שפתיך זו מצות עשה. וא"ת והא אמרי' עלה דרבא מהו דתימא כיון דבענינא דקרבנות כתיבי עד דעבר עלה שלשה רגלים כקרבנות לא מחייב דאלמא רבא דאמר מחייב בבל תאחר קאמר דאי לחיובי' בעשה קאמר הו"ל למימר עד דעבר עליה רגל אחד דהא בקרבנו' כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה וכדאמרי' לקמן י"ל דכיון דהתם לאו דוכתא הוא למידק בקרבנות אי בשלשה רגלים לבל תאחר או ברגל אחד לעשה נקט פשיטותא דמילתא ולאו דוקא. וכן כתב הר"ר ישעיה מטרני ז"ל ונ"ל דלאו בחיוב לאו קאמר רבא אלא בחיוב עשה דלא תאחר בג' רגלים הוי אפי' לצדקה דמשו' עניים לא מצינן למעקר קרא אבל עשה דקרא דלא מפרש אימת מצינן למימר דקאי בעשה, אלו דברי הראשונים ז"ל:
ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה משום דקשיא לי אכל חד טובא שלפי שיטת התוספות ז"ל קשיין הני פרכי דכתיבנ' לעיל. ולפי שיטת הרב ר' ישעי' ז"ל לא הו"ל למימר עד דעברי עלי' ג' רגלים ומה דאמר' דלאו דוקא לא דייק לי כלל. ולפיכך אני אומר דמידי דתלי במקדש דחייבי הקדשות וקרבנות תלי גבי רגלים ומידי דלא תלי במקדש כצדקה לא תלי ברגלים כלל וליכא פלוגתא בין קיימי עניים ללא קיימי ובין היכא דקאי גבי מקדש וכהנים להיכא דלא קאי שהתורה לא נתנה דברים לשעורין. וברייתא הכי קתני דחייבי הדמין וכו' וצדקות וכו' וכל אותן השנויין בברייתא כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בבל תאחר ותרתי קמ"ל חדא דבכל הני קאי עלייהו בבל תאחר וכדמפקי' לקמן בסמוך מדרש' דאכולהו אזהר רחמנא ואשמועינן תו דליכא חד מנייהו שלא יעבור עליו בבל תאחר כיון שעברו עליהן ג' רגלים אבל איפכא לא קאמר לומר שלא יעבור על שום אחד מהן בבל תאחר עד ג' רגלים. ומיהו ודאי אפשר למטעי בהכי ולפיכך בא רבא ופירש דצדק מחייב עליה לאלתר לומר דמאי דתני צדקה בהדי הנך היינו לומר דבצדקה נמי קאי בבל תאחר ומשום דרוביהו דמתנו בברייתא תלו במקדש ובעי' לבל תאחר דידהו ג' רגלים קאמר בכלהו כיון שעברו ג' רגלים דבצדקה נמי קושטא דמלתא היא דכיון שעברו ג' רגלים עובר עליה בבל תאחר אבל אין הכי נמי דלאלתר מחייב ועבר עלה דהא קיימי עניים ולא תליא במקדש כלל. וסעד יש לי בסברא זו מדברי הר"מ במז"ל שכתב (בפ"ח) מהלכות מתנות עניים האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסל' הזו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר חייב בבל תאחר לשלמו שהרי יש בידו ליתן מיד והעניים מצוין הם אם אין שם עניים מפריש ומניח עד שיבואו עניים ע"כ ובהכי אתיין כולהו שמעתתא שפיר דמידי דלא תלי במקד' לא תלי ברגלים כלל ומידי דתלי במקדש תלי ברגלים. וכי תימא אכתי אמאי איכא לר' שמעון בין כסדרן לשלא כסדרן. איכא למימר דגזרת הכתוב היא. ועוד דאפשר שקבעה תורה רגל אחד ידוע דהיינו חג הסוכות שכל העוברין בבל תאחר לא יהיו עוברין אלא בו כדי שבאותו רגל יפשפשו הכל בנדריהם ונדבותיהם כנ"ל:
וכתבו בתוספות שנשאל ר"ת ז"ל על הצדקות שאנו רגילין לידור בבית הכנסת או בביתו אם עבר מיד כי קיימי עניים. והשיב שכיון שאנו נודרין לדעתינו ואלו היינו משלימין אותה לגזבר היה הנודר נפטר בכך ומה יש לו עוד לעשות והגזבר אם ממתין עד שיבואו עניים הגונים או מחלקה מעט מעט אינו עובר גם אנו מטעם זה אין לחוש אם הנודר משהא אותה בידו מפני שאנו נודרין לדעת שיהא הנודר עצמו כגזבר לחלקה כפי ראות עיניו. ונראה שסובר ר"ת ז"ל דכי קאמר רבא צדקה מחייב עליה לאלתר הכי קאמר דמחייב לתת לב לאלתר לחלקה כפי העניים למראית עיניו ואם גמר בדעתו לקפץ ידו מלתתה עכשיו מיד עובר בבל תאחר:
דף ד:
לקט שכחה ופאה. הקשו בתוספות היכי שייך בהו בל תאחר תעזוב אותם אמר רחמנ' וליתו עניים ולשקלו לנפשייהו. י"ל משכחת לה כגון שעבר ולקטה דאפילו לאביי דאמר בפ"ק דתמורה דכל מאי דאמר רחמנ' לא תעביד אי עבד מהני בהא מודה משום דכתיב ביה תעזוב יתירה כדאית' התם וכדתני' התם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי. והקשו עוד אכתי היכי דמי אי דאיכא עניים בההיא שעתא לאלתר קא עבר בבל תאחר כדאמרינן לקמן בצדקה ואי דליכא עניים מצי זכי לנפשי' כדאמרי' בפ' הזרוע לוי זרע בכישור לא הוה עניים למשקל לקט אתא לקמי' דרב ששת אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם אותם אמר רחמנ' לעורבים ולעטלפים והתם משמע שהיא שלו. והם נדחקו בתירוץ קושיא זו. ולדידי לא קשיא מידי שכבר פירשתי למעלה דמידי דלא תלי במקדש לא תלי ברגלי' ורבא דקא' וצדקה מחייב עלי' לאלתר הוא הדין ללקט שכחה ופאה אלא משום דבל תאחר דלקט שכחה ופאה לא משכחת להו אלא בשעבר ולקטם דתעזוב אמר רחמנא נקט רבא בצדקה ולא נקט בלקט שכחה ופאה דבאיסור' לא קמיירי הלכך משכחת לה בדאיכא עניים ואין ה"נ דלאלתר קא עבר עליה בבל תאחר:
ומעשרות פי' אחד מעשר ראשון וא' מעשר שני ואחד מעשר עני. וא"ת והיכי קתני בהו דכיון שעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר שהרי קבעה תורה להן זמן ביעור כדכתיב מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך. י"ל דאין הכי נמי דמקמי הכי עבר בבל תאחר אלא דכי מטו ג' שנים קאי בעשה יתירא אי נמי דבל תאחר איתיה היכא דאפרשינהו ולא יהבינהו אבל היכא דלא אפרשינהו לא קאי בבל תאחר דהא לקמן מצרכינן תרי קראי חד לאמ' ולא אפרשיה וחד לאפרשיה ולא אקרביה ומעשר דלית לן אלא חד קרא לית לן ביה בל תאחר אלא היכ' דאפרשיה ולא יהביה ולהכי אתא קרא דמקץ ג' שנים לחיוביה לאפרושינהו וקשי' לי דהא לקמן כי עבדינן צריכותא בין אמר ולא אפרשיה לאפרשיה ולא אקרביה משמע דלית אכרעות' בהי מנייהו מחייב טפי וכיון שכן במעשר דלית לן אלא חד קרא אית לן לחיובי בתרוויהו לאו דבל תאחר או לית לן לחיובי בחד מנייהו ואי לא מחייבינן בחד מנייהו קרא דבל תאחר במעשר למה לי. וכי תימא קרא דמקץ ג' שנים גלי לן דקרא דבל תאחר למעשר קאי היכא דאפרשי' ולא יהביה ג"כ היכי מספקא לן לקמן ואמרינן דאיכא למימר דטפי שייך בל תאחר היכא דאמר ולא אפרשיה מהיכא דאפרשיה ולא אקרביה נפשוט ממעשר דטפי שייך באפרשיה ולא אקרביה. וניחא לי דכי מספקא לן לקמן הכי הני מילי בקרבנות שהן לגבוה ושייך למימר בהו דכיון דאפרשינהו בי גזא דרחמנא איתנהו אבל מעשרות הניתנין להדיוט כי אפרשינהו אכתי בי גזא דידי' נינהו הלכך פשיטא לן דחד לאו דבל תאחר דכתיב בהו מתוקם בדאפרשינהו ולא יהבינהו ועשה דמקץ ג' שנים היכא דלא אפרשינהו:
ור' מאיר ור' אליעזר בן יעקב האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרוש ביה. וא"ת אמאי לא אבעיא לן נמי לר' אליעזר בר שמעון בחג המצות ובחג השבועות מאי דרשי ביה וכי תימא איידי דבעי למכתב חג הסוכות כתבינהו נמי לחג המצות ולחג השבועות אי הכי כי תרצי' לר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב דחג המצות וחג השבועות מצטרכי להקישא דתשלומין מאי מקשי' תו למאי הלכת' כתביה רחמנ' לחג הסוכות לימ' ליה אגב גררא דחג המצות וחג השבועות דטפי איכא למימר דמיגרר חד לגבי תרי לדידהו ממאי דניחא לן לר' אלעזר בר' שמעון דמגררי תרי לגבי חד דהא לא פרכינן לדידיה מידי. וי"ל דאין הכי נמי דאיכ' למפרך לר"א בר"ש אלא מיהו כיון דלר"מ ולר"א בן יעקב קשו כלהו ולר"א בר"ש לא קשו אלא תרוויהו פרכי' לדידהו ומאי דמתרצינן אליבייהו דהני הקישא דתשלומין סליק פירוקא למאי דאיכ' למפרך לר' אלעזר בר"ש. עוד נ"ל דלר"א בר"ש לא קשי' לן מידי דאיכ' למימר דמשום גררא דחג הסוכות נקטינהו לתרוויהו ודאקשי' לר"מ ולר"א בן יעקב למאי הלכתא כתביה רחמנ' לחג הסכות הכי קא קשי' לן דבשלמ' לר' אלעזר בר"ש לא כתבינהו רחמנ' לאקשינהו אלא חג הסכו' אצטריך לגופיה ומשום לתא דידיה כתבינהו לחג המצות ולחג השבועות אבל לר"מ ולר"א בן יעקב דאמרי דלדמינהו כתבינהו לא הוה ליה למכתב בהדייהו חג הסוכות דלא דמי להו:
רגל בפני עצמו. פירש"י ז"ל שמזכירין בברכה ותפלה שמיני חג העצרת. וברכה בפני עצמה. שהיו מברכין בו את המלך זכר לחנוכת הבית דכתיב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך. והכי תניא בתוספת' דסוכה. אבל ר"ת ז"ל פירש ברכה שמזכירין שמיני חג העצרת בתפלה ובברכת המזון וכאותה ששנינו בבריית' בפרק לולב וערבה כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה. ואוקימנא התם מאי ברכה ברכת המזון ותפלה ופי' רגל. לומר שטעון לינה. ור"ח ז"ל פירש רגל לענין אבלות משום דאמרינן בפרק ואלו מגלחין דהקובר את מתו שבעת ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שלשים וזמנין דליכ' שבעה קודם לחג ואפילו הכי בטלה ממנו גזרת שלשים מחמת שמיני חג העצרת שהוא רגל בפני עצמו ומיהו לא מבטל להו לגמרי אלא שבעה וכדאמרינן התם יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרי' ואחד יום:
מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה וא"ת הקישא למה לי דהא בספרי מרבינן מקרא דופנית בבקר לכל הקרבנות שטעונין לינה דתניא התם אין לי אלא אלו כלומר זבחים דומיא דפסח מניין לרבות המנחות ויין ולבונה והעצים ת"ל ופנית בבקר כל פינות לא יהו אלא בבקר והכי נמי מוכח בפרק לולב וערבה וכיון שכן הקישא ללינה דחג הסוכות למה לי תיפוק לי דטעון לינה מפני קרבנות שהבי'. תרצו בתוספות דאי מופנית בבקר הוה אמינ' לינת לילה אחת דקרבנות אתאי הקיש' לחייבה בלינה כל החג דומי' דחג המצות דמשמ' שטעון לינה כל שבעה דכולה חג כבקר אחד דמי והכי מוכח בפרק דם חטאת דתנן התם ר' טרפון אומר אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרי' בגמ' מאי טעמ' דר' טרפון אמר ר' יצחק דאמר קרא ופנית בבקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן לכולן בקר א' ואע"ג דפרכינן עליה וכי אין פגול ברגל ואין נותר ברגל אפילו הכי לענין לינה משמע דעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שלאחר כל הרגל ישוב לביתו. והכי נמי משמע לכאורה בפרק לולב וערבה דתניא התם כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני עצרת ואמרינן מאי ברכה זמן ופריך זמן כל שבעה מי איכא ומדלא פריך הכי גבי לינה משמע לכאורה דפשיטא לן דכל ז' טעונין לינה:
דף ה.
אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן. וא"ת אכתי נימא תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת כדאמרינן לעיל בסמוך, וי"ל דהיינו דקאמר ועוד חג השבועות כתיב. ול"נ כי אמרינן דתפסת מרובה לא תפסת היכא דאי מדמית ליה למרובה ליכא לדמויי למעט כלל אבל הכא לתרוויהו נמי דעיקר עצרת חד יומא ותשלומין דידיה ז':
דף ה:
עולות ושלמים. פירש"י ז"ל עולת ראי' ושלמי חגיגה שהן חובה עליו. והזקיקו לומר כן דאי עולה ושלמים שהן באין בנדר ונדבה קאמר מכי תדור נדר נפקי אי נמי מדכתיב דרוש ידרשנו דמשמע שהוא מחויב בהן ונדרשין מעמו. וא"ת דעולת ראיה ושלמי חגיגה זימנא קביע להו דאלו עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו והלכך אי אקרביה אקרביה ואי לא אידחי ליה כדאקשי' לעיל גבי פסח. י"ל דמשכחת ליה בדאפרשי' אקרביה דקא עבר עלי' ודמרבינן להו לקמן ממוצא שפתיך ואמרי' דחד לאמר ולא אפרשי' וחד לאפרשי' ולא אקרביה דקא עבר עליה בעול' נדבה ושלמי חגיגה איירינן. וא"ת אמאי דרשינן אלו חטאות ואשמות ועולו' ושלמים מכי דרוש ידרשנו ולא מפקינן להו מלה' אלהיך כדמפקינן להו מיניה בברייתא דלקמן דאמרינן לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות ועולות ושלמים. י"ל דודאי מקרא דלה' אלהיך טפי משמע מניה חטאות ואשמות עולות ושלמים שהן קרבין לגבוה מדמין וערכין וחרמין והקדשו' שאינן קרבין ומשום הכי אלו מפקינן מלה' אלקיך דכתיב בהאי קרא חטאות ואשמות תו לית לן דמין וערכין ואינך וכיון דחזינן דמכי דרוש ידרשנו נפקי חטאות ואשמות פש לן לה' אלקיך לדמין וערכין. ודאמרי' בהאי ברייתא מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו אע"ג דבאידך קרא כתיבה נדבה בהדיא כדאמרינן לקמן נדבה כמשמע' תרוויהו צריכי חד לאמר ולא אפרשיה וחד לאפרשיה ולא אקרביה:
כגון שהומם בתוך הרגל מיהא שמעינן דכוליה רגל בעי' וחצי רגל בין בתחילתו בין בסופו אינו כרגל לעבור עליו אפילו לדידן מדר"מ נשמע לרבנן. ומיהו לרבנן גם הקדישו בתוך חג המצות בחציו לכשיגיע חג המצות אחר בחציו עובר עליו דחצאין מצטרפין וראיה לדבר מדאמרינן לקמן גבי הא דתניא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים ואמרינן דשנה בלא רגלים לא משכחת לה אלא למאן דאמר דבעינן רגלים כסדרן ואם איתא דחצאין אינן מצטרפין אפילו לתנא קמא דלא בעי כסדרן ואפילו לר"א בר"ש דלא בעי אלא חג הסוכות משכחת לה וכגון דאקדשיה באמצע חג הסוכות דכי מטי חצי חג הסוכות שנה איכא רגלים ליכא אלא ש"מ דחצאין מצטרפין:
יכול יהא בכור שעברה שנתו כפסולי המוקדשין ויפסול. פירש"י ז"ל שהרי אין שנה בלא רגלים ברוב שנים. ולא היה רש"י ז"ל צריך לומר כן דכיון דאחרים היינו ר"מ ואיהו רגל אחד קאמר לא היה רש"י ז"ל צ"ל דאין שנה בלא רגלים ברוב שנים דבכל שנים נמי אי אפשר בלא חד רגל אלא לרוחא דמלתא אליבא דאידך תנאי פי' הכי:
מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה. פי' דכתי' מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך. ואף ע"ג דפירש"י לעיל דההוא בדלא אפרשיה מ"מ אע"ג דקרא דביעור לא אצטריך אלא לדלא אפרשיה אפי' הכי אפרשיה לא נפיק מכללא דקרא בכלהו קאמר אלא דלא אצטריך עקריה אלא משום דלא אפרשי':
דף ו.
תשמור זו מצות לא תעשה. פי' כדר' אבין דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. וא"ת דבפ' בתרא דיומא אמרינן דאי הוי כתיב השמר במצות ענוי כיון דעל עשה הוה כתיב עשה הוי משום דהשמר דעשה עשה והשמר דלאו לאו והאי השמר נמי דקאי אעשה דמוצא שפתיך עשה הוא. י"ל דהכא השמר דלאו הוא דאלא תאחר דלעיל מניה קאי:
בפיך זו צדקה כדכתיב יצא מפי צדקה. דברת אלו קדשי בדק הבית כדכתיב בעזרא וישמחו העם על פי הדבר. ריב"ן ז"ל. וקשיא לי אמאי לא מנינן בהך ברייתא מעשרות ובכור ומעשר ופסח ולקט שכחה ופאה כדמנינן להו בברייתא דלעיל בשלמא דמין וערכין וחרמין והקדשות בכלל קדשי בדק הבית נינהו אלא אינך צריכי טעמא ונ"ל דהיינו טעמא משום דהני כולהו לא שייך בהו אמר ולא אפרשיה דבכור ומעשר ופסח מופרשין הן ולקט שכחה ופאה לא משכחת להו אלא בשלקטן לעצמו וכמו שכתבתי למעלה ומעשרות נמי אע"ג דמשכחינן בהו דלא אפרשינהו כבר כתבתי למעלה דלהכי אתא מקץ שלש שנים הלכך כיון דהני תרי קראי אצטרכי לאמר ולא אפרשיה ולאפרשיה ולא אקרביה ובהני לא משכחי' בהו אלא חד גוונא לא מני להו בהך ברייתא:
יקריב אותו מלמד שכופין אותו. הוא הדין לכל מצות עשה כדאיתא בפרק הכותב בכתובות אלא דהכא אצטריך רבויא משום דכתיב לרצונו דסד"א דלא כייפינן ליה:
ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. וא"ת הא דתנן בערכין פרק האומר משקלי עלי חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן. היכי דמי אי בשעבר על בל תאחר אפי' חטאות ואשמות נמי דהא חטאות ואשמות מהאי קרא נפקי ואכולהו כתיב ועשית. ואי קודם שיעבור על בל תאחר אפילו עולות ושלמים נמי לא. ותרצו בתוס' בשלא עבר עדיין אלא שאנו רואין אותו מתעצל בהבאתו:
דף ו:
אחד בכור ואחד כל הקדשים משום דעקר קרא דשנה שנה כתיב בבכור פריט ליה באפי נפשיה ושאר קדשים מפיק להו בספרי מרבויא דכל הבכו' כיון שעברה עליהן שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר. קשיא לי דרבנן דפליגי עליה דר' מאיר סבירא להו דקרא דובאת שמה והבאתם שמה עשה הוא דאתי ולא אמרי דכיון דאמר רחמנא איתי ולא איתי ממילא קם ליה בבל תאחר כדסבירא ליה לר"מ וכיון שכן מנא להו דכיון שעברה עליהם שנה בלא רגלים עובר בבל תאחר אי משום קרא דכתיב לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה נימא לעשה אחרינא הוא דאתי' דכיון שעברה עליו שנה מתוסף ביה דקא עבר האי עשה לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה ואכתי למיקם עליה בבל תאחר מנ"ל וניחא לי דודאי רבנן מודו דסברא הוא דכיון דבל תאחר סתמא כתיב כל היכא דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי קם ליה בבל תאחר אלא דבעשה דובאת שמה והבאתם שמה לא מצו למימר הכי משום דמייתר להו קרא דבחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות דכיון דמינייהו סליק למ"ל למהדר ולמכתב וכדאמר לעיל ואם איתא דכיון דאזהר רחמנא בעשה דובאת שמה והבאתם שמה ממילא קם לי' בבל תאחר תו לא מצינן לאוקמי קרא דובחג המצות וכו' לבל תאחר דרגלים בלא רגל לא משכחת לה ומייתר לן קרא אבל אי אמרי' בעשה דשנה בשנה דממילא קם לי' בבל תאחר לא מיתר ליה קרא דבחג המצות וכו' דאיכ' למימר דתרי זמני קבע לן קרא לבל תאחר שנה בלא רגלים דמפקי' מעשה דלפני ה' אלקיך תאכלנו ורגלי' בלא שנה דמפקינן מקרא דבחג המצות וגו':
אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה. בדין הוא דהוה מצי לתרוצי כגון שהיה חולה ברגלי' דעל כרחין לר"מ דסגי ליה ברגל אחד ולר' אליעזר בן יעקב דבשני רגלים מיהת סגי ליה לית ליה אוקמת' אלא בהכין אלא דאי מוקי לה בחולה לרבנן משמע דלא משכחת לה בבריא ולית' דבבריא נמי איכא לאוקמה וכדמסקינן:
הניחא למאן דאמר כסדרן משכחת לה. וא"ת והיכי מצינן לאוקמ' אליביה מאן דאמר כסדרן מני ר' שמעון והא איהו קתני פעמים שהן ארבעה פעמים שהן חמשה ואי בשנה בלא רגלים עובר בבל תאחר אפי' ארבעה נמי לא אשכחן כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שפי' דסבר לה כר"ש בכסדרן ופליג עליה בשנה בלא רגלים. ואחרים פרשו דכר"ש אתיא לגמרי דהא דקתני בברייתא עובר בב"ת דוקא ברגלים בלא שנה דסמיך לי' אבל בשנ' בלא רגלים עובר משום לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה ואין שם בל תאחר ומ"מ כיון דבין הכא ובין הכא עובר לא חיש תנא לפרושי ואע"ג דאמרינן לעיל מכדי תנא אלאוי קא מהדר אלאוי לאו דוקא אלא כמאן דאמר אאיסורי קא מהדר. והרשב"א ז"ל הקש' אי בעשה קאמ' שנה למ"ל דהא ברגל א' סגי וכדאמרינן לעיל. ולדידי לא קשיא דתנא אתא לאשמועינן דקרא דשנה בשנה קאי נמי אשאר קדשים כי היכא דקאי בבכור וקרא נמי דשלש רגלים קאי אבכור כי היכי דקאי אשאר קדשים שלא תאמר זמנו של זה לא כזמנו של זה דכיון דקבע רחמנ' שנה לבכור ממילא בסוף שנה עבר עליה בב"ת דידהו ברגלים כדמוכח קרא דבחג המצות משום הכי אשמועינן תנא דלית אלא קרא דשנה בשנה אכולהו קדשים קאי מרבויא דכל וכיון שכן קרא דמפקינן מניה ג' רגלי' לבל תאחר נמי אבכור קאי ומשום הכי קתני דאחד בכור וא' כל הקדשים כיון שעברה עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בב"ת:
משכחת לה כגון דאקדשה בתר חג המצות. בתר לאו דוקא אלא בתר דאיקלע קאמ' כגון בי"ו בניסן או בי"ז וכי מטי שלהי אדר בתרא שנה מלאי דבי"ז דאדר שני הוי ליה שנה טפי עלייהו י"א יום כדי להשלים שס"ה של שנות החמה קם ליה בכ"ח דאדר שני ואכתי רגלים לא מלו דפסח שנדר בו אינו מן המנין דחצי רגל לאו ככולי דאי בתר דוקא קאמר לאחר פסח הוי לי' בכ"ב בניסן וכי מטי כ"ב באדר וי"א יום דאית לן לטפוי כמנין ימות החמה קם ליה בחמשה בניסן וכיון שכן היכי אמרינן דכיון דמטא ליה שלהי אדר בתרא שנה מלאי הא אכתי לא מלאי עד חמשה בניסן אלא ודאי כדאמרן. אי נמי דבתר חג המצות דוקא וכי מטי שלהי אדר לאו דוקא אלא שלהי אדר וקצת יומי מניסן דסמיך ליה קאמר:
אשה בעלה משמחה. פירש"י ז"ל בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצין. וקשיא ליה לר"ת ז"ל דהני מילי בזמן שאין בית המקדש קיים אבל בזמן בית המקדש קיי"ל דאין שמחה אלא בבשר שלמים כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וכדאית' בפ' ערבי פסחים. ובפ"ק דחגיגה נמי אמרינן אמתני' דאיזהו קטן כל שאינו יכול לעלות מירושלם להר הבית. ובעי' בגמ' עד הכא מאן אתייה ואהדר אביי דעד הכא דהות אמיה מחייבה בשמחה אייתיתיה אלמא אביי גופא מודה דאשה זקוקה לעלות משום שלמי שמח' לפיכך פי' ר"ת ז"ל דבעלה משמחה היינו לומר שאין החיוב עלי' אלא על בעלה שהוא חייב להעלות אותה כדי שישמח עמה כדכתיב ושמחת אתה וביתיך. ודאמרי' בחגיגה דמחייבה בשמחה לאו משום חיוב עצמה קאמרי' אלא שהיא נגררת אחר בעלה:
דקים ליה בגווה שכלו חדשיו. קשיא לי מדאמרינן בפ' ר' אליעזר דמילה כל ששהה ח' ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא היא ומפקי' ליה מקרא דמיום השמיני והלאה ירצה כלו' דמקמי הכי לא דאיכא למיחש דלמא נפל הוא וכיון דסוגיין דהכא מוכחא דאפי' קים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו לאכילה הוא דחזי אבל להרצאה לא היכי ילפי' מההוא קרא דבתוך שמנה איכא לספוקי דילמא נפל הוא והא קרא דמיום השמיני והלאה גזירת הכתוב הוא ולא משום ס' נפל דהא אפי' היכא דקים ליה דכלו לו חדשיו מסקי' הכא דלא חזי להרצאה וכבר כתבתי בפ' ר' דמילה בס"ד:
דף ז.
באחד בניסן ראש השנה לחדשי' פי' נפקא מינה למיקם אפירושא דקראי כגון פסח דכתיב ביה בראשון ור"ה ויוה"כ דכתיב בהו בחדש השביעי וכן לשאר ספורין הכתובים שכתוב בהם בחדש השני בחדש השלישי ודכוותייהו:
בעינא רוב אביב וליכא מידי רוב אביב כתי' אלא אמר רב חסדא ומסקי' בעינן רוב אסיף וליכ' ומקשי' מידי רוב אסיף כתיב נ"ל דהכי פירוש בעינן רוב אביב וליכא דסתם אביב רוביה משמע ולא מיעוטא ומקשינן מידי רוב אביב כתיב כלומר דאדרבא הכא מיעוטא משמע מדכתיב שמור ומשו"ה נדינן מהאי קרא וקיימי' אקרא דבאספכם דכיון דלית ביה שמור מסתמא רוב אסיף משמע ואפי"ה מקשי' מידי רוב אסיף כתיב דבאספכם תחילת אסיפה נמי משמע:
דף ז:
ותנא דידן ותנא דברייתא בניסן נמי משכח שכיחי קטרי והלכך משמע דלתנא דידן ולת"ק דבריית' לא שנא אמ' שנה ולא שנא אמר שנה זו לעולם מונה שנים עשר חדש וקיימ"ל כוותייהו כך ראיתי בחדושי הרשב"א ז"ל. ותמהני למה דכיון דתנא דידן ותנא דברייתא לית להו דלהוי ניסן ר"ה לשכירות בתים משום דשכיחי קטרי הדרינן ללשון בלי אדם דר"ה שלהן תשרי:
והרי רגלים דלא חיילי מאורתא. נראה לי דמקשה הכי ס"ל דכיון שתלתה תורה בל תאחר ברגלים אלמא לא מחייב לאתויי מקמי הכי אלא ברגל קמא חייל חיובא דידיה ובתר הכי חייל ברגל שני ובתר הכי חייל ברגל שלישי וכל היכא דלא אשלמיה לחיוביה בג' רגלים הללו קא עבר בב"ת ומשו"ה מקשי' והרי רגלי' דהך חיוב' דמתחיל בהו לא חייל מאורתא עד שיקריב תמיד של שחר שהוא זמן הראוי לנדרים ונדבות ולמאן דס"ל דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אינו יכול להקריבן עד חש"מ ומשו"ה משנינן דאי חיובא מתחיל האידנא ה"נ דלא חיילי מאורתא והא ליתא דלאתוי מעיקרא מחייב וקאי כדי שישלים נדרו אלא דגזירת הכתוב הוא דכיון שעברו עליו ג' רגלים כסדרן עובר בבל תאחר וכיון שחג המצות תחלה מאורתא חייל ר"ה דידיה. והקש' הרשב"א ז"ל אפי' נימא דלקרבנות לא חייל מאורתא מאי הוי אכתי חייל מאורתא לענין דמי' וערכין. ולדידי לא קשי' דלדמין וערכין נמי לא חייל מאורתא עד חש"מ דליפרע בי"ט אי אפשר דכמקח וממכר הוי ואסור מדברי קבלה דכתיב ממצוא חפציך:
והרי יובלות. אע"ג דמקשה גופא ידע דמתני' כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אתיא דהא קתני דבאחד בתשרי ראש השנה ליובלות אפ"ה הוי ס"ל למקשה דעיקר יובל בתר תקיעת שופר הוא ותלי במעש' ואיהו משני ליה דכיון דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הוא מר"ה הוא דחייל עיקר יובל ולא תלי במעש':
דף ח.
לבשו כרים הצאן פירש"י ז"ל מתלבשות כבשים שמתעברות ובבראשית רבה אמרינן לבשו דוכריא ולשון נקיה היא לומר שמתלבשות מהזכרים העולין עליהן:
ויולדות באב דזמן עיבור בהמה דקה ה' חדשים. וכי תימא תינח בהמה דקה בהמה גסה מאי איכא למימר דהא ימי עיבורה של בהמה גסה ט' חדשים כדאיתא התם. י"ל דקרא אקשינהו כדכתי' כל מעשר בקר וצאן. ואכתי לא ניחא לי דמאי חזית דמקשת בקר לצאן ניקש צאן לבקר. ואפשר משום דרובה ננהו:
איזהו חג שהחדש מתכסה בה הוי אומר זה ר"ה פי' רש"י ז"ל שהחדש מתכסה בה שהלבנה אינה נראית לרחוקים כגון שחרית לבני מעריב וערבית לבני מזרח לפי שקטנה היא סמוך לחידושה. ואחרים פירשו שהחדש מתכסה בה שאין שעיר חטאת הקרב בראש חדש קרב בחדש זה כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב מלבד חטאת ועולה. וליתא דשעיר של ראש חדש אף בר"ה היה קרב וכדאית' בתוספתא דריש פ"ק דשבועו' שלשים ושנים שעירים לצבור כל ימות השנה וקא חשיב י"ב בי"ב ראשי חדשים ואם איתא י"א הויין וכי תימא דמשלמינן להו בשעיר הקרב מחמת ר"ה ליתא דההו' מצד אחר מנינן ליה התם:
דף ח:
יובלות בא' בתשרי הוא בעשרה בתשרי הו': קשיא לי מאי קושיא אפילו תמצא לומר שאין חירות מתחיל לעבדים עד י' בתשרי אכתי מר"ה מתחיל יובל לענין איסור מלאכה שבשדה דודאי כי אמרי' במתני' דתשרי ר"ה ליובלות לענין עבודת קרקע הוא דאמרינן שהוא דבר שאיסורו נוהג שנה אחת וקמ"ל שאותה שנה מתחלת מתשרי דאי לענין שלוח עבדים קאמרינן היכי שייך למתני ביה ר"ה הרי בין שתאמר דמר"ה מתחיל או ביוה"כ מ"מ אין לו המשך מיוה"כ ואילך וכל כי האי גונא לא מקרי ר"ה דא"כ נימא דיום ראשון של סוכות ר"ה לנטילת לולב ושל פסח לאכילת מצה ומ"מ עבודת קרקע לא נפקא מכללא ומאי קשיא לן. וניחא לי דאפילו הכי לא הו"ל למפסק ולמתני דא' בתשרי ר"ה ליובלות כיון שאין מתחילין עד י' בתשרי למקצת דיני יובלות עד י' בתשרי ודקאמר בי' הוא דמשמע מקמי הכי לא לפי שעיקר שמו של יובל על שם שלוח עבדים הוא אי משום שופר דמקרי יובל או מפני שהעבד רשאי לצאת ולבא כענין שנאמר יובילוה רגליה מרחוק לגור וכדאמרינן בסמוך ומוביל סחורה לכל מדינה. ומשנינן דהא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא וכיון דאית ליה דמר"ה הוא דחייל יובל שפיר מצי למתני דבא' בתשרי ר"ה ליובלות כיון שכל דיני יובל מתחילין בו ומיהו עיקר ר"ה משום עבודת קרקע שהוא דבר שיש לו המשך שנה אחת. אי נמי אפשר דאפילו לשלוח עבדים נמי יש לו המשך שעבד הינמכר בשנת היובל בל עצמה אינו מכור וכדשמואל דאמ' הכי גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמ' כדאיתא בפ' בתרא דערכין:
מכאן א"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא קשיא לי והיכי יליף לה מהכא דלמא קרא לאיסור עבודת קרקע מר"ה הוא דאצטריך ולא לענין שלוח עבדים. וניחא לי דלהא לא אצטריך דנהי דכתי' ביום הכפורים תעבירו שופר אמאי נימא שלא תהא אסורה בעבודת קרקע מתחלתה הא קרא דתעבירו שופר לצורך שלוח עבדים הוא דכתיב ומשו"ה משמע לן דקרא דוקדשתם את שנת החמישים לענין שלוח עבדים הוא דאצטריך. אי נמי דמדכתיב יובל היא שנת החמשים שנה ודרשי' לה באידך ברייתא בסמוך לומר שאינה מתקדשת בסופה אעפ"י שמתקדשת בתחילתה שמשמע לן דלגבי שלוח עבדים כתיב שאותו פטור שעבוד שיש להם מר"ה ועד יוה"כ הוי כעין תוספ' שהרי עיקר חירות שלהם ביוה"כ הוא ומשו"ה איצטריך מיעוטא דיובל היא שנת החמשים שנה לומר שאע"פ שמוסיפין לה בתחלתה אין מוסיפין לה בסופה אבל אי נימא דקרא דוקדשתם את שנת החמשים שנה לאוסרה בעבודת קרקע מתחלתה הוא בא א"כ אין כאן תוספת בתחלתה כלל דליצטרך מיעוטא לומר שאין עושין לה תוספת בסופה. ומ"מ לא מסתפקא לן כלל ממאי דתשרי ר"ה ליובלות דלמא ניסן ר"ה ועבדי' אוכלין ושותין ושמחין מניסן עד יוה"כ דכיון דפשטי' מקראי דתשרי ר"ה לשמיטין ממילא פשיטא לן דבתר שבעה שמיטין מקדשין יובל:
דף ט.
לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשי' עילה לכאן ולכאן. לענין הלכה כתב ר"ת ז"ל דקיימ"ל משום דסתם מתני' דהכא כר' ישמעאל דפליג אדרבנן דאמרי דפליגי עליה דר' יהוד' וקיימ"ל בכלו תלמודא שמקדשין חדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל. ור' יוסי דנמוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דקידושין דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט. ובערכין בסוף פ' אין מקדשין מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט סבר לה כר' ישמעאל דאמר מר"ה חייל יובל. והיינו נמי דאמרי' בפ"ק דע"ז ונשקל מכל מאה תרתי וכמ"ש שם בס"ד:
ר' עקיבא אמר אצ"ל חרש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. וא"ת והא איפלגו בפ"ק דמשקין חורש בשביעית אי קאי בלאו או בעשה ולמאן דאמר בעשה מפיק ליה מהאי קרא דכתיב בחרש ובקציר תשבות. י"ל דעיקר דרשה מבקציר נפקא דבקציר לא אצטריך דהא בהדיא כתיב לא תקצור ומדקציר לתוספת חריש נמי לתוספת וממילא ילפינן אסורה בשביעית גופה דכיון דתוספת שלה מתסר בחרישה כש"כ שביעית עצמה:
וקציר של שביעית שיוצא ונכנס למוצאי שביעית. פירש"י ז"ל שהביא שליש בשביעית ולא נהירא דא"ה מאי איריא משום תוספת שביעי' מדינא נמי אסוכה דכל תבואה בתר שנה שהביאה שליש שדינן לה כדדרשינן מועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשלש. וי"ל דהכי קאמר רחמנא בקציר היוצא משביעית לשמינית שבות בה שלא תעדר ולא תנכש בשדה מחמתו והיינו תוספת שביעית בסופו:
ור' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש מנא לי' ומסקינן מדכתיב שבתכם כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקדש. וא"ת מאי קא מבע"ל הא אמרינן בריש מסכת משקין דקראי לר' עקיבא והלכתא לר' ישמעאל דעשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני כלומר שעשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה ומדאצטרך למשרי ילדה ממילא זקינה אסירא. תירץ ר"ת ז"ל דהכא לתוספת שלאחריו דשבתכם אמערב עד ערב קאי דמניה מרבינן לאחריו והלכתא לתוספת שלפני שביעית. ואינו מחוור אצלי דאי הכי בשבתות וימים טובים נמי לית לן תוספת לפניה' דתשבתו ושבתכם דמפקי' נמי שבתות ויו"ט אמערב עד ערב קאי. לפיכך נ"ל דכי בעי' ור' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש מנ"ל לאו בשביעית בעינן אלא שבתות ויו"ט אי נמי אפילו בשביעית ולענין תוספת שלאחריה והכי קאמר בשלמא לר' עקיבא דמפיק תוס' שביעית מקרא יליף נמי תוספת בשבתות ויו"ט מק"ו דאי בשביעי' דקיל' מוסיפין מחול על הקדש בהני דחמירי לא כ"ש אבל לר' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש בשבתות ויו"ט מנ"ל תינח בשביעית דיליף לה מהלכתא אבל בהני מאי איכא למימר וכי תימא אתי נמי בק"ו משביעית ליתא דהא תניא ומייתי לה בפ' ר' אליעזר דמילה שאין דנין ק"ו מהלכה. ומהדרינן דנפקא ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם כלומר דמיניה ילפינן תוספת לשבתות ויו"ט ואי לאו הלכתא דשביעית לא הוי משתמעא מיני' שביעית כלל משום דלא דמיא לשבתות אבל כיון דגליא לן הלכתא בשביעית בכלל תוספות היא לפניה נהי דלית לן הלכתא לאחריה מפקינן לה מדכתיב שבתכם והיינו דכיילינן ואמרינן כל מקום שנאמר שבת מוסיפין מחול על הקדש ושביעית בכלל אי נמי דכיון דבכלהו ימי קדשה איכא תוספת לפניהם ולאחריהם ואתאי הלכתא דלשביעית נמי איכא תוספת מדאצטרך למשרא ילדה ממילא אית לה תוספות לשביעית לפניה ולאחריה אי נמי תוספת לאחריה לר' ישמעאל לית ליה ובשבתות ויו"ט בלחוד הוא דבעי' כנ"ל.
כאלו התענה תשיעי ועשירי פי' כאלו נצטוה בה והתענה אבל ודאי אסור להתענות בה כדאמרי' בפסחים בפ' ואלו דברים דמר בריה דרבינא כולו שתא הוי יתיב בתעניתא בר מפוריא ועצרת' ומעלי יומי דכפורי.
דף ט:
לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים הקשה הרשב"א ז"ל תינח שלא שלחו שלא שמטו מאי איכא למימר דהא אי אפשר לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דאי אפשר דהוו כולי עלמ' חד בר חד וי"ל דמשום הא נמי הוא דקאמר וזו מסורה לב"ד וחדא מנייהו נקט:
אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב וכו' אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. וא"ת ומי נהגו ערלה בהברכה והרכבה והא תניא בספרא ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב. י"ל דהברכ' אהברכה ל"ק דההיא דספרי בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו והא דהכא בשנפסק' אי נמי לא נפסקה אלא שאינה יונקת ממנו וכל כי האי גוונא נוהגת בה ערלה ומונין לה משעה שיונקת מעצמה ולא מן האב והכי מוכח בירושלמי ואמרינן התם מאן מוכח ומהדרינן מאן דאכל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה כלו' שכשהיא יונקת מן האב היא הופכת העלה שלא יעמדו כנגד העלין של האב. ומרכיב אמרכיב נמי ל"ק דההיא במרכיב באילן הנטועה למאכל ומשו"ה לא נהגה ערלה בהרכבה דקיי"ל דילדה שסבכה בזקנה בטלה כדאיתא בפ' משוח מלחמ' ואפילו ילדה בילדה נמי לכי מטו שלש לילדה ראשונה שניה נמי שריא והכי מוכח התם. והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקירות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל ומשו"ה אין זו בטלה לגבה ומשכחת לה נמי בשהרכי' בתוך אילן סרק ואעפ"י שאינו רשאי משום כלאים והכי איתא בירושלמי דתני גוי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשותן יש בו משום ערלה מאימתי מונין לה משעת נטיעתה:
ואנן השתא לא נהגינן ערלה בהברכה ובהרכבה וכ' הר"מ במז"ל דטעמא דמלתא מדאמרינן בפ' משוח מלחמה גבי הא דאמרינן התם ולא חללו פרט למבריך ומרכיב כלומר שאינו חוזר מעורכי המלחמ' דאמרינן התם לאו מי א"ר אליעזר ב"י כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נטוע אין מבריך ומרכיב לא הלכך ה"נ ונטעתם כמשמעו ולא מבריך ומרכיב ומשו"ה נמי הוא שאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה לר' אליעזר בן יעקב משום דלא נהגה בהו ערלה. והכי ודאי מסתברא דאי ס"ל לר"א בן יעקב דונטעתם לאו דוקא דאפי' מבריך ומרכיב נמי אמאי תו לימא גבי עורכי המלחמה נטע דוקא אלא ודאי כדכתיבנ' וכיון דקיי"ל כל המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ לא נהגה ערלה בחו"ל בהברכה ובהרכבה כלל זהו דעת הרמב"ן ז"ל. ואפשר שמפני כך נהגו להבריך בגפני' ואין חוששין עליה:
ולענין רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דהא איכא דתני נטע רבעי ואיכא דתני כרם וקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל וכן כתבו התוס' וכן דעת הר"א הלוי ז"ל. וכתב הרב הגאון רב אחא משבחא ז"ל דלמאן דתני כרם רבעי ומייתי לה בג"ש דתבואת הכרם כדאיתא התם אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם אבל בגפן יחידית לא. והר"ם ב"ן ז"ל הקשה עליו דהא גבי כלאים נמי לא בעי' נמי כרם שלם דכל שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד חייב אלא ודאי לא בא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות אבל במין דכרם אפי' גפן יחידית בכלל דהא מאן דמייתי כרם רבעי מהלולים ודאי אפילו בגפן יחידית נוהג רבעי דהא לא כתיב ביה כרם וא"כ הוא הדין נמי למאן דנפק' ליה מגז"ש דתבואת הכרם דהא לא אשכחן דפליגי במידי ותרוויהו כרם רבעי תנו. אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"י מהלכות מאכלות אסורות שאין רבעי נוהג בחו"ל כלל ואפילו בכרם אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון ולמד הרב ז"ל דבר זה בק"ו מסוריא שאעפ"י שמעשר ושביעי' נוהגין בה מדבריהן אין רבעי נוהג בה וכ"ש בחו"ל וסוגית הירושלמי בפ"ה ממעשר שני מוכחת כדבריו:
דף י.
ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט איכא מאן דאמר דדוקא נטיעה זו שהקלנו עליה בתחלתה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה ולפיכך מחמירין עליה בסופה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן. והיינו דאמרי' פירות נטיע' זו דוקא והיינו נמי דאמרי' פעמים שבשביעית ועדיין אסורין משום ערלה דאלמא לא בכולן אמרו שהיא אסורה עד ט"ו בשבט אלא פעמים כלומר בנטיעה שהקלנו עליה מתחלתה וכן דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות מע"ש ונטע רבעי אבל הר"א הלוי ז"ל כתב שכך הדין בכל נטיע' ואפי' באותה שלא הקלנו עליה מתחלתה ודקאמר ופירות נטיע' היינו לומר שהנטיעה שגורמת לה איסור ערלה היא מושכת עד ט"ו בשבט.. ודקאמר פעמים היינו משום דאילנות שחונטין קודם ט"ו בשבט מיעוטא נינהו ופלוגתא היא בירושלמי דגרסי' התם ר' בא בר ממל קומי ר' זעירא נראין הדברים בשנטען ל' יום לפני ר"ה כלו' דהא דקתני אסורין עד ט"ו בשבט דוקא בנטיעה שהקלת עליה בתחילתה והיינו בשנטעה ל' יום לפני ר"ה שעלו לה שלשים יום בשנה שלמה אבל נטען פחות משלשים יום לפני ר"ה את חמי שנה שלימה לא עלתה לו ותימר הכין כלומר שיהא נוהג איסורו עד ט"ו בשבט. אמר ליה כן היא אפילו נטען פחות מל' יום לפני ר"ה אסור מאי רבנן אמר ר' מונא מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן הוא משלים שנתו. והכי נמי מסתברא משום דהא מלתא בטעמא תליא ולאו משום חומרא בעלמא והיינו טעמא דמלתא דכיון דאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמ' יניקת מים שלפני ר"ה ומאותה יניקה חנטו פירות הללו ולפיכך הרי הם כאלו חנטו קודם תשרי דחנטה זו משרף שלפני תשרי הוא וכיון דהיינו טעמא דמלתא ליכא לאפלוגי בין נטעה ל' יום לפני ר"ה או שנטעה פחות מכן. וכ"ת אי הכי דכולהו נטיעות אסורות עד ט"ו בשבט למאי תו אמרינן דר"ה של נטיעה תשרי. י"ל דנפקא מינ' שאם עשו לה ט"ו בשבט ר"ה היינו אומרים שאלו נטעה ל' יום קודם ט"ו בשבט עלתה לה שנה: לימא דלא כר' מאיר דאי ר"מ הא אמר יום א' בשנה חשוב שנה נ"ל דהכי פי' דקס"ד השתא שכל נטיעה שסופה לחיות לאלתר היא נקלטה ול' יום דקתני בברייתא משום חשיבו' שנה נינהו ולא לקליטה והוה ס"ל הכי משום דקס"ד השתא דקליטה בתוספת שביעית אסירה וכיון שכן ע"כ אנו צריכין לומר שכל אילן שסופו לחיות לאלתר הוא נקלט דאי לא היכי קתני דל' יום לפני ר"ה מותר לקיימו בשביעי' והרי זמן קליטתו בתוספת שביעית אלא ודאי לאלתר הו' נקלט וכיון שכן ל' דקתני לענין חשיבות שנה הוא דקתני להו ולא לענין קליטה ותמה לה ברייתא דלא כר"מ וכר' אליעזר ובמסקנה הדרינן מהך סברא וסבירא לן דקליט' בתוספת שביעית שריא ול' דקתני לקליטה ומשו"ה לענין ערלה עלתה לו שנה דיום ל' עולה לכאן ולכאן כדמסקי' ומותר לקיימו בשביעית משום דלא קפדינן אקליט' דתוס' שביעית אלא כל שאינו נקלט בשביעית שרי ובהכי אתיא שפיר שמעתא כנ"ל. ודאמרינן הכא דיום אחד בשנה חשוב שנה לר"מ או ל' יום לר' אליעזר הני מילי בכל שנה שנאמרה בתורה אבל בשטרות לא אמרינן הכי:
ק"ו ומה נדה וכו' הקשו בתוס' זבה תוכיח שאין סוף היום עולה לה בתחלתה ותחלת היום עולה לה בסופה דמדאורייתא יכולה לטבול בשביעי ביום אלא שחכמים אסרו לעשות כן שמא תבא לידי הספק כלו' שמא תראה ותסתור ויתבאר תירוץ קושיא זו במס' נדה בס"ד:
דף י:
לדברי האומר ל' יום צריך ל' ול' פירש"י ז"ל ל' לקליטה ול' לתוספת דס"ל ז"ל דבעי' שלא יהא נקלט בתוך ל' של תוספת דתוספ' כשביעית והקשה עליו ר"ת ז"ל דא"כ מאי ק"ל נימא נמי דברייתא דלעיל ל' ול' קאמר אי נמי יום א' ושלשים דלא חשיב בברייתא אלא ל' דקליטה כדלא חשיב בהא בריית' ולעולם ההיא בריית' או ר' אלעזר או ר' מאיר. ותו קשי' לי טובא דלפי דברי רש"י ז"ל במסקנא נמי כי מוקמי' לה כר' מאיר ואמרינן דכי קאמר ל' לקלוטה על כרחין לענין שביעית ברייתא ל' ול' קתני דאי לא היכי קתני דל' לפני ר"ה מותר לקיימה בשביעית והא הויא קליטה בתוספת שביעית אלא ע"כ לענין מותר לקיימה בשביעי' ל' ול' בעי' וכיון שכן הוי מתוקמא בהכי מהשתא דמוקמית לה ברייתא שפיר טפי אליבא דר' אליעזר דנימא דבין לענין ערלה בין לענין שביעית ל' ול' קתני והוה ניחא טפי בהכי מהשתא דמוקמינן לה כר"מ וצריכינן למספקא בסכינא חריפא דלענין ערלה בל' סגי דיום ל' עולה לכאן ולכאן ולענין שביעית בעי' ל' ול'.. לפיכך נראין דברי ר"ת ז"ל שפי' דקליטה ונטיעה בתוס' שביעית לא מתסרי משום דאין תוספת שביעית אסורה אלא בחרישה כדכתיב בחריש ובקציר אבל בנטיעה לא. וטעמא דמלתא משום דכל חור' ערב שביעית מועיל בחרישתו אפי' בשביעית אבל נוטע כל שהשריש לפני ר"ה סגי דאי משום דהולך וגדול אף בשביעית כל האילנות נמי מגדל גדל וא"כ לעולם יהא אסור ליטע אלא ודאי נטיעה בתוס' שביעית שריא והיינו נמי דלקמן גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין מפלגי בין השרשה לפני ר"ה להשרשה לאחר ר"ה לענין שביעית דעלמא השרשה בתוס' שביעית משרא שריא וכי אמר הכי לדברי האומר ל' צריך ל' ול' הכי פירושא שלדברי האומ' ל' לקליטה בשביעית צריך ל' ול' לענין ערלה אבל לא חיישי' שלא תקלוט בשביעית עצמה.. ומ"מ לפי מה שפרשתי אני למעלה הא מלתא השתא הוא דמחדשינן לה דמדאמרינן דכי קתני ל' לקליטה ממילא פשיטא לן דלא קפדינן אקליטה דתוספה שביעית דאי קפדינן היכי קתני דנוטע ל' יום לפני ר"ה מותר לקיימה בשביעית והרי היא נקלטת בתוס' שביעית אלא ודאי במה דאמרי' דאי קתני ל' לקליטה מגלינן דאקליטה דתוס' שביעית לא קפדינן אבל מעיקרא אי אמרינן לימא דלא כר' אליעזר הוי ס"ל דקליטה בתוס' שביעית אסירא אלא שלאלתר היא נקלטת וכמו שפרשתי למעלה:
אלא דקאי אתשרי וקאמר ליה בניסן. ה"ק דרישא אר' יהושע אתיא דאינון דס"ל דבניסן נברא העולם היינו דכתיב אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת דקאי בתשרי וקרי ניסן שנה אחרת אבל לר"א דאמר בתשרי נברא העולם אי קאי בתשרי היכי קרי לניסן שנה אחרת אלא ע"כ ר"א ס"ל דבניסן קאי וקאמר ליה דבמועד אחר שכיוצא בזה בשנה האחרת תלד שרה והכי תניא במכלתין בט"ו בניסן כשדבר הקב"ה עם אברהם בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשרו בט"ו בניסן נולד יצחק. והיינו דאמרינן בהגדה למועד הזה סרטו לו סריט' בכותל ואמר לו כשתגיע חמה למקום הזה לשנה אחרת תלד לך שרה. וכן תרגם אונקלס כעת חיה כעדן דאתון קיימין. ובבראשית רבה נמי אמרי' לושי ועשי עוגו' הדה אמרה שפסח היה:
דף יא:
ר"א אומר אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה שוקע ומעינות מתמעטין. כך היא הגרסא. דכיון דבמרחשון עקרב עולה בתחילת היום נמצא כימה שהוא זנב טלה שקוע כל היום ועולה בתחלת הלילה. ובזיו שמזל שור עולה בתחלת היום נמצא כימה שהוא זנב טלה ותחלת שור עולה כל היום. ורש"י ז"ל שינה הגרסה ודבריו תמוהין. ואע"ג דמרחשון זמן רביעית הוא אעפ"כ המעיינות מתמעטין לפי שנפשרו כל השלגין בימות הקיץ. וכדאמרינן בעלמא דאבוה דשמואל הוה עביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומא תשרי לפי שלא היה חושש בתשרי שמא ירבה נוטפין על הזוחלין שכבר כלו כל הנוטפין בקיץ:
דף יב.
תנא לירקות וא"ת כי היכי דבעי' בכל חד מהנך דמתני' דר"ה שלו תשרי מנ"ל אמאי לא בעינן נמי מנ"ל דמעשר ר"ה שלו תשרי. ואפשר דסמכינן אמאי דאמרי' לעיל גבי שמיטין מנ"ל ומסקינן דגמר שנה שנה מתשרי ובמעשר נמי כתיב שנה דכתיב עשר תעשר כו' שנה שנה הלכך פשיטא ליה דגמרי' ביה שנה שנה מתשרי כי היכי דגמרי' בשמיטין ומשו"ה לא חש לפרושי:
תנא דרבנן. מדתנא ירקות משום מעשר דרבנן ולא תנא פירות האילן משמע דמעשר פירות האילן דאורייתא וה"נ משמע בריש מס' מעשרות בירושלמי דדריש להו לכלהו מקרא בר מירקות ומסיק התם דמעשר ירקות מדבריהם. וה"נ אתיא בירושלמי בסוף חלה. ומיהו אי אפשר דבפ' כיצד מברכין אמרי' גבי צלף דמעשר פירות האילן מדרבנן וה"נ אמרי' לקמן קאמינא לך מעשר חרובין דרבנן ובפ"ק דביצה נמי אמרי' דתרומת ליטרא קציעות מדרבנן. ובדוכתי אחרינא נמי מוכח דפירות האילן מדרבנן בעלמא הוא דמחייבי. לפיכך נראה דהנהו סוגיי דירושלמי דמפקי פירות האילן למעשר מקראי אסמכתא בעלמא נינהו ומשום דלירקות לא אשכחן אסמכתא כלל מסיק התם דמעשרות לירקות מדבריהם ומשו"ה נמי קתני הכא ירקות במעשר דרבנן משום דירקו' דלית להו אסמכתא כלל מקראי חביבי ליה טפי. ואע"ג דבתורת כהנים בפ' אם בחקותי תניא זרע הארץ לרבות שום ושחליים וגרגיר מניין לרבות הירקות ת"ל וכל מעש' דעלמא ירקות נמי אית להו אסמכתא מקראי ההיא לא חשבינן אסמכתא גמורה. אי נמי משום דבריית' בן עקביא פליגי עלה בירושלמי דתני דמעשר ירקות מדבריהם כלומר דליכא בהו אסמכתא כלל מדאורייתא:
ולתני מעשר. פירש"י ז"ל דברייתא פריך והכי קאמר אמאי תני מעשרות לשון רבים ליתני מעשר ומשני א' מעשר דגן וא' מעשר בהמה כלו' כדי שיהו בכלל שני מעשרות הללו. ולפי"ז אתיא ברייתא כר' בר"ש דס"ל דבא' בתשרי ר"ה למעשר בהמה. והקשו בתוס' א"כ למה לן לאוקמא כיחידאה ודלא כהלכת' לישני לי א' מעשר ראשון וא' מע"ש וא' מעשר עני. וכדתנן בריש מעשרות כלל אמרו במעשרות. ובבריתא נמי דלעיל קתני מעשרות גבי בל תאחר והיינו מעשר ראשון ושני ועני דהא בתר הכי קתני בכור ומעשר. לפיכך פירשו דאמתניתן קא מהדר והכי פריך אמאי תנא ירקות דהיינו מעשר דרבנן בלחוד ליתני מעשר שהוא כולל הכל בין דאורייתא בין דרבנן. ומשני א' מעשר דגן וא' מעשר בהמה כלו' אי תנא הכי הוי אמינא דכל מעשר קאמ' ואפי' למעשר בהמה ודלא כסתמא קמא. והדר אקשי בין אמתני' בין אברייתא אמאי תני ירקות בלשון רבים לתני ירק. ואע"ג דקתני שמיטין ויובלות לשון רבים ולא פרכי' אפי"ה כיון דהכי איכא טעמא פרכי' לגלויי ההו' טעמא אבל בשמיטין ויובלות דליכא טעמא לא פרכי' משום דלאו פרכא גמורה היא ומשנינן תרי גווני ירק. כלומר דתנא ירקות בל' רבים לאשמועי' דאע"ג דלעו' המעשרות איכא תרי גווני ירק דירק הנאגד משיאגד ראוי לעשרו ואסור לאכול ממנו עראי ושאינו נאגד עונת מעשרו' שלו משימלא את הכלי אפי"ה לענין ר"ה אין חילוק בין ירק לירק שכל הירקות ר"ה שלהן תשרי:
דף יב:
בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. כדכתי' לבטא בשפתים. ותנא דמתני' דלא קתני לנדרים משום דבתחילה קא מיירי בהפסקה לא קא מיירי:
משתצמח לזרעים. פירש"י ז"ל משיצמח הזרע בתוכ' אבל בירושלמי משמע דהכי קאמר משתצמח כל כך שתהא ראויה לזריעה שאם זורעין אותה תהא צומחת דהכי גרסי' התם בפר"ק דמעשרו' עלה דהא מתני' מתניתא כדי שתזרע ותצמח כיצד בודק ר' יונתן נוטל מלא קומצא ומניח לתוך ספל של מים שקע רובה חייבת ואם לאו פטורה ר' יונה בנו מעסה מה ששקע יהא חייב ושלא שקע פטור אלא ברוב כל פרידה. ומהאי טעמא נמי אזלינן בתבואה בתר שליש משום דמכיון שהביאה שליש היא נזרעת ומצמחת וה"נ איתא התם בירושלמי אמר ר' זעירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר זורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח. והיינו טעמא דאמרי' לקמן אמרו רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזתים בתר שליש ירק בתר לקיטה הני כמאן שווינהו רבנן. ואיכא למידק אמאי לא אמרי' בתלתא נמי כמאן שוינהו רבנן אלא ודאי כדאמרן דמשתצמח לזרעים היינו לומר שיהו זורעין אותו וצומח וכתבואה שוינהו רבנן שמה שהלכו בה אחר שליש מהאי טעמא נמי הוא. וכי תימא א"כ אמאי לא תני בתלתן הבאת שליש כמו ששנה בתבוא' וזתים. איכא למימר שאין הבאת שליש ניכרת בה כ"כ:
התבואה פירש"י ז"ל דדגן ותירוש קרויין תבואה כדכתיב וכתבואת יקב. והקשו בתוספ' דבעצים בתר הבאשה אזלינן כדתנן בפ"ק דמעשרו' הענבי' והאובשים משיבאישו. לכך פירשו דכי קתני תבואה מדגן לחודיה קאמר וכי תימא אמאי לא אזלינן נמי בענבי' בתר שליש כדאזלינן בתבואה וזתים ואמאי לא אזלי' בהו בתר הבאשה שהיא קודם שליש בשלמ' בתר אילנות דיהיב בכל חד וחד שיעור' בריש מס' מעשרות לא קשי' דכיון דמעשר דידהו מדרבנן בעלמ' הוא חכמים נתנו לכל או"א אותו זמן שנראה להם אבל ענבים דמעש' דידהו מדאוריית' קשי'. וי"ל דהבאשה בענבים כהבאת שליש בתבואה דמי וראוין הן מאותה שעה וכשהביאו שליש אין חשיבותן ניכר יותר כל כך כמו שהוא ניכר בתבואה שנכרת הבאת שליש שלה שראויה להצמיח אם יזרענה משם ואילך:
משיביאו שליש מפורש בירושלמי שנשקלין מהן ג' גרעינן כנגד גרעין א' שהוא מבושל כ"צ.
מנא הני מילי. פירש"י ז"ל דאתבואה וזתים בעינן דמעשר דידהו דאוריית' דאילו ירק דאזול בה רבנן בתר לקיטה ואילן דאזול בתר חנטה מעשר דידהו מדרבנן ולא מיבעי לן בהו מנלן ולקמן מפרש בהו טעמא. אינן מפני שגדל על מים של שנה שחונטין בה ע"י שרף כו' דעלמא ס"ל ז"ל דמאי דאזלינן באילן בתר חנטה מדרבנן הוא. וכן נמי משמע מדבריו בההיא דתני ר' יוסי הגלילי בסמוך באספך מגרנך ומיקבך כו'. וק"ל דמאי דאזלינן באילן בתר חנטה מדאורייתא הוא מדאמרי' לעיל ופירו' נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט כו'. ומוכחינן לה מקראי דעלמא דמאי דאזלינן בתר חנטה באילן מדאוריית' הוא. ועוד אכתוב בזה בסמוך בס"ד:
דף יג.
וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש. פי' שאע"פ שאפשר לכוין ע"י משקל וכמו שכתבתי הני מילי בתלושה אבל הכא במחוברת קא מתמהינן היאך אפשר לכוין שכל תבואה הנקצרת בחג שבידוע שהביאה שליש לפני ר"ה:
מהיכן הקריבוהו וא"ת דלמא מעבר הירדן מחלק בני גד ובני ראובן שנטלו בראש. י"ל דעומר מצותו להביאו מיהודה ואינו נראה לומר שעומר ראשון היה שלא כמצותו:
ממחרת הפסח אכול מעיקר לא אכול דקריבו עומר והדר אכול הקשו בתוס' בשם ר' אברהם בן עזרא ז"ל והא מחרת הפסח מחרת שחיטת הפסח משמע דהיינו יום ט"ו בניסן כדכתיב בפ' אלה מסעי ממחרת הפסח יצאו בנ"י ביד רמה ובודאי שבט"ו בניסן יצאו. ותירץ לו ר"ת ז"ל דקרא תרתי קאמר ויאכלו מעבור הארץ דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפסח דהיינו ט"ו שהוא מחרת שחיטת הפסח. ומצות וקלוי דהיינו תבוא' חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו ט"ז וכדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. ואחרים פירשו בלשון מחרת הפסח תרתי משמע משמע מחרת שחיטת הפסח ומשמע מחרת אכילת הפסח וההוא דבפ' אלה מסעי היינו מחרת שחיטת הפסח והאי דהכא היינו מחרת אכילת הפסח ופלוגת' היא בירושלמי בפ"ב דחלה:
הואיל ונעשין פרכין פרכין. וא"ת אכתי ניזל בהו בתר לקיטה דהא שאר ירקות נמי עשויין ללקטן מעט מעט ואפילו הכי אזלינן בהו בתר לקיטה וליכא למיחש לשמא יתרום מן החדש על הישן לפי שכל הנלקטין מתשרי לתשרי תורמין ומעשרין מזה על זה דהא תשרי ר"ה היא לירקות ובהכי נמי אעפ"י שעושין פרכין פרכין למה נחוש להם יותר משאר ירקות. י"ל דהכי שנו לפי שעשויין פרכין פרכין ומצניעין אותן ואיכא למיחש שמא יתרום מהנלקט קודם ר"ה על הנלקט לאחר ר"ה משא"כ בשאר ירקות שדרכן לאכלן על יד על יד וליכא למיחש להכי הלכך כיון דמעשר קטניות מדרבנן ויש יכולת ביד חכמים לקבוע להם איזה זמן שירצו קבעו להן השרש' כדי שלא יבא לעשר מן החדש על הישן וא"ת תינח מעשר דרבנן שביעית דאוריית' מאי איכ' למימר. י"ל בשביעית בזמן הזה דרבנן ואליבא דר' דאית ליה הכי כדאיתא בפ' השולח:
ר"ש שזורי קאמרת ר"ש שזורי סבר יש בילה ורבנן סברי אין בילה וא"ת כיון דס"ל לרש"ז דיש בילה תקשי לדידיה אמאי אזלינן בהו בתר השרשה ניזל בתר לקיטה כירק ויצבור גרנו לתוכו ותירץ הר"ז הלוי ז"ל לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי בתר לקיטה אזלינא דהיינו גמר פרי והלכך פול המצרי שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו השריש לאחר ר"ה כיון שכולו נלקט בשנה אחת תורמין מזה על זה וכן נמי היכא שנלקט מקצתו לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה וצבר גרנו לתוכו אלא לדידכו דאזליתו בתר השרשה ואמריתו שאפי' השרישו מקצתו לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה שאין תורמין מזה על זה ואמאי לא והלא יש להם תקנה בצבירת גרנו לתוכו ובהאי פירושא ניחא הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי דאיהו דאמר כרש"ז אבל אם איתא דר"ש שזורי גופא סביר' ליה דאזלי' בתר השרשה כרבנן ק' דשמואל דאמר כמאן:
הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. פירש"י ז"ל מפני שכבר עלה השרף באילנות. ומשמע דס"ל ז"ל דחנטה באילן כשליש בתבואה שכשם שהתבואה עיקר גדילתה כשהביאה שליש כך פירות האילן עיקר גדילתן כשהן חונטין לפי שכל גדילת הפירות על ידי שרף שעלה באילן לפני חנטה וכן כתב בההיא ברייתא דלעיל דתניא ר' יוסי הגלילי אומר באספך מגרנך ומיקבך וכו' שמשם סמכו חכמים לילך באילן אחר חנטה שהחנטה באילן כשליש בתבואה. וקשיא לי ולהוי נמי הכי אכתי אמאי ראש השנה שלו שבט דכי היכי דאזלינן בתבואה בתר שליש ואפי"ה אין ר"ה שלה בזמן שהיא מביאה שליש אלא ר"ה שלה תשרי אילן נמי ניזל בתר חנטה ולהוי ר"ה שלו תשרי דנימא דאין תורמין ומעשרין מפירות שחנטו קודם תשרי לפירות שחנטו לאחר תשרי וכי תימא היינו טעמא משום דגלי רחמנא דאילן ר"ה שלו שבט כדדרשינן לעיל אמר קרא ובשנה הרביעית ובשנה החמישית הא כיצד פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה כו' וכיון שכן ע"כ אין תשרי ר"ה דאם איתא היכי משכחת לה דברביעית יהו אסורין משו' ערלה אלא ודאי אחר תשרי ר"ה שלו ולפיכך כיון שאחר תשרי הוא אמרו חכמים דודאי ר"ה שלו שבט הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. אכתי לא נהיר' דאי הכי תיקשי לך זתים אמאי לא אזלינן בהו בתר חנטה ונימא דר"ה שלהם שבט ובודאי דליתא דכי אמרי' דשבט ר"ה לאילן הני מילי לאילן שמעשר שלו מדבריהם אבל זתים דמעשר דידהו מדאורייתא לאו בתר חנטה אזלינן בהו ור"ה שלהם תשרי וכדאמרי' לעיל אמר רבא אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזתים בתר שליש. ונ"ל דהיינו טעמא דמלתא דלא מצינן למגמר מדרשא דבשנה הרביעי' דלהוי אחד בשבט ר"ה לאילן מדאורייתא כי היכי דנימא דבזתי' נמי ניזל בתר שבט וחנטה משום דגבי ערלה גופא אע"ג דגלי לן קרא שאיסור נטיעה נמשך עד ט"ו בשבט אפי' הכי לענין ר"ה לא אזיל בה בתר שבט אלא ר"ה שלה תשרי כדגמרינן לעיל ומיהו בההוא איסורא דאסר פירות נטיעה זו עד ט"ו בשבט גלי לן שיש התחלה אחרת לצמיחת פירות האילן בר מתשרי ומסברא היינו שבט שהוא התחלת חנטת אילנות ולפי שלענין ערלה שהי' אסור אינו בדין שתהא מקצת שנה של התחלת שנה זו אסורה ומקצתה מותרת אמרה תורה שיהא איסורה נמשך עד ט"ו בשבט אבל למעשר כיון שאינו ענין של איסור אלא של חיוב לעשר פעם אחת בשנה אין לאיסור זה של שבט ענין בו אלא ר"ה של אילן מדאוריית' תשרי כערלה גופ' שר"ה שלהן כן ומשו"ה זתים דמעשר דידהו דאורייתא הלכו בהם בתר שליש ור"ה שלה תשרי. אבל בפירות האילן שחיובן מדבריהם לא הלכו חכמים אחר לקיט' נפי שקודם לקיטתן הן נגמרים שאף הם גדלין על רוב מים ולא הלכו בהן ג"כ אחר שליש שרוב האילנות אין פירות אחד מהן מביאין שליש כאחד ולפיכך הלכו בהן אחר חנטה שהיא ידועה ועוד דכיון דגלי לן קרא מדרשא דבשנה הרביעית ששבט התחלה לפירות האילן אף למעש' פירותיו שהיא מדבריהם קבעו לו אותה התחלה עצמה כנ"ל:
דף יד:
אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ולירק בדרך א' פי' דרכים דאזלינן ביה בתר חנטה ודאזלינן ביה בתר לקיטה קא מני דליכא למימר דכלהו גווני שהוא שוה לאילן קא מני דאי הכי בר מהני איכא דשוה לאילן דחייב בפאה כאילן ואינו כלאים בכרם כאילן אלא ודאי כדאמרן:
ולשביעית כלומר דבתר שנת חנטתו שדינן ליה ובת ששית הנכנסת לשביעית אינו חייב בביעור ואי הוי כירק מחייב דאזלינן ביה בתר לקיט' וא"ת ואי נמי הוי כירק מי מחייב והא אנן תנן כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב והיינו ספיחין הנכנסין מששית לשביעית. י"ל דהתם בשנגמר לגמרי בששית ומשו"ה שדינן להו בתר גמר פרי דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה עיקר טעמא הוא משום דמסתמא בשעת לקיטתו נגמר הפרי והיינו נמי דשמואל דאמר לעיל גבי פול המצרי הכל הולך אחר גמר פרי ולומר דאזלינן ביה בתר לקיטה כירק אבל הכא באתרוג שלא נגמר בששית ומשום דדיינינן ביה כאילן שדינין ליה בתר ששית שאלו היה כירק בתר שביעית שדינן לי' כיון שלא נגמר בששית.
דף טו.
אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור בת שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור. כך היא עיקר הגרסא ואקשי' בשלמא סיפא לחומרא פי' בשלמא אי לא הוה אמרת ברישא פטורה מן הביעור אלא פטורה מן המעשר בלחוד הוי אמינ' דבביעו' מחייבית לה ואע"ג דהוה משמע דבתר לקיטה אזלינן מדקא פטרה לה מן המעשר ואי הכי הוה לן למימר בסיפא דפטורה מן הביעור וחייבת במעשר דבתר שנת לקיטה שדינן לה הא לא הוה קשיא לי דהוה אמינא דספוקי מספקא לך לענין שביעית אי בתר חנטה אזלינן אי בתר לקיטה אזלינן והכא לחומרא והכא לחומר' ומשום הכי בת ששית הנכנסת לשביעית מספקא חייבת בביעור דדילמא בתר לקיטה אזלינן וכיון דחייבת בביעור ממילא פטור' מן המעשר דהפקר פטור מן המעש' וסיפא דהיינו בת שביעית הנכנסת לשמינית חייבת ג"כ בביעור דדילמא בתר חנטה אזלינן וכיון דחייבת בביעור ממילא פטורה מן המעשר דאפילו לרבן גמליאל דאמר אתרוג לענין מעשר בתר לקיטה אזלינן ביה הני מילי לענין שניה הנכנסת לשלישית אבל הכא כיון דמחייבינן לה בביעור והוי הפקר ע"כ הפקר פטור מן המעשר הלכך אלו לא הוה אמרת ברישא פטורה מן הביעור לא הוה קשיא לי דהוה אמינא ספוקי מספקא ובתרוויהו מחייבת בביעור ופטורה מן המעשר אבל השתא דאמרת ברישא פטורה מן הביעור הוא דקשיא לי אמאי פטורה מן המעשר דכיון דפטרת לה מן הביעור אלמא פשיטא לך דבתר חנטה אזלינן וסיפא ודאי ניחא אבל מאי דאמר' ברישא פטורה מן המעשר קשיא דכיון דבתר חנטה אזלינן תחייב במעשר אפילו לרבן גמליאל דאזיל בתר לקיטה דכי אזיל בתר לקיטה הני מילי בשניה נכנסת לשלישית אבל הכא לא לפי שלא פטרה תורה פירות שביעית ממעשר משום שביעית לא מתורת הפקר נגעה בהן כדדרשינן ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השד' מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אביוני עמך אוכלין ופטורין וזו כיון שפטורה מן הביעור מחויבת במעשר. ומשני דאין ה"נ דמדינא חייבת אלא מיהו כיון דיד הכל ממשמשין בה לפי שכל השדות הפקר בשביעית אע"פ שאתרוג זה מה"ד אינו הפקר ס"ל לרבא דאפילו כי האי גוונא כהפקר דמו לפטרו מן המעשר: