אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות טוען ונטען · סימן עה

הלכות טוען ונטען

סעיף א

(א) התובע כו'. ש"ך ס"ק א' תמה למה השמיטו טור וש"ע כו'. והנה דין א' וב' אין נ"מ כ"כ לדידן דרש"י ז"ל פי' שם אטענו כו' כדי שאגלגל מה שאינו מודה לי במקצת או עבדים וקרקעות. וטעם א' לא שייך דהא יכול לטעון הטענה אחרת עם מנה זו ויהי' מודה מקצת כדין. וע"כ פרש"י למ"ד ט"ח ושעורין והל"ב מהם פטור או לראב"ד דמלוה ופקדון והודה בא' פטור משא"כ לדידן. רק קרקעות וכה"ג. וכיון דתקנו היסת בל"ז יכול להשביעו היסת. ואם שיוכל להפכו. הא גם עתה יתבענו אחר תשלומין וישביע לתובע היסת. ואי שהנתבע מסופק ויהי' משאיל"מ הוי גזל שמוציא ממון שלא כדין למ"ש הכה"ג דספק גזל התירה תורה ופטור מן הדין. ואי שהתובע מסופק על מה שרוצה לגלגל הא אם לא ישבע וישלם הוי ס' גזל דשמא אינו רוצה לישבע אמת ומשלם כיון שהוא א"י. ומה"ט נראה דלא נקטו רבותא אפי' במסופק אין כדאי לטעון ודאי כדי להשביע ויותר רבותא ממה שתובע ודאי שקר כדי להשביע. ולמ"ש אדרבא מה תועלת רק שלא ישבע וישלם והא ס' גזל כו' ואסור בלא מדבר שקר תרחק. אך בלאו כל הנ"ל הא לדידן לקמן סי' פ"ז דמחרימין על המשביע חנם א"כ אין נ"מ כלל דחמור מאיסור דמדבר שקר תרחק ולא צריך רק לדין הש"ס ולכך הרמב"ם הביאו משא"כ בש"ע. וכן דין הב' אין תועלת בכפירתו דעדיין ישביעו היסת. ואם א"י על הגלגול א"כ חייב ע"פ דין. ואי לא אמרינן מתוך בגלגול יאמר האמת שא"י. ובל"ז יצטרך לישבע היסת שא"י. ודין הג' נראה דהא קשה למה צריך למדבר שקר. הא בש"ס פרק ב' דכתובות גבי עדים אומרים פסולי עדות היו חשבינן להו תרי ותרי והיינו דעדים המעידים סתם חשבינן להו כאלו העידו בפירוש שכשרים הם ולכך הוי תרי ותרי כשאחרים מעידים פסולים היו. וכן כשבעצמם אחר שהעידו אומרים נוגעים היינו או פסולים חשוב חוזר ומגיד. וא"כ בג' שותפים שיהי' א' בע"ד וב' עדים נהי דגוף העדות אמת מ"מ מה שמעידים סתם ומעידין ממילא שהם עדים כשרים זה הוי עדות שקר גמור כיון שבאמת נוגעין ותיפוק לי' מלא תענה כדפריך התם אדין הד'. אך י"ל הא דחשבינן להו כסתם כאלו העידו שהן כשרים ומנא לן זה הא לא אמרו כלום. רק כיון דהדין הוא דאסורין להעיד סתם משום מדבר שקר תרחק שגורמין לעות הדין וממילא מה"ט שוב חשוב כמעידין שהם כשרים דאל"ה לא היו רשאין להעיד ושוב באמת עוברין אלא תענה והוצרך שפיר בברייתא לטעמא דמדבר שקר דאל"ה לא הי' כלל כמעידין שכשרים. אבל עכשיו דילפינן מדבר שקר שוב האיסור משום לא תענה כנ"ל. דנראה דגם פסול המעיד שקר כשאינו ידוע פיסולו ומועיל דעובר, בלא תענה. ואף דלענין הזמה אמר פ' מרובה דכי איגלאי מילתא דפסולין הוו לא מיחייב היינו לענין תשלומין משום דהגמר דין הי' בטעות וכלא נגמר הדין דמי שאין משלמין משא"כ לענין לא תענה. ויש להסתפק קצת וע"ש לעיל סי' ל"ז דאין נאמנים לומר אחר שהעידו נוגעין היינו. ודין הד' מבואר בש"ס דעובר אלא תענה רק תא וקאי התם ע"ש. וזה הובא בטור ובש"ע לעיל סי' כ"ח בהג"ה ע"ש:

(ב) ב"ד אומרים לו ברר כו'. בסמ"ע שנלמד מעדים במשנה האיך אתם יודעים כו'. אין זה רק סמך בעלמא דבעדים בעי מה"ת דרישה וחקירה ואף מדרבנן עכ"פ צריך שיעידו ברור שחייב. רק ע"ז יש ראי' כמו דאמרינן התם שמא טועין ולא אמרינן דמסתמא דינא גמירי. כן יש לחוש על התובע שמא טועה בדין ונשביע בחנם. אבל כשאומר אני יודע ברור שחייב וא"י אם בהלואה ופקדון או ע"י היזק ודאי דמשביעין ופשוט לטעם הנ"ל. רק כשיש חשש רמאות גם בזה אין משביעין. אמנם כשאומר אני זוכר בבירור שנתחייב לי אך איני זוכר האיך. בזה י"ל דאין משביעין אף שאין רמאות דשמא באמת טעה בדין ונתברר לו שחייב לפי דעתו ובאמת אינו כן. אף שהנתבע אומר להד"ם הוא משום שהי' מילתא דלא רמיא עליו כיון שלא נתחייב. ואף דבעדים נראה לכאורה דהאיום ובדיקה הנ"ל הוא רק לכתחלה וכשהעידו פלוני חייב לפלוני מנה והלכו למד"ה דנין ע"פ ואין חוששין שמא טעו. דלא מצינו בפוסקים שלא יועיל כה"ג. וכן שטר שכתבו סתם שחייב לו אין סברא שלא יועיל. מ"מ י"ל דוקא כנ"ל דמסתמא לא היו מעידין סתם אם לא שחקרו היטב שחייב ע"פ דין. אבל אם הם לפנינו ומעידים שזוכרים שנתברר אצלם שחייב וא"י היך י"ל ג"כ דלא מהני שמא טעו. וקצת ראי' לזה דהא פ' רמב"ם ז"ל וש"ע סי' מ"ו כשמקיימין השטר זה כ"י אבל אין זוכרין הלואה הוא כחרס אף שיודעין שבודאי כשחתמו הי' מבורר להם שחייב. וא"כ נהי דהשטר הוי מפי כתבם יועיל עדות זה וע"כ דלא חשוב עדות כה"ג. ויש לדחות. ובאמת חזינן גבי אודיתא דלא כ' ואמר לנו כתבו דחיישינן שטעו בדין וכה"ג בכמה דוכתי ומכש"כ על התובע שיש לחוש שמא טעה בדין:

אמנם לקמן ס' כ"א אמר לי אבא שיש לו מנה בידך דמשביעו. ולמ"ש הא לא בירר דבריו ושמא טעה בדין וסבור שחייב. וכן ס' כ"ב מצאתי בפנקסו של אבא שחייב אתה לו כו'. ודוחק לומר דלאו דוקא נקטו רק שאמר לו או כתוב. בבירור היך שלוה או הפקיד וכה"ג ודוחק. ובהודאה שהודה שחייב לו ודאי דאינו יכול לומר אח"כ טעיתי בדין אף שלא בירר היך חייב לו. דבש"ס פ' הנושא נקיט סתמא חייב אני לך. וכן פרק השולח נתתי שדה פלוני דחיישינן שמא זיכה ע"י אחר ולא חיישינן בהיפוך שמא טעה וסבור דהי' קנין המועיל ובאמת לא מהני ולכך אומר האחר לא נתת דלא רמי' עלי'. אך י"ל כל דלא טעין לא טענינן לי'. אך לא מצינו שיהי' נאמן כן אח"כ. וכן בש"ע לקמן במודה חייב אני לך והלה אומר ודאי שאינך חייב לי דאין אומרים שמא טעה. וצ"ל בהודאה אם לא חקר היטב ע"פ דין שחייב לא הי' מודה משא"כ בתובע לענין היסת וצ"ע אם יוכל להשביע כה"ג. ובחכם נראה מדברי הש"ע דמשביעין כה"ג שכ' רק אין לך הפסד כו'. אבל כשא"י לא חיישינן שטעה בדין אף שאין אדם רואה חוב לעצמו:

בש"ך ז"ל כששניהם אין מבררין הוי כאלו ביררו שניהם ואין נזקקין להם ע"ש. ונראה קצת ראי' לזה מש"ס ריש ב"מ זה אומר אני מצאתי' כו' דפריך והאמר רבנאי ומצאת' דאתי לידי' משמע ומשני מיהו תנא לישנא דעלמא נקיט ומדחזי לה אמר אנא אשכחת' ופי' רש"י ז"ל דה"א דהתנא סבר דראי' קונה ע"ש. והא יש לפרש בפשיטות כיון דלישנא דעלמא לומר מצאתי על ראי' קמ"ל דלא משבעינן באומר אני מצאתי' לחוד דשמא טועה דראי' קונה וצריך לברר דבריו ולומר כולה שלי דהיינו הגבהה. וכן דפריך התם ליתני כולה שלי לחוד והא י"ל דקמ"ל דלא סגי בכולה שלי להשביע דצריך לברר דבריו איך הוא שלו וצריך לומר אני מצאתי' וקמ"ל שפיר במתני' דצריך לברר דבריו. ומוכח כדברי הב"ח וש"ך ז"ל דהתם כיון ששניהם אומרים כן חזר הדין כאלו ביררו ולא היו צריכין לברר כלל והוצרך שם לשינוי' כו' ויש להקשות להפ' דצריך לברר דבריו דאמר בש"ס ב"מ ד' ו' דאמר אביי שמא ס' מלוה ישנה כו' ופריך לאו אמרת תפיס ממונא מספיקא משתבע נמי מספיקא כו'. ומאי קושיא בשלמא לענין ממון אף שאומר לא הפקדת בידי ובאמת הפקיד מ"מ אינו גזלן כשיש לו מלוה אף שמשקר בודאי. אבל שבועה שישבע לא הפקיד אף שיש לו מלוה הוא שבועת שקר בודאי ואינו ספק כלל ובמתניתין התם בטלית שיברר בשבועה שעכ"פ מצא חצי' הוא שקר ודאי אף שיש לו מלוה. וע"כ דאינו מברר רק נשבע שאין לו בידו. אך ז"א דבמשנה אין חולק שנשבע כלשון האמור שם שיש לי בה ואין לי בה פחות מחצי' ואינו צריך להזכיר איך יש לו בה אם במציאה וכה"ג. והטעם י"ל ג"כ כנ"ל כיון ששניהם אין מבררין ונשבעין סתם הוי כאלו ביררו כמ"ש ש"ך הנ"ל. ופריך שפיר משתבע נמי מספיקא כיון דלא תחמוד בלא דמי משמע להו וסובר שקונה כפי המלוה שיש לו עליו כנ"ל:

ובהג"א ריש ב"מ כ' אם השיב לא אפרש דברי אלא כך טענתי שאיני חייב לך כלום השיב ר"ת שיש עליו לפרש כו' מדאמר הכא כגון דאסהידו דבשעתא דכפירה איתא לפקדון בביתי' ואם איתא שנשבע בסתם שאינו חייב לו אמאי פסול שמא מלוה ישינה יש לו עליו אלא ודאי צריך לבאר שלא הפקיד בידו כו'. ולכאורה תמוה דהא איירי בכפירה בלא שבועה ואף שאומר לא הפקדת מ"מ אמאי פסול שמא מלוה כו'. וע"כ כמ"ש תוס' כיון שודאי גזלן בעדים לא תלינן במלוה כו'. ודוחק לומר דסבר כשערי ר' אלפס ודוקא בנשבע פסול. וצ"ל דדוקא כשאומר לא הפקדת והוחזק עכ"פ כפרן בבירור לא תלינן במלוה להכשירו כמ"ש תוס'. אבל כשאמר רק איני חייב לך א"כ אף שעדים מעידים דאיתא בביתי' לא הוחזק כלל כפרן ולא נתברר כלל בעדים שאומר שקר דשמא הי' כונתו שאינו חייב בשביל המלוה שיש לו עליו ושפיר לענין שלא יהי' כלל כפרן תלינן במלוה והוכיח שפיר כנ"ל. וע"ש בהג"א דעת רש"י וראבי' ור' יהודה וגם הוא פ' הלכה למעשה דאינו צריך לפרש אלא נשבע סתם שאינו חייב. והי' נראה דלענין למיחות לנכסיו בש"ד יכול לומר קים לי כשרוצה לישבע סתם שאינו חייב כנ"ל. ועי' לעיל סי' ט"ו בסמ"ע ס"ק י"ג. ובש"ך דכשאינו רוצה להשיב על מה ששואלו הדיין יכול לדון כאלו נתברר לו שהוא שקר ע"ש. ועי' במרדכי ריש ב"מ בשם ר"ת דמודה מדינא א"צ לברר רק כשרבו רמאין תקנו כן ע"ש ומצאתי גם ראי' הנ"ל מהא דס' מלוה ישינה ע"ש:

סעיף ד

(ג) מנה לי בידך כו' ונשבע על השאר. יש לעיין בתבעו מה שאינו אמיד אי חייב הנתבע שבועה דלענין שיהי' מתשאיל"מ מבואר ס' י"ט לקמן דדוקא טענו דבר שאמוד בו אף בהלואה וכן סי' רצ"ח בפקדון ג"כ לענין משאיל"מ. ולענין חיוב שבועה סתמו הפ'. הי' משמע דדוקא ממון אין מוציאין כיון דאיכא ריעות' שאינו אמוד אבל שבועה מיחייב הנתבע. ועי' ברא"ש פ' הכונס שכ' הטעם שאזלינן בתר אומדנא להחזיק הממון ולפטרו ע"ש. ולא מצינו לענין שבועה. ועי' ש"ך סי' צ' ס"ק י"ד שכ' דש"ס פליג אירושלמי. עוד י"ל דדוקא נגזל וטמון באש דמדינא לא שקיל בשבועה רק תקנה והיכא דלא אמיד לא תיקון ע"ש. ותמוה דלקמן סעיף י"ט וסי' רצ"ח מבואר גם בנ' ידענא ונ' לא ידענא דמה"ת חייב לשלם דילפינן לה משבועת ה' תהי' בין שניהם. ואעפ"כ באינו אמוד פטור. וממ"ש לקמן סי' צ' ס' א' דנשבע היסת אף באינו אמיד י"ל משום דאיכא ריעותא דנכנס למשכון משא"כ בשאר דוכתי. ולכאורה גם ברמב"ם וש"ע בעיקר הדין דמשאיל"מ לא הזכירו כלל והוא שיהי' אמיד בנ' ידענא כו' רק בב' דינים הנ"ל דלא איירי בעיקר דין מתוך רק לאשמעינן דחשוב הודאה ע"ש בזה התנו שיהי' אמוד. והי' נראה ממשמעות הפוס' דדוקא בהנך שיודע התובע שהנתבע אינו יודע ולא יוכל לישבע נגדו כמו בפקדון שיודע שאין הנפקד כלל יודע כמה הי' וכן במזיק ולקמן. ס' י"ט בהלואה גם כן איירי שאינו יודע כלל כמה לוה דבאמת בהנך דינים פליג הראב"ד דלא הוי מתוך ע"ש. וכן בנגזל שיודע שלא יוכל לישבע ולכך באינו אמוד יש ראי' ששקר תובעו ואינו תובעו רק בשביל שיודע שיצטרך הנתבע לשלם כמה שיטען. משא"כ כשיודע שיוכל הנתבע להכחישו וישבע באמת אין זה ריעותא כ"כ במה שאינו אמיד דלא שייך שלכך תובעו כנ"ל דמה לו לכך הוא יוכל לישבע. ולכך גם כשאומר נ' ידענא ונ' לא ידענא ג"כ חייב אף באינו אמיד דלא ידע התובע שיאמר איני יודע שמא יכחישנו ברי וישבע. או י"ל דדוקא בלא הוי לי' למידע דנהי דסבר הרמב"ם דאמרינן מתוך היינו דאף דשמא שלו אינו גרוע מ"מ גם ברי של התובע אינו גרוע כ"כ משא"כ אינו אמוד דהטענה ריעא וא"י דנתבע טוב אבל בהוי לי' למידע שגם טענת הנתבע גרוע אמרינן מתוך. ודוחק וצ"ע. ואפשר דנכלל זה במ"ש בש"ע סי' פ"ז ס' ל"ח אם נראה לדיינים שהטענה מרומה אין להשביע ע"ש. וכיון שאינו אמיד הוי טענה מרומה והיכא דגם בנ' שמודה אין הלה אמיד י"ל דחייב שבועה בודאי דהא חזינן שהי' לו מה שאינו אמיד ויכול להיות שהי' לו ג"כ יותר או אפשר דמשיב אבדה הוי דלא שייך העזה שיהי' מסייע לו מה שאינו אמיד וכמו סלעין דינרין דמסייע לי' שטרא ואי אמוד להפקיד בידו או להלוותו י"ל דנאמן במיגו דשל אחרים למ"ש סמ"ע סי"צ הטעם דהוי מיגו להוציא י"ל דדוקא התם שטוען הגזלן ברי אבל נ' ידענא ונ' לא ידענא בברי ושמא כ' הפ' דאמרינן מיגו להוציא. ולמ"ש ש"ך שם ס"ק ט' דהוי מיגו במקום עדים גם בזה לא מהני ולענין חיוב שבועה תלוי בדעות הפוס' אי אמרינן מיגו לחייב שבועה או לא ע"ש סימן פ"ב. ולענין היסת יש להסתפק ג"כ אי חייב אי חשוב כטענה מרומה שפ' סי' פ"ז שפטור. דכיון שאינו רק תקנה הוי כמו בנגזל דלא תקנו באינו אמיד ע"ש. וצ"ע גם בנ' ידענא כו' שאינו מבואר בפוסקים דמש"ס אין משמעות כלל רק בנגזל וכה"ג שהי' תקנה. שוב ראיתי ברמב"ם ז"ל פי' המשנה שבועות פ' כ"ה משנה הנגזל כיצד כו' דחייב שבועה באינו אמיד. שוב ראיתי ת' מיימוני הובא ב"י בעני תובע לעשיר דוקא היסת אין להשביע ע"ש. ואפשר דהוא אינו מצריך אמיד גם לענין מתוך:

(ד) ואם יש עד אחד שמסייע י"א שפטרו כו'. מבואר באורך ברא"ש ריש ב"מ בשם מהר"ם ז"ל. ויש לעיין שכ' שם הטעם דסתמא אמר לכל ענין כו' הוא דאינו קם אבל קם לשבועה ובין לחיוב ובין לפטור בכלל. ועוד ק"ו כו' כח המוחזק מרובה. ואם מועיל לחייב כ"ש לפטור המוחזק כו'. והנה בש"ס פ' שה"ע פליגי ר"א בר"ש ורבנן משביע עד אחד אי חייב או פטור ומסיק דפליגי אי גורם לממון כממון דמי ופירש"י דרוב בני אדם אין נשבעי' לשקר ודאי ה' משלם אם הי' מעיד וחייב קרבן שבועה כאלו העיד על חיוב ממון גמור ע"ש. והנה לראבר"ש ודאי דליתא לדברי רא"ש הנ"ל דע"כ הא דעד אחד מחייב שבועה אף דהוי גורם לממון דכממון דמי וע"כ דליתא דבשלמא בשבועת העדות כיון שהעד מודה שחייב באמת וא"כ הי' שבועת שקר ולא הי' נשבע והוי שפיר גורם לממון. משא"כ בכל שבועה אינו רק חיוב שבועה לחוד דממ"נ אם שקר חייב באמת לשלם בלא עדותו ואם אמת ישבע דשבועת אמת אינו גורם לממון. ולכך מה שמחייב שבועה לא מיקרי קם לממון. אבל לפטור את המחויב שבועה איך נאמין לו הא אם משקר העד א"כ לא הי' נשבע בלא עדותו והי' משלם דרוב אין נשבעין לשקר והוי גורם לממון וע"י עדותו נפטור אותו והוי קם לממון דבשלמא לחייב שבועה שפיר מאמיני' להעד דאף אי משקר ישבע הלה דאינו רק שבועה לחוד כיון שהוא שבועת אמת משא"כ לפטור כנ"ל. וגם הק"ו ליתא דאם מחייב המוחזק מ"מ אינו רק שבועה ולא לפטור ממון כנ"ל. ואף דאנן קי"ל כרבנן מ"מ היינו דדבר הגורם לממון לאו כממון אבל זה מודים דהוי גורם לממון עכ"פ. וא"כ ג"כ אין ראי' כלל מדמצינו דעד א' מועיל לשבועה לחוד שיהי' מהני לענין גורם לממון. וא"ל דהראי' הוא דחזינן בעד א' ואומר א"י דהדין מתוך שאי"ל משלם ואף דהוי גורם לממון שע"י החיוב שבועה צריך לשלם ומוכח דעד אחד קם לדבר הגורם לממון ומהני לפטור ג"כ. אך ז"א דהא זה מקרי קם לממון ממש דהא אמרינן התם הכל מודים בעד אחד דר"א שהי' משאיל"מ שחייב ואף לרבנן דגורם לאו כממון. וא"כ ע"כ במתוך דלא הוי גורם רק ממון גמור. וא"כ עדיין איך קם לממון דנימא מתוך. וע"כ דהעד אינו מחייב רק השבועה ואף שמחויב מצד שאומר א"י זה מלתא אחריתי דכיון שאמרה תורה דקם לשבועה ממילא כל שאינו נשבע משלם. אבל לענין לפטור דהפטור שבועה עצמו הוי גורם לממון שפיר לא מהני. והי' אפשר לומר הטעם כדאמרינן במשכון שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. ולפיר"ח תהי' השבועה לבטלה שיתברר שהאמת כן בלא השבועה ע"ש (ב"מ ל"ד). וא"כ כשיש עד מסייע כיון דמשבועה לחוד שפיר פוטר רק דנימא הא שמא משקר וא"כ לא הי' נשבע והי' משלם ומממון אינו פוטר. וא"כ עכ"פ איך יכולין לפסוק שחייב שבועה הא אם ישבע תהי' השבועה לבטלה דכשנשבע א"כ איגלאי מלתא שלא הי' גורם לממון כלל ולא הי' רק חיוב שבועה ומשבועה באמת פוטר העד ואין כאן חיוב שבועה כלל. ונהי דאם לא ישבע אינו פוטר אבל כשישבע יהי' שלא כדין מה שהשביעו אותו. דבשלמא כל חיוב שבועה גם אחר השבועה עכ"פ הפסק הי' כדין שהי' חייב עכ"פ שבועה משא"כ כשיש עד ומש"ה סבר דפטור כנ"ל:

ובזה יש ליישב מה שהקשו הפ' למה כ' הרא"ש דעד אינו פוטר היכי דהוי מתוך שאי"ל משלם הא כמו דלחייב כשאומר א"י אמרינן מתוך ולא מקרי קם לממון דהעד אינו מחייב רק השבוע' וממילא מחויב לשלם ולפטור נימא ג"כ כנ"ל דאינו פוטר רק מגוף השבועה וממילא לא הוי מחייב שאיל"מ. ולמ"ש מיושב דהא באמת אינו יכול לפטור מהשבוע' עצמה ג"כ דהוי גורם לממון אי משקר רק הטעם כנ"ל דאינו אפשר לפסוק שישבע דאם ישבע א"כ פוטרו והי' בחנם. אבל כשאומר א"י ולא ישבע כלל ומשלם א"כ אין העד פוטרו כלל מגוף החיוב שבועה ג"כ כנ"ל דלא שייך טעם הנ"ל דהא לא ישבע וכ"ז שאינו נשבע יש שפיר עליו החיוב שבוע' דגם מהשבוע' לחוד אינו, פוטרו כנ"ל. ושפיר אינו פוטר היכא דהוי מתוך משא"כ לחייב כיון שעכ"פ מחייב שבועה בודאי שוב כשאינו יכול לישבע משלם כנ"ל. ואף דהא גבי משכון אינו, מדינא רק תקנה. היינו משום דהוא רק חששא שמא יוציא ואין ענין להפסק דחיוב שבועה שהוא כדין עכ"פ. משא"כ בזה דכשישבע יהי' שלא כדין ושפיר אי אפשר לחייבו כשיש עד מסייע. ודוחק:

עוד י"ל דגם עד א' שאינו נאמן הוא רק משום גזה"כ וכמו קרובים., וא"כ כיון שהעד מעיד שהאמת כדבריו א"כ מעיד ע"ז עצמו שאינו גורם לממון כלל דכיון שאמת הי' נשבע גם בלא עדותו ומעיד ע"ז עצמו דמהני עדותו לפטור משבוע' ואינו גזה"כ כלל לפוסלו דלשבוע' קם ומעיד שלא פסלתו התורה לעדות זה. אך ז"א דהטעם בעד אחד אינו משום גזה"כ רק שמא שקורי משקר כדמוכח בכמה דוכתי בש"ס ופ'. עוד יש להקשות לכאורה כיון שהטילה תורה שבוע' עליו והיינו שצריך לברר ע"י השבוע' אם האמת כדבריו והוי כמלתא דאיכא לברורי דמבררינן. וא"כ מה ראי' ממה שהטילה התור' עליו לברר ע"י עד אחד שנאמר שיפטור אותו מהבירור הא גם ברוב וחזקה היכא דאיכא לברורי לא מהני ובטעם כל דהו מחייבין לברר. וזה נראה טעם הפ' דמיגו לפטור משבוע' לא אמרינן משום דאיכא לברורי לא סמכינן אמיגו לפטרו ודוקא לממון מהני. אך רא"ש ז"ל סבר באמת דאמרי' מיגו למ"ש ע"ש בשבועות פ' כ"ה. גם י"ל דראייתו הוא להפ' דגם בלא הוי לי' למידע אמרינן מתוך שאיל"מ והתם ליכא לברורי וע"כ דאף שאין ריעותא במה שא"י האמינ' תורה לגמרי לעד א' לשבועה אף שישלם ע"י כן והוי שפיר ק"ו לפטור דנאמן. אך סוף פ' הכונס פסק הרא"ש דלא אמרינן מתוך רק בהוי לי' למידע והיינו משום דריעא טענתי' דא"י. ונראה טעם סברתו דהא חזינן דכופר הכל פטור ולא חייבה תורה שבוע' רק כשיש איזה ראי' ואומדנא לדברי תובע כמו מודה מקצת ועד אחד. וזה ודאי דאין לחלק בין האומדנות שנאמר מודה מקצת וכה"ג הוי אומדנא יותר מעד אחד דליתא דבכל חיובי שבוע' שוים דאל"ה לא הוי יליף בש"ס מתוך שאיל"מ חד מחברי' משבועת ה' כו' ודלמא דוקא בנ' ידענא כו' וע"כ דשוים הם. וא"כ הא ודאי אם כמו האומדנא שיש לתובע הי' לנתבע ג"כ שוב סלק וכמאן דליתא ואין ראי' לתובע וא"כ ממילא עד מסייע פוטר. דכיון דקם לחייב שבועה וא"כ שוה אומדנא דעד אחד למודה מקצת לחייב שבוע' וא"כ כשמסייע לנתבע א"כ ממש כמו האומדנא שיש לתובע יש לנתבע ושוב הוי ככופר הכל ואין כאן שבועה כלל ממילא. ושפיר הוי ק"ו אם ראי' כזו מהני לחייב כ"ש שעומדת נגד הראי' לפטור כנ"ל. ולטעם זה הי' נרא' כש"ך סי' פ"ז ס"ק ט"ו דלא כת"ה במ"מ ועד א' ג"כ ויש לו עד מסייע אינו פוטר דאמרינן סלק ע"ש דלהנ"ל נשאר עכ"פ ראי' דמ"מ. אך להנ"ל א"כ גם במודה במקצת ושבועת שומרין לא יפטור עד א' דנהי דמסלק ראי' א' נשאר עוד אומדנא. ויש לדחות. גם מהיסת לכאורה בכ"ה לא יפטור דבזה חייבו חכמים אף בלא ראי' ושוב לא שייך טעם הנ"ל. אך ז"א דעכ"פ לא חייבוהו רק כשאין ראי' להיפוך משא"כ בעד מסייע דיש להיפוך ראי' הפוטר' מש"ד. ועוד דלא תקנו לאלם כח היסת מש"ד. גם יש להוכיח כש"ך הנ"ל מדאמר ק"ו כו' ואמרינן דיו להיות כנדון כמו שאין עד מחייב שבועה רק כשאין עד נגדו דכשיש עד מכחישו פוטרו כמו כן אינו פוטר משבועה רק ג"כ כשאין עד נגדו ולכך כשמ"מ אין העד פוטרו כשיש עד נגדו. ולטעם א' שכ' רא"ש דסתמא אמר קם לשבוע' בין לחיוב בין לפטור י"ל כת"ה דמה בכך שמ"מ ועד אחד מ"מ אין כאן רק חיוב שבועה ועד אחד קם לשבועה:

הנה לכאורה קרא כ' אם טרוף כו' יביאהו עד כו' לא ישלם. וקי"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך אחד ושם אין רק חיוב שבועה וצריך ב' לפטרו ומוכח דאין עד מסייע פוטר. אך י"ל דאיירי שאין השומר יודע אם נטרף דחייב לשלם ולא מהני עד אחד לפטרו ולכך צריך ב'. אמנם לרב ושמואל דלא סברי מתוך שאיל"מ א"כ בא"י פטור לגמרי וע"כ בברי ומוכח כנ"ל. ומיושב בזה קושית רא"ש ז"ל בשם ר"י מדאמר מכלל דתרווייהו ס"ל בשטר צריך להחזיר בעדים מוכח דא' אינו פוטר ודוקא ב' עדים ע"ש. ולמ"ש א"ש דלרב ושמואל דלא סברי מתוך מוכח מקרא דאין עד פוטר משא"כ לדידן. אך י"ל גם לדידהו אי משעת משיכה נשתעבד דהוי א"י אם פרעתיך ובלאו מתוך חייב להרבה פוסקים וצריך ב' לפטרו. או י"ל דאיירי אף במקום רואין דע"כ צריך ב' ואל"ה יש חיוב ממון ואין א' פוטר:

עוד י"ל דהא כללא הוא כל שב' מחייבין ממון אחד מחייב שבועה. ולכאורה הא לענין שבועה הוי עדות שאאי"ל דלא שייך כאשר זמם וא"כ ב' שלא הי' יכול להזימם לא היו מחייבין ממון ואיך יחייב א' שבועה ומה דמיקיים הזמה במלקות לרוב הפ' לא חשוב עשאי"ל. אך באמת קי"ל שומעין דבריו של זה היום וראוי להצטרף עם א' לחיוב ממון ויהי' יכול להזימו כשיצטרף עוד א' ומהני. כיון דיש אופן להזמה קרינן בי' יכול להזימו כמ"ש תוס' סנהדרין פ"א ע"ש. אמנם לפטור משבועה דנילף מק"ו מדמחייב שבועה ואמרינן דיו כו' וא"כ לפטור משבועה לא אפשר כלל בהזמה דאין צורך לצירוף וא"כ אינו פוטר כלל דעד כזה שאאי"ל לא הי' מחייב כלל שבועה וממילא א"א ללמוד שיפטור כנ"ל. אמנם רא"ש ז"ל יליף שפיר לדידן דעכ"פ כיון דמדרבנן לא בעי בממון יכול להזימו ועד שאאי"ל מחייב ג"כ ממילא פוטר ג"כ כיון דמצד עצמו עד מסייע פוטר כמו שמחייב רק מה"ת לא הי' יכול להזימו משא"כ עכשיו. וא"כ מיושב הקרא דמה"ת שהי' צריך י"ל לא הי' פוטר כלל עד מסייע וצריך שפיר ב'. ואין ראי' לדידן. ואין להקשות דא"כ גם ב' לא יפטרו משבועה מה"ת שאאי"ל. ז"א דלפטור לא בעינן כלל יכול להזימו דאל"ה עדי הכחשה גבי חיוב מיתה לפטרו מאי הזמה שייך גבי' וע"כ דלא בעי לפטור כנ"ל. אבל עד א' לפטור דאין פוטר מצד עצמו רק ילפינן לי' מדמחייב ובעי שפיר מה"ת י"ל דאל"ה איני מחייב וממילא אינו פוטר:

עוד הביא ראי' דיליף בש"ס העדאת עדים מק"ו דפיו ועד אחד נימא מה להנך שאין שכשיוצא בהן פוטר משא"כ עדים ע"ש. ואינו מוכן דאף אי עד מסייע אינו פוטר, מ"מ משבועת עד א' פוטר דאמרינן סלק וכמאן דליתא עדות עד המחייב ומה ראי' שיפטור משאר חיוב שבועה. וי"ל דכוונתו בזא"ז דאי הי' הדין דעד מסייע אינו פוטר לא הי' מהני נגד עד א' לומר סלק כמ"ש הנ"י ריש ב"מ דכל מקום שהאמינ' תורה הרי כאן ב' ואין דבריו של אחד במקום ב'. אך מוכח דעד מסייע פוטר ג"כ וא"כ האמינתו תורה לפטור כמו לחייב ומהני גם בזא"ז והוכיח שפיר כנ"ל. שוב מצאתי בס' או"ת ס' פ"ז פי' ג"כ דברי הרא"ש כנ"ל. אך קשה הא בהודאת פיו ג"כ כיוצא בו פוטר היינו הודאה של התובע אם מכחישו ומודה שאינו חייב אזלינן בתר הודאת התובע לפטור כנ"ל כמבואר בש"ס ולקמן בש"ע. ואיך יהי' נקרא על הודאת פיו כיוצא בו אמירתו של אחר גרידא. וכיון דמצד הודא' אתינן עלה הוי כיוצא בו הודאתו של התובע.

עוד קשה שלע"ד אינו מובן כלל הפירכא הנ"ל. דבשלמא מאי דאמר בש"ס מה לפיו שאינו בהכחש' שפיר הוי מעלה נגד עדים דלמא דוקא פיו שנאמנות שלו אלים יותר מעדים שא"א להכחישו לכך חייב שבוע' משא"כ עדים אין נאמנות כל כך דכשמוכחשים בטל עדותם וע"ז דחה עד א' יוכיח כו'. אבל הפירכא של הרא"ש ז"ל שאינו בהכחשה בכיוצא בו מה מעלה הוא זה נגד עדים כיון שאם מוכחש מב' עדים בטל עדותו וא"כ אדרבה מה שכיוצא בו אינו פוטר הוא ריעותא דנאמנות שלו שאינו נאמן רק לחייב ולא לפטור וב' עדים נאמנים אף לפטור ואדרב' ק"ו הוא מה עד אחד שאינו נאמן לפטור נאמן לחייב שבועה ב' שנאמנים אף לפטור כ"ש שנאמנים לחייב עכ"פ אין שום מעליותא לא' יותר מב'. דכמו שעד א' אינו פוטר בפיו ועד אחד כמו כן אינו פוטר בהעדאת עדים ושנים פוטרין בשניהם. ומאי סברא הוא בין הוא כיוצא בהן או לא. ואדרב' תורת הזמה הוי פירכא חשובה יותר דבעדים גזה"כ שיהיו נאמנים המזימין לחייבם לשלם משא"כ פיו ועד א' ואעפ"כ לא חשיב לה ר"ח דגם זה גורם הריעותא דעד א' ע"ש וצ"ע:

עוד הביא ראי' מדאמר היכא דמסייע לי' שטרא ואם סיוע שטר בעלמא פוטר מכש"כ עד א' ע"ש. כבר דחה הרמב"ן ז"ל במלחמות דמנ"ל דסיוע לשון השטר אינו טוב מעד א':

אח"כ הביא יש מקשים מדתנן השוכר פרה והשאילה לאחר כו' ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר ואמאי ישבע יהי' השואל עד מסייע ע"ש והנה לכאורה קשה הא שואל אף שמשלם צריך לישבע שאינ' ברשותו שמא עיניו נתן בה כדר"ה וא"כ הוי עד הצריך שבוע' ולאו עדות הוא. ואף דהשוכר יודע שמתה כדרכה מ"מ אי נימא שיפטור את השוכר משבועה א"כ יצטרך הוא לישבע נגד המשכיר שאינה ברשותו דשמא עיניו נתן בה ולא הוי עד וממילא צריך השוכר לישבע ואפשר כיון שהמשכיר לאו ב"ד דידי' רק המשאיל והוא מודה שמתה אין השואל צריך לישבע שאינה ברשותו. ואף דבחב לאחרים לא מהני הודאה מ"מ לא חייבו חכמים שבועה שא"ב רק נגד המפקיד משא"כ בזה דמפקיד שלו יודע. ודוחק דמ"מ הפרה של הבעלים ולמה יפטור משבוע' שא"ב. וכן מבואר להדיא ברש"י ל"ו גבי פעמים ששניהם בחטאת. והי' אפשר לומר דלא צריך כאן השואל לישבע שא"ב כלל למאי דאמר בש"ס (ד' ה') אהא דר"ה נימא מיגו דחשוד כו' ומשני לא תחמוד בלא דמי משמע להו ע"ש. וא"כ כאן הא אם הפרה באמת קיימת אינו משלם כלל למי שחייב דאז חייב להחזיר לבעלים הראשונים והוא משלם לשוכר. וא"כ לא שייך כלל לא תחמוד בלא דמי משמע וא"צ כלל לישבע שא"ב. ואף דקי"ל חשוד אממון לא חשוד אשבועה מ"מ הא כתבו הפוס' הטעם לתקנת ר"ה הא אין נשבעין על טענת ספק וכ' הטעם משום דמורי היתרא דלא תחמוד בלא דמי משמע להו וחייבו שבועה כמו שותפין כו' ע"ש וממילא כאן, לא שייך כנ"ל. אך אינו נראה שיפטר השואל משבוע' שא"ב בכה"ג כשאין השוכר נשבע כנ"ל. וברש"י ז"ל מבואר, להדיא דנשבע שא"ב לקמן ל"ו. וי"ל דקושייתם הוא למה תני דישבע שמתה כדרכה הא סגי בשבועה שא"ב דנהי דעל שא"ב אין השואל פוטר דע"ז הוי עד הצריך שבועה אבל ע"ז שמתה באונס ע"ז שפיר חשוב השואל עד דאינו צריך שבועה, רק שא"ב ולא בין מתה או נגנבה כיון שמשלם וזה שני דברים נפרדים ושפיר הוי עד מסייע ע"ז שמתה באונס ופוטר את השוכר. וא"ל דישבע שוב ע"י גלגול שמתה כדרכה. ז"א דגם מגלגול עד מסייע פוטר ואף דקצת יש להסתפק אי פוטר מגלגול דכיון שאמרה תורה בכל דבר שפטור משבועה מ"מ ע"י גלגול חייב לישבע וי"ל דאף דהעד פוטרו מ"מ מגלגלין. אך ז"א כיון דעד קם לשבועה וחשוב כב' לענין שבועה הוי כב' עדים שפוטרין מגלגול ג"כ דבכל דבר שפטור אינו מצד בירור משא"כ בעד שפוטר מצד בירור שהוא כן. אך למ"ש לעיל שהעד שפוטר אינו רק משום שמסלק הראי' שחייבה תורה עליו שבועה א"כ יש להסתפק בגלגול דאף בלא ראי' אמרה תורה שמגלגלין וגם העד אינו פוטר כנ"ל אך מ"מ ז"א דנהי דמגלגלין אף שאין ראי' מ"מ לא מצינו כשיש ראי' לפטרו ולא עדיף הגלגול מהעיקר וכיון שאם הי' העד מעיד על העיקר שבועה הי' פוטר ממילא כשמעיד על הגלגול ודאי פוטר. ועוד דכיון דיליף לכל ענין כו' דקם לשבועה בכל שבועה פוטר כנ"ל. ומקשים שפיר ממתניתין הנ"ל:

אמנם קשה למאי דמבואר בש"ע ח"מ ל"ז וסי' ס"ו ס' כ"ב ראובן שמכר שטר כו' דהוי נוגע משום השני נח לי ראשון קשה כו' והוא מוסכם ע"ש. גם מבואר בש"ך סי' רצ"א ס"ק מ"א דכשפשע שומר הב' יכול הבעלים הראשונים לגבות ממנו ולא יכול לומר לאו ב"ד דידי את וכמו גזל ולא נתיאשו דרצה מזה גובה כו' וא"כ הוי כאן השואל נוגע במה שאומר מתה כדרכה דמשלם לשוכר ואם יאמר נגנבה יתחייב לבעלים הראשונים ושייך השני נח לי כנ"ל. אך י"ל דהש"ך לא כ' רק לדידן דקי"ל כר"י אבל לרבנן אין דינו רק עם המשאיל כיון דנתנו לו רשות להשאיל. וגם אם יאמר נגנבה חייב הוא רק למשאיל ולא שייך השני נח לי כו'. ואף דעכ"פ משועבד מדר"נ להמשכיר מ"מ הא באית לי' נכסי לא שייך דר"נ וסתמא קתני כו' ומשום שמא יעני לא חשיב נוגע כנ"ל. או י"ל דדוקא התם בחוב שייך הב' נח כו'. אבל הכא דתני סתמא השואל ישלם לשוכר ומשמע אף שמשלם מיד מ"מ ישבע השוכר וכה"ג ודאי פוטרו דלא שייך הב' נח לי כיון שרוצה לשלם מיד וכמו נקיטא אגר ביתא פ' ח"ה כנ"ל:

והנה הרא"ש ז"ל דחה קושיא זו דמתני' דינא קמ"ל כו' לאפוקי מדר"י ואם יש לשוכר ראי' לפטור פטור ובהא לא איירי כו' ולא פסיקא לי' דפעמים שאין השואל יודע כו' ע"ש. וקשה דאם זה תירץ א"כ הא כל הוכחת ר"ת ז"ל דעד פוטר הוא ממה שמפרש קושית הש"ס ליחזי זוזי ממאן נקט נשאל המוכר ויהי' עד המסייע ע"ש. ומאי קושיא מתניתין דינא דחולקין אתי לאשמעינן דהדין חולקין בשבועה ואם יש לו ראי' לפטור פטור וג"כ לא פסיקא לי' דפעמים שהמוכר פסול לעדות או דליתא קמן והוי ממש כמו התם. וע"כ דלא שייך למינקט סתמא זה ישבע כיון שרוב פעמים יש עד וממילא ראייתם נכונה מהא דהשוכר ג"כ. וי"ל דשיהי' פסול באמת לא, שכיח. אבל התם שלא ידע השואל שכיח. וכדמשני הכא ולא ידע הי מדעתי'. וע"כ דכה"ג שייך למינקט סתמא זה ישבע כיון דשכיח שאינו יודע. וכן בהא. דהשוכר:

עוד הביא הרא"ש ז"ל יש מקשין הבל מהא דשומר שמסר לשומר חייב משום את מהימנת לי בשבוע' כו' ואמאי חייב יפטרנו השומר הב' בעדותו. ולא קשה מידי דחיובא דראשון בשביל דאינו יכול לישבע הוא ואינו רוצה להאמין לשבועת הב' ונתחייב לו ראשון ממון ואין עד א' פוטר מחיוב ממון עכ"ל. והאמת כי אותן המקשין לאו קטיל קני כו' והוא מרן הרמב"ן ז"ל במלחמות ודבריו, מבוארין היטב דלאו מחויב שבועה הוא כלל וממילא אין כאן חיוב ממון ע"ש והיינו כמ"ש לעיל דכמו דקי"ל בעד א' ואומר א"י הוי מחויב שבועה ואי"ל משלם ואף שאין עד א' קם לממון מ"מ עיקרו אינו מחייב רק שבועה וחיוב ממון ממילא אתי כנ"ל. וכן לפטור כיון שפוטר משבועה ממילא אין כאן חיוב ממון כלל ואין זה לקרא קם לממון כלל. וכל הטעמים דיליף הרא"ש ז"ל דעד מסייע פוטר שייך גם בזה דכיון דילפינן לממון אינו קם כו' אבל קם לשבועה בין לחיוב בין לפטור. וממילא כמו שלחיוב יכול לחייב אף שא"י ומשלם בשביל עדותו כמו כן לפטור פוטר משבועה אף שנפטר ממילא ממון בשביל זה. וכן הק"ו שייך איזה כח מרובה כו' ואם מהני לחייב שבועה ולהוציא ממון כשא"י מכש"כ דמהני לפטור אף שפטור ממון כנ"ל. וכן ראי' ג' מהא דסלעין דינרין דסיוע שטר בעלמא דגרע מעד אחד פוטר כו'. ואטו יסבור הרא"ש דכשאומר הלוה א"י אם ב' או ג' חייב לשלם דהוי משאיל"מ ואף דסיוע השטר פוטרו משבועה אינו פוטר ממון זה דבר שאין לו שחר דכיון דסיוע השטר פוטרו משבועה ממילא לא הוי משאיל"מ כיון שאין עליו חיוב שבועה. וממילא עד א' דעדיף מסיוע שטר לדבריו שייך הק"ו של הרא"ש דודאי פוטרין מכה"ג דלא שייך משאיל"מ. גם ראי' הד' מפיו ועד אחד לדברי רא"ש ז"ל עדיין שייך הפירכא מה לפיו ועד א' שכן כשמחייבין שבועה ובא לידי חיוב ממון ע"י השבועה כשא"י אין כיוצא בהן פוטר משא"כ עדים היכא שבא לחיוב ממון ע"י השבועה מ"מ כיוצא בהן פוטרו כנ"ל. ואין לומר דהרא"ש ז"ל סובר טעם החיוב דשומר הראשון דהוי א"י אם פרעתיך דמשעת שמירה אישתעבד נכסיו ומזה ודאי דאין עד פוטר. ז"א דמבואר בדבריו משום שאינו נשבע כו'. ועוד דהא גם התובע טוען שמא ולא מחייב מטעם א"י א"פ רק משום מתוך שאיל"מ כמבואר בש"ע סי' רצ"א וסי' ע"ב ע"ש. ועיין מ"ש לעיל לישב קצת טעם הרא"ש ז"ל שאין עד אחד פוטר ממתוך שאיל"מ אף דלענין חיוב מחייב כנ"ל. אבל עכ"פ אין שום קושיא על הרמב"ן שסברתו פשוטה דנהי דאין עד א' קם לממון מ"מ איך יהי' משאיל"מ כיון שאם הי' טוען ברי לא הי' עליו חיוב שבועה כלל דמשבועה שפיר פוטר ומאין יהי' משאיל"מ כשאומר א"י הא לא מצינו דין מתוך רק כשאם הי' טוען ברי הי' חייב שבוע'. ואין צורך כלל כאן שהעד יפטור אותו מדין מתוך רק ממילא לא שייך כלל דין מתוך כנ"ל. ועוד דהא הרא"ש עצמו סובר כתוס' ב"ק דהיכא דלא הוי לי' למידע לא אמרינן מתוך כו' ע"ש פ' הכונס שכ' דוקא בהוי לי' למידע דנראה טענתו ברמאות ע"ש. והיינו שנראה דאומר א"י כדי לפטור עצמו משבועת התורה וכשיש עד א' מסייעו הא לא שייך זה עכ"פ דאם יאמר ברי לא יתחייב כלל שבוע' ומה לו לומר א"י לפטיר משבועה כיון דבברי ודאי פטור וא"כ הוי כלא הוי לי' למידע עכ"פ דליכא מתוך כו' וא"כ בשומר שמסר לשומר דאת מהימנת לי בשבועה ע"כ האמינו או בשבועה או כשיהי' לו עד מסייע כיון שפוטר וממילא כיון שיש לו עד ובאופן זה הימני' לפטור. רק תירוץ הרא"ש ז"ל הוא דלא הימני' אלא בברי עם העד אבל בשמא לא שלא יפטרנו ממתוך וכיון דעכשיו שמא חייב וא"כ להנ"ל לא קשה דאף אם הי' טוען בעצמו א"י אם נאנסה הי' פטור כיון שהי' עד והי' כלא הל"ל כנ"ל:

ולכאורה קשה על ראית הרמב"ן דהא שומר הב' נוגע הוי וצ"ל דקושייתו מש"ש שמסר לש"ח למה חייב הא אינו נוגע כשאומר נאנסה דאף באומר נגנבה פטור. ואף דהא על שאינו ברשותו הוי נוגע והוי עד הצריך שבועה מה"ת. ונראה דראייתו מדברי הרי"ף והגאונים הביאו רא"ש לקמן פ' המפקיד דלא סגי בעדים שמתה רק דנטר כי אורחי' ע"ש וכיון שיש עדים שאינו ברשותו שוב יהי' שומר הב' עד מסייע. או דהראי' מש"ח שמסר לש"ש דכיון שמשלם אינו נוגע כמ"ש לעיל ואף דנשבע מדר"ה מ"מ על שלא פשע לא הוי עד הצריך שבועה ופוטר כמ"ש לעיל. ועוד דמינו מצוי שאין צריך לישבע מדר"ה ופטר את שומר הא' וסתמא קאמר דחייב. ואף דקי"ל כר"י דתחזיר פרה לבעלים הראשונים מ"מ הראשון פטור עכ"פ ואיך פסק רבא דשומר שמסר כו' חייב והיינו מצד עצמו שגובה ממנו ובאמת אינו יכול לגבות רק מהשני מטעמא דר' יוסי כנ"ל. שוב בא לידי ביאור הרב תוי"ט על הרא"ש פילפולא חריפתא והקשה כנ"ל דהוי לי' נוגע בש"ח שמסר לש"ש ותירץ דאחר שנשבע נאנסה לא הוי נוגע אף שאינו יכול לפטור עצמו בטענה אחרת כיון שמאמינים אותו בשבועה והביא ראי' מתוס' קדושין ע"ש ואיני מבין כלל דבריו איך יעלה על הדעת שבעל דבר גמור שאם לא יאמר כן ישלם וע"י השבועה נעשה עד ואין זה ענין כלל לדברי תוס' קדושין דהתם גם קודם השבועה כיון שמחויבים שבועה בין כך וב"כ אינם עוד נוגעין. ומ"ש ואין לחלק כו' הוא האמת. ומ"ש מה לי שיש להם שבועה אחרת או לא. הדבר פשוט דכשיש להם טענה. אחרת אינם נוגעין משא"כ כשאין להם כדאמר בש"ס להדיא התם. ומ"ש ועוד דיותר נח להם כו' שהלוה עשה להם טובה כו'. איני יודע היך מצא נגיעה כזו לענין עדות ומ"ש שם ועוד דודאי הכא בשהשני רוצה לפטור משבועה עסקינן כדאמר האיך לא מהימן לי' בשבועה ע"ש אינו ראי' כלל דהפי' הוא אף שרוצה הב' לישבע לפטור שומר הא' מ"מ יכול לומר האיך לא מהימן לי. וכן מבואר ברא"ש שם וש"פ. גם מ"ש דיפטרנו שומר א' משבועה כו' גם זה ליתא דלא יועיל כלל פטור שלו לפטרו משבועה דר"ה שמא עיניו נתן בה כיון שהוא של בעלים ראשונים ואיך יועיל פטור של השומר א'. ע"ש שכל דבריו תמוהים:

עוד הביא הרא"ש ז"ל קושית הר"י מהא דמפקיד בעדים צריך להחזיר בעדים ומשמע ב' והתם לפטרו משבועה איירי כו'. ומה דקשה ע"ז דבמיגו לא מהני עד מסייע עיין מ"ש לקמן סי' פ"ז. ועוד הוכיח ממתני' פ' כ"ה אם יש עדים כו' ששטר זה אינו פרוע כו' דצריך ב' ודחה רא"ש ז"ל דעדים לאו דוקא רק עדות המועיל ולא דקדק בלשונו ע"ש. ותמהני למה שבקו משנתינו דאיירינן בה שנים אוחזין בטלית דמסיים בזמן שהן מודים או שיש להן עדים חולקין בלא שבועה ומוכח ג"כ דוקא ב' אבל א' לא הי' פוטר משבועה אי אמרינן דעדים דוקא כהר"י ז"ל. ואפשר קצת לומר דהא לכאור' קשה אף שיש ב' עדים שהוא של שניהן למה חולקין בלא שבועה הא כל א' מודה שהעדים פסולין דהא אומר כולה שלי ומודה שמעידים שקר על חצי הב' שהוא של שכנגדו ומהני הודאת כל א' שפסולין הן ולא מהני על החצי שמסייעין לו ג"כ. ואף דאין אעדים סמכינן מ"מ הא מבואר בש"ס ב"ב פ' י"נ באומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרעו כולו נשבע כדין מודה במקצת משום דמודה שהם פסולין ע"ש בנ"י. וכן כאן למה יועיל עדותם לפטרו משבועה. אך י"ל כיון דהטעם חולקין משום דאמרינן אימר תרוייהו בהדי הדדי הגביהו כדאמר בש"ס וא"כ אנו פוסקין שהאמת כדברי העדים ושוב א"צ שבועה דהא אנן אעדים סמכינן והוי השבועה לבטלה ודוקא התם שבאמת אין מאמינים להעדים מחמת הודאתו משא"כ הכא. או י"ל כיון דאמר בש"ס דליכא רמאי כו' ופירש"י דתרוייהו בהדי הדדי הגביהו וכל א' טועה וסבור שהגביהו קודם א"כ אינו מודה כלל שהעדים פסולין כיון דאיכא למטעי וכמ"ש הר"ן ז"ל פ"ב דכתובות גבי קרוב לו ולה כו' שאינו פסול שהי' סבור שקרוב לו כו'. והטעם בפשיטות הוא שאין אנו פוטרין אותן כלל משבועה מחמת הסיוע של העדים רק כיון דאנן אעדים סמכינן אמרי' דודאי האמת שהגביהו שניהם כא' וכל א' טועה ולכך אין משביעין ועוד דכיון דהשבועה תקנת חכמים י"ל דלא תיקנו כה"ג כשיש עדים. וזה דוחק לומר שכל א' יש לו כת א' שחצי שלו וא"י על חצי הב'. דדוחק כיון דע"כ ראו שהגביהו שניהם כא' וע"כ כנ"ל. וא"כ י"ל דכה"ג לא הי' עד א' מסייע פוטר כלל דבעד א' שייך שפיר כנ"ל דכל א' מודה שפסול. וגם זה דוחק כיון דלענין פטור שבועה חשוב כב':

עוד יש להקשות דלקמן פ' המפקיד דפריך אם איתא לדר"ה כיון דמשתבע היכי מצי מפיק לה ומשני רבה כגון שיש עדים שנשרפה כו'. וקשה ג"כ למה לי' ב' בחד סגי לפטרו משבועה שאיני ברשותו וע"כ צ"ל להרא"ש ז"ל דג"כ לאו דוקא וכוונתו גם עד א' כנ"ל. וא"כ קשה מה מתמה בש"ס א"כ מהיכי מייתי לה ודחה דברי רבה בשביל זה. והא מיתוקמא שפיר בעד א' שלא הי' צריך לישבע שא"ב ואעפ"כ חיישינן שמא יוציא הלה דאין מאמינים לעד א' לענין זה שבאמת נשרפה ושמא משקר ויוציא אח"כ ויפסלנו. אך י"ל דרא"ש ז"ל סבר דגם לענין זה עד, א' מהימן שלא נחוש לשמא יוציא. דכיון דהיכא דנשבע שא"ב לא סבר דניחוש שיטעון אחר שבועה מצאתיו משום דמסתמא נשבע אמת ממילא כיון שעד א' נאמן כאלו נשבע לא חשדינן ג"כ למשקר כנ"ל, ואדרבה יש לסייע קצת להרא"ש ז"ל מזה דתמוה איך טע' רבה בזה דעדים מעידין שנשרפ' יהי' שייך שמא יוציא הלה כו'. אך להנ"ל ניחא דהי' כונתו בעד א'. ואעפ"כ דחי מהיכא מייתי לה כו' דעד א' נאמן לענין זה דלא ניחוש שמא יוציא כו'. ויש להוכיח מזה לדינא להרא"ש ז"ל בעד א' מעיד שאינו ברשותו ופוטר המלוה משבועה הדין הוא דנשבע הלוה כמה הי' שוה ולא חיישינן שמא יוציא הלה כו' כנ"ל:

ואין להוכיח מהא דסוף האומנין דדייק הש"ס מדאיסי אין רואה כו' שבועת ה' כו' הא יש רואה יביא ראי' ויפטר כו'. ופי' הרי"ף ורא"ש דדייק דע"כ לאו פטורא אתי לאשמעינן דפשיטא דכי מייתי ראי' פטור ע"ש ולכאורה דלמא הא אשמעינן דדוקא אין רואה אפילו חד הא יש חד פוטרו משבועה ומוכח דעד אינו פוטר. דז"א דלרא"ש ז"ל גם לזה לא איצטרך קרא לאשמעינן דכבר כ' לא יקום כו' אבל קם לשבועה בין לחיוב בין לפטור. וע"כ דלחיובא אתי במקום רואין כנ"ל. (ובזה יש לישב דברי האיכא מ"ד שהביא רי"ף ז"ל דלפטורא אתי ותמוה ולמ"ש י"ל כנ"ל). ובמקום רואין באמת צריך ב' עדים דוקא דאיכא חיוב ממון עליו ולא שבועה כנ"ל. ורי"ף שכ' שם ואי איכא סהדי כו' י"ל ג"כ דגם בחד סגי כנ"ל ע"ש:

והנה דעת הרי"ף ז"ל נראה מבואר דעד מסייע אינו פיטר. מדמתמה ריש ב"מ אהא דאמר ולא ידע הא אף ידע לא מהימן כו' ונדחק הרבה ומסיים אבל אין מקחו בידו לא מהימן עד דמצטרף עמו אחר כשאר עדיות דעלמא. וא"כ איירי כשהמוכר עד כשר דמהני לאיצטרופי ואעפ"כ לא סגי בלא צירוף ומבואר דאינו פוטר. עד א' לחוד. וגם לא הי' צריך לדחוק כנ"ל דשפיר צריך לומד ולא ידע כשהוא כשר דהי' פוטר וע"כ דאינו פוטר כנ"ל ע"ש. וכן נראה מדברי רמב"ם ז"ל בפי' המשנה שפי' ג"כ ולא ידע דאם המוכר יודע מחייב לשכנגדו שבועה דאורייתא ע"ש ולא כ' שזה יטול בלא שבועה ומסיים ולא יזכה יותר עד שיהי' ב' עדים ע"ש משמעות דבריו שאינו פוטר כלל כנ"ל:

ומדברי רש"י ור"י בתוס' אין להוכיח שסוברים דאינו פוטר מדלא גרס רש"י ז"ל ולא ידע ע"ש די"ל דסבר דלא איירי הכא מדין עדות דדלמא איירי שהוא פסול ולמה לי' למימר ולא ידע ואם כשר באמת מהני כשאר עד דמתני' דין חלוקה אתי לאשמעינן וכמ"ש רא"ש ז"ל על מתני' דהשוכר פרה כו'. אך מ"מ פשט דברי רש"י ז"ל אין מוכחין כן שכ' דאפילו ידע לא מהימן משמע דבכל גווני אינו נאמן והדין דזה ישבע אף שכשר אינו פוטר כנ"ל:

ודעת בעל המאור ז"ל מבואר להדיא דמשבועה דאורייתא אינו פוטר רק דלא תיקנו כשיש שבועת התורה ע"ש. והרמב"ן ז"ל מפרש גם דברי ר"ת כן דדוקא משבועת התקנה פוטר ולא משבועת התורה ובנ"י ריש ב"מ כ' גם מהר"ם מרוטנברג והר"ן ז"ל סוברים דאינו פוטר רק משבועת התקנה או נגד עד א' דאמרינן סלק אבל לא משבועת מודה במקצת או שבועת שומרין ע"ש. וכ"כ רשב"א בתשובה סי' תתקי"ד ובעה"ת וסמ"ג הובא ב"י סי' ע"ה. ונראה כמעט הרא"ש ז"ל יחיד בדבר שעד המסייע פוטר משבועת התורה. ובד"מ סי' זה כ' ולענין הלכה נראה כתוס' ורא"ש ומהר"ם וטור דפוטר ולכך כ' סי' פ"ז דנראה לו עיקר כן ע"ש בהג"ה. ובאמת מתוס' אין ראי' כלל שיפטור מש"ד דהא הרמב"ן ז"ל מפרש להדיא במלחמות דברי ר"ת דדוקא משבועת התקנה וכן מהר"ם ז"ל כ' בנ"י להיפוך דסבר שאינו פוטר מש"ד. ודעת כל גדולי הראשונים ז"ל נראה שאינו פוטר הרי"ף ורמב"ם ורז"ה ורמב"ן וסמ"ג ובעה"ת ורשב"א ור"ן ונ"י ותמוה למה פסקו נגדם ובאמת אין שום ראי' מכרחת שלא כדבריהם. ואף דבספק שבועה פ' הש"ך ז"ל דלא משבעינן מספיקא. מ"מ נראה לע"ד דדוקא בס' השקול אבל היכא שרוב הפ' חולקין נהי דבממון קי"ל דיכול לומר קים לי כמיעוט היינו מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל לענין חיוב שבועה לא שייך זה וממילא לא יוכל לומר קים לי לפטור משבועה כנ"ל:

אמנם במרדכי ריש ב"מ הביא רבינו פרץ שמפרש הירושלמי אימת ש"ח נשבע כשאין עדים כו' במקום רואין ע"ש שמבואר שסובר ג"כ בדעת ר"ת כהרא"ש ז"ל דפוטר אף מש"ד. ודעת הראב"ד ז"ל ג"כ שאין עד המסייע פוטר כלל פ"כ מה' מכירה ע"ש והה"מ כ' בדעת הרמב"ם ז"ל שפוטר משבועת התקנה כבעה"מ ע"ש אבל לא משבועה דאורייתא. והכ"מ כ' שגם לזה אין גילוי בדברי הרמב"ם שיפטור. ובאמת מדבריו בפי' המשנה משמע להדיא שאינו פוטר. אכל עכ"פ דעת ראב"ד והה"מ ג"כ שאינו פוטר מש"ד כלל. ופ' ט"ז מטוען ונטען ה"ה כתב הרמב"ם ז"ל כשיש עד אחד שאכל ג' שנים ישבע ראובן היסת שלא מכר ותחזיר הקרקע וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו כלום בפירות שאכל ויפטר ע"ש. ואי עד מסייע פוטר למה לא יפטרנו מהיסת כיון שמעיד שאכל ג' שנים שני חזקה. ואף שגם הטור סי' קכ"ה כ' דישבע היסת ואיהו ס"ל להדיא דעד פוטר בכמה דוכתי מ"מ יש לדחוק דהא דכ' ובכולהו ישבע היסת לא קאי איש עד א' ע"ש ודוחק. אבל ברמב"ם ז"ל אי אפשר לפרש כן. אך מדגם בש"ע סי' קכ"ה מסתים לה ולא הגיה רמ"א ע"כ ס"ל לחלק דכאן אין פוטר. וי"ל:

והטעם פשוט דהא אינו מעיד שלקחה ואף ב' עדים שמעידים על שני חזקה עדיין צריך המחזיק לישבע כמבואר ברמב"ם (פי"א) ולא עדיף עד א' מב' ואיך יפטרנו מהיסת. שוב ראיתי שהבעה"ת שער כ"א סי' ה' הביא ראי' זו מהרמב"ם ז"ל שסובר דעד המסייע אינו פוטר מהיסת. ותמה הגי"ת דדבריו מרפסין איגרי כמ"ש ע"ש וכן במשנה למלך פ' י"א מטוען כ' שדברי בעה"ת שגגה הם דהא פ' להדיא דאף בעדי חזקה נשבע היסת ע"ש. אמנם לע"ד אין תימה כלל ודברי בעה"ת נכונים דהא מבואר ת' מהר"ם ז"ל בת' השייכים לס' משפטים סי' ס"א ובת"ה סי' של"ד דכללא הוא כמו דכל שב' מחייבין ממון א' מחייב שבועה כן כל מקום שב' פוטרין ממון א' פוטרו משבועה ע"ש. דהוכיח מכלל זה הת"ה דין שלו. ונראה דמוכרח לומר כלל זה משום קושית גי"ת דאיך עד נגד עד פוטר משבועה הא עדיין שייך כל שב' מחייבין ממון אף שיש אחד נגדם ממילא א' מחייב שבועה אף שיש עד נגדו ע"ש שהניח בתימה ולק"מ לדברי מהר"ם ז"ל הנ"ל דכלל זה עצמו הוא לפטור ג"כ ושוב שפיר פטור בעד נגד עד כנ"ל. וא"כ כאן כיון שאף כשחייב ממון היינו על גוף הקרקע הי' ב' עדים פוטרין אותו כשמעידים על שני חזקה. וא"כ ממילא נגד הפירות שאין כאן רק חיוב שבועה למה לא יפטור אותו עד אחד המסייעו הא שייך שפיר כלל הנ"ל דכל מקום כו'. ומה שתמהו דאי אפשר לעד א' להיות עדיף יותר מב' דג"כ חייב שבועת היסת. נראה פשוט. דהא לכאורה קשה בכמה דוכתי למ"ש הרא"ש ז"ל עיקר הטעם דעד פוטר דאם מהני עדותו להוציא ולחייב המוחזק שבועה לא כ"ש דמהני לפטור המוחזק משבועה וא"כ נראה ק"ו כשיש חזקה או ראי' המועלת לחייב ממון ולהוציא כ"ש שיועיל לפטור משבועה והק"ו יותר ברור לדעת מהר"ם ורא"ש ז"ל. דמה שמהני להוציא ממון ודאי דיותר טוב ממה שמהני להוציא ולחייב שבועה דהא עד א' אינו קם לממון כלל. וא"כ תמוה בכמה דוכתי בהא דחזקת ג' שנים דמשביעין היסת והא כיון דמהני חזקת ג' להוציא לא יועיל לפטור משבועה. וכן עד א' מעיד שפרוע כו' למה ישבע הא אם מועיל חזקה דשטרא בידי מאי בעי להוציא ממון כ"ש שיפטור משבוע'. וכן אומר פרעתיך תוך זמני דיכול לחזור ולהשביע היסת. ובאישתבע לי וכדומה הרבה מאוד. דבשלמא להפ' דאין עד המסייע פוטר לא קשה כלל דנהי דמהני לממון מ"מ כיון שאינו בירור גמור הטילו לברר בשבועה דמה בכך אם אמת כדבריו ישבע. אבל לרא"ש ז"ל הנ"ל קשה דהא חזקות הנ"ל ודאי דעדיפי מעד א' וכן מסייע לשון השטר דסלעין דינרין שדייק דפוטר משבועה. שלעולם אין מועילין לממון כלל. וצ"ל לדבריהם דהא נהי דחזקה ג' שנים מהני להוציא מחזקת מרא קמא אבל שוב אין כאן ראי' לפטרו משבועה דהא עומד נגד החזקת ג"ש חזקת מרא קמא וכיון שכבר הועיל להוציא ממון שוב נשאר כאלו הי' מוחזק בלא ראי' הפוטרתו דהוי חזקה נגד חזקה ושפיר חייב היסת. וכן עד א' על השטר שפרוע וכה"ג נהי דחזקה דשטר בידו כו' מהני להוציא אבל כיון שכבר עמד להוציא ע"י החזקה שוב אין כאן ראי' לפטרו משבועה דנגד השטר יש החזקת ממון וכה"ג בכל דוכתי. וזה נראה לע"ד הטעם בש"ע סי' ק"מ דדבריו סותרין זא"ז לענין שבועת היסת בחזקת ג' שנים. וכ' הסמ"ע לחלק כשאין עדים דאבהתי' פטור אף מהיסת כיון שיש תרתי למעליותא שאין עדי אבהתי' וגם חזקת ג"ש. אבל כשיש עדים כו' חייב היסת ע"ש. ואינו מובן לכאורה הטעם לענין היסת ע"ש. ולמ"ש הטעם פשוט כנ"ל. דכיון שאין עדי אבהתא ומהימן לומר מצד עצמו שהיתה שלו מעולם וא"צ לראי' דג' שנים לענין הממון כלל. שוב מהני ראי' זו דחזקת ג' שנים לפטרו משבועה דמדהניחו לאכול ג' ודאי שלו. דמדמהני ראי' זו להוציא ממון כ"ש שיפטר מהיסת להפ' הנ"ל ואין שום חזקה נגדו. אבל כשיש עדי אבהתא וצריך לראי' דחזקת ג' לענין הממון שוב אינו פוטרו מהיסת דהא יש נגדו חזקת מ"ק וכמו בלא ראי' דחייב היסת. ולא סתרי כלל דברי הש"ע כנ"ל. וא"כ כאן לענין פירות שאכל דמבואר בש"ס (ב"ב ל"ג) שבלא הראי' דג' שנים ג"כ פטור דכשאמר לפירות ירדתי מהימן דלא חציף איניש למיכל פירי דלאו דלי' ופריך הש"ס א"ה ארעא נמי ומשני אמרינן לי' אחוי שטרך כו' ע"ש שמבואר לפי' התוס' נגד הקרקע לא מהימן כמו להבא אבל בפירות שאכל ג' שנים מהימן ממ"נ ע"ש. א"כ שוב מהני הראי' דג' שנים לפטרו משבוע' דאם יועיל להוציא ממון כ"ש שיפטור המוחזק מהיסת על הפירות. וכשיש ב' עדים על שני חזקה באמת אינו חייב היסת רק על הקרקע דיש חזקת מ"ק נגד החזקה אבל לא הפירות לטעם הנ"ל. אי אמרינן דגם מגלגול שבועה עד מסייע פוטר כנ"ל:

ולהטור ושאר פו' י"ל דס"ל דגם נגד הפירות צריך לראי' דג' שנים וסברי כסברת הנ"י פ' ח"ה דכשאין עדים על החזקה הי' לו להזהר בשטרו אף יותר מג' אבל אין קושיא על בעה"ת כנ"ל. דבאמת דברי נ"י תמוהים דא"כ ישלם בעד הג' שנים אף שאין עדים כלל ע"י הודאתו כיון דאף אי אכל ג' ליכא חזקה כנ"ל. וגם הב"י סי' פ"ד הביא דברי בעה"ת הנ"ל להוכיח דרמב"ם ז"ל סובר דאין עד מסייע פוטר כנ"ל:

ובאמת קשה לרא"ש ז"ל למה באומר חפץ שבידך שלי הוא דחייב היסת הא מועיל חזקת מ"ק להוציא מחבירו שמוחזק בה בדברים העשוין להשאיל כו' שאין הוכחה ששלו הוא וע"כ עדיף מעד א' וסיוע לשון השטר כ"ש שיפטר מהיסת המוחזק. וצ"ל דמ"מ תחלת התקנה דהיסת הי' ע"ז שיהי' חייב כה"ג משום חזקה דאין אדם תובע כו'. ודוקא בעד המסייע שפוטר מש"ד לא אלמוה רבנן מש"ד דכעין דאורייתא תיקון:

ובמרדכי ריש ב"מ הביא שיש דוחין דברי ר"ת מהא דאיתא בירושלמי אימתי ש"ח נשבע כשאין עדים אבל יש עדים פטור אף משבועה. ומשמע אבל בעד א' לא מיפטר ותירץ בשם ר' פרץ דהאי דאיסי הוא וביש רואין קאי ואז צריך ב' אבל בלא"ה סגי בחד ע"ש. ומצאתי לשון זה ג"כ בתוספתא פ"ח דב"מ אימת אמרו ש"ח נשבע ויוצא בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי נתנו במקטורין כו' ואבד ה"ז נשבע ויוצא אם יש עדים שעשה כן פטור משבועה כו' ע"ש. ומדתני אם יש עדים שעשה כן מבואר דלא איירי מהאבידה רק אף שידוע שאבד צריך עדים ששמר כראוי ולא נאבד בפשיעה. וכ"כ הרא"ש ז"ל דף מ"ב פי' הירושלמי הנ"ל אימתי ש"ח נשבע כו' אבל איכא עדים דלא פשע פטור היינו דצריך עדים ששמר כראוי ע"ש. ובטור סי' רצ"ד דדייקי מכאן דשלא פשע לא גלגול הוא וא"כ לא שייך דחיית הר' פרץ דלענין השמירה לא איירי במקום רואין. ועוד בשלמא איסי דתני יביא ראי' ויפטר קמ"ל שפיר חיובא דדוקא כשיביא ראי' פטור. אבל ברייתא הנ"ל אי חיובא אתי לאשמעינן הוי לי' למימר דצריך להביא עדים ולא אמר רק אם יש עדים פטור משבועה. וצ"ל לדבריו דאיירי בכל גווני אם יש עדים פטור לעולם בין יש רואין או אין רואין ולכך נקיט ב' ולרא"ש ז"ל בל"ז עדות המועיל נקט ובחד סגי כנ"ל:

אך בש"ס ב"ק י"א ע"א דתניא יביאהו עד הטרפה יביא עדים שנטרפה באונס. ושם א"א לפרש בחד דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. וצ"ל ג"כ במקום רואין כמ"ש לעיל. וכן משמע מתוס' שכ' שם דאיסי דיליף מאין רואה הא יש רואה יביא ראי' ויפטר משמעות דורשין איכא בינייהו ע"ש. אך י"ל דתוס' מפ' בהא דאיסי דפטורא אתא לאשמעינן כשיש עדים דפטור משבועה שלא שלח בה יד כמ"ש תוס' ב"מ ו' ע"ש. ולכאורה אי גם זה במקום רואין מאי מתמה סוף האומנין כמאן כאיסי כו' האגם רבנן דברייתא סברי הכי דיביא עדים וע"כ במקום רואין דאל"ה לא בעי ב' כנ"ל. ועוד גם לאיסי למה לי' תרי קראי להכי. אך לא קשה דהא קי"ל כאבא שאול דיביא עדודה לב"ד דטורח נבילה דמזיק ולא מוכח כלל מקרא דיביאהו עד וצריך איסי לקרא דאין רואה כו' ושפיר מתמה כמאן כאיסי דכרבנן הנ"ל לא קי"ל ורק לטורח נבילה אתי כנ"ל. ומיושב בזה מאי דמפיק אבא שאול קרא מפשטי' משום דע"כ במקום רואין איירי ולזה לא צריך קרא דמוכח מקרא דאיסי דאין רואה כו':

ובלח"מ פ"ג מה' עדות דייק ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל דס"ל אין עד המסייע פוטר מדקאמר הרי כאן עד אחד כו' ע"ש. אולם למ"ש הש"ך ז"ל סי' מ"ו ס"ק ק"ט אין ראי' משם כיון שאינו מעיד שאינו חייב רק תנאי הי' ע"ש:

והי' נראה טעם הרמ"א ז"ל שפוסק עיקר כהפ' דעד מסייע פוטר משום אשכחן בבעה"ת ושאר פוסקים דיש סברא להיפוך דעד מסייע פוטר משבועה דאורייתא ולא משבועת התקנה דכיון שתקנו חכמים לחייב שבועה אף שפטור מה"ת אינו מועיל אף שיש עד דמאי בכך שפטור מה"ת מ"מ איכא התקנה לחייבו ע"ש. ודעת רמב"ן ורשב"א להיפוך ממש דמש"ד אינו פוטר ומשבועת התקנה פוטר ע"ש. וא"כ לדעת בעה"ת אין ראי' כלל מרי"ף ורמב"ם ובעה"מ שלא יפטור עד מש"ד דהם לא כ' רק אמתני' דשנים אוחזין והתם בשבועת התקנה איירי וכן גם קרקע לענין היסת וי"ל דמודים ג"כ דמש"ד פוטר. וא"כ פ' הרמ"א ז"ל שפיר דפוטר בין מש"ד ובין משבועת התקנה. דהיכא דאיכא ש"ד י"ל לפטרו דאינו מוכח דעת רי"ף ורמב"ם שלא יפטרנו כנ"ל ופ' שפיר כמהר"ם ורא"ש וטור ז"ל ובשבועת התקנה שוב יש לנו דעת רמב"ן ורשב"א ג"כ דפוטר ופטור שפיר מספק בשניהם כנ"ל. אך א"כ במודה מקצת וכה"ג ויש עד מסייע עכ"פ ראוי שיתחייב היסת דלענין שיפטור משניהם עכ"פ מוכח מפ' הנ"ל שאינו פוטר דממ"נ או דאינו פוטר מש"ד או שאינו פוטר מהיסת ואין לנו רק דעת רא"ש וטור ז"ל כנ"ל. אך י"ל דבמקום דאיכא ש"ד לא תיקנו רבנן היסת כלל וממילא כיון שהעד פוטר מהש"ד שוב פטור לגמרי דאין כאן היסת כלל. ובאמת מדברי מהר"ם שבהג"מ ס' משפטים סי' ס"א משמע דלא כפי' הנ"י בדבריו רק כהרא"ש ז"ל שאף משאר שבועות מודה במקצת וכה"ג ג"כ פוטר ולא משבועת עד א' דוקא ע"ש:

סעיף ג

(ה) אמר מנה לאביך בידי ופרעתיו מחצה כו'. הש"ך ז"ל הביא ד' רמב"ן ז"ל דאף שטוען אח"כ ברי ידעתי מזה ודעתי הי' לתבוע לך הכל מ"מ פטור מש"ד כיון שקדמה הודאה לתביעה וגזה"כ הוא שתקדום התביעה דכ' אשר יאמר עליו כי הוא זה כו' וכן לשון הש"ס מ"מ הטענה כו'. ולכאורה קשה נהי דעל ההודאה פטור מ"מ אם היו באים עדים אחר התביעה שהודה בפניהם הי' חייב שבועה מדר"ח קמייתא. וא"כ הא בראו ביום קי"ל לא תהא שמיעה גדולה מראי'. וא"כ כיון שהודה בב"ד קודם התביעה הב"ד עדים אחר התביעה שהודה בפניהם ולא גרע משמיעה מעדי הודאה וליחייב מדר"ח. ובגווני שכ' הרמב"ן א"ש כיון שהי' משיב אבידה בשעת הודאה ויש ראי' שאומר אמת וראי' זו פוטרו משבועה גם עכשיו דבשלמא הודה בעדים חוץ לב"ד על מקצת אין המיגו דחוץ לב"ד פוטר משא"כ בב"ד וכדקי"ל בעדי ראה אף שטען בפניהם לא מהני כיון דכשבא לב"ד לית לי' מיגו משא"כ בטען בב"ד מיד כשהראה החפץ ע"ש בח"מ סי' קל"ג. וכן כאן כיון דבשעת הודאה בב"ד הי' לו מיגו וראי' הפוטר כנ"ל:

והי' מיושב בזה הש"ס דפ"ב דכתובות וליתני מודה ר"י באומר מנה לאביך בידי כו'. והא התם דין מיגו קמ"ל ולרמב"ן בל"ז פטור דקדמה הודאה לתביעה וכן בכמה דוכתי דפטור לי' משום מיגו. ולמ"ש א"ש דאי לאו המיגו הי' עכשיו אחר התביעה חייב משום העדאת עדים. רק משום המיגו גם אח"כ פטור דהועיל הראי' כנ"ל. אך מדברי רמב"ן ז"ל מבואר דאף היכא דלא מיפטר על ההודאה משום משיב אבידה מ"מ פטור משום קדמה הודאה לתביעה דאל"ה א"צ לגזה"כ וע"כ דאף דכיון שאומר אח"כ ידעתי א"כ י"ל דלא הוי מיגו דידע שודאי יתבענו מ"מ פטור משום דקדמה הודאה מגזה"כ. וא"כ קשה כנ"ל. וצ"ל כמ"ש הר"ן ז"ל בהא דמה שהנחת אתה נוטל דכיון שיצאה הודאה מפיו לפטור שוב לא מיחייבינן לי' אח"כ אף דעכשיו הוי דבר שבמדה כו' ע"ש פ' ש"ה. וגם כאן שנחייבו עתה אין מחייבין כיון שבשעת הודאה נפטר משום קדמה הודאה לתביעה שוב לא מחייבין לי'. שוב ראיתי שהר"ן ז"ל עצמו כ' דהא דקדמה הודאה פטור משום דיצאה מפיו בפטור:

אך מ"מ אינו מובן הטעם דהא מ"מ אנן סהדי עכשיו שחייב לו הנ' ולמה יגרע מהעדאת עדים. והי' נראה הטעם דהא קי"ל הודאה בב"ד גבי ממשעבדי. וגם היכא דאינו יכול לכפור הוי הילך. וא"כ בכל דוכתי דמחייבין לי' על שעת הודאה שפיר דאז הי' יכול לכפור וגם לא הי' אז שיעבוד קרקע משא"כ כאן כיון דבשעת הודאה הי' פטור רק עכשיו אחר התביעה נחייבו והא עכשיו כבר הוי שיעבוד קרקעות ואינו יכול לכפור עתה אחר התביעה כיון שכבר הודה בב"ד ושפיר פטור עכשיו מטעם הילך כנ"ל. ובהא דמה שהנחת אתה נוטל י"ל ג"כ כנ"ל כיון שבשעת הודאה לא הי' דבר שבמדה ממילא גם עכשיו שהב"ד רואין ונחייבו עתה כבר א"י לכפור והוי הילך ושיעבוד קרקעות כנ"ל:

ובזה מיושב מה שיש להקשות העדאת עדים דר"ח נהי דילפינן מהודאת פיו מ"מ הא הוי כקדמה לתביעה וע"כ דכיון שאין מעידים בב"ד עד אחר התביעה ועדותם הוא עיקר מה שמעידים בב"ד ומה בכך שידעו קודם. אך בהא דסלעין דינרין (ב"מ ד') לוה אומר ב' אף למ"ד הילך חייב ליפטר דהא עדים החתומים כמי שנחקרה בב"ד דמי א"כ קדמה הודאה לתביעה דנהי דחשבינן העדאת עדים כפיו מ"מ פטור דכבר נחקרה בב"ד קודם התביעה. ולמ"ש א"ש דלמ"ד הילך חייב לא שייך למיפטרי' כלל משום קדמה הודאה דמ"מ עכשיו ידעינן שחייב אחר התביעה כנ"ל ודוקא לדידן דהילך פטור שייך כנ"ל. ובל"ז י"ל כיון דהודה ג"כ אחר התביעה א"כ אין דנין מצד העדאת עדים כלל רק על הודאתו שנים שהוא אחר התביעה ומיגו דכפר והי' פטור אין כאן שאינו רוצה להכחיש עדים כנ"ל:.

ויש להסתפק בהעדאת עדים שהעידו בב"ד קודם התביעה שחייב נ' אי מחייבין שבועה. דלכאורה לא עדיפי מהודאת פיו דילפינן להו מיני' וכמו הודאה אינו מחייבו קודם התביעה כמו כן עדים אין מחייבין כשהעידו קודם התביעה. אמנם לא מצינו בפוסקים שיחלקו בהעדאת עדים דר"ח בין העידו קודם תביעה או אח"כ. לכן נראה דאין חילוק וי"ל לש"ך ז"ל לקמן דהא דאינו יכול לכפור הוי הילך דוקא במודה משא"כ בכופר ולא מהני נגד העדים חייב מדר"ח ע"ש. וא"כ א"ש דממ"נ חייב אף שהעידו קודם התביעה למ"ש דטעם משום הילך וא"כ כשכופר חייב אחר התביעה דאנן סהדי ואלו באו עדים ואומרים ראינו עדים שנחקרו בב"ד מהני כמבואר בש"ע ובש"ס בשטר כו' ובתוס' ע"ש (כתובות כ' ב"ק צ"ח) וכיון דלא תהא שמיעה כו' א"כ כיון שהעידו בב"ד א"כ אחר התביעה הוי כמעידים עדים שנחקרה עדות עדים בב"ד ואנן סהדי עתה ולא מיפטר משום הילך כיון שכופר כנ"ל ושפיר נתחייב עתה אחר התביעה מדר"ח כנ"ל. ואם מודה א"כ לאו מדר"ח מחייבין לי' רק משום הודאתו דעכשיו כנ"ל ולכך לא חילקו הפוסקים:

ומיושב במ"ש הטור סי' פ"ח טענו חטין וקדם והודה שעורין ואח"כ אמר התובע גם שעורין כו' שפסק דפטור אף מתשלומין בכמודה כו'. ותמהו במעדני מלך ושאר פ' מנ"ל דלמא דוקא משבועה פטור משום דקדמה הודאה לתביעה כמבואר בר"ן ורא"ש שם אבל תשלומין חייב ע"ש. ולמ"ש א"ש דע"כ מוכח דפטור גם מתשלומין דאל"ה לא הי' פטור כלל משבועה משום קדמה הודאה כו' דהתם כיון שקודם שחזר התובע ותבע שעורין הי' פטור משעורין דהי' ט"ח והל"ב ורק אחר חזרת התובע ותובע שעורין נתחייב הנתבע בשעורין א"כ שפיר מיחייב אחר התביעה משום העדאת עדים ואין כאן הילך או יצאה הודאה מפיו לפטור דהא קודם התביעה לא הי' הודאה כלל ולא נתחייב אז וגם יכול לומר משטה כו' ונעשה החיוב עכשיו ומיחייב מדר"ח. ודומה למ"ש ר"ן ז"ל במשנה דמלוה על המשכון גבי חבלה ע"ש. והוכיח הטור שפיר דגם מתשלומין פטור ואין כאן הודאה כלל גם עכשיו כנ"ל:

אך מוכח דדעת ר"ן ורמב"ן ז"ל שהוכיחו משם דמשום קדמה הודאה פטור וע"כ דסברי דחייב בתשלומין א"כ משמע דלא ס"ל הטעם כמ"ש. אך אינהו לא ס"ל משטה ורק משום מחילה והודאה והמחילה הוא מה שאינו חוזר ותובעו שעורין אחר הודאתו של זה כמ"ש מהרש"ל. וא"כ כיון שחוזר ותובעו שפיר א"י לכפור אחר התביעה והוי הילך וכיון שבשעת הודאה הי' קודם לתביע' ופטור לא מחייב שוב עכשיו כנ"ל. או משום דיצאה בפטור כנ"ל. ומשמע דסברי דלא הוי משיב אבידה אף שאינו כמערים כיון שיודע שחבירו יכול לידע ולתבעו דאל"ה א"צ לקדמה הודאה דבל"ז יפטר בשעת הודאה קודם כשתבעו חטין והודה שעורין משום משיב אבידה וראי' זו פוטרתו גם אחר התביעה כנ"ל. וע"כ דדוקא ביורש הוי מ"א שיודע דמסתמא אין היורש יודע משא"כ גבי דידי'. אך בר"ן ורא"ש אינו מבואר הטעם. וי"ל דבאמת מטעם זה פוטרין כנ"ל. או משום דכיון דבשעת הודאה הי' כ"ה איכא חזקה דאין אדם מעיז כיון שהודאת שעורין לא הי' אז הודאה כלל כנ"ל. ועיין בש"ך ז"ל סי' פ"ח דגם אם תבעו נ' והודה ואח"כ חזר ותבעו עוד נ' וכפר פטור ג"כ משום קדמה הודאה לתביעה ע"ש. ובזה לא שייך טעמא דמשיב אבידה ומיגו ולא החזקה כנ"ל. רק י"ל דעכשיו שייך החזקה דאין אדם מעיז כיון שעל תביעה זו הוי כ"ה וגם טעמא דהילך ושיעבוד קרקעות שייך כמ"ש כנ"ל:

שוב ראיתי בר"ן ז"ל על משנה דמה שהנחת אתה נוטל שכ' להדיא דבהא דקדמה הודאה לתביעה הטעם משום שיצאה הודאה מפיו לפטור שוב לא מחייבינן לי' ע"ש. ומ"מ י"ל הטעם כמ"ש. וי"ל בזה קושית ר"ן על רמב"ן ז"ל במתני' דמלוה על המשכון כו' דכיון שקודם שבועת המלוה הי' רק גורם לממון הרי יצאה הודאה בפטור ע"ש. ולמ"ש מיושב דבשעת תביעה לאו הילך הוא דאינו חייב כל זמן שאינו נשבע המלוה וא"כ שפיר חייב אחר השבועה כנ"ל. ויש לדחות קצת. ומשמע מדברי ר"ן ז"ל כשהודה קודם תביעה ואח"כ תבעו וחזר והודה פטור ג"כ. ואף דלזה אין ראי' מש"ס שם די"ל דוקא כשאנו צריכין לדון מצד הודאה שקדמה לתביעה ולחייבו עלי פטור משא"כ כשחזר ומודה דאף בלא הודאה ראשונה חייב מצד הודאה דעכשיו שאחר התביעה מ"מ, משמע מדבריו שפטור שכ' אף שעדיין עומד בהודאתו ע"ש. וצ"ל כיון שכבר נפטר שוב לא מחייבינן לי' וי"ל הטעמים הנ"ל או דהראי' פוטרתו דאומר אמת כיון שהי' משיב אבידה או דהוי לי' הילך עכשיו בהודאה שני' דא"י לכפור כיון שכבר הודה כנ"ל:

אמנם נראה אם הודה ויצא מב"ד באופן שיכול לטעון פרעתי אחר ההודאה ואח"כ תבעו וחזר והודה שפיר חייב דחשיבא הודאה גמורה דעכשיו דמצד הודאה ראשונ' א"א לחייבו עתה ויכול לכפור והוי הודאה שאחר התביעה כנ"ל. דלא שייך טעם הנ"ל. ואם באו עדים אחר התביעה נראה ג"כ דפטור כשהודה מקודם דלא עדיפי מהודאת פיו והא אנן סהדי ג"כ שחייב ומה יועילו העדים יותר ואף דבלא הודאתו הי' חייב שבועה משום העדאת העדים וא"צ לחייבו מצד ההודאה ראשונ' מ"מ פטור כנ"ל אך טעם דמשיב אבידה לא שייך בזה כיון שבאו עדים אח"כ כדתנן פ"ב דכתובות ואם באו עדים כו' דאף שבאים אח"כ לאו מיגו הוא. וא"כ כיון שאין כאן ראי' שאומר אמת שוב י"ל דנהי דלא נתחייב בהודאה ראשונ' שקדמה לתביעה מ"מ חייב שוב מצד העדים דר"ח כנ"ל. אך מטעמא דהילך שפיר פטור גם כשבאו עדים אח"כ דעכשיו. הילך הוא משום הודאה ראשונ' ועדיין עומד בה כנ"ל:

ובמ"ש מיושב החילוק שכ' ר"ה גאון בין כמערים או כמודה. דלכאורה אף כמערים יהי' פטור כיון דגזה"כ הוא דהודאה שקדמה לתביעה פטור. דבשלמא ט"ח וה"ב כמערים לענין תשלומין א"ש דאין ראי' שמחל או הודה ע"ש אבל לענין שבועה כיון דגזה"כ הוא יפטר כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאינו משיב אבידה כיון דמערים ושוב חייב משום אנן סהדי דעכשיו וכן לטעם דהילך קי"ל בהילך כמערים חייב כנ"ל:

סעיף ד

כפר בכל ועדים מעידים שחייב לו ב' ישלם נ' וישבע מה"ת על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כו'::

(ו) ועדים כו'. דין זה מוסכם מהראשונים ז"ל דהלכה כר"ח קמייתא וראייתם מדמוקי בש"ס למאן דפליג אר"ח כמ"ד ט"ח והל"ב חייב ומדקי"ל פטור ממילא הלכה כר"ח. אמנם בש"ס סוגיא דהאי רעיא משמע דאין הלכה כר"ח דאמר ר"ז אם איתא לדר"ח משתבע וכ' תוס' דמצינו כזה בכתובות ר"פ המדיר אם איתא לדר"ה כו' וקי"ל כר"ה דפסיק הלכתא הכי פ"ב דייני כו' וכ"כ המרדכי ושאר פ' דחי' זו. וקשה לע"ד דלא דמי להתם דפריך אהא דמשני נעשה ואם איתא לדר"ה כו' ושפיר י"ל דהוי מספקא לי' אי כר"ה ופריך דאם איתא לדר"ה א"כ קשיא המשנה דקונם שאני עושה כו' ומוכח או דליתא לדר"ה או דלא אמרינן נעשה ומשני באומר כו' ושפיר איתא לדר"ה ולכך פסיק שפיר אח"כ הלכה כר"ה דלמסקנא לא קשה אר"ה דבתרווייהו סתמא דש"ס קאמר לה ואטו לא הי' רשאי להסתפק מקודם אי הלכה כר"ה או לא ובתר דמשני פסיק שפיר הלכתא כר"ה. אבל הכא הי' בדין שבא לפניו אם הי' פשיט לר"ז דהלכה כר"ח מה לו לומר אם איתא לדר"ח הי' לו לומר משתבע מדר"ח ואין כאן קושיא וכדומה על ר"ח. וע"כ דעכ"פ ספוקי מספקא לי אי כר"ח או לא וכיון דלא מצינו שיפסוק הש"ס כר"ח מנ"ל לדחות ספיקא דר"ז. ועוד קשה מדאמר השתא נמי דליתא לדר"ח נחייבו מדר"נ כו' ולשון כזה לא מצינו כלל בש"ס דאי באמת הלכה כר"ח שיאמר דליתא לדר"ח. וראיתי ברי"ף ז"ל שכ' רק השתא נמי נחייבו מדר"נ. ונראה דלא גרס הא דליתא לדר"ח והרא"ש ז"ל כ' אע"ג דסתמא דגמ' פריך השתא נמי כו' דמשמע השתא דליתא לדר"ח לא קשיא אפיסקא דידן דאהא דקאמר ר"ז אם איתא לדר"ח מתמה דהשתא נמי שהי' מסופק ר"ז א"א לדר"ח לא ימנע מלחייבו מדר"נ כו' ע"ש. ונראה שגורס ג"כ כרי"ף ז"ל ולא כספרים שלפנינו כו'. גם נראה מרא"ש ז"ל שמודה דמוכח מר"ז דמספקא לי' עכ"פ אי הלכה כר"ח וכ"כ להדיא מקודם ע"ש. וא"כ תמוה למה פסק בודאי כר"ח ולא כר"ז דמספקא לי' דבשלמא אי הוי מצינו בש"ס דהלכה כר"ח הי' תרוצו שפיר דאין הוכחה להיפוך אבל מאחר שלא מצינו מי שחולק אר"ז למה נפסוק דלא כוותי'. ומ"ש הרא"ש ז"ל שם ואע"ג דמספקא לי' לר"ז אי הלכה כר"ח נראה דהלכתא כוותי' דליכא מאן דפליג אר"ח אלא אבוה דר"א והוא סבר כר"ג ואנן קי"ל כרבנן ע"ש. ובאמת אין מזה הוכחה כלל כמ"ש תוס' שבועות מ"ו ע"ב דאפילו מאן דפטר בט"ח והל"ב מצי סבר דלא כר"ח משום דפריך תורת הזמה והוכיחו מר' יוחנן בירושלמי דפליג אר"ח אף דסבר דט"ח כו' פטור. ונראה לישב דהרא"ש ז"ל סבר דודאי מדנפשי' לא הוי פליג ר"ז אר"ח מסברא ובפרט לגרסת תני ר"ח לא מצי למפלג אברייתא ובסברא זו דלא פריך תורת הזמה ליכא מאן דפליג אר"ח דע"כ גם לאבוה דר"א אמרינן כן דאל"ה למה לי' קרא למעוטי. וא"כ ע"כ מאי דמספקא לי' לר"ז הוא אי הלכה כר"ח או כאבוה דר"א וממילא כיון דהש"ס תלי לה בפלוגתא דר"ג ורבנן וא"כ ממילא כיון דקי"ל כרבנן שוב ודאי דהלכה כר"ח ולא כר"ז דמספקא לי'. כיון דאי אפשר לתלות הספק דר"ז בפירכא דתורת הזמה דלא יחלוק על שני הברייתות. וע"כ או דמסופק אי הלכה כר"ג בט"ח והל"ב או דסבר פלוגתא דאבוה דר"א תלי' במלתא אחריתי וא"כ כיון דהש"ס תלי לה בהא כן הלכה כנ"ל:

אך מדברי ר"ח ותוס' לא משמע כן לכאורה דא"כ למה הוצרכו להוכיח דשייך לשון אם איתא אף דהלכה כן הא בל"ז כאן אף דסבר ר"ז כן מ"מ אידחי דר"ז מסתמא דתלמודא דתלי לה בפלוגתא דר"ג ורבנן כנ"ל. וע"כ דמודה הר"ח ותוס' דאי הוי מוכח מר"ז דאין הלכה לא היינו דוחין דר"ז וא"כ קשה עדיין כנ"ל. וצ"ל דראייתם הוא רק דלשון אם איתא לא הוי ודאי דאין הלכה כן וע"ז הוכיחו שפיר מהא דכתובות ולא קשה מ"ש לעיל דמ"מ אם הי' פשוט להש"ס דאין הלכה כר"ה איך פוסק כר"ה וע"כ דלשון אם איתא רק דמספקא לי' וגם כאן כן ושפיר י"ל דהוי מספקא לי' אי פלוגתא דר"ח ואבוה דר"א תלי בפלוגתא דר"ג ורבנן או לא וממילא כיון דש"ס תלי' לה בפלוגתא הנ"ל הלכה כר"ח. אבל אי הוי אם איתא ודאי שידוע דאין הלכה כר"ח לא הי' לש"ס להביא האי לישנא אי באמת הלכה כר"ח. וע"כ (הוכיחו תוס') דמספקא לר"ז וממילא שייך כנ"ל. ומ"מ דחוק מאוד לשון הש"ס:

והי' נראה לישב דהנה הרמב"ם ז"ל ורוב הפ' דמחויב מקצת מתוך טענתו לא מיחייב מדר"ח אם טוען על מחצה א"י אם פרעתיך וכדומה ע"ש. וא"כ אביי לטעמי' דסבר בכל שבועה דמשבעינן לי' ולא אמרינן מיגו דחשיד אממון כו' הוא משום שמא ס' מלוה ישינה יש לו עליו והנה בהודאת עצמו שפיר רמי רחמנא שבועה עלי' שיודה דיש לו ס' מלוה ישינה כו' וחייב מדינא דהוי כא"י אם פרעתיך או כיון דזה גובה וזה גובה חייב כיון שמסופק דלא מהימן יש לי בידך כנגדו רק במיגו כנ"ל, אבל בהעדאת עדים על מקצת שנחייבו שבועה מדר"ח ונימא דאף דמיגו דחשיד כו' מ"מ נותנין לו שבועה משום דס' מלוה ישינה יש לו עליו ואיך נחייבו שבועה הא אם באמת יש לו ס' מלוה שוב פטור משבועה דאף אם יטעון כן נהי דחייב מ"מ שוב אינו רק מחויב מקצת מתוך טענתו ואין כאן העדאת עדים כנ"ל לחייבו שבועה ואם הי' מודה להעדים והי' טוען שיש לו ס' מלוה כנגד מה שמעידים הי' פטור משבועה על השאר שלא הי' רק מחויב מתוך טענתו וא"כ אף שכ' תוס' דלכך כופר בפקדון פסול לאביי דעל מה שיש עדים בבירור לא תלינן בס' מלוה כו' היינו משום דכיון דנתחזק בב"ד לפסול לא תלינן להכשירו מספק אבל לענין שבועה שפיר תלינן. וא"כ כיון דנחייבו שבועה על השאר ע"כ נחזיק שאינו כופר לגזול רק משום ס' מלוה ישינה וא"כ שוב לענין שבועה תלינן כל הכפירה משום ס' מלוה דאין שום סברא לתלו' שהשאר כופר בשביל ס' מלוה ומה שמעידים כופר לגזול דמה חילוק ובכופר בפקדון אין תולין כלל בס' מלוה משא"כ בחיוב שבועה דע"כ תלינן בס' מלוה וא"כ כיון שכופר הכל משום ס' מלוה ממילא אין כאן חיוב שבועה מדר"ח. וכיון דע"כ על מחצה יש לו ס' מלוה כמו שאפשר דעל מה שמעידים כופר לגזול והשאר בשביל ס' מלוה כן יכול להיות להיפוך דנגד מה שמעידים כופר משום ס' מלוה ועל השאר אומר אמת ואינו חייב שבועה דאינו רק מחויב מתוך טענתו כנ"ל. ועוד דאם יודה על המחצה שיש לו ס' מלוה ועל המחצה יעמוד בכפירתו שוב יהי' פטור משבועה דלא יהי' העדאת עדים ולא יתחייב ג"כ רק אותו המחצה שיאמר שס' מלוה כו' דאין יודעין אם זה חוץ ממה שאומרים העדים. וא"כ לא שייך דרמי שבועה על השאר כי היכי דלודי שיש לו ס' מלוה כו' כיון שאם יודה לא יתחייב כלל יותר מעכשיו וגם משבועה יהי' פטור. דלא שייך שע"י השבועה יודה גם במה שמעידים כיון שע"ז אין עליו שבועה. וממ"נ אין חיוב שבועה אם אינו כופר כלל לגזול רק על הכל יש לו ס' מלוה א"כ באמת אינו רק מחויב מקצת מתוך טענתו ופטור. ואם על מה שמעידים כופר לגזול והשאר בשביל ס' מלוה א"כ לא שייך דלודי על השאר דמשום ס' מלוה דמ"מ יהי' פטור כיון שישאר בכפירת אותן הנ' שרוצה לגזול ועל נ' יטעון ס' מלוה כנ"ל:

וא"כ למ"ש הפ' די"ל דאביי לא סבר כלל טעמא דאישתמוטי לענין שבועה די"ל דלא חייבה תורה שבועה כלל כיון שבאמת רוצה לשלם רק אין לו זוזי עתה דהוי רק כפירת זמן. ולרבה צריכין לדחוק כמ"ש בשיטה מקובצת דחיישינן כיון שהתחיל לכפור לא יודה ע"ש. והיינו לרבה מוכרח כן מדחייבה תורה שבועה משא"כ לאביי י"ל דלא חייב רחמנא שבועה בשביל אישתמוטי רק משום ס' מלוה כו'. ולכך שפיר אביי לטעמי' לית לי' דר"ח קמייתא וכן ר"ז י"ל סבר כנ"ל אבל לדידן דקי"ל כרבה כדעת רוב הפ' דאין הלכה כתלמיד במקום הרב כו' ומשום אישתמוטי חייב שבועה שפיר איתא לדר"ח כנ"ל:

עוד י"ל בפשיטות דהנה תוס' כ' דלכך לאביי כופר בפקדון פסול ולא מכשירינן בשביל ס' מלוה דכיון שיש עדים לא תלינן בס' מלוה ע"ש. ולכאורה נימא גם לענין אישתמוטי חילוק זה דאף דחייב רחמנא שבועה היינו שאין עדים תלינן באישתמוטי משא"כ כשיש עדים אך מוכרח מדאמר כופר במלוה כשר ומנ"ל הא דלמא דוקא לענין שבועה שאין עדים תולין באישתמוטי. וע"כ דסבר לסברא פשוטה דאין חילוק לענין אישתמוטי בין יש עדים או לא. והנה בש"ס דפריך מה להצד השוה שלא הוחזק כפרן כו'. ואף דקי"ל הוחזק לממון זה אינו מוחזק כפרן לממון אחר מ"מ ללמוד חיוב שבועה הוי שפיר פירכא דלמא לא חייב רחמנא שבועה רק כשאינו מוחזק כפרן כלל משא"כ כשיש עדים דעכ"פ כפרן על מחצה ועכ"פ יש סברא יותר דאין נותנין לו שבועה מכשאינו כפרן כלל בעדים. וכמ"ש תוס' לעיל לענין מישתמיט דאף דכופר הכל אמרינן ג"כ אישתמוטי מ"מ אינו כ"כ כמודה במקצת וזה הי' כל הס"ד שלא יתחייב בהעדאת עדים כנ"ל ולכאורה מה דחי הש"ס ובמלוה מי הוחזק כפרן והא כופר במלוה כשר כו'. ומה ראי' זו נהי דכשר משום. דשייך ג"כ אישתמוטי ומוקמינן לי' אחזקת כשרות מ"מ עכ"פ גרע יותר משאינו כפרן כלל בעדים וא"א ללמוד מהצד השוה כו' כיון שכפרן בעדים וכסברת התוס' לענין ס' מלוה כו'. אך באמת דחי שפיר כיון דחזינן דאמר כופר במלוה בעדים כשר כו' ומנ"ל הכי הא אין ללמוד זה מחיוב שבועה דדלמא דוקא כשאין עדים. וע"כ דסברא פשוטה אצלו דאין לחלק לענין אישתמוטי בין יש עדים או לא. וא"כ ממילא לא הוי פירכא ג"כ דמה להצד כו' דאין חילוק לענין אישתמוטי כנ"ל. אבל לאביי דסבר דיש עוד טעם לחיוב שבועה משום ס' מלוה כו'. ולענין זה ע"כ יש חילוק בין כופר בעדים או לא דהא חייב שבועה בפקדון וכופר בפקדון פסול לעדות וע"כ החילוק כמ"ש תוס' בין כפר בעדים. וא"כ שוב אין ללמוד כלל חיוב שבועה גם במלוה בהעדאת עדים דמה להצד כו' שלא הוחזק כפרן ומלבד טעמא דאישתמוטי שייך גם טעם דס' מלוה ישינה משא"כ בעדים דאין תולין בס' מלוה כיון שהוחזק כפרן ולא שייך רק טעם דאישתמוטי לחוד ומנ"ל דבשביל זה לחוד חייב רחמנא שבועה. ולא שייך הדחי' מדכופר במלוה כשר לעדות דאין ראי' דאישתמוטי באמת אין חילוק ומוקמינן לי' אחזקת כשרות משא"כ ללמוד חיוב שבועה י"ל דוקא משום ס' מלוה כנ"ל. ולא מצי למילף כלל לאביי דשייך פירכת הש"ס. משא"כ לדידן דקי"ל כרבה כנ"ל. אך הרי"ף ז"ל פוסק כאביי ולטעמי' אזיל דפ' בכל דוכתי כאביי נגד רבה כבתראי והרא"ש חולק עליו ע"ש פ"ק דב"מ:

עוד י"ל קצת דרך פלפול דהנה בש"ס פריך אר"ח מה להצד כו' שאין בתורת הזמה כו' ור"ח תורת הזמה לא פריך כו'. ולכאורה אינו מובן כלל הפירכא דתורת הזמה כמ"ש תוס' דהא מה דעד א' אינו משלם בהזמה אינו משום מעליותא דידי' רק משום גריעותא כיון דלא מהימן לחייב ממילא איך ישלם כשהוזם ומה פירכא הוא זו. ותוס' כתבו באמת דמשום הכי לא חשיב לר"ח פירכא. אך קשה על הש"ס איך חשיב לי'. גם לשון הש"ס ור"ח תורת הזמה לא פריך משמע כאלו הי' תלוי בפלוגתא וי"ל למ"ש לעיל דהא מה"ת כל עדות בעי דו"ח וגם עשאי"ל. ונראה דעד א' לחייב שבועה ג"כ צריך דו"ח מה"ת דדוקא כל שב' מחייבין ממון כו' ואם א"י החקירות אינו ראוי להצטרף. אך לענין עשאי"ל הא במה שמעיד לחייב שבועה לא נהי' בו דין הזמה כלל ואף שאם הי' ב' הי' יכול להזימם מ"מ עכשיו שמעיד לבדו הא גם אם הי' ב' שאי אתה יכול להזימם לא הי' מועיל לממון ולמה יועיל א' שאאי"ל לשבועה. וי"ל ב' טעמים או דכיון דקי"ל כר"נ שומעין דבריו של זה היום כו'. וא"כ עדיין ראוי להצטרף כשיבא עוד אחר ויהי' שייך בו דין הזמה וכיון דמשכחת באיזה אופן הזמה יכול להזימו קרינן בי' כמ"ש תוס' סנהדרין פ"א וכמ"ש לעיל. אך לרבנן לא שייך טעם הנ"ל דאינו ראוי להצטרף בעדות זה כלל ולעולם לא יהי' בו הזמה. ועוד דגם לר"נ קשה למאי דאמר בש"ס ב"ק כ"ד אטו מי ידעינן דאתו ומייעדו לי' אנן לחיובי פלגא נזקא קאתינא ולא שייך הזמה רק היכא דמרמזו רמוזי וכה"ג. וכל זה לא שייך בעד א' ועדות זה לא יוכל להזימו לעולם דאף שיבא עוד א' אח"כ ויוזמו יוכל לומר מי ידענא דאתי אנא לחייב שבועה קאתינא. וא"ל דא"כ לא יחייב שבועה כלל ושוב יכול להזימו דלא יהי' שייך לחייב שבועה באתי ז"א דמ"מ עכשיו דהדין הוא דמחייב שבועה לא יועיל כנ"ל. ובפלוגתא דר"נ כו' דמהני לממון שומעין דבריו כו' לא קשה דהוי עשאאי"ל די"ל דמכשיר עכשיו דתיקנו רבנן דכשר בממון עשאאי"ל. ומה"ת דיליף לה מקרא היינו רק בקרקעות וכה"ג דלא שייך לחייב שבועה באתי ויליף רק דמצד עצמו כשר שומעין דבריו כו' ושוב עכשיו כשר מדרבנן בכל גווני כו'. אבל מה"ת לשבועה לא משכחת בי' הזמה כלל ולמה מהני. אך הטעם כמ"ש תוס' ריש מכות אהא דעדות בן גרושה דכיון דלא שייך בי' הזמה לעולם לא קאי עליו כאשר זמם כלל ולא בעינן בי' יכול להזימו ע"ש. וכן כאן בעד א' דאמרה תורה עד שקר העד כו' דהיינו ב' דמהכא ילפינן פ"ק דמכות דאין זוממין עד שיוזמו שניהם כו' ע"ש. וא"כ לא קאי אחד כאשר זמם כלל וכיון שחייבה תורה שבועה בחד שפיר לא בעינן יכול להזימו לענין זה וכמו עדות דבן גרושה כנ"ל. אבל ב' עדים שמעידין לממון וא"י החקירות וכה"ג שאאי"ל ודאי דאף שבועה אין מחייבין מה"ת כיון דקאי עלייהו כאשר זמם וא"א בהזמה הוי עדות, כיון כשאר פסולי עדות שאין מועילין כלום. וא"כ משכחת לה שעד א' טוב יותר מב' כשמעידין ביחד. וא"כ מיושב הפירכא דש"ס מה להצד כו' שאינן בתורת הזמה והיינו כיון דלעולם לית בהו הזמה ואעפ"כ כשר אף שאאי"ל. משא"כ עדים שישנן בתורת הזמה וממילא אם אי"ל פסול לגמרי והוי שפיר גריעותא דעדים כנ"ל. אך י"ל דאין זה פירכא דהא הק"ו הוא עדים שמחייבין אותו קנס ובעדים כשרים קיימינן דמהני עדותם לקנס ויכול להזימם ובאותן עדים ליכא גריעותא ואין זה פירכא במה שיש פסולין דמ"מ עדים כשרים ילפינן שפיר דעדיפי מפיו ועד א' וילפינן שפיר דכשרים שיכולין להזימם מעידים על מקצת מחייבין שבועה על השאר מק"ו כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה