אור ברסלב
חידושי הרן על מגילה פרק א - מגילה נקראת

חידושי הרן על מגילה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק א - מגילה נקראת

דף ב.

מגלה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו'. פעמי' בזה ופעמים בזה ולקמן במתניתין מפרש לה:

לא פחות ולא יותר. לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בט"ו ובעי בירושלמי אמאי לא אמרי' מימות אחשורוש שהרי נעשה בו נס. ומשני כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל. שאלו היה אומר מימות אחשורוש לא היתה ירושלים ושאר ארצות ארץ ישראל בכלל מוקפין לפי שהן חריבות עכשו. אבל מנינן מימו' יהושע בן נון איתא לא"י בכלל. שאעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן מימות יהושע בן נון וכדר' אליעזר דאמר אשר לו חומה אעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. וי"א מפני שתחלת מפלתו של עמלק בימות יהושע היה והוא תחלת הנס. ומנא לן דאזלינן מימות יהושע בן נון מדכתיב במגלה היושבים בערי הפרזות ש"מ למילף מפרזים דיהושע הוא דכתביה וכתיב גבי יהושע מלבד ערי הפרזות דכתיב בסיחון ועוג מה התם קרי ערי פרזים אף כאן בקריאת מגלה:

אלא שהכפרים וכו'. כלומר מאחר שהמוקפים קורין בט"ו ושאינן מוקפים קורין בי"ד הכל בכלל תו היכא י"א וי"ב וי"ג אלא שהכפרים נתנו להם חכמים רשות להקדים קריאתם בימי הכניסה שהם יום שני ויום חמישי שלפני י"ד מפני שבני הכפרי' מתכנסין לעיירות למשפט לפי שב"ד יושבין בעיירות בשני ובחמשי כתקנת עזרא ובני הכפרים אינם בקיאים כ"כ וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום י"ד ופעמים שאותו יום כניסה שהם מקדימים לקרות בו חל ביום י"א ופעמים בי"ב ופעמים בי"ג ולקמן במתניתין מפרש כיצד כפי' רש"י יום הכניסה שהיו באים לב"ד בשני ובחמישי וקשיא לרבינו הא דאמרינן לקמן במתניתין איזו היא עיר גדולה כל שיש בה י' בטלנין פחות מכאן הרי זו כפר ואי הוי טעמא משום ב"ד וכי בשביל שיש שם עשרה בטלנין יש שם ב"ד. ע"כ נראה לרבינו דמיירי בספר תורה שבני הכרכים מתכנסים בכל שני וחמישי לשמוע ס"ת והשתא אתי שפיר הא דתני לקמן איזו זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר ובאין לשמוע ספר תורה בעיר דכיון שאין שם עשרה בטלנין אין רגילין להתפלל במנין ולקרות בס"ת.

והקשה החשה הרב ר' חיים ז"ל למה אמרינן מקדימין ליום הכניסה קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות שהרי בני העיירות גדולות קורין לבני הכפרים ביום י"א והן קורין לעצמן ביום י"ד. ובקמא דיבמות אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד אחת בעיר אחת פלג מורו כדברי ב"ש פלג מורו כדברי ב"ה ואם קרה נמי שבני העיר קורין לבני הכפרים בי"א בי"ב ובי"ג וקורין לעצמן ביום י"ד קרי ביה לא תתגודדו דהוי כב"ד אחד בעיר אחת דפלג מורו כב"ש ופלג מורו כב"ה. ואומר רבינו דלאו קושיא היא כלל שהרי עיקר התקנה כך היה בימי מרדכי ואסתר כיון שראו צורך בדבר ואלו ואלו מודין שקורין לבני העיירות ביום י"ד ולבני הכפרים יש להקדים ולהכי לא שייך כאן לא תתגודדו דלהוי כשתי תורות. והיינו דקאמר התם ר' יוחנן לריש לקיש עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה וכו' דלא חשיב אגודות כיון ששניהם מודים שבעיר זו עושים כך ובעיר זו עושים כך ואם היה בן מקום זה משתקע בזה היה עושה כמותם והא דסבר ריש לקיש למימר התם דדוקא במנהג לא חשיב אגודות אבל באיסורא חשיב אגודות והן חולקין אלו מאלו ופריך ליה ר' יוחנן והא תניא ב"ש מתירין את הצרו' לאחין וב"ה אוסרין. מכ"ש פריך דהא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינין בעיר אחת דמו ואיכא פלוגתא ואפ"ה לא חשיבא אגודות כ"ש הכא במגלה ליכא אגודות כיון דליכא פלוגתא כדפרישית:

כיצד חל להיות בשבת. כולהו בזמן שקובעין על פי הראיה איתנהו ולפי ראות הלבנה הן קובעין אבל אנן דידעינן בקיבועא דירחא אי אפשר לפורים בשבת או בשני או בד' משום דבכל הני הוי בד"ו פסח וא"א להיות כדאיתא בראש השנה משום יום הכפורים. ובירושלמי גרסי' א"ר יוסי לית כאן חל בשני חל בשבת וברביעי דאם חל י"ד בשני צומא רבא באחד בשבת ואם חל בשב' צומא רבא בערובתא חל להיות בשבת כפרים ועיירות מקדימין ליום הכניסה. וק"ל אמאי לא אמרינן נמי הכי כי חל מוקפין בשבת דנדחו ליום הכניסה ואנן אמרינן קורין בערבי שבת דהא כי חל י"ד בערב שבת מוקפין בשבת וקאמר דמוקפין ועיירות קורין בו ביום ולא מדחו מוקפין ליום הכניסה. הא לא קשיא כיון דמשכחי זמן המפורש בהדיא נדחה אההוא זמן דקדים מה שאין כן כי חל ארביסר בשבת דליכא מקמיה זמן קבוע ומפורש הילכך נדחו ליום הכניסה.

גמרא היכא רמיזה הקדמה זו שעושין בני הכפרים:

בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם חכמים. לרבות י"א וי"ב אבל לי"ג אמרי' בגמרא דלא צריך קרא דיום י"ג זמן קהלה לכל היא. ופירש רש"י זמן מלחמה לכך לא צריך קראי.

וקשיא ליה לרבינו יעקב דהל"ל זמן מלחמה לכל היא. ונ"ל דהכי פירושו זמן קהל' לכל היא שהרי מתאספי' יחד לתענית אסתר דהוה ביום י"ג ומתאספים שם בני עיירות וכפרים והילכך לא צריך קרא וכן נמצא בשאלתות דרב אחאי וביום י"ג עשו תענית בימי מרדכי ואסתר לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכין רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק דדרשי' במס' תענית מדכתיב ומשה אהרן וחור מכאן לתענית שצריך ג'.

ומכאן נרא' לרבינו יעקב שיש סעד לתעני' אסתר שאנו עושין בי"ג לחודש כמו שעשו היהודים כשעמדו להקהל ולעמוד על נפשם בי"ג לחודש אדר ובכל התלמוד לא מצינו לו סעד. ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי כשחל פורים ביום א' ולא עבדינן ליה ערב שבת דבר זה נמצא בתשובת הגאונים לפי שרגילין בתעניות לומר סליחות ותחנונים ודבר זה אי אפשר לעשות בערב שבת שלא יוכל לטרוח בצורכי שבת ובמסכת סופרים נמצא שרבותינו שבמערב מתענין באדר שלש תעניות דאסתר ואעפ"י שאותן היו בניסן לא רצו להתענות בניסן לפי שבו נגאלו אבותינו ממצרי':

הואיל ועיניהם של עניים נשואו' למקרא מגלה. כדי לחלק להם מעות פורים:

אין קורין אותה אלא בזמנה. בי"ד ובט"ו. וקשיא לן על הדין פירושא. הא דאמרינן לקמן בגמרא הואיל ואמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה גובין בו ביום ומחלקין בו ביום מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה.

וראיתי להרב רבינו אפרים שפי' לפרק קושיא זו בזמן הזה שישראל מיוסרין בדקדוקי עניות אי יהבו להו מתנות בי"א ובי"ב ובי"ג אזלי ואכלי להו בההוא יומא ושמחת פורים אינה נוהגת אלא בזמנה ובטלה לה שמח'. וא"ת ליקרו בי"ב ולא ליתיב להו מידי עד י"ד וט"ו כיון דחזו עניים דקרו מגלה ולא יהבי להו מידי מייאשי ואזלי להו לדוכתא אחריתי וקא בטלה מהם מצות מעות פורים מהני דקרו בי"א ובי"ב. ורש"י פי' בזמן הזה שאין השנים כתקונן ואין שלוחי ב"ד יכולין לצאת כדרכן וישראל אינן שרוים על אדמתם אלא הן מפוזרי' בכל פאה ואין השלוחין מגיעין לרוב המקומות והן נוהגין לומר מפוריא לפסחא ל' יום. ואי קרינן בי"א בי"ב ובי"ג אתי למימנה מנייהו תלתין יומין עד פסחא ומקדמי ליה לפסחא ואתו למיכל חמץ בימים האחרונים של פסח.

גירסא אחרינא הואיל ומסתכנין בה כלומר בזמן הזה שגוזרים שמדין על ישראל שאין השנים כתקונן אין קורין אותה אלא בזמנה דאי קרו הני בי"א והני בי"ב או בי"ג אושא מילתא ושמעו אומות העולם וגזרי שמדא הילכך מקיימין דתותינו בצנעא אבל בזמן שישראל שרוים על אדמתם לא איכפת להו מידי. והכי תניא בתוספת' הואיל ומסתכנין בה לא יסתכנו בה אלא בזמנה. וגרסי' בירושלמי תני במקום שהן מסכנין קורין אותה בארבעה עשר ר' יוסי בעי אם במקום שהן מסכנין לא יקראו כל עיקר.

דף ב:

כרכין המוקפים חומה מימות יהושע בן נון וכו' מנ"ל. דבקרא לא אזלינן אלא דשאינו מוקפין קורין בי"ד אבל במוקפין לא חזינן מידי דכתיב על כן היהודים וכו'.

אמרי' בגמרא חזקי' קריה בטבריא בארביסר ובחמיסר מספיקא כלומר מספקת ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע או לא. וקשיא לן א"כ האידנא דמספקא לן טובא אמאי לא קרינן בי"ד ובט"ו דהא מספקא לן. והגאונים מתרצים כי חזקיה לא הוה מספקא ליה אם היתה נבנית בימות יהושע בן נון אלא (לאו) דפשיטא ליה דבימות יהושע היתה נבנית אלא ספיקא דאית ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע או לאו. אבל אנן דמספקא כולה מילתא אם היתה נבנית מימות יהושע או לאו לא קרינן בתרוויהו. ומ"מ אכתי מבעי' לן בהי מנייהו קרינן כיון דספק' נינהו. אך יש לתרץ דהיינו טעמא דלא קרינן בט"ו משום דאין שם עשרה בטלנין וכל כרך שאין בו עשרה בטלנין נידון ככפר ואפי' הוי מוקף מימו' יהושע וכ"ש בהני דידן דספיקי נינהו. ובטבריא היו עשרה בטלנין:

וכל הסמוך לו. אמרינן בגמ' סמוך אעפ"י שאינו נראה נראה אעפ"י שאינו סמוך. נראה כגון דיתבא בריש טורא והעומד חוץ לעיר נראה שהוא מן העיר. סמוך דיושבת העיר בנחל נידון ככרך וקורין בט"ו. עד כמה קרינן ליה סמוך.

דף ג:

שישב ולבסוף הוקף שנתיישב תחלה בבתים ולבסוף הוקף חומה. בית מושב עיר חומה מושב של עיר חומה בית שנתיישב בתוך עיר חומה ולא שהי' בית מושב ואח"כ עיר חומה אינו נידון כבתי ערי חומה. וצ"ע מאין ידעו בימי יהושע העיירו' המוקפים שמצאו שם אם הוקפו ולבסוף ישבו או ישבו ולבסוף הוקפו. י"ל על פי הדיבור ידעו אי נמי מהני לאותן עיירות שבנו ישראל בימי יהושע לדקדק להם בין ישבו ולבסוף הוקפו בין הוקפו ולבסוף ישבו דלאו דוקא מימות יהושע אותן שנמצאו בנויות דומיא דששים עיר כל חבל ארגוב דהוא הדין אותן עיירות שנבנו בימות יהושע נקראין בתי ערי חומה:

כרך שאין בו עשרה בטלנין נידון ככפר פי' כרך מוקף חומה מימות יהושע אף על פי שהוא מוקף בעי עשרה בטלנין מפני שכל כרך שאין בו עשרה בטלנין אין ת"ח רשאי לעמוד בתוכו משום שכשהקב"ה בא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש וגו' כך פירש רש"י.

ופי' רב אחא משבחא ז"ל בטלנין ממלאכתן וכולן נחלקים לצורך העיר. ג' מהן דינין ושמש ב"ד וגבאי צדקה שנים ואחד המחלק עמהם וסופר וחזן ומלמד תינוקת שהן יושבין כל היום בבהכנ"ס וכשהוא שעת התפלה מזומנים להתפלל. ובירושלמי בטלין שאין עושין כלום אלא עומדין בבית הכנסת להתפלל מהר בשעה הראויה:

ואע"ג דאתו מעלמא. דקבועין בעינן:

ישראל במעמדן. עומדין היו על תמידי צבור בשעת הקרבתן במס' תענית:

אשר לו חומה. אשר לא כתיב בא' ומסורת לו בו' ללמד אעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן הרי הוא כבתי ערי חומה אלמא אעפ"י שחרב נידון כבתי ערי חומה:

תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף. לאו דוקא נקט הכא מת מצוה דה"ה אפי' לא הוי מת מצוה דמבטלין תורה להוצאת המת קאמרינן דהיינו לכל מתים שבעולם ואיידי דנקט מת מצוה [במגיל'] דכול' מלת' בעי' ופשט' משום הך בעיא נקט לה:

עבודה ומת מצוה. מת מצוה מת שאין קוברין:

מולאחותו. דתניא בספרי ולאחותו מה ת"ל דכתיב גבי נזיר לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם וקא פריש הכי לאביו מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר על כל נפשות מת לא יבוא אלא לאביו הוא דלא יטמא אבל למת מצוה מטמא ולאמו מה תלמוד הרי שהיה כהן הדיוט ונזיר אף על פי שאינו מטמא לאביו ולאמו מטמא הוא למ"מ ולאחיו מה תלמוד הרי שהיה כהן גדול ונזיר מטמא הוא למת מצוה ואינו מטמא לקרובים ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו כדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ולהכי תני להו גבי הדדי יכול יטמא ולא יקריב את פסחו שאין פסח דוחה את הטומאה הא אמרת לאחותו לא יטמא אבל למ"מ מטמ' ולא יקרי' את פסחו אלמא מת מצוה חמור מכולהו:

גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. כדגרסינן בבבא מציעא כתוב א' אומר לא תוכל להתעלם וכתוב א' אומר והתעלמת מהם פעמי' שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם זקן ואינה לפי כבודו והתעלמת אלמא מפני כבודו מתעלם כפירש"י.

ואית דמקשו עליה מהא דאמרינן פרק מי שמתו על מי שיש לו כלאים בבגדו דמלאו דלא תסור קאמר שהוא מדרבנן אבל לאו שבתורה לא אמרינן גביה גדול כבוד הבריות ולאו קושיא היא דהא משום כבוד הבריות משמע נמי התם דדחי לא תעשה שבתורה היכא דהוה שב ואל תעשה כדמשני גבי שחיטת פסח וכי לא שני התם נמי גבי זקן ואינה לפי כבודו שב ואל תעשה שאני משום דאית ליה פירוקא אחרינא אסורא מממונא לא גמרי' הילכך לאו שהוא שב ואל תעשה כבוד הבריות דחי ליה אעפ"י שהוא מן התורה. וכי אוקמא ללאו דלא תסור מלאו שהוא בקום עשה קאמר דלא מידחי אלא א"כ הוא מדרבנן אבל לאו של שב ואל תעשה אפילו הוא מדאוריתא דחי ליה כבוד הבריות הילכך מקרא מגילה נמי שב ואל תעשה הוא ולאו דאבדה נמי וכבוד הבריות דחי להו.

דף ד.

נשים חייבות במקרא מגילה. מכאן משמע שנשים מוציאות אחרים אם קוראות מגילה דמקרא משמע שקוראות אותה לאחרים. ואמרי' בריש ערכין הכל כשרין לקרות את המגילה הכל לאתויי נשים משמע שהנשים מוציאות את האנשים יד"ח. וכן פירש"י וה"ג פסקו שהנשים אינן חייבות [אלא] בשמיעה אבל קריאתן לא הוציא את הרבים ידי חובתן שחייבין בקריאה עד שישמעו מפי אנשים המחויבין כמותן ואין שמיעתן מנשים חשובות כאלו הן עצמן קורין ומביא בה"ג ראיה מן התוספת' דקתני הכל חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא שאיו מינו. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. נשים ועבדים וקטנים פטורים ממקרא מגילה עד כאן לשון התוספת' ובה"ג:

הוסיף אח"כ אלא שחייבין במשמע. וי"ל שמעת' קמייתא דערכין לפי דברי בה"ג והתוס' דהאי דקאמר הכל כשרים לאו שיוציאו אנשי' בקריאת' אלא נשים בלבד דסד"א שלא יוציאו גם נשים שלא תהא קריאתן חשובה אפי' להוציא נשים כיון שאין קריאתן חשובה להוציא אנשים וצריכות שמיעה מן המחויבין קמ"ל דמוציאות נשים אעפ"י שאין מוציאות אנשים ולא כפירוש רש"י שפירש בערכין:

שאף הן היו כאותד הגם. פירש רש"י בערבי פסחים בשם רבינו יצחק הלוי לפי שעיקר הנס נעשה על ידם על ידי אסתר והכי נמי אמרינן בחנוכה שנשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס שנעשית ע"י יהודית. והכי נמי אמר שנשים חייבות בד' כוסות של פסח שאף הן היו באותן הנס דאמרינן בעלמא בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. מיהו לישנא לא אתי שפיר דלא הוה ליה למימר שאף דמשמע שהם טפלות והיה ליה למימר שהיו. ועוד דבירושלמי לא משמע הכי דאמרי' התם ר' יונה אבוה דר' מונא היה מתכוין לקרותה בפני הנשים שבביתו שהכל היו בספק פי' ספק להשמיד להרוג ולאבד. ולפי פירוש רש"י היה לו לומר לפי שהם עיקר הנס. על כן נראה פירוש הירושלמי עיקר וכן בנר חנוכה וד' כוסות חייבות לפי שאף הן הוו משועבדות במצרים והיו בסכנה כשצרו עליהם מלכי יון. וא"ת אפי' קטני' לתחייבו דהא כתיב טף ונשים ביום א' ואע"ג דבירושלמי תני בר קפרא צריך לקרות לפני נשים ולפני קטנים שאף הם היו בספק מ"מ לר' יהושע לא אמר אלא נשים דמשמע דפליג אהאי ירושלמי. י"ל דנשים כיון דאיתניהו במצות כגון במצות לא תעשה ובמצות עשה שלא הזמן גרמא הטילו עליהן מצו' מגל' אעפ"י שהיא מצות עשה שהזמן גרמא [אבל קטן דליתא במצות] הכא נמי לא מחייבינן ליה אעפ"י שהיה באותו הנס.

כתב בעל העיטור כי היכי דנשים מזמנות ואין מצטרפות לברכת זימון ה"נ אין מצטרפות לעשרה לכתחלה:

ולשנותה ביום. זכר לנס שהיו צועקים בימי צרתם ביום ובלילה:

אלהי אקרא יומם וגו'. במזמור אילת השחר הוא שנאמר על אסתר כדאמרינן במס' יומא למה נמשלה אסתר לאילת:

אקרא יומם. מקרא מגילה ואעפ"י שכבר לילה לא דומיה לי.

אומר ר"ת דאעפ"י שבירך בלילה זמן חוזר ומברך אותו ביום שהרי עיקר קריא' המגילה הוי יותר ביום מבלילה דהכי משמע לישנא דקרא ולילה לא דומיה לי כלומר אף על פי שעתיד לקרותה ביום יקראנה בלילה עיקר פרסומי ניסא ביממא הוא. ותנן לקמן כל היום כשר לקרות את המגילה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים וקתני נמי אין קורין את המגיל' ולא מוהלין ולא טובלין אלא ביום ומפרש בגמ' מנ"ל דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים בימים אין בלילה לא לימא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי וכו' ומשני כי קתני איום מיהו מדקתני מקרא מגילה בהדיהו ש"מ דעיקר קריאתה ביממא. ועוד אמרי' לקמן מאי מברך מנ"ח ולא קאמרינן דבלילה מברך מנ"ח וביום מקרא מגיל' ושעשה נסים ולא שהחינו כדאמרי' גבי נר חנוכה יומא קמא מברך וכו' אלמא משמע דלעולם מברך מנ"ח ביום ובלילה ע"כ. וכן נראה. ולא כמו שכתב הרב רבינו משה ע"ה פ"א בהלכות מגיל' ביום אינו חוזר ומברך שהחיינו:

פורים. לבני כרכים:

שחל להיות בשבת שואלין ודורשין וכו'. אבל יום י"ד האידנ' לעולם אינו חל בשבת.

כתב רב אחא דכי חל פורים בשבת דהוי התענית בע"ש דתענית נדחה לחמישי לפי שאין רשאי לכנס בשבת כשהוא מעונה מפני טורח השב' ואעפ"י דאמרי' בתענית בשלהי פרק סדר תעניות כיצד הלכה מתענה ומשלים וקאי אערב שבת דקא תני במתניתין הא לא קשיא דמ"מ לכתחלה אסור אלא אם התחיל. א"נ התם תענית של צורך הוא כגון תענית גשמים או תענית חלום שהוא תענית הצריך אבל באידך תענית אין מתענה:

ויעבירו ד' אמות ברשות הרבים. והאי דנקט יעבירו ולא נקט יוציאנו ה"ק אפילו העברה לחודה משכחת בה לא מבעיא הוצאה דשכיחא בה שבבית יקראנה אלא אפי' העברה לחודה איכא וכגון שהמגילה עומדת ברשות הרבים אע"ג דלאו אורחא הכי איכא למיגזר.

ויש שמקשים במילה נמי אמאי לא גזרינן שמא יעביר הקטן ד' אמות לפי שאין הכל בקיאין בה ואמאי דחי שבת דדרשינן ביום השמיני ואפילו בשבת. וי"ל דשני שופר ולולב ומגילה משום הכי גזרינן בהו דהכל חייבין בהן ואין הכל בקיאים בהן וכולם טרודים ללמוד ולצאת ידי חובתן אבל מילה אין הכל טרודין בה אלא אבי הבן בלבד ואם יעבירנו ימחו בידו הכל שאינן טרודין. והזאה דפסח דגזרינן בה שמא יעבירנו אע"ג דלא טריד בה אלא הטמא מ"מ הכל טרודין בפסח ואם יעבירנו הטמא לצלוחית החטאת כדי להזאת לא ימחו בידו. והזאה דתרומה כיון דלית לה זמן קבוע ואינה שעה עוברת לא דחיא שבת.

גרסי' במס' סוכה מפני מה אין לולב דוחה שבת בי"ט הראשון ולא מצותו מן התורה אפילו בגבולין. ואוקימנא משום דלא ידעינן בקיבועא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה.

כתב הר"ז ז"ל אלו הן דברי הרב והן בשגגה שלא נאמר והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה אלא לענין גזרה דרבה דכי היכי דגזרינן גבי שאר ימים דלולב דליתנהו מה"ת בגבולין משום גזרה דרבה הם הכי נמי גזרינן בשופר ומגילה שאף מצות שופר מעורבת היא מדרבנן ומדאורייתא אי למאן דאמר שלש תרועות בר"ה שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים ומשום תרועה דאוריתא דאית בה אמרו דתידחי שבת במקום שיש בו ב"ד. ומשום תרועה דרבנן דאית בה גזרו שלא תדחי שבת בשאר מקומות. וכן מגילה שהיא מדבריהם אבל לענין ספיקא דקיבועא דירחא אין בזה טעם לשופר ולמגל' שאפי' במקום שלא הי' להם שום ספק בקיבועא דירחא לא דחו את השבת כדתנן גבי שופר במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה ומגילה מעולם לא דחתה שבת בשום מקום דבכל מקום דרבנן היא וספיקא דקיבועא דירחא לא הוזכר בגמ' אלא לענין לולב בלבד לגבי י"ט ראשון דאיתי' מן התורה בגבולין והי' מן הדין לדחות את השבת אלא שאין אנו יודעים בקיבועא דירחא ע"כ.

וי"ל דברי הרב ז"ל דמה שאמר גבי שופר משום דלא ידעי' בקיבועא דירחא שאפי' כשהיה בית המקדש קיים לא היו יודעים בקיבועו של חודש לפי שהוא חג שהחודש מתכסה בו ואפי' בזמן שהעדים באין בשחרית במקדש היו יודעים. בגבולין לא היו יודעים בודאי בקיבועו של חודש ולפיכך לא היו תוקעים אלא במקדש לבד דמספיקא לא דחינן שבתא מיהו במקדש שהם זריזים א"נ לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי שהתקין כל מקום שיש בו ב"ד ובפני ב"ד והם מתירין בהם לא גזרו משום גזרה דרבה.

ומה שאמר הרב ז"ל והיינו טעמי' דמגילה ידוע הוא שכלפי שאמר והלא מצותו מן התורה אפי' בגבולין ואמר משו' דלא ידעינן בקיבועא דירחא ולא דחי שבתא אלא ודאי דדברי תורה לפי' אמר והיינו טעמא דמגיל' כלומר שאינה דבר תורה.

דף ה.

שלא בזמנה. כגון שחל י"ד בשבת לבני עיירות כי בימי חכמי התלמוד לא היו נזהרין מבד"ו פסח ומאד"ו ר"ה עד דורות האחרונים. או שחל יום ט"ו לבני כרכים אבל בי"א וי"ב וי"ג ליכא למקרי כלל דהא בטלי להו. א"נ שלא בזמנה מי שנאנס ולא קראה בי"ד או בני כרכים היוצאים לדרך. ותניא בתוס' יוצאין בשיירה ומפרשין בספינה קורין בי"ד והאי דק"ת קורין בי"ד ה"ה בני עיירות שלא קראוה בי"ד קורין בט"ו. וכתב בה"ג יוצאין בשיירה ומפרשים בספינה קורין מי"א עד ט"ו. ורש"י ז"ל פי' שלא בזמנה שהקדים ליום הכניסה ואיכא למימר אע"ג דבימי רב ליתא לתקנתא ואין קורין אותה אלא בזמנה פלוגתא דבזמנה קורין אותה ביחיד אתא לאשמעינן. ואע"ג דחש להא דרב אסי וכו'.

כתב הר"ז לדידן לא מכרעא דר' יוחנן כרב דעד כאן לא קאמר רב. אסי אלא שמצותה לכתחלה לקרותה בעשרה משום פרסומי ניסא אבל אם קראה ביחיד דברי הכל יצא בין בזמנה בין שלא בזמנה שלא אמרו הדבר אלא להדור מצוה ולפרסומי ניסא דהכין אמרי' קורין אותה בעשרה ולא אמרינן אין קורין אותה אלא בעשרה שמעת מינה דמצו לכתחלה למעבד הכי ולהדורי אבי עשרה ואי עביר וקראה ביחיד יצא אי נמי היכא דלא אשכח בי עשרה קרי ליה ביחיד אפי' לכתחלה תדע דהא לא תנינן לה במתניתין דתנן אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו' מכדי במסכת מגילה קיימינן אמאי לא חשיב מקרא מגילה ואמאי לא מותבינן מנה לרב אסי וכתב רבי' ש"צ מפני שזהו טעמו של רב אסי דאמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה דקא סבר דבכלל תורה ונביא הוא. ואין קורין בהן בפחות מעשרה ואין זה צריך לפנים ועיקרן של דברים כדברי הרב אלפסי שאלמנא לא היה רב אסי מחמיר אלא למצוה להדורי אבי עשרה על מה חש לה לדרב אסי כיון דלא סבירא לי' כותיה אלא ודאי לדברי רב אסי דיעבד נמי לא יצא ומשום הכי חש לה רב להחמיר ואלמלא כן הוו אמרינן בגמרא מצותה בעשרה א"נ הוו מפרשי בהדיא לא מצא י' קורין אותה ביחיד הילכך אדחיא לה להא דרב אסי לגמרי מסוגיין דלקמן כדברי רבינו וכן כ' ר"ח. ובעל העיטור כתב מסתברא כל היכא דאשכחן חש לכתחלה קאמר ואי לא אפשר שרי ומדרב דהוא בר פלוגתייהו חייש ש"מ איתא לדרב אסי היכא דאפשר כן הא לא אפשר קורין אותה ביחיד וכן הילכתא והא דאמרינן לא אמרן אלא בצבור בבית הכנסת קאמר שהוא מקום צבור ובעיא פירסומי ניסא ולמעוטי ביחיד שבעשרה שלא בבית הכנסת דיצא דהא לא קאמר לא אמרן אלא בעשרה וה"ק לא אמרן אלא להוציא צבור אבל להוציא יחיד יצא וקורא בה בי' קאמר. ועוד רב אסי למצוה קאמר דאטו יחיד דלא משכח עשרה מי לא קרי. והא דאמרינן מביאין לו שופר ותוקע מגילה וקורא בה בעשרה קאמר ע"כ.

מתניתין איזוהי עיר גדולה וכו':

גמרא י' בטלנין של בית הכנסת. שבטלין ממלאכתן שיהו מזומנין לכל שעה דתפלה כדאמרינן לא מצא שם י' מיד כועס:

באלו מקדימין וכו' אבל סעודת פורים וסעודת ר"ח וספק מילה:

וכו' סעודת ר"ח גרסינן בירושלמי ובתוס' לא גרסינן אלא סעודת פורים וספק מילה דהא אמרינן גבי ר"ח אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל:

מאחרין. מאחר את הסעודה למחר ופירוש סעודת פורים כגון שחל ט"ו בשבת דמקדימין הקריאה ע"ש אעפ"כ סעודת פורים מאחרין עד לאחר השבת והכי איתא בירושלמי סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין. ר' זעירא בעא קומי ר' אבהו ויעשו אותן בשבת א"ל לעשות אותן ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בשמים:

וחגיגה. שלמי חגיגה אי מיקלעו י"ט בשבת מאחרין להו עד למחר:

והקהל. כדאי' במסכת סוטה:

ספק מילה. כגון שנולד בין השמשות של יום שני בשבת ומספקא לן שמא יום הוא עדיין ויהיה נימול בא' בשבת אפ"ה אסור למולו בא' דשמא לילה הוא והויא מילה שלא בזמנה ולא קעביד מצוה יאחר אותה עד שני בשבת א"א דלא קא עביד מצוה אע"ג דאפשר שהיא שלא בזמנה:

הקהל. מצות הקהל בכל שנה ראשונה של שמטה במוצאי י"ט הראשון שהוא יום ראשון של חולו של מועד כדאמרינן במסכת סוטה שהיה המלך קורא ספר משנה תורה וכל העם חייבים לבא ולהביא טפם כדכתיב האנשים והנשים והטף ובשבתא אי אפשר ומאחרין אותו עד למחרת. ובתלמוד ירושלמי נמצא דהא דלא עבדינן לי' בשב' משום בימה כדתנן בימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה ואי אפשר לבנותה בשבת ופרכינן התם וליעבדה מאתמול כלומר ביום חמישי בשבת שהוא ערב י"ט ומשני דחיקא ליה עזרה שדוחקת וממעטת אויר בעזרה וכל האויר היו צריכין לנס הנזכר בעשרה ניסים שבמקדש אלא מאחרין עד למחר ולא מקדימין.

דף ו:

מתניתין קראו את המגלה וכו'. תנא דמתני' בי"ד קא מיירי אבל בשאר דברים שיש בין אדר ראשון לאדר שני כגון סדר פרשיות לא קא מיירי ולא תידוק ממתניתין הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין דמתניתין בי"ד לחודיה קיימא. ובענין סדר פרשיות אסיקי' בגמרא דאם קראן בא' צריך לחזור ולקרותן בשני.

דף ז.

גמרא שתי מתנות לאדם אחד. למי שהוא עשיר. ולאביונים שאינן רגילין כ"כ לאכול די להם במתנה אחת והיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול.

דף ז:

מחליפין סעודתייהו. שלא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלח לחבירו ולהשאיר לעצמו והיו שולחין כל סעודתן זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים משלוח מתנות.

כתב הר"ר אפרים תוספת על הלכות הרי"ף ז"ל הא דתנן התם כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד וכו' כדכתיב בתוספת הלכות וזו הנוסחא תנן התם כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד לפניו אסור לאחריו מותר. ר' יוסי אומר לפניו ולאחריו אסור. דלא להתענאה לפניו ולאחריו מותר. ר' יוסי אומר לפניו אסור לאחריו מותר. והאידנא בטלה מגלת תעני' לבד מחנוכה ופורי' ותרויהו דלא למספד כתיב בהו במגלת תענית הילכך לפניה' ולאחריה' [נמי] אסור [בתענית ו] בהספד כר' יוסי. ואע"ג דאמר ר' חייא בר אבא [א"ר יוחנן] הלכה כר' יוסי בדלא להתענאה מכלל דבלא למספד כת"ק ס"ל דאמר לפניו אסור לאחריו מותר אפ"ה כר' יוסי עבדינן דהא רב אשי קאמר (הכי) כל שלאחריו אסור **(עיין הגי' באלפסי)** בהספד בתענית מותר והא כר' יוסי אתא דאי ת"ק לית ליה לאחריו אסור כלל הלכך חנוכה בין לפני' בין לאחרי' אסור בהספד ולגבי פורי' בני ארביסר אסורין [נמי] בחמיסר בהספד ובתענית ובתליסר אסור בהספד לחודה ובני חמיסר אסירין בתרויהו בהספד ובתענית [ובי"ו אסור בהספד] ע"כ דברי ה"ר אפרים.

ומה שכתב בכלל דבריו דמימרא דרב אשי כל שאחריו בהספד. אסור בתענית מותר אין הגירסא נכונה כך אלא בתענית אסור בהספד מותר לפי שהתענית יותר חמורה מן ההספד כדתנן אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון אלמא תענית חמורה. ומה שהביא ראיה מדברי רב אשי לדחוייה לר' יוחנן ליתא דרב אשי לא הילכתא קאמר אלא פירושי הוא דמפרש למתניתין דמגלת תענית דאתיא כר' יוסי דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור ולתירוצה למתניתין הוא דאתא. ואף התם נמי אסיקא בתירוצה אחרינא השתא דאתית להכי עשרים ותשעה נמי אי מיקלע ליה מלתא ובטליניה לעשרים ותמניא עשרים ותשעה גופיה י"ט הוא ואסיר הילכך לא אלימא דרב אשי לדחויה לדר' יוחנן דקא פסק הילכתא בהדיא כר' יוסי בדלא להתענאה מכלל דבדלא למספד כת"ק ס"ל הילכך כולן אסורין לפניהם ומותרין לאחריהן והאידנא בטלה מגלת תענית לבר מחנוכה ופורים והן עצמן אסורים בין בהספד בין בתענית וה"ה לבני חמיסר בארביסר ובני ארביסר בחמיסר כרבא דאמר לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה ולאחריהן מותרין בין בהספד בין בתענית כר' יוחנן ולפניהם אסורים בתענית ומותרין בהספד כרב אשי דאמר כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וה"ה שלפניו ואע"ג דלא ק"ל כותיה בשלאחריו בשלפניו מיהת נקטינן כותיה. ואם תשאל מאחר שאסור בתענית לפניהם על מה נהגו העם להתענות בי"ג יש להשיב אתיא כההוא דאמר רב אשי גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא ודברי קבלה כדברי תורה ואין צריכין חיזוק. הכא נמי בני ארביסר דברי קבלה נינהו ומותרין לפניהם שהוא יום י"ג ולא נאסר יום י"ג בתענית אלא לבני כרכין שאין אסורין בארביסר מן הכתוב במגלת אסתר אלא מן הכתוב במגלת תענית כדרבא דאמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה והוו להו דברי סופרים שצריכין חיזוק ולפיכך בני חמיסר אסורים בשלושה עשר ובני ארביסר מותרים ואלו ואלו מותרים באחד עשר ובשנים עשר כדתנן אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית ויש שסוברים לומר דהאידנא בטלה מגלה בר מחניכה ופורים שלא בטלו הם עצמם אבל לפניה' ולאחריהם הכל בטלו אפי חנוכה ופורי' וא"א להעמידה דהא רב הוא דאמר בטלה ור' יוסי נמי אית ליה בטלה מגילת תענית כדגרסינן בפ' ד' ראשי שנים הם. ורב גופיה קא פסיק במסכת תענית הלכה כר' יוסי לפניו ולאחריו הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון ראשון. ופורים מותר בעשיית מלאכה והיכא דנהגו בו איסור אסור ומשמתינן ליה כעובדא דרב דלטייה לההוא דזרע כיתנא ואם נטיעה של שמחה היא מותרת בכל מקום זה כתב הר"ז. ורבינו ש"צ כתב הבו דלא להוסיף עלה דק"ל כרשב"ג דאמר מה ת"ל בהון בהון שני פעמים לומר הם אסורי' לפניה' ולאחריהם מותרין ואמר שמואל הלכה כרשב"ג ואע"ג דפליגי עליה רב ור' יוחנן כיון דהשת' לבטולה למגילת תענית מימנו רבנן בדין עלינו לומר שאעפ"י שלא בטלו חנוכה ופורים לפניהם ולאחריהם בטלו והלכה כדברי המיקל דלקולא אזלינן בכל הכתוב במגילת תענית. ומה שנהגו להתענות בי"ג מותר הוא על פי מה שאמרנו ואפילו למאן דאמר לפניהם אסור בזה מותר משום די"ג יום ניקנור הוא ולא נאסר בב"ד של ראשונים משום פורים אלא משום יום ניקנור כיון שעמדו ב"ד של אחריה' ובטלו מגלת תעני' ובטל יום ניקנור אין אנו אוסרים אותו בשביל יום שלפני פורים וזה מפורש בהדיא במסכת תענית יום טריינוס בטולי בטלוה ואקשינן ותיפוק לי' דהוה לי' יום שלפני ניקנור כו' ניקום ונגזור עליה אבל בימי רבותינו לא היו מתענים בי"ג כדאמרינן בפ"ב דתענית שהוא יום ניקנור עוד ראיתי במסכת סופרים פרק י"ז לפוריד ג' ימי הצום. אין מתענין רצופין אלא פרודי שני וחמישי ושני. ורבותינו שבארץ ישראל נהג להתענו' [אחר] הפורי' מפני ניקנו' וחביריו ועת שמאחרין בפורעניות ואין מקדימין. ובירושלמי הקשו על י"ג למה אסרוהו משום יום ניקנור שהרי הוא עצמו היה דינו שיהא אסור משום י"ד וכן על י"ו שהוא יום שור ירושלים הקשו שהרי הוא עצמו אסור מפני ט"ו:

מחייב אינש לבסומי בפוריא. כתב הר' אפרים מההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לר' זירא אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למעבד הכי:

סעודת פורים שאכלה בלילה. ליל י"ד:

מלאכה לא קבילו עלייהו. ובמקום שנהגו בו איסור אסור ונטיעה של שמחה מותרת בכל מקום:

שמחה. מלמד שאסור בהספד ומספקא לן אי אסור באבלות או לא מי אמרינן דהוה ליה כרגל ואין אבל נוהג אבלות ברגל הכא נמי לא שנא או לא מיום הראשון לא קא מיבעיא דכיון דיום ראשון דאבלו' דאורית' היא ודאי דחי עשה דפורים שהוא מדרבנן אלא מיום ראשון ואילך קא מיבעיא לן שהן מדרבנן. מי דחי עשה דרבנן דרבים מי אמרינן כי היכי דאמרינן במועד קטן לא אתי עשה דיחיד דאוריתא ודחי עשה דרבים [ה"נ] בדרבנן או לא דכיון שהוא מדרבנן קיל לדחות וצ"ע.

דף יד.

ארבעים ושמנה נביאים. אלו הן. משה. ואהרן אסיר. ואלקנה. ואביאסף. בני קרח נתנבאו במחנה. יהושע. פנחס. אלקנה. גד החוזה נתן הנביא. אסף. הימן ידותון. שמואל. דוד. ושלמה. אחיה. שמעיה. עדו. עזריה בן עדו. חנני הרואה. יהוא בן חנני. אליהו מיכיהו. עובדיהו. אלישע. יחזקאל. יונה. זכריה בן יהוידע. אמוץ. חבקוק. צפניה בן כושי. ירמיה. ישעיה. יחזקאל. דניאל. ברוך בן נריה. שריה בן מחסיה. מרדכי בלשן. הושע בן בארי. עמוס. מיכה המורשתי יואל בן פתואל. נחום. חגי. זכריה. ומלאכי. ושבע נביאות. שרה. מרים. דבורה. חולדה. חנה. אביגיל. אסתר:

חוץ ממקרא מגלה. וא"ת נר חנוכה כבר פסקו הנביאים. אבל בימי מרדכי היה חגי זכריה ומלאכי:

מעבדות לחירות. ביציאת מצרים אמרו שירה על הים:

בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה שהרי לחירות יצאו:

אכתי עבדי אחשורוש אנן. דלא נגאלו אלא מן המיתה אבל אי לא הוי האי טעמא אמרי הלילא אעפ"י שהוא נס העשוי בחוצה לארץ דכיון שגלו חזרו להתירן הראשון.

דף טז:

וא"ו דויזתא צריך לממתחיה בזקיפה. כלומר צריך להאריך בה בטעם קריאתה ולא יחטוף אותה וי"א כי היא וא"ו גדולה מחשבון אותיות גדולות שכותבין בעשרים וארבעה בחשבון אל"ף בי"ת גימ"ל:

אריח זה הכתב:

לבנה. הוא החלק שהוא רוחב כפלים מן הכתב שהאריח חצי לבנה. כך פירש"י. ואין נראה לר"ת אלא כמו שאריח הוא מן הכתב כמו כן הלבנה הוא מן הכתב שהלבנה והאריח שתיהן מרובעין אלא שזה גדול וזה קטן והכי פירושא כל השירות כולן אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח שהשיטה הארוכה קורא לבנה והקצרה אריח חוץ משורה זו שאריח על גבי אריח את שהיא תיבה קצרה קורא אריח והם זה למעלה מזה והלבנה קורא לשיטות הארוכים וכל השיטות זה למעלה מזה. ותדע דהא שירת הים מפורש במדרש שהיא אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח וסתומה משני ראשיה והטעם מפורש בהגדה לפי שסגר הקב"ה את מצרים לפניהם ולאחריהם. וראשי השיטין כתבם ר"ת בתיקון ס"ת שלו. אך שירת האזינו לבנה על גבי לבנה כדמוכח במס' סופרים שהשיטות ארוכות זו כזו דקת' התם האזינו שעשאה שירה ושירה שעשאה האזינו אל יקרא בו לפי ששירת הים השיטות אחת ארוכה ולמטה ממנה קצרה ושירת האזינו כולן ארוכות. (והטעם כי היכי דבעשרת ושירת האזינו כולן ארוכות). והטעם כי היכי דבעשרת בני המן אומרים שלא תהא תקומה למפלתן פי' שכשהחומה שוה בשני ראשיה ואין בה בליטות אין להוסיף עליה כמו אם היו שם בליטות ושני החומה שאז יוכלו להוסיף על הבנין כך בשירת האזינו שכתוב בה מפלתן של רשעים והאומות דכתיב מראש פרעות אויב. ונקם ישיב לצריו. ודם עבדיו יקום. ולא תקשי מהא דהכא דהא לא אתא למעוטי שאר שירות אלא מאריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה אבל לא אתיא למימר שיהיו כולן אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח דהא איכא שירת האזינו שהיא לבנה על גבי לבנה שכל השיטות הם ארוכות וטעמא כדפרישית:

א"ד אבהו כדי שלא תהא תקומה למפלתן. ירושלמי צריך שיהא איש בראש דפא וה' בסופא שניין ונחית בהדין קינטראי. ירושלמי רב אמר צריך לומר ארור המן ארורים בניו. ברוך מרדכי. ברוכה אסתר. א"ר פנחס צריך לומר חרבונה זכור לטוב. ר' יוחנן כד הוה מטי לההוא פסוקא אשר הגלה נבוכדנצר הוה אמר נבוכדנצר שחיק עצמות שכל נבוכדנצר דירמיה חי. ברם הכא מית הוה. סליק פירקא ברחמי שמיא.

תוכן העניינים

חידושי הרן על מגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה