חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות הלואה · סימן לט
סעיף א
המלוה את חבירו בעדים או שהודה בפני עדים שחייב לו נקרא מלוה ע"פ ואינו גובה ממשועבדים והמלוה את חבירו בשטר גובה מן המשועבדים אפילו לא כתב בו אחריות דקי"ל אחריות ט"ס ואם יש עדים שקנו מידו אפילו לא נכתב גובה ממשועבדים (ועי' לקמן ס' ס"א כו'):
(א) המלוה כו' אינו גובה כו'. דעת הרי"ף ז"ל ב"ב סוף פרק ג"פ דקי"ל כעולא דשיעבודא דאורייתא ודבר תורה אף מלוה ע"פ גבי מלקוחות רק משום פסידא דלקוחות תקנו שלא יגבה וכדפסיק ר"פ הלכתא פ"ק דקדושין גובה מן היורשים דשיעבודא דאורייתא ומה דאמר ר"פ סוף ג"פ הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים שלא תנעול דלת הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מהיורשים שלא תנעול דלת ע"ש. וכ"כ הרא"ש ז"ל שם דשיעבודא דאורייתא כלשון הרי"ף ע"ש. ומה שנסתפק הש"ך בדעת הרא"ש מדפסיק ריש ב"ק הלכתא ב"ח אינו גובה מעבדים שהניח אביהם ליתומים דעבדי כמטלטלי בכל מילי דרבנן והוכיח מזה דסבר שיעבודא ל"ד ע"ש והניח בצ"ע. גם תמה על מהרש"ל דפ' שיעבודא דאורייתא ופ' אינו גובה מעבדים דכמטלטלי דמי ע"ש. ותמה אני על הש"ך ז"ל איך אישתמיט לי' דברי הרשב"ם ב"ב פרק יש נוחלין קכ"ח ע"א ר"נ אמר אין גובין כו' דנהי דאיתקוש לקרקעות כו' ה"מ לדברים הכתובים בתורה כו' אבל לענין ב"ח כמטלטלי דמי דאין ב"ח סומך אלא על קרקעות שאין יכולין ליאבד ולא לזוז ממקומן אבל עבדים לא סמכי דעתי הלכך לא משתעבדי לי ע"ש. ומבואר להדיא דאף דבקרקע שיעבודא דאורייתא מ"מ לענין ב"ח בעבדים לכ"ע לאו דאורייתא דכיון דיכולין להבריחן לא סמכי דעתי' כמו מטלטלין וכ"כ בעל המאור שם והרמב"ן פ"ק דב"ק הסכים לזה וכ"כ בעה"ת. לכן נראה פשוט דעת הרא"ש ז"ל כהרי"ף דשיעבודא דאורייתא כמו שהביא הש"ך ז"ל שכתב כן בכמה מקומות ומעבדים אין ראי' כלל כנ"ל. ואף דהתוס' כ' שם (ב"ק י"ב) דתליא אי שיעבודא דאורייתא ע"ש. מ"מ הרא"ש י"ל שפיר דס"ל כנ"ל והרשב"א ז"ל הניח שם בקושיא דהא קי"ל שיעבודא דאוריי' ואעפ"כ קי"ל דאין גובין מן העבדי' דכמטלטלי דמי והא בדאורייתא כקרקע הוא ע"ש. אבל לא דחה הדין. ונר' דרשב"א ז"ל לטעמי' שכ' בחידושיו לקדושין ופ"ק דב"ק למ"ד שיעבודא דאוריי' אף מטלטלין משתעבדי מה"ת ע"ש גבי פרה שהזיקה טלית. וא"כ כאן אין לחלק בעבדים דאף שיכול להבריחן מ"מ משעבדי מה"ת וכיון דבדאורייתא כמקרקע דמי ובקרקע לא תקנו חכמים להפקיע השיעבוד כנ"ל ולכך הניח בקושיא. אבל לדעת הפ' דמטלטלין לכ"ע שיעבודא לאו דאורייתא משום שיכול להבריחן ולא סמיך עלייהו וכ"כ בעה"ת שער מ"ג להדיא ובתוס' סוף ב"ב בהא דגבו קרקע יש נו כו'. וממילא לא קשה כלל כנ"ל. ובנ"י פרק הגוזל קמא כתב ג"כ החילוק בעבדים כנ"ל שוב מצאתי בש"ך לקמן סי' שס"ג הרגיש בעצמו בחילוק זה דעבדים ומסיק כן ע"ש:
והנה הריטב"א פ"ק דקדושין והש"ך ז"ל תמהו על הרי"ף ז"ל מחד מה צריך טעם לאוקמי אדאורייתא משום נעילת דנת לגבי יורשים הא כיון דליכא פסידא נשאר הדין תורה דלמה יפקיע הדאורייתא בחנם ע"ש. ועוד הקשו למה שנה ר"פ לשונו בקדושין וב"ב הוי ני' למימר בתרווייהו חד לישנא ע"ש. ונראה נע"ד בפשיטות דלא קשה כלל למ"ש בעה"ת שער מ"ג היכא דידעו הלקוחות שחייב נו מלוה ע"פ למה לא יגבה מהם הא לא שייך לית ני' קלא כיון שידעו באמת. וכ' הטעם דהא מטלטלי לכ"ע לא משתעבדי מה"ת דאינם ערבון כיון שיכול להבריחן רק מקרקע שאינו יכול להבריא. וממילא כיון דבמלוה ע"פ יכול למכרן לאחרים שצא ידעו מההלואה דלית ני' קלא ולא יכול לגבות מהם שוב הוי כמטלטלי שיכול ג"כ להבריחן. ושוב אף מאותן שידעו אינו גובה דנח משעבדי מה"ת כלל ע"ש. וממילא מיושבים דברי הרי"ף ז"ל דבאמת גם במלוה ע"פ שיעבודא דאורייתא מה"ת דכיון שאינו יכול להבריחן דהא גובה מלקוחות שפיר משועבד מה"ת וגבי באמת בין מיורשין ובין מלקוחות. אבל עכשיו דתקנו חכמים משום פסידא שלא יגבה מלקוחות וממילא שוב יכול להבריחן ולמוכרן שלא יגבה מהן וא"כ שוב לא משעבדי כלל מה"ת כמו מטלטלין וממילא גם מיורשין לא גבי מדאורייתא כמו מטלטלין דיתמי דגם בזה יכול להבריח כנ"ל. ולכך הוצרכו חכמים לתקן משום נ"ד שיהי' נשאר לגבי יורשים כדינא דאורייתא שיגבה מלוה ע"פ מהם דלא שייך פסידא כנ"ל. וצריך שפיר תקנה לאוקמי אדאורייתא וכשתקנו שלא יגבה מלקוחות נפקע השיעבוד דאורייתא לגמרי גם נגעי יורשין ותקנו כנ"ל שלא יפסיד נגד יורשים בשביל תקנתם כיון דלא שייך טעם התקנה דליכא פסידא כנ"ל:
ומיושב דקאמר ר"פ ב' לשונות והיינו דאי לא הי' ש"ד לא היו מתקנים בשביל נעילת דלת להפסיד היורשים רק משום דש"ד ורק בשביל התקנה שאינו גובה מלקוחות פקע השיעבוד דאורייתא ומשום נ"ד אוקמוה אדאורייתא כנ"ל וצריך ב' הטעמים כנ"ל וממילא שפיר לדידן במלוה בשטר שיעבודא דאורייתא כיון דנא תקנו לגבי לקוחות ממילא משועבד מה"ת כנ"ל. ולכך רב ושמואל דסברי שיעבודא לאו דאורייתא סברי דמלוה ע"פ אינו גובה מיורשים ג"כ דבשביל נ"ד לחוד לא הפסידו היתומים כנ"ל:
ומיושב בזה מה דתלי הש"ס בכל מקום הא דאינו גובה מיורשים בהא דשיעבודא נ"ד בב"ב רב ושמואל כו' מ"ט שיעבודא ל"ד ובקדושין והוא שהפרישתה מחיים אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא ע"ש והא לא תניא כלל הא בהא דאף אי לאו דאורייתא יכול להיות דגבי מיורשים משום נעילת דלת והי' לו לומר אלמא סבר מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים. וכן בר"י דאמר אע"פ שלא הפרישתו מחיים דאמר אלמא ש"ד ומנ"ל הא אף אי לאו דאורייתא גבי מיורשים משום נעילת דלת כמו לר"פ. ונראה דמזה משמע להו לתוס' שם ד"ה אמר ר"פ דבערכין וקרבן לא שייך נ"ד ע"ש. ולכך תלי שפיר טעמא דפלוגתייהו רק בשיעבודא דאורייתא דנ"ד לא שייך כאן כנ"ל. אולם קשיא לי בדבריהם ז"ל דא"כ מאי פריך והא פליגי בה חדא זימנא מלוה ע"פ כו'. הא לא מוכח כלל מכאן לשאר מלוה ע"פ דע"כ לא אמר שמואל כאן רק בקרבן דלא שייך נ"ד משא"כ בשאר מלוה ע"פ ה"א דגבי משום נ"ד כמו דסבר ר"פ באמת לשיטתם והוצרכו רב ושמואל לומר מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים כנ"ל ולמה לא אמר הך צריכותא. וע"כ דגם באלו שייך נ"ד בפני עושי עולה כמ"ש תוס' סוף ב"ב. וא"כ קשה כנ"ל למה תלי טעמא בש"ד. ולהרי"ף ז"ל למ"ש לא קשיא מידי דשפיר תלי' הא בהא דאי שיעבודא ל"ד לא תקנו כלל משום נ"ד להפקיע ודוקא ר"פ דפסיק ש"ד אמר משום נ"ד דאוקמוה אד"ת משא"כ רב ושמואל דסברי ל"ד ממילא לא גבי מיורשים כלל. וזה ראי' לרי"ף ז"ל כמ"ש:
עוד ראי' דקשה מנ"ל לש"ס דרב ושמואל סברי דמלוה ע"פ אינו גובה מיורשים אף מדרבנן דלמא רק מדאוריי' קאמרי דאינו גובה מיורשים ולקוחות דהא חזינן. ר"י ור"ל דאמרי מלוה ע"פ גובה בין מיורשין ובין מלקוחות ע"כ רק מדאורייתא קאמרי דמשנה שלימה שנינו שאינו גובה מלקוחות וע"כ לא איירי מדרבנן כלל וא"כ דלמא רב ושמואל ג"כ לא איירי רק מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דגבי מיורשים משום נ"ד כמו לר"פ. ודוחק לומר משום דשני ר"א אמר רב קושיא דחופר בור בעמד בדין דקשה מנ"ל לאקשויי התם באמת. דדוחק לומר כמ"ש הש"ך דדיברו עם רב וידעו ע"ש. ובפרט לתוס' הנ"ל י"ל בנזקין משום דלא שייך נ"ד משא"כ שאר מלוה. ומנ"ל לש"ס בכמה דוכתי למיפרך והא רב ושמואל אמרי מלוה ע"פ כו'. אמנם לדעת תוס' יש לישב זה דאי מדאורייתא למה אמרי מלוה ע"פ הוי להו למימר סתם מלוה דאף בשטר מדאורייתא לא גבי מיורשין ולקוחות כיון דשיעבודא לאו דאורייתא ובשלמא ר"י ור"ל נקטו רבותא מלוה ע"פ אבל רב ושמואל הוי רבותא טפי בשטר כנ"ל וע"כ מדרבנן קאמרי כנ"ל ולא קשה. אולם למה שפירש"י קדושין י"ג אהא דרב ושמואל דבמלוה בשטר מודי' דשיבוד' דאורייתא שהוא שיעבדו רק ע"פ סברי ל"ד ע"ש וקשה כנ"ל דדילמא כוונתם מדאוריי' ולרי"ף ז"ל א"ש כמ"ש דכיון דסברי לאו דאוריי' ממילא מלוה ע"פ לא גבי מיורשים דלא תקנו כלל דזה גם ר"פ מודה כנ"ל:
עוד י"ל דסבר הרי"ף ז"ל דהא דשיעבודא דאורייתא הוא רק בשיעבד נכסיו בפירוש ואל"ה ממילא לא משתעבד מה"ת וכנראה מהרבה פ' ז"ל דלכך צריכין לאחריות ט"ס. אך דסובר דגם במלוה ע"פ שייך אחריות ט"ס דכמו בשטר דאמרינן אף שלא התנה הוי כאלו התנה דאיכא אומדנא דמוכח ששכח להתנות דחזקה לא שדי איניש זוזי בכדי וממילא גם במלוה ע"פ הוי ג"כ כאילו התנה ושיעבד בפירוש שפיר נכסיו דג"כ חזקה לא שדי כו' ולכך שיעבודא דאורייתא גם במלוה ע"פ וגבי מלקוחות מה"ת. אמנם עכשיו דתקינו רבנן דמלוה ע"פ לא גבי מלקוחות משום פסידא וא"כ שוב לא שייך לא שדי זוזי בכדי והוי כשיעבד נכסיו. דז"א מ"מ לא יגבה מלקוחות וע"כ כיון שהלוה ע"פ לא חשש לזה וממילא ליכא אומדנא הנ"ל ולא הוי כאלו התנה ושוב אינם משועבדים כלל מה"ת כיון שלא שיעבדם וממילא גם מיורשים לא גבי מה"ת כיון שלא שיעבדם כנ"ל. וצריך לטעמא דנ"ד שגובה מיורשי' ואוקמוה אדאורייתא אבל בלא התקנה מה"ת שפיר הי' גובה בין מיורשין ובין מלקוחות מה"ת כנ"ל. וממילא בשטר או ע"פ שיעבד בפירוש שפיר ש"ד כנ"ל. ומיושב ג"כ מה דשני ר"פ לישנא בקדושין וב"ב דהפ' כ' דמלוה כתובה בתורה הוי כשיעבד בפירוש שהתורה שיעבדם ואי ש"ד בשיעבדו בפירוש ממילא גם במלוה כתובה בתורה ש"ד ע"ש. ולכך התם בקדושין דאיירי במלוה הכ' בתור' אמר הטעם דגובה מיורשים דש"ד והיינו כיון דבמהכ"ב ש"ד ממילא גם בכל מלוה ש"ד דהוי כאילו שיעבדו בפירוש והתם בב"ב דאיירי בכל מלוה אמר עיקר הטעם דאף דעכשיו דאין גובין מלקוחות לא הוי בסתם כשיעבדו בפירוש וליכא ש"ד מ"מ גובה משום נעילת דלת ואוקמוה אדאורייתא כנ"ל. ולהנ"ל בשיעבד בפירוש אף ע"פ או בשטר שפיר שיעבודא דאורייתא כנ"ל:
עוד י"ל דהנה רש"ל תמה דאמר בבכורות דכ"ע כר"א דאחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות ומלוה ע"פ גובה מיורשין ולא מלקוחות ולכך אינו גובה רק מחצה וא"כ לדידן דקי"ל אחין שחלקו לקוחות לא יגבה מע"פ כלום וא"ל דלא שייך פסידא דא"כ גם שם למה אינו גובה רק מחצה וע"כ דלא פלוג רבנן כיון שהם לקוחות ולמה קי"ל דמלוה ע"פ גובה מאחין שחלקו ע"ש:
וי"ל בפשיטות דלכאורה כיון דתקנו דמלוה גובה מיורשין משום נעילת דלת שלא ירצה ללות שמא ימות כו'. וא"כ אותה התקנה עצמה שייך אף שכבר חלקו דאם לא יגבה מאחין שחלקו עדיין יהי' נ"ד שמא ימות ויחלקו ולא יוכל לגבות וגובה מאחין שחלקו כמו לא חלקו מטעם הנ"ל. אמנם לר"א דאחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות שוב לא שייך נעילת דלת דאף שלא יגבה ממחצה לקוחות עכ"פ ממחצה יורשין יגבה ואטו ישאר דוקא בצמצום כדי חובו. ולכך לא תקנו נגד המחצה לקוחות משום נ"ד ולא פלוג ואינו גובה כמו משאר לקוחות כנ"ל. אבל לדידן דקי"ל אחין שחלקו לקוחות הן לגמרי שוב להיפך גבי מינייהו מלוה ע"פ ומגרע גרע דאם לא יגבה שייך נ"ד כמו קודם שחלקו כיון שיפסיד לגמרי ושפיר אין חילוק וגובה מיורשים בין קודם שחלקו ובין אחר שחלקו וזה נכלל במאי דאמר ר"פ גובה מיורשים משום נ"ד היינו גם אחר שחלקו כנ"ל. וממילא מיושבים דברי רי"ף ז"ל דאף דסבר שיעבודא דאורייתא מ"מ כיון דאינו גובה מלקוחות ממילא גם מאחין שחלקו לא הי' גובה דהן לקוחות ורק משום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא ולכך אמר גובה מן היורשים משום נעילת דלת היינו דאף אחר שחלקו גובין כיון דטעמא משום נ"ד דאל"ה הוי ס"ד דלא פלוג. ומיושב ל' הרי"ף וקמ"ל ע"ש:
והפי' הפשוט בדברי הרי"ף ז"ל נראה דהא יש שיעבוד הגוף מצוה דפריעת בע"ח ושיעבוד נכסים. וכשתיקנו חכמים דמלוה ע"פ לא יגבה מלקוחות. י"ל. או דהי' התקנה אף דהנכסים משועבדים אעפ"כ לא יגבה אף שקנה שיעבוד שלו וזה דוחק. או דהי' התקנה שהפקיעו חכמים מיד בלוה ע"פ שלא ישתעבדו נכסיו כלל ולא ישאר רק חיוב גופו לשלם אבל על הנכסים אין שיעבוד וממילא אינו גובה מלקוחות כדין. וא"כ ממילא מיורשים ג"כ אינו גובה כיון דליכא שיעבוד נכסים במע"פ. ולכך בעי טעמא דנ"ד דאוקמי אדאורייתא לגבי יורשים כנ"ל:
עוד הקשו הראשונים ז"ל על הרי"ף ז"ל הא ר"פ גופי' ע"כ ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא דאמר בערכין (כ"ב) טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה וכן בכמה דוכתי ע"ש. והש"ך ז"ל הסכים לראי' ברורה ע"ש. וראיתי בבעה"ת שער י"ד כ' ר"פ אמר פריעת בע"ח מצוה כו' פי' לטעמי' אזיל דסבר שיעבודא דאורייתא כו' והביא אח"כ לשון הרי"ף ז"ל דלא סתרי דברי ר"פ אהדדי בג"פ מבקדושין וא"א לומר שט"ס הוא דמסיק שם כדברי רי"ף ע"ש. הרי שמלשון זה עצמו דייק דסבר ר"פ ש"ד היפך מפוסקים הנ"ל. ולכאורה תימה דאטו אי שיעבודא ל"ד ליכא מצוה בפריעת בע"ח הא זה לכ"ע. ונראה כוונתו דאי שיעבודא ל"ד א"כ לא מצינו כלל שיתלה שיעבוד נכסים בשיעבוד גופו רק שהי' תקנה משום נעילת דלת שיגבה מיורשים ובשטר גם מלקוחות וא"כ אין שום סברא לחלק בין יתומים קטנים לגדולים דשייך ג"כ התקנה דנ"ד ומדינא גם גדולים פטורין כמו קטנים. ולכך כ' הטעם משום דסבר ש"ד ואין השעבוד רק מצד דנכסוהי ערבין בי' על שיעבוד גופו של המצוה דפריעת ב"ח כמבואר בש"ס בכורות פ' י"ב ובכמה דוכתי. ולכך קטנים דלאו בני מיעבד מצוה ופטורין מצד שיעבוד הגוף ממילא גם שעבוד נכסים אין כאן ואינו גובה כנ"ל:
שוב ראיתי באו"ת שכ' ג"כ טעם זה בהא דר"פ ע"ש. ואף דיש לדחות דאין הנכסים ערבין על היורשים רק על הלוה וכשמת ואינו יכול לגבות מלוה גובה מהנכסים מטעם ערבות וא"כ מה בכך שהיתומים אין עליהם מצוה דפריעת בע"ח הא עכ"פ הי' על הלוה וממילא גובה כנ"ל. אמנם נראה לענ"ד דלטעמייהו אזלי דבש"ס סוף פ' ג"פ בב"ב (קע"ד) אמר האי ערבא דפרע לבע"ח מקמי דלודעינהו ליתמי ר"פ אמר פריעת בע"ח מצוה ויקמי לאו בני מיעבד מצוה כו' ור"ה ברי' דר"י פליג ע"ש. ופי' בעל המאור ז"ל והרבה מראשונים דאי הוי מודע להו היו הם פטורים דאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים וממילא גם הערב הי' פטור כיון שהן פטורים שדינו כלוה ע"ש ובנ"י בב"י לקמן סי' ק"ל. והראב"ד ושאר פ' חולקין ע"ז דאף שהיתומים היו פטורין מ"מ הערב הי' חייב דעיקר ערבותו הוא כשלא יהי' ללוה לשלם אי שימות ע"ש ובבעה"ת שער ל"ה ח"ב. ולכאורה טעם בעה"מ אינו מובן דמה ענין להערב שיהי' דינו כהיתומים הא הוא ערב של אביהם וכיון שמת וא"י לגבות ממנו גובה מהערב. דבשלמא ערב של היתומים הי' שייך שדינו כלוה משא"כ כנ"ל. וצריך לומר שסובר כיון דגם ביתומים כשגדולים מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם ויש ג"כ חיוב הגוף כמו בלוה גופי' כדאמר בכתובות (צ"א) בעובדא דקטיני דארעא וכמה דוכתי. ממיל' הערבו' של הערב הוא רק כשלא ישלם הוא או יורשיו דדינם כאביהם בעצמו וממילא כיון שהן אין עליהן עתה מצוה דפריעת בע"ח שהן קטנים גם הערב פטור כנ"ל. ובר"ן ז"ל פ' הכותב בהא דמוכר שט"ח ומחלו מחול שכ' תוס' הטעם כיון שנשאר שעבוד הגוף ומחלו ופקע ממילא פקע השיעבוד נכסים דנכסוהי רק ערבין בי'. וכ' דניחא גם במת הלוה שג"כ פקע השיעבוד הגוף יפקע ג"כ השיעבוד נכסים וכ' הטעם דעיקר ערבותן של הנכסים הוא כשלא יהי' לו לפרוע או שלא יהי' הלוה או שימות ע"ש. וממילא לדברי בעה"מ שגם ביורש יש שיעבוד הגוף ודין הערב כמוהו ממילא נראה דמטעם זה עצמו אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דהא רק ערבון וכיון שאין עתה שיעבוד הגוף על היתומים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ממילא גם החיוב ערבות של הנכסים אין כאן ודינם ממש כמו שאר ערב של אביהם דג"כ דינו כיתומים ובקטנים פטור. וכן ערבותן דנכסים אף שהן ערבים של אביהם מ"מ אינו רק כשלא ישלם הוא או היורש מטעם מצוה דפריעת בע"ח. וא"ש טעמא דר"פ דאמר בהני תרתי דינים חד לישנא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה כו' ושפיר סבר שיעבודא דאורייתא כנ"ל לדעת הרי"ף ז"ל. והראב"ד ושאר פ' לטעמייהו אזלו שחלוקין שם על בעה"מ וסוברים דהערב חייב בקטנים כיון שערב בעד אביהם ומת ואינו יכול לגבות גובה ממנו וממילא א"א לומר בטעמא דר"פ כנ"ל דנהי דנכסוהי ערבין מ"מ הא הם ערבין של אביהם ויגבה אף שהם לאו בני מיעבד מצוה וכמו שאר ערב והוכרחו לפרש כוונת ר"פ פריעת בע"ח מצוה דליכא שיעבודא דאורייתא רק מצוה ולכך אין נזקקין כנ"ל משא"כ הרי"ף ובעה"ת מפרשין שפיר כנ"ל. ואדרבה מוכח דסבר שיעבודא דאוריי' כנ"ל:
(ב) בעדים אף בגווני דליכא למיחש לפירעון שהוא תוך זמנו או שלא זזה ידם כו' דאל"ה בל"ז טענינן ללקוחות שפרע דמלוה בעדים אין צריך לפרעו בעדים. ובזה מיושב קושית תוס' סוף ב"ב על רש"י שפי' (בגיטין נ"א) דר"ח סובר מלוה ע"פ טריף ממשעבדי והא מפורש במשנה ע"י עדים גובה מב"ח ע"ש. ולהנ"ל מיושב דמפרש ע"י עדים אינו גובה דטענינן ללקוחות פרוע רק מב"ח אם מודה כו':
(ג) או שהודה. נראה דאף שהודה שחייב לו בשטר עיין לקמן סי' מ' דבזה מודה שגם הנכסים נשתעבדו. מ"מ הוי רק כמלוה ע"פ כיון דלא מהימן לגבי הלקוחות רק מטעם שמחייב עצמו בדבר שאינו חייב ובהודאה זו שיעבד נכסיו מ"מ לא עדיף משיעבוד בפירוש בע"פ דג"כ אינו גובה ממשועבדים כיון שהוא בע"פ דמ"מ לית לי' קלא כנ"ל:
(ד) מלוה ע"פ כו'. כבר נתבאר דעת הרי"ף ז"ל דשיעבודא דאורייתא. והתוס' וש"פ דשיעבודא לאו דאורייתא רק בשטר גבי משום נעילת דלת כו'. וכ' תוס' סוף ב"ב דלמ"ד שיעבודא ל"ד לא מהני אף שיעבדו בפירוש דאין קנין לחצאין ע"ש. והרשב"א ז"ל פ"ק דקדושין תמה דא"כ איך אמר התם דס"ד מנוה הכ' בתורה ככתובה בשטר ושיעבודא דאורייתא מה בכך הא אף בשטר ושיעבוד בפירוש לא מהני מדאורייתא ע"ש. ובאמת כי יש לפרש שם כ"כ בשטר וגבי מדרבנן מיורשין ולקוחות כמו בשטר אך לרשב"א ז"ל משמע לי' דמה"ת קאמר. ונראה ליישב דלכאורה אינו מובן דלמה לא יועיל שיעבדו בפירוש כיון שמפרש שאם לא יפרענו לזמן פלוני יגבה מנכסיו מה שייך בזה אין קנין לחצאין הא הוי קנין גמור על תנאי אם לא יפרענו אז יהי' הנכסים שלו. ונראה הטעם דלכאורה קשה גם אי שיעבודא דאורייתא מ"מ הא קי"ל מכאן ולהבא גובה ואקדיש מלוה לא מהני ואין נעשים שלו רק משעת גבי'. וא"כ ע"כ אין השיעבוד קנין מעכשיו רק שהתורה אמרה אז כשאינו משלם יגבה ונעשה שלו. וא"כ הא קי"ל בקדושין לאחר ל' וקדשה אחר קודם מקודשת לב'. וכן במוכר לאחר ל' וקודם לכן מכרה לאחר ג"כ נקנה להב'. וא"ב למה יגבה מלקוחות הא אין הקנין של המלוה מתחיל בנכסים רק משעת גוביינא וכשהגיע הזמן ואינו פורעו ולא למפרע וכיון שקודם לכן מכרה לאחר קנין הב' קודם ולא עדיף השיעבוד ממכירה. דבשלמא למ"ד למפרע גובה הוי קנין מעכשיו משא"כ למאי דקי"ל מכאן ולהבא גובה. אך לא קשה דבקדושין הטעם כיון דאשכחי קדושי הב' רווחא קודם שחלו הא' ושוב לא פקעו דקדושת הגוף לא פקעה בכדי כדאמר בנדרים כ"ט. ובאמת גם בב"ח קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד מהאי טעמא. ובמכר דלא שייך האי טעמא ואעפ"כ מהני אם מכרה לאחר. אך הטעם משום חזרה דקודם שחל' קנין הא' יכול לחזור בו דאתי דיבור ומבטל דיבור כדאמר פ' האומר ולכך כשמכר לאחר וחזר בו קודם ל' מקנין הראשון שפיר נקנה להב'. ולכך אם אחד נותן לא' מתנה לזמן ואח"כ לאחר אין הראשון יכול למכור כמבואר בש"ס (ב"ב קל"ז) גבי אחריך לפלוני דאם ירד הראשון ומכר הב' מוציא מלוקח ומאן דפליג הוא משום דלשון אחריך הוא כשישתייר ע"ש. ואף דעדיין לא קנה הב' מ"מ כיון שאינו יכול לחזור בו מקנין האחר אין מכירתו מועלת דאין לו בו זכות רק עד אותו הזמן ואינו יכול למכור יותר אף שעכשיו שלו לגמרי. רק כשבעצמו מכרו לאחר ל' מהני מצד חזרה כנ"ל. וא"כ למ"ד שיעבודא דאורייתא נהי דמכאן ולהבא נעשה של המלוה מ"מ התורה זכתה למלוה בשעת הלואה שכשלא יפרע יהי' מאז שלו וממילא אין הלוה יכול לחזור בו וכמו באחר כנ"ל. ולכך שפיר אף שמכר טריף המלוה דאין בידו להפקיע קנין של המלוה שיש לו בהנכסים משעה שאינו פורע כנ"ל כיון דלא מהני מטעם חזרה דהתורה הקנתה לו ואין הוא המקנה כנ"ל:
וממילא מיושב דלמ"ד שיעבודא ל"ד שוב לא מהני שיעבדו בפירוש דכיון שאינו רק מצד קניינו שהוא מקנה להמלוה מכאן ולהבא כנ"ל. וממילא כיון שמכר לאחר מקודם מהני מטעם חזרה קודם שחל קנין של המלוה ואינו יכול לגבות שקנין הלוקח קודם והוי כמוכר אחר ל' וקודם ל' מכרו לאחר כנ"ל. וכן נגד יורשים דפקע זכותו מנכסים קודם חלות הקנין וכמו בכל קנין לאחר מיתה כו'. וכ' תוס' שפיר דלא מהני שיעבדו בפירוש. ומיושב קושית רשב"א הנ"ל דאמר שפיר מלוה הכ' בתורה ככתובה בשטר דמי והיינו דהוי כאילו התורה שיעבדה דממילא אינו יכול לחזור בו ושפיר גובה מלקוחות וכמו בכתובה בשטר דמהני השיעבוד בפירוש אי לא הי' חוזר בו רק כשמוכר מהני מטעם חזרה משא"כ בכ' בתורה אי הוי כשטר שפיר טריף כנ"ל. עוד י"ל דהא דלא מהני שיעבוד בפירוש היינו כדעת הפ' סי' ר"ז בהלוה על שדה ואמר אם לא אפרע לג"ש יהי' שלך הוי אסמכתא ולא קניא אף דלא גזים דמה שמוכר הקרקע הוי כמו גזים ע"ש. וממילא גם בבע"ח כיון דשיעבודא ל"ד רק מצד שהוא מקנה אם לא יפרענו יהי' שלו לא קני שוב מטעם אסמכתא דדעתו לפרוע ולא להקנות כנ"ל ועיין שם ב"מ ס"ו גבי אפותיקי הוי כו':
ונראה דלאביי דאמר למפרע גובה ממילא מהני שיעבדו בפירוש מדאורייתא דכיון דהשיעבוד הוא שיהי' למפרע שלו והיינו מעכשיו ממילא לא שייכי טעמים הנ"ל דאף שמכר מ"מ הא נקנה לו מעכשיו רק שהוא על תנאי אם לא יפרע לו. וגם אסמכתא לא הוי דמעכשיו ליכא אסמכתא והוי כמכירה מעכשיו על תנאי ושפיר טריף מלקוחות מדאורייתא כנ"ל. ודוקא לדידן דקי"ל מכאן ולהבא גובה וענין השיעבוד הוא שנעשה אז שלו ושייך טעמים הנ"ל:
ובזה נתישב לי מאי דתמוה בש"ס שם סוף ב"ב דפריך מי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו כו'. והקשו תוס' הא התם מיני' דשיעבודא דאורייתא לכ"ע ותירצו דא"כ מעות אמאי אין לו וע"כ דעיקר שיעבוד גם מלקוחות מה"ת ע"ש. ועדיין אינו מובן כלל דממ"נ אי נימא דבשביל זה מיקרי מוחזק ע"י שגובה מלקוחות ואינו יכול להבריח משא"כ מעות א"כ אף אי שיעבודא ל"ד מ"מ הא מדרבנן גבי בשטר מלקוחות. עכ"פ ושוב הוי מוחזק מדרבנן וג"כ שפיר דקרקע יש לו ואיך מוכח מזה דמן התורה גבי מלקוחות:
אמנם במ"ש נראה בפשיטות. דהא בפסחים ל"א בפי למימר טעמא דר"נ דיתומים שגבו קרקע ב"ח גובה מהן משום דלמפרע גובה והוי כמו שהי' בחיי אביהן שלו ע"ש ובב"ב קכ"ה תלי הני תרי דינים דאי ב"ח חוזר וגובה לכך גבו קרקע יש לו ע"ש. וממילא נראה הטעם דסברי גבו קרקע יש לו הוא משום דסברי ב"ח למפרע גובה ולכך הוי מוחזק כשגבו דכאלו הי' בחיי אבוהון שלו ושפיר נוטל בכור כנ"ל. וממילא פריך הש"ס שפיר מי אמר רבה הכי דאף מלוה בשטר ג"כ אינו גובה מה"ת והיינו דאף שיעבדו בפירוש לא מהני מדאורייתא כמ"ש תוס' שם דבשטר היינו אף שיעבד בפי' כו' ע"ש והאמר רבה גבו קרקע יש לו דחשוב מוחזק וע"כ סבר למפרע גובה וענין השיעבוד הוי קנין מעכשיו וא"כ ממילא מהני שיעבדו בפירוש עכ"פ מה"ת כמו מכר כנ"ל. ומשני טעמא דבני מערבא ולי' לא ס"ל דסבר באמת מכאן ולהבא גובה וגבו קרקע ג"כ אין לו וא"ש כנ"ל:
ומיושב ג"כ בזה קושית תוס' ב"ב קכ"ו דר"פ סבר גבו קרקע ג"כ אין לו וע"כ סבר שיעבודא ל"ד דבש"ס תלי לה אהדדי והא ר"פ בקדושין סבר שיעבודא דאורייתא ע"ש שהניחו בקושיא. וגם לדידן קשה זה דקי"ל ש"ד וקי"ל גבו קרקע אין לו. ולמ"ש א"ש דבש"ס לא דייק רק להיפך כיון דגבו קרקע יש לו ממילא ש"ד בפירוש כנ"ל. אבל לדידן דקי"ל מכאן ולהבא גובה ממילא אף דשיעבודא דאורייתא מ"מ גבו קרקע אין לו דהוי ראוי דלא זכה כלל למפרע דלא שיעבדה התורה רק מכאן ולהבא ומה בכך דש"ד. ולכך שפיר קי"ל אף דש"ד מ"מ גם גבו קרקע אין לו וכן לר"פ כנ"ל:
ובזה י"ל מ"ש רש"י ז"ל פ"ק דקדושין דלרב ושמואל בשטר דשיעבדו בפירוש מהני מה"ת והקשו הא משמע סוף ג"פ דגם בשטר של"ד ע"ש. ולמ"ש י"ל כמו דקי"ל בהא דיד בעה"ש על התחתונה אם יתבטל ענין הכתוב בשטר לגמרי אי נימא דידו על התחתונה אז אמרינן דידו על העליונה דא"כ למאי כתבי' ע"ש (סי' מ"ב) גבי אחר הפסח כו'. וא"כ בהא דאמרינן דבשיעבוד מכאן ולהבא גובה היינו דלמה נימא דשיעבד והקנה לו למפרע. אבל אי שיעבודא ל"ד ואי מכאן ולהבא גובה שוב אינו גובה כלל מלקוחות כמ"ש דמכירתו קדמה כנ"ל. וא"כ ממילא בשיעבוד מפורש בשטר אמרינן דודאי שיעבדו למפרע שיהי' שלו מעכשיו דאל"כ יתבטל מה שכתוב השיעבוד בשטר לגמרי דלא יגבה גם מכאן ולהבא ושוב אמרינן מסתמא דכונתו למפרע ובאמת יהי' הדין למפרע גובה ומהני שפיר מדאורייתא לרב ושמואל כנ"ל דהוי מעכשיו. אבל עכשיו דתיקנו חכמים דאף שאינו משועבד רק מכאן ולהבא מ"מ גובה מלקוחות משום נעילת דלת ממילא שוב אף בשיעבדו בפירוש אמרינן מכאן ולהבא גובה דלא יתבטל דעכ"פ גובה מלקוחות כנ"ל. אבל בלא התקנה כנ"ל הי' מועיל שפיר מה"ת מפורש:
או י"ל הטעם דלא מהני שיעבדו בפירוש מטעם קנין לדעת רמב"ם ז"ל לקמן סי' רמ"א דדבר שאינו מסוים לא קנה שדה משדותיו ע"ש. וממילא בחוב שיעבד אינו מקנה לו שדה מסוים רק שכנגד חובו יגבה משדותיו ולא קנה כלל מטעם קנין רק עכשיו מהני מטעם שיעבוד אבל אי שיעבודא לאו דאוריי' לא מהני מצד קנין שיעבד בפירוש כנ"ל:
ובזה י"ל החילוק בין שיעבד בפירוש לאפותיקי דבאפותיקי הוי דבר מסוים ושפיר מהני שיעבודו מה"ת כששיעבד לגבות מזו כנ"ל. ומיושב בזה דבתוס' גיטין מ"א מבואר לאביי דלמפרע גובה מהני מה"ת כששיחררו. והא תוס' כ' ריש הנזקין דאביי סבר שיעבודא לאו דאורייתא אף שיעבד בפי' ע"ש. ולמ"ש א"ש דאפותיקי דהוי דבר מסוים מהני כנ"ל.. אולם הפ' חולקים על הרמב"ם ז"ל:
או י"ל דכיון דמצינו בכל דוכתי שאין הגוביינא דבע"ח מנכסים בתורת קנין שהוא שלו רק בתורת טריפה דחיוב דנכסוהי אינון ערבין בי' וכאלו הי' ערב אחר שגובה ממנו כשאין הלוה משלם ולכך צריך שיורידוהו הב"ד דוקא לנכסים ושאר דברים ואם הי' קנין לא הי' צריך כנ"ל. ולכך לא מהני שיעבד בפירוש מה"ת דאינו מקנה לו כלל רק שמחייב הנכסים שיהי' ערבון בעדו וזה לא מצינו שיועיל וזה פי' התוס' שאין קנין לחצאין. ולרש"י ז"ל י"ל דמהני בתורת קנין והא דצריך ב"ד היינו דאף בשותפין אין א' יכול לחלוק שלא מדעת חבירו בלא ב"ד. ונהי דיש למלוה קנין כנגד חובו בנכסי הלוה מ"מ אינו יכול לחלוק וליקח לעצמו בלא ב"ד כיון שאין חלקו מבורר וצריך טריפה דב"ד. ולכך סבר רש"י ז"ל דשיעבדו בפירוש מהני מה"ת כנ"ל. וי"ל ג"כ כנ"ל דלרב ושמואל דלא הי' תקנה ולכך בשיעבד בפירוש ע"כ הי' כוונתו בתורת קנין דאי בתורת שיעבוד ערבות לא מהני כלל וע"כ בקנין ושפיר מהני מה"ת. משא"כ לרבה דהי' תקנה שיגבה מלקוחות אף בלא שיעבד בפירוש בשטר שוב אף שיעבד בפירוש לא מהני מה"ת די"ל כונתו רק בתורת ערבות כנ"ל:
ומיושב בזה מה דקשה לרש"י ז"ל דשיעבד בפירוש מהני מה"ת א"כ למה באמת תיקנו חכמים בלא שיעבד שיועיל מלקוחות משום נעילת דלת הא יכול לשעבד בפירוש ויועיל מה"ת ומה נ"ד איכא. ולמ"ש א"ש דבלא התקנה הי' מטעם קנין ויש כמה חילוקים וכיון שרצו לתקן שיהי' כשיעבוד דעלמא בתורת ערבות ע"כ הוצרכו לתקן דיהי' גובה בכל שטר דלזה השיעבוד אין אופן מה"ת להשתעבד כנ"ל:
אמנם לכאורה קשה כנ"ל לרש"י ז"ל דמהני מה"ת שיעבד בפירוש ואי נימא דמכאן ולהבא גובה א"כ בתורת קנין לא קני לי' רק מכאן ולהבא וכיון שמכר קודם לא יגבה כמו לאחר ל'. ומ"ש דבאמת למפרע גובה להנ"ל קצת דוחק:
ונראה כדאמר בב"ב קל"ו גבי כותב נכסיו לבן מכר האב מכורין עד שימות משום דאקני לי' גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ולכך לא מהני מכירתו רק עד שימות ע"ש. וכן י"ל בשיעבוד דמקנה למלוה גופא מהיום אם לא יפרענו ויגבה מנכסים ואעפ"כ לא יקנה פירי רק מאז ואילך משעת גוביינא ולכך לא מהני מכירת הלוה רק עד שעת גוביינא דאז פקע כנ"ל. אך לכאורה א"כ באקדיש מלוה וזבין כו' הי' תלוי אי קנין פירות כקנין הגוף או לא כמו התם במכר הבן כו' ע"ש. אולם י"ל משום דמצי מסלק לי' בזוזי עכ"פ הוי כדבר שאינו שלו וברשותו וכלישנא דרבא כיון דאלו הוי לי' זוזי כו' אישתכח דהשתא דקא קני כו'. וברש"י ז"ל פסחים ל' ע"ב דאמר היכא דזבין לוה סתי מלוה וטריף לכ"ע פי' אפילו לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה כו' שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש כו' מה ביתו ברשותו כו' ע"ש. ותמוה דמשמע שאין המכירה של הלוה מועלת כלל כבכל דבר שאינו ברשותו. ובאמת בש"ס בכמה דוכתי מבואר דהמכירה מהני רק הב"ח גובה מלקוחות בתורת גוביינא. וכ"כ רש"י ז"ל להדיא ב"מ י"ד ע"ב ד"ה לא בבע"ח שטרפה בע"ח כו' דמכירה מעלייתא הוא כל זמן שלא טרפה כו' שאם פרע כו' השתא הוא דהדר זבין כו' ע"ש. וכן מוכח מש"ס שם. עוד קשה דא"כ מה חילוק בין קדושת הגוף להקדש דמים דקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד והא גם קדושת הגוף אין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו וכיון שאינו חל כלל איך יפקיע השיעבוד הא אי אפשר לו לחול כלל כנ"ל. ולכך נראה לע"ד פשוט בדברי רש"י ז"ל למאי דאמר כתובות נ"ט ע"ב שדה זו לכשאפדנה ממך תקדש כו' דמבואר דכל זמן שהוא ממושכן ולא פדאו אין הלוה יכול להקדישו. והקשו תוס' מהא דערכין דיכול המשכיר להקדיש ותירצו דבשכירות וכה"ג יכול להקדיש הזכות שיש לו בו אבל לא לגמרי ע"ש. ונראה דהא ודאי במשכון מטלטלין שהשכין למלוה דיש לו בו קנין זה שאינו צריך להחזירו עד שישלם לו ואף אם מכרו הלוה לאחר גובה המלוה מהמשכון כשאינו משלם לו אח"כ כמבואר בפ'. והנה אם הי' המכירה מועלת לגמרי ממילא כיון דקנין שיש למלוה במשכון הוא רק כל זמן שיש חוב דאל"ה מנה אין כאן משכון אין כאן ובמשכונו של ישראל ביד גר כיון שפקע החוב ממילא המשכון של הלוה. וא"כ כיון שמכרו ועל הלוקח אין לו שום חוב א"כ ממילא הי' מחויב להחזיר המשכון ללוקח דנגדו כיון שאין חוב והחפץ שלו פקע ממילא הזכות שיש לו במשכון ונגד הלוקח שייך מנה אין כאן כו' ואיך יתפוס חפץ של זה בשביל אחר שחייב לו. רק הטעם דיכול מלוה לגבות הוא דאין מכירת הלוה מהני כלל לזה שאף שלא ישלם למלוה בזמנו יהי' החפץ ללוקח דלענין זה הוי דבר שאינו ברשותו דעל אחר הזמן כשלא ישלם אינו ברשות הלוה כלל דהא ממושכן למלוה ויכול להחזיקו בע"כ של הלוה וממילא אינו יכול למכור כלל לחלוטין כשלא ישלם ולהפקיע זכות המלוה שיש לו מיד קנין זה לגבות בזמנו כשלא ישלם ולא מהני מכירתו רק עד זמן הגוביינא דלענין זה הוא ברשותו אבל אחר הזמן אף שלא ישלם למלוה דאין ללוה עצמו זכות זה גם למכרו אינו יכול דהוי דבר שאינו ברשותו כנ"ל וכן בקרקע ובאפותיקי דאמר ב"ק ל"ג מכרו מזיק מכור לרדיא ותני ג"כ מכרו אינו מכור שחוזר וגובה כו' ע"ש היינו דעל לחלוטין אין המכירה מועיל ובח"מ סי' קי"ז ע"ש. וסבר רש"י ז"ל דכן הוא בכל שיעבוד קרקע לבע"ח דשפיר מהני מכירת הלוה עד הגוביינא דזה הזכות הוי ברשות הלוה ומהני המכירה אבל אם הי' מועיל מכירת הלוה לגמרי לא הי' הבע"ח יכול לגבות כלל מהלוקח שאין לו חוב עליו ומה בכך דנכסוהי דאיניש אינון ערבין בי' זה שייך כל זמן שהן של מי שיש לו שיעבוד הגוף עליו אבל כיון שהן של אחר שאין לו עליו חיוב איך יגבה של אחר דבשלמא ערב אדם יש חיוב עליו שמחויב לשלם משא"כ נכסים לא שייך שמחוייבים. רק הטעם הוא כיון דכשהן של הלוה שייך הערבות וגובה מלוה מהן בע"כ וא"כ אין ללוה כח זה לעשות בהן מה שירצה כשלא ישלם למלוה בזמנו ולמנעו מלגבות והוי לענין זה דבר שאינו ברשותו דבקרקע אמרינן ריש ב"מ דכשאינו יכול להוציאה בדיינין הוי אינו ברשותו וכיון דהן משועבד' כנ"ל אינו יכול למכור זה ללוקח שיהי' שלו לגמרי שלא יוכל מלוה לגבותן. ולכך שפיר גבי בע"ח מלקוחות דכשבא הזמן ושייך הערבות מצד הלוה גובה גם מלוקח שלא הועיל לענין זה המכירה. ומיושבים דברי רש"י ז"ל שפי' מטעם אינו ברשותו ולכך אתי מלוה וטריף דנגד זה לא מהני מכירתו אבל עד שעת גוביינא או לענין לסלוקי בזוזי דכח זה יש ללוה שפיר הוי ברשותו ומועיל המכירה כנ"ל. ולכך קדושת הגוף דלא פקעה בכדי שפיר באקדיש לוה כיון שמועיל עד שעת גבי' דזה ברשותו נשאר ממילא לעולם ולכך מפקיע מידי שיעבוד אבל מכירה אף דמהני למה שהוא ברשותו אבל יותר לא מהני שפיר טריף כנ"ל. ואעפ"כ צריך בכל מקום לטעמא דנכסוהי ערבין בי' דאל"ה לא הי' גובה דהי' מהני המכירה לגמרי כנ"ל. ומיושב מאי דאמר ב"ק ל"ג מכרו אינו מכור משום דחוזר וגובה. דלכאורה נהי דגובה מ"מ המכירה מהני ככל גוביינא ולמ"ש א"ש דלענין לגמרי אינו מכור ולכך חוזר וגובה דאל"ה לא הי' גובה גם אח"כ כנ"ל:
ומיושב ג"כ מה דאמר בבכורות (מ"ח) דיב"ש שלקח מיוסף בן שמעון אינו גובה משום ממ"נ דנכסוהי ערבין כו' ע"ש. והקשו יהי' כערב מודה שחייב הלוה דאף שהלוה כופר חייב ע"ש (סי' מ"ט ובאו"ת). ולמ"ש א"ש דכיון שלא הי' יכול לגבות מלוה הוי הנכסים ברשותו לגמרי דהא יכול להוציאן בדיינין כנ"ל וממילא מועיל המכירה לגמרי ופקע ממילא כח הבע"ח דכיון שהם של הלוקח אינו יכול לגבות כלל דאין הנכסים ערבון שלו כנ"ל. וכן בהא דטוענין ללוקח בכל מקום י"ל כנ"ל. ובזה יש לישב ג"כ מלתא דר"פ דאמר גובה מיורשים משום נ"ד ואינו גובה מלקוחות משום פסידא כו'. והקשו הא סבר שיעבודא דאורייתא ותוס' רי"ד הקשה דסתרי אהדדי דכיון דאמר משום נ"ד משמע דשיעבודא ל"ד והדר אמר דאינו גובה מלקוחות משום פסידא משמע שיעבודא דאוריי' ע"ש. ולמ"ש י"ל דנהי דשיעבודא דאורייתא היינו דערבין בי' כנ"ל מ"מ הא דגבי מלקוחות הוא משום שלא הועיל המכירה לגמרי כנ"ל. וא"כ לגבי יורשים לא מהני כלל לגבות מה"ת דהא כשמת פקע זכותו בנכסים לגמרי והן של היורשין ועליהן אין חיוב מדאורייתא וממילא לא מהני הערבות כלל רק מדרבנן משום נ"ד גבי. ומיושב שפיר דהוא להיפך ביורשים הוצרך ר"פ לטעמא דנ"ד דמה"ת לא גבי כנ"ל. ובלקוחות הוצרך לטעמא דפסידא דאל"ה גבי מדאורייתא דלא הועיל המכירה. כנ"ל כיון דשיעבודא דאורייתא וערבין בי' כנ"ל. ובקדושין אמר הטעם דשיעבודא דאורייתא והן באמת ערבון רק דפקע כנ"ל. ולכך תיקנו משום נ"ד דגם לגבי יורשים דאיכא מצוה לפרוע חובת אביהן מדרבנן גבי כנ"ל. אבל לא הי' ש"ד בכל מקום לא הי' גובה אף דתיקנו מצוה לפרוע כו':
ומיושב ג"כ מ"ד ר"פ ביתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה אף דסבר ש"ד דכיון דלאו בני מיעבד מצוה ממילא פטורין כנ"ל. וכן מיושב הא דאינו גובה מעבדי דיתמי דלגבי יתמי שפיר לאו דאורייתא וממילא עבדי כמטלטלי כנ"ל:
ומ"ש רש"י ז"ל ב"מ ס"ז ע"ב ואי ירתי מקרקע משתעבדי מחיים דערבין בי' כו' ע"ש היינו כיון דערבין בי' לכך תיקנו חכמים שלא יפקע כח המלוה ע"י מיתתו משום ו"ד כנ"ל דהא התם ר"פ והוא סבר בפ' ג"פ כנ"ל:
אולם מדברי הפ' משמע שאינו מטעם קנין כלל אף בשיעבד רק דכיון דיכול לעשות בנכסיו מה שירצה ומצינו במשכון מטלטלין שיכול להשכין אותם כמו כן יכול לשעבד נכסיו שיהי' עליהם חיוב ערבות וחיוב זה הוא מעכשיו ואינו יכול להפקיע כנ"ל. שקונה מיד זכות זה בנכסים שכשלא ישלם יהי' יכול לגבות מהם שמוטל עליהם החיוב כמו על שאר ערב דעלמא. ועדיין דוחק. והי' נראה דתלי' במ"ש הפ' בקדושין ח' ע"ב דאמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן דכיון שלא נתחייב גופו ממילא אין לו זכות במשכון כו'. ואעפ"כ כ' תוס' ורא"ש דאם אמר זכה בגוף המשכון כנגד המנה ולא תחזיר לי עד שאתן לך המנה קנה ובש"ע לקמן סי' ק"צ ע"ש. וא"כ נהי דשיעבודא ל"ד מ"מ כיון ששיעבד בפירוש הוי כאומר קנה הגוף הקרקע כנ"ל דהי' מהני אף אם לא הי' חייב לו כלל כנ"ל. וכיון דקרקע נקנה בכסף או שטר קנה זכות זה כמו שם במטלטלין במשיכה ואף דמה"ת אין שייכות לשיעבוד אל החוב אי שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ לא גרע מאם לא הי' חייב לו כלל ומבטיחו כנ"ל דקנה במשכון. ולהפ' דלא מהני שם דאינו יכול להטיל שיעבוד על החפץ כשאין גופו מחויב י"ל גם בקרקע כיון דשיעבוד ל"ד אינו יכול בעצמו להטיל שיעבוד על הנכסים כיון דלא משתעבד ממילא כנ"ל:
אך יש לדחות דאף להפ' דמהני התם זכה היינו רק למאי דפסקו שיעבודא דאורייתא ומצינו ענין השיעבוד מהני ג"כ כשאומר זכה כנ"ל דקונה במשיכת המשכון החיוב ושוב משועבד משא"כ אי שיעבודא ל"ד גם שם לא הי' מהני מה"ת כנ"ל:
הנה הפ' הקשו אי שיעבודא לאו דאורייתא אף שיעבדו בפירוש לדעת התוס' א"כ הא דאמר רחמנא שבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשין היכא משכחת לה הא לא גבי כלל שום חוב מיורשים מה"ת ואף אי מודו פטורים. ואי בפקדון הוי לי' הילך וליכא שבועה. עוד הקשו גם למ"ד שיעבודא דאורייתא לתוס' ורא"ש דאף בע"פ הוי שיעבוד קרקעות מה"ת ולא משכחת לה שבועת התורה רק במחל השיעבוד קרקע או באין לו קרקע כמ"ש הטור לקמן ס' פ"ח. וא"כ ג"כ לא משכחת לה ביורשים דממ"נ באית להו קרקע הוי שיעבוד קרקעות ובלית להו או מחל קי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ולא שייך שבועה כלל כנ"ל. ונראה בפשיטות דמשכחת לה שפיר בפקדון שהי' אצל אביהם ב' חפצים בשאלה או פקדון ואח"כ נאבדו אצל היורשים בפשיעה או שהזיקו בידים וטוען המפקיד שב' החפצים היו שלו וממילא חייבים הם שהזיקו מטעם החיוב שעליהם דבזה גם מטלטלי משתעבדי שהחוב שלהם והיורש טוען שחפץ א' יודע שהוא של המפקיד וחייב לשלם והב' אינו יודע אם הי' פקדון או הי' של אביו ובשלו פשע והזיק. דשפיר הוי מודה במקצת ואינו הילך דחייב לשלם כשאר חוב ואבוהון כה"ג אם לא הי' בעין הי' מחויב שבועה ואי"ל משלם דהוי נ' ידענא ונ' לא ידענא. ואמר רחמנא דיורשין פטורין דטענינן להו שהחפץ הב' הי' של אביהם וממילא הם פטורים בפשיעתם או הזיקן שאף אם הי' בעין לא היו חייבים להחזיר דהוה טענינן להו של אביהם כנ"ל. ולק"מ כל הנ"ל דשפיר אי הי' מודה הי' חייב דאז הי' החיוב על היורש מצד עצמו וגם מטלטלין משתעבדי וגם הילך לא וי ולא שיעבוד קרקע ואעפ"כ עכשיו הוי טענתא דאבוהון דטענין להו ופטרי' רחמנא משבועת ה' כו' ולא בין היורשים כנ"ל:
עוד נראה דאף אי שיעבודא ל"ד ואינו גובה מיורשים ולקוחות מ"מ למאי דקי"ל במכר ועייל ונפיק אזוזי לא קנה דאומדנא דמוכח הוא שלא מכר רק כשיתן לו מעות. וכן אם קבע לו זמן לתשלומין ואינו משלם בזמן שקבע ג"כ לא קנה כמ"ש בש"ע (סי' ק"צ) ע"ש. וכן במטלטלין ג"כ קי"ל כנ"ל. וכן במכר סחורה ועדיין הוא בעין אין בע"ח מוקדם גובה מהן משום אומדנא הנ"ל ע"ש ובב"ח. וא"כ במלוה דהוי כמתנה שנותן לו מעותיו ומקנה לו המעות רק שישלם לו בזמן פלוני. וא"כ נראה דנהי דקי"ל מלוה ברשות בעלים להוצאה ניתנה ואף שהן בעין מ"מ קנה אותן הלוה שלא יוכל המלוה לחזור בו. מ"מ אם הגיע הזמן ואין הלוה משלם לו ועדיין המעות בעין לא קנה אותן הלוה כלל ונתבטל למפרע הקנין שקנה הלוה המעות דהא לא הלוה והקנה לו המעות רק על אופן שישלם לו בזמן ההוא שקבע ולא עדיף ממכר דאוקמי' לזביני דאמרינן אומדנא כנ"ל. וגם כאן איכא אומדנא דלא הלוהו רק שישלם לו וכשאינו משלם נתבטלה ההלואה והי' פיקדון בידו שלא קנאם כנ"ל:
אך א"כ אם קידש הלוה אשה במעות שלוה וכה"ג ואינו משלם אח"כ יתבטלו הקדושין או שאר דברים שלא הי' שלו כלל כנ"ל, והא ודאי ליתא דלא אישתמיט שום פ' לכתוב כן:
אמנם באמת ז"א דבשלמא במכר שפיר איכא אומדנא שאין אדם מוכר רק כשצריך למעות וכשאינו משלם למה לו למכור ולא מכר אדעתא דהכי וחוזר לו החפץ ויש לו ריוח במה שנתבטל שנשאר החפץ שלו ושייך האומדנא כנ"ל. אבל בהלוה מעות דממ"נ אין שום נ"מ במה שיתבטל קנין ההלואה דהא אף אם לא נתבטל יש לו חוב עליו וגובה בתורת גוביינא וגם אם יתבטל ג"כ לא יוכל לגבות רק מעותיו ומה חילוק לו בין יתבטל או לא ואין כאן אומדנא כלל דשפיר רוצה שב"ב וב"כ יהי' הקנין ההלואה ואעפ"כ יגבה כנ"ל. ואדרבה טוב לו יותר לענין אונסין וכה"ג ולכך אף שאינו משלם אח"כ לא נתבטל הקנין כנ"ל:
אמנם למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים נראה דאם המעות בעין שפיר גובה מהם דבזה שפיר איכא אומדנא דאדעתא דהכי שלא ישלמו לו לא הלוה כלל והוי פקדון בידו למפרע ושפיר גובה מיורשים דבזה יש לו נפקא מינה שאם יהי' הלואה לא יוכל לגבות כלל מהם כיון שמת משא"כ כשנתבטל הקנין והי' פיקדון גובה כנ"ל. דבשלמא אם הוציא אביהם המעות אין חילוק דאף אם יהי' פקדון למפרע מ"מ אין כאן רק חיוב ואינו גובה מיורשים משא"כ כשהן בעין שייך שפיר האומדנא כנ"ל. ואף שזה נעשה ע"י שמת הלוה וא"כ על שעת הלואה ליכא אומדנא דאז לא הי' חילוק בדבר בין יתבטל או לא. מ"מ ז"א דהא תוס' כתובות מ"ז ע"ב ד"ה שלא כו' הקשו גם במוכר פרה ונטרפה נימא אומדנא אדעתא דהכי לא קנה כמו בכתובה במתה שלא כתב אלא ע"מ לכונסה ותירצו כיון שאין תלוי ביד הלוקח לחוד לא שייך האומדנא שהמוכר לא הי' מתרצה בתנאי זה ע"ש. וא"כ בהלואה שהדבר תלוי רק במלוה לחוד שפיר שייך האומדנא אף בדבר שנולד אח"כ דהוי כאלו התנה שאם ימות ולא ישלמו לו היורשים יתבטל ההלואה למפרע ויהי' כפקדון ושפיר יגבה מהן כנ"ל. וא"ל דלא שכיח ולא אסיק אדעתי'. דז"א דהא תיקנו דגובה מיורשים משום נ"ד מה"ט דלמא מיית. ויש לחלק קצת דמ"מ זה לא שכיח שיהי' המעות בעין עדיין כשימות דאל"ה לא יהי' נ"מ בתנאי זה כנ"ל. ואינו מוכרח. וי"ל שפיר כנ"ל דגובה מטעם אומדנא הנ"ל והוי כפקדון. אמנם לדידן דמלוה ע"פ גובה מיורשים מדרבנן שוב ליכא אומדנא הנ"ל ולא נתבטל למפרע כנ"ל:
וא"כ מה"ת אי לא גבי שום מלוה מיורשים שפיר כשהמעות בעין גובה מהן דהוי פקדון למפרע אם אינם משלמין כנ"ל. וממילא מיושב דשפיר משכחת לה שבועת ה' תהי' כו' ולא בין היורשים כה"ג שמעות ההלואה הן בעין עדיין ותובע ק' שהן שלו והן בעין והם מודים נ' ידענא שהן שלך ונ' לא ידענא ושפיר חייבין לשלם דכיון שלא ישלמו אז פקדון למפרע וחייבין כנ"ל. ואעפ"כ לא הוי הילך מה שמודים כשאר פקדון. דז"א דאותן הנ' שמודים אינם כלל פקדון דכיון שמשלמין הוי למפרע שפיר הלואה וקנאו המעות בתורת הלואה וכשאר מלוה דאף שהמעות בעין לא הוי הילך כיון דהוא של הלוה. אבל החמשים שכופרים תובע אותו שפיר דאם כופרים ואינם משלמין שוב נעשה פקדון וחייבין כנ"ל. עוד י"ל דמשכחת במתנה ע"מ להחזיר:
ובמ"ש יש לישב קושית רש"ל על התוס' מאי פריך הש"ס ארב ושמואל דאמרי מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים מהחופר בור דלמא במלוה הכתובה בתורה מודים דשיעבודא דאורייתא וממילא גובה מיורשים ע"ש הובא בש"ך ז"ל. ולמ"ש י"ל דהא שולח יד בפקדון וכן שאר חיוב שומרין דהתשלומין כתובין בתורה להדיא מיקרי מלוה הכ' בתורה כמ"ש הפ'. וא"כ אי נימא דסברי רב ושמואל כנ"ל יגבה מלוה ע"פ מיורשים ממ"נ אם המעות בעין איכא אומדנא וחייבין דהוי פקדון למפרע כנ"ל כיון שע"י שיהי' הלואה לא יגבה. ואם הוציאן הלוה ג"כ נימא דהוי פקדון למפרע ושוב הוי מלוה הכ' בתורה דחייב על השליחות יד וג"כ שיעבודא דאורייתא ושוב גובה מן היורשים ובזה הוי מלתא דשכיח ג"כ. אף אי נימא כמ"ש לעיל דלא שכיח שיהי' המעות בעין כשימות. היינו אי אמרינן דגם מלוה הכ' בתורה לאו דאורייתא ולא יועיל כשהוציאן לגבות מיורשין דמ"מ אינו רק חוב אף אי הוי פקדון למפרע ולא שכיח כנ"ל. אבל אי נימא דמלוה הכ' בתורה שפיר גבי מיורשין שפיר הוי אומדנא דשכיח דבין כך ובין כך יש נ"מ דאף שהוציאן יגבה מיורשים אם יהי' פקדון למפרע שיהי' מלוה הכ' בתורה כנ"ל וממילא גובה כנ"ל. ומוכח דרב ושמואל סבירא להו דאף מלוה הכ' בתורה שיעבודא לאו דאורייתא ולכך לא גבי מלוה ע"פ מיורשים דאין חילוק כנ"ל. ופריך שפיר. ועיין בהרא"ש ז"ל פ' לולב הגזול דבמתנה ע"מ להחזיר חייב באונסין דכיון שאינו מחזיר הוי פקדון למפרע וחייב משום ששלח בו יד ואף שהי' לו רשות להשתמש בו אז מ"מ כשלא נתקיים התנאי נתבטל הרשות למפרע והוי שליחות יד ע"ש. וכן כאן בהלואה אי אמרינן דהוי אומדנא כנ"ל וכאלו התנה ע"מ שישלם לו ואין משלמין הוי שליחות יד בפיקדון כנ"ל:
אולם יש להסתפק בכה"ג אי מיקרי מלוה הכ' בתורה כיון דמ"מ הוציאן לצרכו. ולתוס' היכא שהסברא נותנת לשלם לא מיקרי מלוה הכ' בתורה ע"ש. ומדברי שאר פ' נראה דהיכא דהתשלומין כתיבין בתורה להדיא לא גרע במה שהסברא נותנת ג"כ והוי מלוה הכ' בתורה. וממילא בשליחות יד דכ' בקרא וגם איכא והשיב את הגזילה חשוב מלוה הכ' בתורה כנ"ל. ושפיר הי' גובה מיורשים כשהוציאן אביהן אי הוי פקדון למפרע כנ"ל. והוכיח הש"ס שפיר מרב ושמואל דאף במלוה הכ' בתורה סברי לאו דאורייתא כנ"ל:
ולמ"ש לעיל דשיעבדו בפירוש בתורת קנין מהני מה"ת בפשיטות לא קשה הא דשבועת ה' כו'. די"ל שהקנה לו חפץ כשלא יפרענו לזמן פלוני יהי' החפץ שלו מעכשיו ותובע עתה שהלוהו ק' על אופן זה ומחויבין או לשלם או ליתן לו החפץ דכשאין משלמין קנאו למפרע והיורשין אומרים נ' ידענא על אופן זה ונ' לא ידענא דלא הוי הילך דיכולין לסלקו בדמים כנ"ל ואעפ"כ חייבין או המעות או החפץ דהוי שלו למפרע וכפקדון בידו הי' כנ"ל. וזה נראה דלכ"ע מהני מה"ת כשאר קנין כיון דמעכשיו ליכא אסמכתא. ומדרבנן י"ל דבעי משיכה כיון שהוא בתורת קנין. אבל מה"ת קנאו בכסף דמעות קונה כנ"ל:
והנה לכאורה קשה דאמר פסחים ל' ע"ב אקדיש לוה לכ"ע אתי מלוה ופריק ובכמה דוכתי דמדינא גבי מהקדש והא אי שיעבודא ל"ד איך פקע ההקדש דאין כח לעקור בקום ועשה. וצ"ל דהפקר ב"ד הפקר וכיון דמשועבד מדרבנן אין ההקדש דמים מפקיע. או י"ל כמ"ש רש"י ז"ל דאינו יכול להקנות לפי שאינו ברשותו וכמ"ש לעיל. ולכך כיון דמשועבד מדרבנן עכ"פ שוב הוי דבר שאינו ברשותו לענין להפקיע זכות המלוה ולא מהני ההקדש מדאורייתא שוב לענין שלא יגבה המלוה. והא חזינן כן בקונם דמה"ת מפקיע מידי שיעבוד ואעפ"כ אלמוה רבנן לשיעבודא כדאמר בש"ס פ' אע"פ והא אין כח ביד חכמים כו' וע"כ כמ"ש. וממילא גם אי שיעבודא ל"ד אמרינן כנ"ל. וכן בהקדש חמץ ושיחרור צריך לטעמא דמפקיע מידי שיעבוד דאל"ה לא הי' מהני אף אי שיעבודא ל"ד כנ"ל:
(ה) ואינו גובה כו'. הנה רשב"ם ז"ל סוף ב"ב פי' למ"ד שיעבודא דאורייתא דנפקא לי' מוהאיש כו' יוציא אליך את העבוט. ולמ"ד לאו דאורייתא פי' דמוקי לקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו. ותמהו התוס' שם דמשמע דמיני' פליגי ולא ידע ר' מאי קאמר. ועוד דאי קרא במשכנו שלא בשעת הלואה כ"ש דהוא דאורייתא דהוי גביי' מחוב ע"ש:
ונראה דתוס' מפרשים דברי רשב"ם ז"ל דפליגי למ"ד לאו דאורייתא ואין כאן שום שיעבוד נכסים אף מיני' רק מצוה דפריעת בע"ח איכא ומכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בכתובות (דפ"ו) לר"פ כו' אבל לא נחתינן לנכסי' כלל מה"ת אף בתורת כפי' כמו בריבית קצוצה דמבואר בי"ד ה' ריבית ס' קס"א דאף דאיכא עשה וחי אחיך כו' וכופין אותו לקיים אבל לא נחתינן לנכסי' ע"ש. ולמ"ד שיעבודא דאורייתא ויש שיעבוד על גוף הנכסים וממילא גובה מלקוחות ואין חילוק בין מיני' ללקוחות כיון שהנכסים משועבדים. משא"כ למ"ד ל"ד מיני' איכא מצוה משא"כ יתומים ולקוחות כנ"ל. ולכך מ"ד ש"ד נפקא לי' מיוציא אליך העבוט וילפינן מהתם סוף ב"ט דשליח ב"ד מנתח נתוחי ולוקח המשכון בע"כ של לוה ומוכח דנחתינן לנכסי' וע"כ שיעבודא דאורייתא וממילא ה"ה למקרקעי וממילא גם מלקוחות גבי דמאי חילוק כנ"ל ולכך תמהו תוס' על מ"ש למ"ד ל"ד דקרא במשכון שלא בשעת הלואה הא אדרבה א"כ מוכח דנחתינן לנכסי' דהא זה גביי' מחוב וממשכנו בע"כ בתורת גוביינא כנ"ל. וגם דחו דבריו דהם סוברים דמיני' לכ"ע נחתינן לנכסי' מה"ת אף אי שיעבודא ל"ד בתורת כפי' כמ"ש הרשב"א כתובות והריטב"א דעד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו. רק דכיון שהגבי' רק בתורת כפי' לקיים המצוה דפריעת בע"ח לא גבי מלקוחות כיון שאין שיעבוד על הנכסים כלל. וממילא לא מוכח כלל מקרא דיוציא אליך העבוט דש"ד דהא גם אי לאו דאורייתא שפיר השליח ב"ד ממשכנו בע"כ בתורת כפי' לקיים המצוה דפריעת בע"ח כנ"ל:
אמנם נראה לפרש דברי רשב"ם ז"ל דסבר ג"כ דגם אי לאו דאורייתא נחתינן לנכסי' בתורת כפי' כנ"ל. ואעפ"כ מוכח שפיר מקרא דיוציא אליך העבוט כו' דהא אמרינן התם סוף ב"מ דף קט"ו וכי מאחר שמחזיר הכר בלילה כו' למה ממשכנין כדי שלא יהי' שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ע"ש והיינו משום דבע"ח קונה משכון. והנה הקנין במשכון אינו רק שיעבוד שאם לא יפרענו לזמן פלוני יגבה מהמשכון כשמשכנו בשעת הלואתו וקודם הזמן אינו רק שיעבוד כנ"ל. ואעפ"כ אמרינן דיש לו זכות זה בגוף המשכון מיד משעת הלואה דאין שביעית משמטת ואינן נעשין מטלטלין כו'. ואם לא הי' בו זכות מיד לא הי' מהני כלל דכשמת אין כאן מצוה וצריך להחזיר המשכון שהיא של היתומים וע"כ דשיעבודא דאורייתא כנ"ל וממילא גם בקרקע גוף השיעבוד על הנכסים הוא מה"ת מיד כשלוה ושיעבד לו בפירוש שאם לא יפרע יגבה מנכסיו. וכן בסתם כיון דקי"ל אחריות ט"ס וכאלו התנה וכמ"ש רשב"ם שם במשנה והוי ממש כמשכנו מטלטלין בשעת הלואה דמטלטלין בעי דוק' משכנו דאל"ה אינם משועבדי' מה"ת דנא סמיך עלי' דיכול להבריחן משא"כ קרקע הוי כמשכנו כנ"ל. והא דשביעית משמטה מלוה בשטר אף שמשועבד היינו משום דלא סיים מה יגבה והא סיים לו שדה בהלואתו באמת אינו משמע ולר"י שטר שיש בו אחריות ג"כ אינו משמט כדאמר פ' השולח. ושפיר אי אמרינן דקרא דיוציא אליך העבוט איירי גם במשכנו בשעת הלואה שפיר מוכח דשיעבודא דאורייתא אף לגבי יורשים ולקוחות כיון דענין השיעבוד שיהי' לו זכות בגוף הדבר הוא מה"ת כנ"ל. ולמ"ד ל"ד פי' דמוקי קרא במשכנו שלא בשעת הלואה ואז הוא בתורת גוביינא ולכך שפיר אמרה תורה שיש לו קנין בגוף המשכון דמיני' נחתינן לנכסי' אף אי של"ד כנ"ל. אבל בשעת הלואה מצד הלוה אינו יכול כלל לשעבד ובין במטלטלין ובין בקרקע אין לו זכות עד שיגיע הזמן וממילא לא גבי מלקוחות כנ"ל וא"ש:
ולכאורה הי' נראה לרשב"ם ז"ל כיון דקי"ל אימר דאמר ר"י ב"ח קונה משכון רק שלא בשעת הלואה וא"כ ממילא פסקינן דשיעבודא לאו דאוריי' דהא בהא תלי' לרשב"ם ז"ל. אך אין ראי' די"ל גם למ"ד ש"ד דסבר כנ"ל רק דהא מ"מ יש קנין גם בשעת הלואה לענין שמיטה וחמץ כמ"ש תוס' (פסחים ל"א גיטין נ"ז) וע"כ משום שועבוד כנ"ל. או דהא אף כשאין המלוה רוצה להפרע עדיין ואעפ"כ ממשכנין ובזה לא שייך בתורת כפי' לקיים המצוה וע"כ דיש לו זכות בהנכסים ומוכח כנ"ל:
הנה פשטא דש"ס פ' הכותב משמע דלמ"ד שיעבודא ל"ד לא נחתינן לנכסי' כלל מה"ת רק מכין אותו עד שתצא נפשו וכ"כ הפ' שם ע"ש (דפ"ו). אך לכאורה סברת הרמב"ן ז"ל סוף ב"ב הוא תימה לדבריהם דמה חילוק ועד שאתה כופהו בגופו כפהו כממונו. וכן קשה ברבית קצוצה בי"ד סי' קס"א כיון דמכין אותו כו' למה לא נחתינן לנכסי' בתורת כפי'. אמנם נראה לע"ד פשוט דהא מבואר בש"ס פ"ב דקדושין ד' נ' וב"ב מ"ח דפריך מהא דאמר יקריב אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודייק הא בלבי' לא ניחא ליה ומשני משום מצוה אנן סהדי דניחא ליה והוי כתליוה וזבין דהוי זביני דאגב אונסי' וזוזי גמר ומקני וכן משום מצוה. וע"ש בפוסקים ובח"מ סי' ר"ה בב"י דעת הפ' דבתליוה וזבין בעינן דוקא שיאמר רוצה אני. ואף להחולקי' הטעם משום דכיון שקיבל המעות הוי כאמר רוצה אני ע"ש. וא"כ בשלמא בכפי' שבגופו שמכין אותו עד שיאמר רוצה אני שפיר קנה המלוה הנכסים דמשום מצוה הוי כתליוה וזבין ואף שמקנה ומשלם לו באונס מ"מ כיון שאומר רוצה אני אנן סהדי דגמיר ומקני כמו התם יקריב אותו כו' וגט מעושה כדין וכה"ג ושפיר מקיים המצוה דפריעת ב"ח ושייך הכפי' לקיים המצוה. אבל דניחות לנכסי' בתורת כפי' בע"כ שאינו רוצה עדיין איך שייך שנעשה זה ונכופו לקיים פריעת ב"ח במה שנותנין למלוה נכסיו הא אין המלוה קונה אותן כלל וגזל הוא בידו כיון שאין כאן שיעבוד נכסים ולא הקנה אותן לו הלוה כיון שלא אמר רוצה אני ולא מהני משום מצוה לחוד כיון שאינו מרוצה בפירוש. ואף להחולקין בתליוה וזבין היינו כנ"ל דקבלת המעות הוי כריצוי משא"כ כאן שאין שום דבר המורה על ריצוי ואין המלוה קונה אותן כלל וממילא עדיין לא קיים הלוה מצוה דפריעת ב"ח ואיך שייך למיחת לנכסי' בתורת כפי' לקיים הא לא יתקיים כלל כנ"ל. ולכך שפיר ברבית מכין אותו כו' אבל לא נחתינן לנכסי' כלל אף בתורת כפי' דלא שייך כלל כנ"ל. וכן להפוסקים הנ"ל בכל חוב מה"ת אי ליכא שיעבוד רק מצוה דפריעת בע"ח לא שייך כלל למיחת לנכסי' בתורת כפי'. וכ"כ הראב"ד ז"ל הובא בעה"ת שער ס"א דלא נחתינן לנכסי' לר"פ ע"ש:
ובמ"ש נתישב לי דברי רשב"א ז"ל הביא ר"ן ז"ל כתובות פ' נערה וז"ל וכ' הרשב"א דכי אמרינן היכי דאמיד כייפינן לי' היינו מדין צדקה אבל לא נחתינן לנכסי' והיכא דליתי' דלא אפשר למיכפי' לא זינינן להו מנכסיו כי היכי דלא כו' וכדתניא מי שהלך כו' דהא אפי' נודר שעבר עליו כו' מיקם הוא בבל תאחר אבל אין חייבין לכופו כו'. ותמה אני הא אמרינן מי שנשתטה כו' ומ"ש אפי' נודר לא דק דהאמר פ"ק דר"ה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וקאי גם אצדקה כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דאדרבה מוכח מהתם דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דמצריך לה מקרא דיקריב אותו לרצונו חד דאמר ולא אפריש כו'. וזה ודאי מודה רשב"א דמכין וכופין לקיים המצוה והיינו שיאמר רוצה אני אבל הוכיח דכשאינו רוצה לא נחתינן לנכסי' דבזה לא יתקיים כנ"ל. ולכך ביוצא לדעת דאמרינן כיון שלא ציוה ודאי אינו רוצה כדאמר בש"ס התם ולכך ממילא לא נחתינן לנכסי' דגזל הוא כנ"ל. משא"כ בנשתטה אמרינן מסתמא ניחא לי' ע"ש. אבל כשאינו רוצה לא נחתינן לנכסי' אף בפניו מתורת כפי' כנ"ל:
והרמב"ם ז"ל דסבר דגם בצדקה נחתינן לנכסי' וכן פ' בש"ע (י"ד סי' רמ"ח) נראה דסובר דכיון דקי"ל שיעבודא דאוריי' גם בכל מלוה וכש"כ במלוה כתובה כערכין ופדיון הבן כמבואר בש"ס. וא"כ גם במצות צדקה הוי מלוה הכתובה בתורה ואיכא שיעבוד נכסים וכנ"ל ושפיר נחתינן לנכסי' ולא בתורת כפי' לקיים המצוה רק בתורת שיעבוד. אבל זה י"ל שפיר דמודה דלמ"ד שיעבודא לאו דאוריי' לא נחתינן לנכסי' בשום חוב מדאוריי' דכיון שאין כאן שיעבוד רק בתורת כפי' וזה לא שייך כיון שאינו רוצה כנ"ל. ואדרבה קשה על הרמב"ן ז"ל למה כ' דנחתינן לנכסי' בתורת כפי' בחוב הא אין המלוה קונה כלל כנ"ל. ואפשר לומר מדאמר קרא והאיש אשר אתה נושה כו' וילפינן האיש זה שליח ב"ד כו' א"כ גלי קרא דממשכנין בע"כ בתורת כפי'. אך אין ראי' דהתם לאו לגוביינא רק לכפי' לשלם וזה שפיר אבל אינו מוכח להגבות בע"כ. ואפשר לומר כיון דקי"ל הפקר ב"ד הפקר והי' כח ביד ב"ד להפקיר ממונו ולזכותו לזה שיהי' שלו מה"ת כדאמר פ' השולח מקרא דאלה הנחלות וכמ"ש הרשב"א שם ע"ש. וכיון דהמצוה דפריעת ב"ח אינו מוטל דוקא על גופו דגם כשמוחל המלוה פקע החיוב ממנו ואינו עובר אמצוה דפריעת ב"ח. וא"כ אם הב"ד יורדין לנכסיו ומפקירין ממונו ומזכין להמלוה שיהי' שלו ועי"ז נמחל החוב ואינו עובר כנ"ל. ולכך כיון שכופין לקיים המצוה דפריעת ב"ח והיינו בכל אופנים שאפשר לב"ד לכוף וכיון שיכולין ב"ד להפקיר ולזכות כנ"ל לכך היו יורדין לנכסיו ונותנין למלוה מטעם הפקר ב"ד בע"כ של לוה וממילא אין הלוה עובר אמצוה דפריעת ב"ח כנ"ל דנמחל החוב. ולכך דייק רמב"ן ז"ל כיון שהוא מצוה שבממון ע"ש היינו שאינו מוטל על גופו דוקא וכיון דאפשר לכפות באופן זה וג"כ לא יעבור נחתינן לנכסי' והפקר ב"ד הי' הפקר כנ"ל:
לכאורה לר"פ דפריעת ב"ח מצוה א"כ יהי' מותר לפרוע חובו ] באיסורי הנאה כגון בחליפין דאין אסורין רק למחליף עצמו דהא קי"ל מצות לא ליהנות נתנו ויכול לטול אתרוג של א"ס דאף דמרויח דהי' צריך לקנות אתרוג אחר כיון שעיקרו מצוה וכן בהנ"ל אף דהי' צריך ליתן מנכסים אחרים מ"מ לא מיקרי הנאה במה שמקיים מצוה דפריעת בע"ח באיסורי הנאה. אך מ"מ כיון דאיכא שיעבוד נכסים עכ"פ מדרבנן שוב אסור כמו בהנאת הגוף בהדי מצוה. ולדעת רשב"א ז"ל אפשר באמת מותר:
ולענין הלכה הנה הש"ך ז"ל פ' כדעת תוס' דבשאר מלוה שיעבודא ל"ד רק במלוה הכ"ב הוי דאוריי' ולכך בקדושין דאיירי במלוה הכ"ב אמר הטעם דש"ד משא"כ בב"ב איירי בסתם מלוה ע"ש. ואינו מובן מה שתמה על הראב"ד דדבריו סותרין שכ' בהשגות והשתא כו' דש"ד ע"ש. והא שפיר מצי סבר ג"כ כחילוק התוס' ושם קאי גבי ערכי עלי ומת דהיא מלוה הכתובה וכ' שפיר והשתא דקי"ל כו' דשיעבודא דאוריי' דהוא לישנא דר"פ בקדושין ושם בבעה"ת איירי להדיא בשאר מלוה ע"פ ופ' שפיר ל"ד. והי' לו לש"ך ז"ל להביא ראי' לדבריו ולא לדחוק דתרי ראב"ד כו':
עוד כ' הש"ך לדחות ראיית רש"ל מהא דיש בכור דמחלק לתרי מימרי דכ"ע אית להו מלוה הכתובה כו' וכ"ע אית להו דר"פ והא בהאי לחוד סגי דר"פ איירי במלוה הכתובה כו' ודחה הש"ך בתירוץ ראשון דמייתי ר"פ דב"ב ולא דקדושין ע"ש. תמוה דהתוס' בעצמם שם כ' להדיא דמייתי ר"פ דקדושין דהא דאמר בדר"פ פליגי היינו במלוה הכתובה כו' ע"ש. ודבריהם מוכרחים דא"כ כי מסיק דפליגי בדר"פ היינו בסתם מלוה ואטו יסבור ר"י דגבי מלקוחות מלוה ע"פ. אך ע"כ תוס' לא חששו לדיוק הרש"ל דמחלקינהו לתרי מימרי. והש"ך כ' זה דאין ראיה אי לא נימא כדברי תוס' הנ"ל:
ותירוץ הב' שכ' הש"ך ז"ל לדחות דברי רש"ל אינו מובן כלל וכאלו טעה בכוונת הרש"ל. וכדי שלא יהי' תמוה כ"כ נראה לפרש דהנה בהא דפליגי תנאי אי מלוה הכ' בתורה ככ' בשטר או לא אינו מובן דהא החילוק בין שטר או בע"פ הוא דע"פ לית לי' קלא ובשטר אית לי' קלא. ואיך יחלקו במציאות אי מלוה הכ' בתורה יש לו קול או לא. והי' נראה כמ"ש רשב"א ז"ל פ"ק דב"ק אהא דאמר ש"מ לוה ומכר נכסיו כו' דנזקין יש לו קול במקצת יותר מע"פ אבל לא כמלוה בשטר ולכך אי שיעבוד' דאורייתא רק חכמים הפקיעו משום פסידא לא הפקיעו רק ע"פ שאין לו קול כלל משא"כ נזקין אבל אי שיעבודא ל"ד ולא תקנו רק בשטר דיש קול גמור משא"כ נזקין דאין קול כ"כ שוה למלוה ע"פ ע"ש. וא"כ בכל מצוה הכ' בתורה י"ל דפליגי כנ"ל אי קול זה שאינו גמור חשוב כשטר או לא כנ"ל. אך א"כ הא תלי' בפלוגתא דשיעבודא דאוריי' וזה פלוגתא דאמוראי ובהא דמלוה הכ' בתורה פליגי תנאי בבכורות ופ"ק דקדושין (דכ"ט). ועוד קשה לתוס' דאיירי ר"פ במלוה הכ' בתורה בקדושין למה לא אמר הלכתא דלא ככ' בשטר דמי' ובהך תנא והוי ידעינן ממילא דגובה מיורשין ולא מלקוחות כשאר מלוה ע"פ וכדאמר בב"ב. לכך הי' אפשר לומר דהא חזינן גבי לוקח מן הגנב דעשו תקנת השוק משום פסידא דלקוחות ולא תקנו רק כשלא ידע הלוקח שהוא גנוב ובידע פטור וכן בנתן הגנב במתנ' וכה"ג שאינו מפסיד לא עשו תקנת השוק ע"ש (סי' נ"ו). ולמה כאן במלוה ע"פ שתקנו דאינו גובה מלקוחות משום פסידא הדין דאף שידע הלוקח שמשועבד ג"כ אינו גובה כמ"ש הבעה"ת וטור לקמן. וי"ל משום דמילתא דפסיקא הוא דכל מלוה ע"פ לית לה קלא לכך הפקיעו שיעבודא דלקוחות בכל מלוה ע"פ ולא פלוג וכ"כ בעה"ת ע"ש משא"כ בגנב דלא פסיקא מילתא דפעמים שיודע כנ"ל. ולכך י"ל דבמלוה הכ' בתורה שיש לו קול קצת כמ"ש הרשב"א ז"ל ופעמים שיודע כנ"ל י"ל דהדין כמו התם דבאמת היכא שלא ידע הלוקח אינו גובה ממנו משום פסידא והיכא שידע וכה"ג דליכא פסידא וכן במתנה באמת גובה כיון דלא מילתא דפסיקא הוא שלא ידע הלוקח כנ"ל. וי"ל דבזה פליגי התנאים דמ"ד ככ' בשטר דמיא היינו היכא דאית ליה קלא וידע הלוקח גובה ממנו דע"ז לא הי' התקנה אבל זה מודה דבלא ידע אינו גובה כנ"ל. ומ"ד לא ככ' בשטר דמי' היינו דדינו כמלוה ע"פ לגמרי דלא חשוב קול ואף שידע הלוקח או במתנה בגווני דליכא פסידא מ"מ אינו גובה דלא פלוג כמו מלוה ע"פ ממש כנ"ל:
ומיושב דר"פ לא אמר מילתי' כתנאי רק א"ש אליבא דתרוייהו דלמ"ד לאו ככ' בשטר פי' דברי ר"פ כפשטי' דגובה מיורשין משום דשיעבודא דאורייתא וכמ"ש תוס' ואף אי לאו ככ' בשטר מ"מ סבר דש"ד ואינו גובה מלקוחות לעולם כנ"ל. ולמ"ד ככ' בשטר דמי' הפירוש בדברי ר"פ גובה מיורשים כנ"ל ואינו גובה מלקוחות דלית לה קלא היינו כשלא ידע הלוקח שאינו קול גמור אבל בידע שפיר גובה כיון דש"ד. ויש נ"מ לדינא בין דברי ר"פ דקדושין ודב"ב דהתם בסתם מלו' אמר גובה מיורשין משום נ"ד ולכך אינו גובה מלקוחות לעולם ובקדושין במלוה הכ' בתורה אמר דמיורשין גובה דש"ד וממילא הא דלא גבי מלקוחות תלי' בפלוגתא דתנאי אי לא ככ' בשטר לעולם לא גבי ואי ככ' בשטר אינו גובה רק היכא דשייך פסידא באמת כנ"ל. וא"כ מיושב דבבכורות דאיירי באחין שחלקו וסבר מחצה יורשין ומחצה לקוחות ועכ"פ פסידא לא שייך גבייהו דבאמת הם יורשין ולא הפסידו כלום. וא"כ אי נימא דמלוה הכ' בתורה ככ' בשטר וכנ"ל וא"כ היכא דליכא פסידא שפיר גבי ממילא הי' גובה גם ממחצה לקוחות ולכך צריך לומר דכ"ע לאו ככ' בשטר וממילא השוו לע"פ לגמרי דאף דלא שייך פסידא לא גבי כיון שדינן כלקוחות ולכך לא גבי מאחין שחלקו ג"כ כנ"ל. וממילא לא הוי סגי אי הוי מייתי רק דר"פ לחוד אף דאיירי במלוה הכ' בתורה מ"מ למ"ד ככ' בשטר הפי' בדברי ר"פ שאינו גובה מלקוחות רק היכא שלא ידעו ויש פסידא באמת כמ"ש וממילא היה גובה מאחין כנ"ל. ולכך הוכרח לומר דכ"ע אית להו מלוה הכ' כו' לא ככ' בשטר והפי' בר"פ דלא גבי כלל מלקוחות וממילא לא גבי מאחין ג"כ כנ"ל. וזה מדוקדק היטב בלשון הש"ך שכ' והיינו דלא טריף מאחין ע"ש:
ובזה יש לישב מאי דאמר התם בש"ס אח"כ אבע"א דכ"ע לאו ככ' בשטר ובדר"פ קמיפלגי ותמהו תוס' דאטו יחלוק אמתני' דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי. ולמ"ש י"ל דהא למאי דמפרש ר"פ פלוגתא דתנאי כנ"ל דלמ"ד ככ' בשטר גובה היכא דידע לוקח ולמ"ד לאו ככ' בשטר לא גבי לעולם. ובאמת יש לפרש להיפך ג"כ למ"ד לאו ככ' בשטר היינו לענין זה שיגבה לעולם מלקוחות אף שלא ידעו כמו בשטר כיון דלא פסיקא שיהי' קול אבל זה מודה דהיכא דידע הלוקח וליכא פסידא שפיר גובה כיון דשיעבודא דאורייתא וכמו שכ' רשב"א ז"ל גבי נזקין ולמ"ד ככ' בשטר היינו דגבי תמיד מלקוחות אף שלא ידע שעשאוהו כשטר גמור. ולכך אמר דכ"ע לאו ככ' בשטר ובדר"פ פליגי מר אית לי' דר"פ היינו דכיון דלאו ככ' בשטר לא גבי כלל אף דליכא פסידא וממילא גם מאחין לא גבי שדינן כלקוחות ואף דליכא פסידא ומר לית ליה דר"פ רק סבר דאף דלא ככתובה בשטר מ"מ היינו רק באיכא פסידא משא"כ בדליכא פסידא שפיר גובה כנ"ל וממילא מאחין שחלקו דליכא פסידא גבי מלוה הכ' בתורה אף דלאו ככ' בשטר כיון דעכ"פ שיעבודא דאוריי' וכמ"ש רשב"א ז"ל הנ"ל. אבל בשאר מלוה ע"פ דשיעבודא ל"ד ממילא לא גבי כנ"ל אף היכא דלא שייך פסידא וכמו דאמר התם בנזקין כנ"ל וא"ש לשיטת התוס' דר"פ מיירי במלוה הכ' בתורה וסבר ש"ד כנ"ל:
ומיושב ג"כ בזה מאי דתמוה התם איך אמר דכ"ע מלוה הכ' בתורה לאו ככ' בשטר כו' והא ר' יהודה גופי' סברי להדיא מ"ט ע"ב גבי היא לפדות כו' דככ' בשטר דמי' וע"ש בתוס'. ולמ"ש א"ש דהתם מוקי לה דאיכא ה' סלעים משועבדים וסבר ר"י דאזיל וטריף כו' ע"ש. וא"כ זה לר"פ דסבר דלמ"ד לאו ככ' בשטר לא גבי לעולם מלקוחות אף שידע וא"כ הוכרח לומר דר"י סבר ככ' בשטר דאל"ה לא גבי כנ"ל. אבל עכשיו דנימא דלמ"ד לאו ככ' בשטר גובה ג"כ היכא דידע הלוקח א"כ אינו מוכרח כלל דר"י סבר ככ' בשטר דשפיר אף אי לא ככ' בשטר י"ל בידע הלוקח דאזיל וטריף כנ"ל ואמר שפיר דבדר"פ פליגי וכ"ע לאו ככ' בשטר ואף דלס"ד אמר כר"פ מ"מ עיקר קושית תוס' הוא רק למסקנא ע"ש:
והנה בתומים דחה דעת הש"ך דאין המוחזק יכול לומר קים לי כהפ' דשיעבודא לאו דאורייתא ע"ש. והנה הראיות שהביא אינם מוכרחים ומ"ש דגם תוס' לא ס"ל להוכה כן רק שישבו דברי ר"פ ע"ש לא נהירא דודאי אי מפרשינן דברי ר"פ דפסיק הלכתא להדיא דשיעבודא לאו דאוריי' אי אפשר לדחות הלכה מפורשת ממשמעות מאי דאמר ר"ה ברי' דר"י הטעם דאין נזקקין משום צררי ואטו מפורש דסבר שיעבודא דאורייתא והא גם אי ל"ד י"ל כיון דבגדולים גובין צריך טעם בקטנים משום צררי. דלא יגבה מדרבנן כנ"ל. והרשב"א עצמו ריש קדושין כתב רק משמע דסבר ש"ד ולא לראי' גמורה ע"ש וכן שאר הראיות לא כ' רק משמעות ע"ש והיינו למאי שתירץ שם דברי ר"פ כמ"ש ר' האי ז"ל דאמר בב"ב אפי' למ"ד שנ"ד גובה מן היורשין אבל לא פסק הכי או כמ"ש ר"ת שם דהוי כאיכא דאמרי ומסוגיו' המתחלפות ע"ש. וממילא לא איפסיק' הלכתא בהדיא בש"ס והביא שפיר משמעות הנ"ל דקי"ל ש"ד. אבל לתוס' שמחלקין בין מלוה הכ' בתורה ופסיק להדיא בשאר מלוה דשל"ד ודאי דכן הלכה. ועוד דבב"ק י"ב כ' תוס' להדיא דלכך סבר ר"נ אין גובין מעבדים משום דסבר שיעבודא לאו דאוריי' ולכך עבדי כמטלטלי ע"ש. וע"כ לא ס"ל לחלק כמ"ש לעל דעבדים דיכול להבריח כנ"ל דא"כ לא הוי להו למימר וסבר כו' ע"ש. וא"כ כיון דפסק בש"ס ב"ב להדיא כר"נ דאין גובין מעבדי' ע"כ סוברים דהלכה כמ"ד שיעבודא ל"ד. ומבואר דעתם כן להלכה. שוב ראיתי שכ' בסוף בדברי תוס' ב"ק הנ"ל שג"כ מחלקין בין עבדים שיכול להבריחן ע"ש. ואין לשון תוס' מורים כן דא"כ לא הי' צריך לומר דסבר של"ד הא שפר סבר ש"ד רק בזה לכ"ע ל"ד. גם בתוס' ב"ק ק"ד ע"ב גורסין דאמר סתמא דתלמודא וכי יש בו אחריות כו' מלוה ע"פ הוא ומלוה ע"פ אינו גובה לא מיורשין כו' ופי' התוס' דהיינו כמ"ד שיעבודא ל"ד ע"ש ומשמע דכן הלכה. וכן דעת ר"ח ז"ל הובא ברשב"א וריטב"א שמחלק גם כן בדברי ר"פ בין מלוה הכ' כנ"ל וכדברי תוס' והעיטור ומרדכי הנ"ל. ובבעה"ת שטר ס"ד הביא חכמי לוניל שכ' דכל הגדולים הסכימו דשל"ד ע"ש. וכן מבואר דעת הראב"ד שם. ואף דהראב"ד פסק ש"ד י"ל כמ"ש נעול או כמ"ש הש"ך דב' ראב"ד נינהו. והי' נראה כש"ך ז"ל דיכול לומר קים לי וצ"ע כי באמת רבו הפ' מאד דש"ד כמ"ש בתומים ע"ש. ואני מוסיף עליו שגם דעת ר' האי גאון כן כמבואר בבעה"ת שם וכ"כ הרא"ה כתובות פרק משה"נ והגהת מרדכי דשבועות ע"ש והשערי שבועות ע"ש:
הנה בתומים תמה למאי דאמר בבכורות דכ"ע האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות כו' ובחמש ולא חצי חמש פליגי דמלוה ע"פ כו' ומבואר דאי אחין שחלקו לקוחות ולא גבי מלוה ע"פ מינייהו ואף דלא שייך בהו פסידא לא פלוג רבנן וא"כ הא קי"ל דאחין שחלקו לקוחות הן ואיך גבי מלוה ע"פ מהן ע"ש. ולכאורה י"ל בפשיטות לדעת הטור לקמן סי' ק"ד וסי' ק"ז ביורש שמכר נכסי אביו לכותי וכה"ג שאין הבע"ח יכול לגבות חייב לשלם מטעם מזיק שיעבודו של חבירו ע"ש. וממילא כן באחין שחלקו כיון דכלקוחות הן הוי כמוכר נכסי אביו שלא יוכל לגבות מהן וחייב משום מזיק שיעבוד כנ"ל. שוב ראיתי בקצה"ח סי' ק"ה יישב קושי' הנ"ל כן דהתם גבי פדיון הבן הוי לי' מזיק מתנות כהונה דקי"ל דפטור משא"כ בשאר חוב באחין שחלקו שפיר גבי כנ"ל ע"ש. אך יש לדחות דלמאן דיליף פ' הזרוע מוזה כו' משפט הכהנים כו' ודאי דלא שייך רק גבי זרוע ולחיים וכה"ג שהוא דבר מיוחד ואין שיעבוד על שום דבר וכיון שהזיק אותו דבר נסתלק משא"כ פדיון הבן שאינו דבר מיוחד. רק שיעבוד על נכסיו כשאר חיב ולמה יגרע משאר מזיק שיעבודו כו'. אמנם לטעמא אחרינא התם דהוי ממון שאין לו תובעין א"ש דהיינו משום דכל זמן שהן בעין כופין לקיים המצו' נתינה לכהן אבל כשהזיקן שאי אפשר לקיים המצוה רק שישלם החוב ממון בזה לא שייך לכופו דלכל חד מצי מדחי לי'. וא"כ גם בהנך ה' סלעים דפדיון י"ל כנ"ל דאף דבשאר דוכתי לא משכחת מזיק דה' סלעים דממ"נ אם יש לו עדיין חייב ולא הזיק כלום כיון שאינו דבר מיוחד אבל התם שפיר כיון דאמרינן חמש ולא חצי חמש וא"כ כיון דהזיק החצי חמש שוב אי אפשר לקיים המצות פדיון דאין כאן רק חצי חמש ואף שישלם החצי חמש מטעם דינא דגרמי לא יתקיים המצוה ורק מדין חוב ושוב הוי ממון שאין לו תובעין דמצי מדחי לי' כנ"ל:
אך באמת ז"א חדא דהא מבואר בש"ס פ' הזרוע גבי אנס המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר דהיכא דמשתרשי לי' שפיר חייב לשלם במזיק מתנות כהונה וכ' תוס' דאכלן הטעם דאפשר לו להתענות ע"ש. וא"כ גבי אחין שחלקו כו' אי כלקוחות הן דהוי כחליפין שנוטל חלקו של חבירו בעד חלקו וקא משתרשי לי' וחייב במתנות כהונה ולמה יפטר התם בפדיון. ולמ"ש הר"ן ז"ל שם לחלק בין נתכוין להפקיע מצותו או לא ע"ש י"ל גם כאן כיון שחלקו הוי כנתכוין כל א' להפקיע מצותם ושפיר פטורין אף דמשתרשי להו אבל לתוס' לא שייך הנ"ל. ובש"ע י"ד סי' ס"א פ' דאף מכר מתנות כהונה פטור ע"ש והיינו כדברי הר"ן ז"ל. ולכאורה קשה כיון דהטעם דמזיק מ"כ עטור הוא דכשהן קיימים אף שאין לו תובעין מ"מ כופין לקיים מצות נתינה משא"כ הזיקן דליכא רק חיובא דממון מצי מדחי לכל חד. וא"כ למאי דמבואר ח"מ סי' רנ"ב דנדר או נשבע לתת לאחד ומת אין היורשין מחוייבין לקיים דעלי' דידי' איכא מצוה דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה כו' וכיון שמת פקע המצוה ושיעבוד נכסים אין כאן ע"ש. וא"כ בפדיון הבן אף דמית האב אחר ל' למה יגבה מיורשים הא מצד מצות האב שהוא מחויב לפדות פקע המצוה כשמת כמו בנודר רק מצד החיוב ממון דאיכא שיעבוד נכסים ושוב לענין זה הוי ממון שאין לו תובעין כמו במזיק מ"כ. וביורשין אף שלא הזיקו יהי' כמו במזיק כו' כיון דמצוה אין כאן ועל החיוב מצי מדחי לכל כהן כמו בכל חוב כנ"ל. דבשלמא מתנות כהונה כזרוע כו' שהוא מיוחד אינם יורשין כלל דאף אי טובת הנאה ממון אין מוריש רק הט"ה ולא גוף הדבר משא"כ בפדיון שאינו אלא חיוב כנ"ל:
ונראה הטעם דהא באומר לב' גזלתי לא' מכם וא"י למי או אביו של א' הפקיד כו' דעכ"פ צריך להניח גזילה ביניהם והא דאמרינן בחוב דמצי מדחי ע"כ הטעם דאף שיתן לא' לא יצא ידי הגזילה דשמא חייב להאחר ויותר מכדי חובו אינו צריך ליתן. אבל אם הי' יוצא ידי השבה כשיתן לא' ודאי דמחויב לשלם ולא מצי מדחי ולכך ממילא כשהמ"כ בעין או בפדיון הבן דעכ"פ יש לכהן א' אצלם חמש סלעים רק שא"י למי והוי כא' מכם הפקיד כו' ושפיר כופין ליתן לכהן א' לצאת ידי תשלומי החוב ולא מצי מדחי דכופין לקיים מצוה דפריעת בע"ח וכאן לאיזה כהן שיתן יקיים המצוה ואין חילוק בין מצות הנתינה לכהן ובין מצות פריעת בע"ח כיון דאינו צריך ליתן יותר מחובו כנ"ל. רק במזיק טעמא דפטור דהא במזיק בעי דוקא היזק ברור וגרמא פטור דדוקא היכא דברי היזיקא ואל"ה אין כאן חיוב כלל וא"כ כיון דמצות נתינה אין כאן רק לשלם היזק הא לא הזיק כלל לשום אדם היזק ברור דנגד כל כהן וכהן לא ברי הזיקא דשמא הי' נותן לאחר וממילא אין עליו חיוב כלל. משא"כ כאן דהמעות בעין שפיר חייבין היורשין ג"כ מצד חיוב ממון אף שהוא ממון שאל"ת כנ"ל. אבל על החלוקה שמטעם היזק שפיר פטור על החצי חמש דמצי מדחי כנ"ל שלא הי' לשום א' היזק ברור כנ"ל:
ובזה נראה לתת טעם בהא דמשתרשי לי' חייב במתנות כהונה דלכאורה אינו מובן כלל דנהי דנחייבו על מה שמרויח מ"מ הא גם זה הוי ממון שאין לו תובעין כמו על ההיזק כיון שאין המתנות בעין ולא שייך בי' ונתן לכהן כו'. ולמ"ש א"ש דהא קי"ל אף דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ היכא שחסרו דבר מועט אף פחות מפרוט' שוב חייב נשלם כל מה שנהנה כדאמר פ"ב דב"ק משום שחרירותא דכותלא וכמ"ש תוס' פ"ק דב"ב ע"ש. וא"כ גבי מתנות שעכ"פ יש לכל כהן ספק שמא ינתנו לו וספק זה שוה דבר מה אף פחות מפרוטה וא"כ במה שהזיקן עכ"פ חסרו לכל כהן ספק זה. וא"כ בשלמא בלא משתרשי לי' שנחייב אותו רק מחמת ההיזק שפיר פטור שאינו ברור הזיקא לשום כהן. אבל היכא דמשתרשי לי' שוב חייב על ההנאה דלכל כהן עכ"פ חסרו ספק זה ושוב חייב דנהנה כנ"ל אף שהחסרון פחות מפרוטה. וממילא נגד החיוב שעל ההנאה לא שייך שוב ממון שחין לו תובעין דעכ"פ כופין אותו ליתן לאיזה כהן שהוא דעכ"פ חייב לא' ואיכא מצוה דפריעת בע"ח כמו באמר לשנים גזלתי כו' כיון דיקיים השבה בחד וחיוב שפיר יש עליו מצד הנאה כיון שחסר כנ"ל. משא"כ בהזיק לחוד אין כאן חיוב כלל כנ"ל:
אך י"ל כיון דקי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון א"כ ספק זה שחסרו לא הפסידו רק גורם לממון. אך ז"א דכיון דאף פחות מפרוטה מיקרי חסרו לענין זה נהנה כו' ממילא גם גורם לממון מיקרי חסרו אף דלשאר דברי' לא חשוב ממון. ועוד דתוס' חילקו דחוב לא מיקרי גורם לממון שהוא שוה לכל העולם ע"ש ב"ק ד' ע"א. והי' אפשר לומר דהש"ס לא אמר התם רק לרבנן דר' מאיר דהתם והא לא דייני דינא דגרמי כלל ולכך לא גבי אי כלקוחות הן ולר"מ בל"ז א"ש כמ"ש לקמן. משא"כ לדידן דקי"ל כר"מ בהא לכך באמת גבי בע"ח מאחין שחלקו מטעם מזיק שיעבודו. והי' מיושבים גם דברי הרמב"ם ז"ל שם שפ' דנתחייבו הנכסים ואף דפ' לקוחות הן ופ' דמלוה הכ' בתורה לאו ככ' בשטר ולא גבי מלקוחות. ולהנ"ל א"ש דלמאי דקי"ל דינא דגרמי ממילא חייבין אף דכלקוחות הן. ובש"ש לא הוצרך לומר דס' ככ' בשטר רק לר"י דלא דאין גרמי משא"כ לדידן. ויש לדחות:
עוד י"ל דלכך אין חייבין שם מטעם מזיק שיעבודו. דהא ודאי למאי דאמרינן חמש ולא חצי חמש אם לא נשאר להיורש רק חצי חמש והוא חייב לכהן איזה חוב אחר עוד חצי חמש או מהיזק וכדומה מילתא דפשיטא דפטור מהחצי חמש דפדיון דמאי ענין להחוב להצטרף לזה וצריך להיות הפדיון חמש כו'. וא"כ כיון דאיירי התם דלא נשאר אלא חמש כו' ומחצה יורשין ומחצה לקוחות וא"כ אף אם נימא דעל המחצה לקוחות חייב כל א' מטעם מזיק שיעבודו מ"מ שוב יהי' הדין להיפוך דממחצה יורשין יהי' פטורין דעל זה שוב אמרינן חמש ולא חצי חמש דאין כאן ירושה שינתן בתורת פדיון רק חצי חמש דאף שיגבה מהם עוד חצי חמש מטעם מזיק שיעבודו מ"מ זה הוא חוב אחר שחייב היורש לכהן שהזיקו ואינו גובה זה בתורת ירושה לפדיון רק חוב. וממילא נגד המחצה יורשין שיקח בתורת פדיון אמרינן חמש ולא חצי חמש ואינו נוטל כלל המחצה יורשין רק החצי חמש שהן לקוחות יקח מטעם מזיק שיעבודו כו'. דאין לומר דשוב יקח כל החמש מטעם מזיק שבמה שהחליפו והן לקוחות על החצי חמש הזיקו אותו הכל שלא יגבה גם ממחצה היורשין מטעם חמש ולא חצי חמש וממילא יגבה הכל משום מזיק שיעבודו כנ"ל. דז"א דהא מבואר בפוסקים גבי עבד שעשאו אפותיקי דאינו חייב רק בעביד מעשה בדחבריה שהזיק הדבר שמשועבד לו אבל אם גרם בדבר א' שיהי' נפסד שיעבודו ממילא זה הוי רק גרמא ופטור ע"ש. וא"כ בשלמא על המחצה שהן לקוחות הן מזיק שיעבודו שבמה שמכר חלקו מכר דבר המשועבד לו וחייב. אבל על המחצה השני שהן יורשין ולא הזיקוהו כלל שהוא כמקדם רק ע"י שמכר המחצה דלקוחות נשאר רק חצי חמש ולא יוכל לגבות המחצה יורשין זה הוי שוב רק גרמא דפטור כנ"ל. וממילא לא יוכל הכהן לגבות כלל מהמחצה יורשין דפטורין משום חצי חמש רק המחצה דלקוחות יגבה משום מזיק והיינו מכל אחד רביע מהחמש סלעים שהן לקוחות כנ"ל. וי"ל לכל א' מטעם מזיק במה שמכר הרביע להשני הא לא הזיקו כלום דיכול לומר אף אם לא מכרתי לו הרביע מ"מ כיון שהוא מכר לי הרביע שוב לא היית יכול לגבות כלל דאותו הרביע לא היית גובה דלוקח הוא וממילא גם השאר לא הי' יכול לגבות משום חמש ולא חצי חמש דהי' חסר רביע הנ"ל מהחמש סלעים ולא הי' גובה כלל אף בלא מכירתו. וא"כ במה שמוכר א' להשני חלקו הרביע לבד נפסד כל החוב של הכהן. וממילא כיון שחלקו ונעשו ב' הקנינים בב"א שזה מכר לזה וזה לזה אינו יכול לגבות משום א' דכל א' יכול לומר הלא לא הזקתי לך כלום במה שמכרתי לאחי הרביע דבל"ז נפסד ע"י מכירתו לי וכן הב'. דעל הלוקח אין חיוב כמ"ש הפוסקים רק על המוכר וכאן כל א' מצי מדחי לי' שלא הזיקו כלום ע"י מכירתו ולא גבי כלום אף ממחצה הלקוחות מטעם מזיק שיעבודו כנ"ל. וע"ש ב"ק ס' גבי ליבה וליבתה הרוח כו' ובתוס' דהיכא דבלאו הוא ג"כ הי' נפסד אף שעל ידו לבדו ג"כ הי' נפסד פטור. ולא דמי להא דשור ואדם כו' (שם נג). דהא בלא"ה הי' נפסד ע"ש י' גבי ה' שישבו על ספסל א' כו'. וא"ל דהזיקו דאם לא היית מוכר חלקך אף שהי' הב' מוכר עכ"פ הי' יכול לגבות אותו הרביע ממנו מטעם מזיק שיעבודו ועתה במה שמכר גם הוא יכול גם הב' לדחותו ונפסד אותו הרביע. ז"א דזה רק גרמא ופטור כנ"ל. ולכך שפיר התם למ"ד מחצה יורשין ומחצה לקוחות וחמש ולא חצי חמש לא גבי כלל מהן לא בתורת פדיון ולא מטעם מזיק כנ"ל. אבל בשאר חוב שפיר גבי מאחין שחלקו דאף אי כלקוחות הן חייב כל אחד מטעם מזיק שיעבודו דאם לא הי' מוכר הי' גובה חלק זה עכ"פ דלא שייך חצי חמש כנ"ל: