חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות קידושין · סימן לה
סעיף ב
השליח נעשה עד לפיכך אם עשה ב' שלוחים לקדש כו' בד"א כו'. בירושלמי איכא פלוגתא בזה מ"ד הדא דתימא בקדושי שטר אבל בקדושי כסף נעשה כנוגע בעדותו. וחד אמר מכיון שהאמינתו התורה אף בקדושי כסף נאמן כו' ע"ש והר"ן ז"ל תמה ממ"נ אי קודם דתיקון רבנן שבועת היסת למה הוי כנוגע לחד מ"ד ואי בתר דתיקנו היסת אמאי פליג מאי בכך שהאמינתו תורה ע"ש. ונראה דהנה לכאורה קשה למה קודם דתיקון היסת אף שליח אחד ועד אחד מצטרפין גם בדיני ממונות והא תוס' הקשו אהא דאמר בש"ס מיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה כז' והקשו דהא הוי מיגו בשנים דלא אמרינן שאין א' יודע מה בלב חבירו ותירצו דכאן דרוצין לפטור עצמם מממון מסתמא גם השני יסכים ע"ש. וא"כ קשה דזה שפיר כששניהם שלוחים אבל בשליח א' ועד כשר עמו נימא דהוי מיגו דבי תרי והוי השליח נוגע שמא הב' לא יאמר כן דלא שייך תירוץ תוס' דמסתמא יסכים דהא השני אינו צריך לפטור עצמו כלל ואין כאן אלא עד אחד כנ"ל,.
אך י"ל דהנה לכאורה קושית תוס' אינה מובנת כלל שהביאו ראיה מהא דאנוסים היינו דלא מהימני במיגו דפרוע וכה"ג דהוי מיגו בשנים. ולא דמי כלל דבשלמא התם דאינם נאמנים מטעם עדות כלל דהם חוזרים ומגידים וכה"ג רק שיהיו נאמנים במיגו לחוד על זה שייך שפיר איך נאמין להם במיגו ויהיה הוכחה שאומרים אמת דאי משקרים יאמרו פרוע והא אינו ראיה דשמא באמת משקרים ורוצים להפסיד למלוה והא דלא אמרו פרוע דירא שמא השני לא יאמר כן ולא יהיו נאמנים בעדותם להפסיד למלוה והם רוצים להפסידו ולכך אומרים אנוסים ואין כאן מיגו אבל כאן דנאמנים עכשיו מטעם עדות שהם עדים כשרים שפרעו למלוה רק דנימא שהם נוגעין דלכך אומרים שרוצים לפטור עצמם א"כ שפיר אמרינן דהא לפטור עצמם יש להם טענה אחרת אהדרינהו ללוה דג"כ נפטרו. ואף אם השני לא יאמר כן מ"מ יהיה פטור הוא דלא יהיה הב' נאמן לחייבו. ואף דאם הב' לא יאמר כן לא יהיה ב' עדים ולא יהיו נאמנים מ"מ מאי בכך הא עכ"פ כיון שיפטור שוב אינו נוגע בעדות בטענת פרענו למלוה ונאמנים בתורת עדות. דבשלמא התם שיהיה הנאמנות מצד מיגו שייך לומר כיון שרוצים להיות נאמנים נגד המלוה אנוסים לפסול השטר אינו מיגו שמא הב' לא יאמר ולא יפסול השטר והם רוצים לפסלו משא"כ לענין חשש שבועה כיון שבין כך ובין כך יהיה פטור מאי בכך שלא יהיו נאמנים בתורת עדות הא שוב נאמנים משום עדות כנ"ל:
וי"ל דקושית תוס' הוא. די"ל ב' טעמים במיגו בשנים חדא באנוסים מיגו דפרוע ירא לומר פרוע שמא הא' יאמר אנוסים כמו עכשיו ויהיה הוא מוכחש ממנו מלבד מה שלא יהיו נאמנים וגם שמא לא יאמר השני כלל דהא אינו מוכרח להעיד רק עתה לע"ד שרוצה להפסיד וכשיאמר הוא פרוע שמא הב' לא יאמר כלל דלמה יעיד אנוסים להיות מוכחש בחנם. וממילא כיון שאין השני רוצה לומר פרוע לא יעיד כלל רק דמ"מ לא הוי מיגו דגם הוא אינו רוצה לטעון פרוע שמא הב' לא ירצה לומר פרוע ולא יעיד כלל וממילא לא יהיה נאמן והוא רוצה לפסול השטר ולא הוי מיגו כנ"ל והנה טעם זה לא שייך באמת כאן כמ"ש דאף אם הב' לא יעיד כלל מ"מ כיון שיהיה נאמן נגד עצמו אינו נוגע רק טעם הב' שייך גם כאן שאינו רוצה להיות מוכחש ושמא יאמר פרענו למלוה ויהיה מוכחש עכ"פ אף שיהיה נאמן. והקשו תוס' שפיר דבשלמא התם לא שייך טעם זה שמא יאמר הב' אנוסים ויהיה מוכחש דז"א כנ"ל. דלמה יעיד הב' כלל כיון שיהיה מוכחש ולא יהיה נאמן. וצ"ל טעם הנ"ל דעכ"פ גם אם לא יעיד כלל ג"כ אינו מיגו כיון שלא יהיה נאמן וכנ"ל. משא"כ כאן אף דטעם זה לא שייך כנ"ל. מ"מ כאן שוב שייך טעם הנ"ל דירא לומר אהדרינהו כו' שמא יכחישנו ויאמר פרענו ויהיה מוכחש עכ"פ כנ"ל דכאן לא שייך סברא הנ"ל למה יעיד כלל הב' ז"א דהא גם הב' הוא שליח וצריך איזה טענה לפטור וע"כ יטעון ושייך שוב טעם הנ"ל דהוי בשנים כו' שמא יכחישנו וטעם זה שייך גם לענין נוגע בעדות כנ"ל והקשו שפיר וע"ז תירצו דמסתמא גם השני יסכים כיון שרוצה לפטור עצמו גם כן כנ"ל:
וממילא מיישב הנ"ל דבשליח ועד דעלמא למה יהיה נאמן. ולהנ"ל א"ש דבכה"ג בל"ז לא הוי כלל מיגו בשנים דכאן שפיר למה יעיד הב' שאינו מוכרח לטעון כלל כיון שאינו שלית רק טעם הנ"ל שייך שמא לא יעיד כלל ולא יהיו נאמנים וזה לא שייך כלל לענין נוגע בעדות כיון דמ"מ יהיה פטור כנ"ל ולכך שפיר הוי גם השליח עד כנ"ל ומיושב הירושלמי הנ"ל ג"כ. דלכאורה למה נקיט דינו דוקא בשליח אחד ולא בב' כדאמר ר"נ וגם דאמר נעשה כנוגע בעדות אינו מדוקדק דהא בתר דתיקון היסת הוי נוגע ממש וגם הלשון מכיון שהאמינתו תורה אינו מובן ולהנ"ל א"ש דאיירי קודם דתקינו היסת ובשליח א' ועד דעלמא כנ"ל. ולכך סבר חד מ"ד דהוי כנוגע והיינו כקושית תוס' הנ"ל דכאן הוי שפיר מיגו בשנים שמא יכחישנו הב' כיון שאין הב' צריך לפטור עצמו ולא שייך תירוץ תוס' הוי נוגע שמא יכחישנו ולא סבר סברא הנ"ל דמסתמא לא יעיד ואף שאינו נוגע ממש דהא מ"מ הוי כנוגע שאינו רוצה להיות מוכחש כנ"ל. ור"י פליג ואמר מכיון שהאמינתו תורה והיינו כמ"ש דבשלמא באנוסים וכה"ג דאינו עתה רק שיהיה נאמן במיגו שייך בשנים כנ"ל. אבל הכא כיון שהאמינתו תורה עתה בתורת עדות שוב גם בקדושי כסף נאמן דאינו נוגע כיון שבין כך ובין כך יהיה נאמן לפטור עצמו ואף שלא והיה עדות שוב אינו נוגע כנ"ל ומהני וי"ל שפיר דבתר דתקינו היסת לכ"ע הוי נוגעין כנ"ל וא"ש. ומיושב ג"כ דבגמ' דידן ליכא פלוגתא דהא ר"נ אמר באומר לשנים דשניהם שלוחים ובזה לא פליגי כלל כנ"ל:
עוד יש לפרש הירושלמי דהנה, קשה למה הוי עד הצריך שבועה הא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה רק משום ספק מלוה כו' והטעם דממון איתא בחזרה משא"כ שבועה ואם כן כאן כיון דמעיד בתורת עדות אהדרינהו למלוה א"כ לאו דלא תענה ג"כ ליתא בחזרה כמו שבועה וא"כ אינו צריך לישבע כלל דאי שקר חשוד אלא תענה וחשוד אשבועה ג"כ וכן הקשה בס' פ"י ולכאורה י"ל דאדרבה אי נימא דלא יצטרכו לישבע עתה כשאומרים פרענו למלוה מטעם הנ"ל א"כ ודאי אינם נאמנים דשוב הוי נוגעין דאם יאמרו אהדרינהו ללוה אז שפיר יתחייבו שבועה דאז אינם מעידים בתורת עדות רק פוטרים עצמם ויהיה שייך טעמא דאיתא בחזרה כנ"ל ועכשיו פטורין משבועה והם נוגעין כנ"ל אך ז"א דכיון דאמרינן דמיגו דחשוד אעדות שקר חשוד אשבועה א"כ אינו נוגע ג"כ דאף דאם יאמרו אהדרינהו ללוה יצטרכו לישבע באמת ישבעו ג"כ דמאי חילוק להם בין שמעידין עתה שקר או ישבעו כנ"ל ואף דעכשיו אינם צריכין לישבע מ"מ לא הוי נוגעין כנ"ל. ובאמת י"ל דמ"מ לא קשה למ"ש שיטה מקובצת ב"ב אהא דאמר גבי מוכר קרקע דאינו מעיד לו עליה דלא ניחא ליה למיהוי לוה רשע ולא ישלם והקשו הא עתה יותר רשע שמעיד שקר ותירץ דמ"מ כיון שבלא איסור העדות טענה זו טוב לו יותר שוב הוי נוגע שהוא זכותו ואינו עדות ע"ש. וא"כ גם כאן כנ"ל כיון שעתה אינו צריך לישבע ואז יתחייב שבועה כשטוען אהדרינהו כו' א"כ לא גרע עכ"פ ולא ניחא למהוי לוה רשע כו'. רק לתירוץ אחר שתירצו שם שיהיה מוחזק רשע אצל העולם ע"ש זה לא שייך, כאן דאין חילוק וקשה כנ"ל. וע"כ צ"ל כיון דנוגע לזכותו ואינו נאמן אינו עובר כלל בלא תענה שאינו עד כיון שאינו פועל כלום וכמ"ש הראב"ד גבי אין אדם משים עצמו רשע ע"ש:
וי"ל דבזה פליגי בירושלמי דמאן דפליג סבר דאף בקדושי כסף אינם נוגעין דלמה נאמר שאינם נאמנים ואין כאן עדות וצריכין שבועה אדרבה נימא דנאמנים ולא יצטרכו לישבע ובאמת נאמנים דלא יהיו נוגעין דכיון שנאמין להם שייך כנ"ל. דכיון דמדאורייתא נאמנים בלא שבועה רק חכמים תיקנו היסת כדי לברר האמת והיינו שמא כופר בשביל ס' מלוה כו' וע"י השבועה יפרוש דליתא בחזרה. וא"כ כאן אדרבה הא אי נאמין להם בלא שבועה יהיה גם הממון ליתא בחזרה כמו השבועה מחמת לא תענה כיון דהוי עדות ולכך פליג שפיר מכיון שהאמינתו תורה גם בכסף אינו נוגע כנ"ל. והיינו כנ"ל כיון דמה"ת פטור נאמנים כנ"ל:
או י"ל למ"ש הר"ן ז"ל כיון דהוא רק שבועת היסת א"כ הם מן התורה עדים כשרים והוי קדושין מן התורה עכ"פ ע"ש. אך עדיין קשה דמשמע דלמאן דפליג הוי קדושין גמורים אף מדרבנן כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאמר מכיון שהאמינתו תורה ואם כן אף אי נאמר שהם נוגעין אעפ"כ הוי קדושין מדאורייתא עכ"פ ושוב מועיל עדותם שיהיה קדושי תורה וא"כ ממילא גם מדרבנן מהני דאינם נוגעין כלל שא"צ לישבע דאי חשידי אעדות שקר חשידי אשבועה כנ"ל וכיון דמועיל עדותם עוברים בלא תענה ושפיר מועיל גם מדרבנן והוי קדושין כנ"ל:
ומיושב הא דפליג רק בקדושין ולא בעדות ממון דבממון שאין חילוק בין פסול מן התורה או מדרבנן דאף בפסול מדרבנן אין עדותו מועיל כלום וא"כ שפיר פסול מדרבנן דהוי נוגע דלא שייך מיגו דחשוד כו' דאינו עובר בלא תענה כלל כיון שאינו מועיל עכ"פ מדרבנן כנ"ל. דהא קי"ל כמ"ד בשבועות ריש פרק שה"ע כמ"ד לאפוקי משחק בקובי' כיון דרבנן פסלוהו שוב אינו חייב קרבן שבועה דאינו עד מדאורייתא ע"ש וגם כאן כנ"ל רק בקדושין דיש נפקא מיניה בין פסולין דרבנן לדאורייתא פליג שפיר כנ"ל. ולהנ"ל איירי בתר דתקינו רבנן היסת:
או י"ל קודם דתיקון היסת רק כמ"ש תוס' דהא אית להו מינו דנאנסה וצ"ל ג"כ משום שיצטרכו לישבע וי"ל נ"כ כנ"ל. וסובר דגם בשבועה דאורייתא שייך כנ"ל דאמרינן דנאמנים בתורת עדות ושוב לא הוי נוגעין כנ"ל:
עוד נראה לפרש הירושלמי הנ"ל. דהנה בש"ע סי' כ"ח בח"מ וסי' ע"ו מבואר בשני שותפין או ג' שמודה כל אחד על עצמו ועל חבירו שלא ביחד מנה נאמן על עצמו ולא על חבירו ואינו מחייבו אפילו שבועה וצריך הוא לשלם הכל דערבין זה בזה ע"ש משום דעל חבירו הוי נוגע בעדות ומעיד עליו כדי שלא ישלם אלא מחצה ע"ש. והקשו שם הא כיון דאין עדים אחרים על ההלואה למה הוי נוגע הא מיגו דאי בעי אמר לא לויתי כלום ויכול להכחיש הכל ויהיה פטור וכיון שבידו לפטור עצמו בטענה אחרת לא הוי נוגע כמבואר כאן בש"ס כנ"ל. ונראה לע"ד פשוט דלא קשה דבשלמא הכא אין העדות נוגע כלל אל השלוחים דכשאומרים פרענו למלוה ולגבי עצמם לפטור ודאי נאמנים ואין חילוק להם בין אם נאמין להם בתורת עדות שפרעו למלוה או לא דאף אם לא נאמנים בתורת עדות מ"מ יהיו פטורים דלגביי' נאמנים וא"כ מה שיהיו נאמנים בתורת עדות אינו זכות להם כלל ולא הוי בע"ד רק דמ"מ אם הם נוגעין שאין להם טענה אחרת לא הוי עדות דהא מוכרחים לומר כן לפטור עצמה. ולכך ממילא מיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה כו' ויש להם טענה אחרת לפטור שוב הם עדים כשרים דאין לחוש שמעידים שקר בשביל לפטור כנ"ל. ועל גוף. העדות אינם בעלי דברים כנ"ל אבל התם בשותפין נהי דיכול לפטור עצמו ולכפור לא לייתי מכל מקום הא עכשיו שמודה שלוו ביחד וא"כ מה שנאמין לו על שותף הב' בתורת עדות זה הוי זכותו דאם נחייב שותף הב' לשלם ירויח הוא א"כ עדות זה הוא לטובתו היינו מה שיהיה נאמן בתורת עד דאי אינו עד אין השותף צריך לשלם ומשלם הוא הכל וא"כ מאי בכך שהיה יכול לפטור בטענה אחרת מ"מ עכשיו כשמודה הוא בע"ד ואדם קרוב אצל עצמו ושפיר לא מהני ואינו עד משא"כ כאן דמה שיהיה עד אינו זכותו כלל כנ"ל. וכן הרא"ש פ' הכותב גבי בקרא דאמר לאחר מיתה תפסיה שכ' דהוי בעל דבר ואינו מחויב שבועה להבע"ח. ואינו מובן ג"כ לכאורה דהא אם יאמר הבקרא ג"כ מחיים תפסיה יהיה פטור דהא תפס כדין וא"כ אינו נוגע עכשיו כנ"ל. ולמ"ש מיושב שפיר דמה בכך שהיה יכול לומר מ"מ עכשיו כשמודה דתפס לאחר מיתה א"כ מה שנאמין לו בתורת עדות לחייב הבע"ח זה הוא לזכותו דע"י עדות זה יפטור הוא ואי לא הוי עדות יתחייב לשלם והוי בע"ז על גוף העדות ולא מהני כלל אף שהיה יכול לטעון טענה אחרת כנ"ל
אמנם י"ל בקדושין דדמי ג"כ להנ"ל בשותפין דהא מקדש בלא עדים לא הוי קדושין אף שהוא אמת וא"כ בקדושי כסף י"ל דלא מהני ואף קודם דתקינו רבנן היסת ויכולין לומר אהדרינהו לך מ"מ מה בכך שיכולין לומר מ"מ כאן כיון דגוף העדות הוא לזכותם דאם אינם עדים צריכין לשלם לו אף שבאמת קידשו אותה דהוי מקדש בלא עדים רק ע"י שהם עדים הם פטורים וא"כ מה שהם עדים הוא זכותם ושוב לא מהני אף שהיו יכולין לפטור בטענה אחרת כנ"ל. דאם לא נאמין להם בתורת עדות יתחייבו לשלם דאף שנאמנים, לגבי עצמם מ"מ הם אינם אומרין ג"כ שקידשוה בפני אחרים ואי אינם עדים לא מהני ויהיו חייבים כנ"ל וי"ל דזה טעם הירושלמי דקידשה בכסף נעשו כנוגעין בעדות דלא מהני אף שיכולין לפטור עצמם כנ"ל. ור"י פליג דכיון שיכולין לפטור לא הוי נוגעין. או דסבר דכיון דהא דבעינן עדים בקדושין הוא רק משום דילפינן דבר מממון דחב לאחריני ולכך היכא דלא יהיו נאמנים אח"כ גם גוף הקדושין בטלין אף שהוא אמת. וא"כ כאן אי לא היה צריך עדים היה שפיר עדים אח"כ על הקדושין דאינו נוגע לזכותם, וכיון שיכולין לפטור עצמם מהני כנ"ל רק משום דבעי עדים וא"כ הם שפיר עדים וגוף הקדושין קיימים כיון שיהיו נאמנים אח"כ ואמר שפיר מכיון שהאמינתם התורה גם בכסף אינם נוגעין כנ"ל דכיון שנאמנים שוב הקדושין קיימין ושוב אינם נוגעין כנ"ל.
ואין להקשות למ"ש למה אמר אח"כ דבתר דתיקון רבנן היסת הוי נוגעין וכמו בחנוני על פנקסו. ולכאורה הא בחנוני על פנקסו הוי שבועת המשנה וא"כ אף קודם דתיקנו היסת הוי עד הצריך שבועה מטעם חנוני כו'. אך זה טעות דהא קודם דתקינו שהיו עדים כשרים שאינם נוגעין והיו נאמנים לפטור הלוה וממילא לא הוי כלל כחנוני כו' דדוקא עכשיו בתר דתקינו ואינם עדים וכיון שהלוה חייב ומפסיד איכא שבועת חנוני כו' משא"כ קודם דתקינו דהיו עדים כנ"ל. אך למ"ש לכאורה קשה דהא אף קודם דתקינו היסת כו' מ"מ שוב מה שהם עדים הוי זכותם דאם נימא דאינם נאמנים בתורת עדות א"כ אף שיהיו נאמנים לפטור עצמם מ"מ יצטרכו לישבע שבועת חנוני על פנקסו דאי אינם עדים חייב הלוה לשלם ומפסיד כנ"ל. משא"כ אם הם עדים אינם צריכין שבועה כנ"ל וא"כ גוף העדות הוא לזכותם וכמו בשותפין כנ"ל וממילא לא יועיל עדותם אף שיכולין לפטור ושוב יצטרכו לישבע כמו בחנוני על פנקסו ועדותו לא יועיל לפטור הלוה כנ"ל. אך באמת לא קשה דהא מדינא פטורין משבועה רק דחכמים תיקנו היכא דלוה מפסיד יתחייבו שבועה וא"כ כאן אדרבה ע"י החיוב שבועה מפסיד הלוה א"כ למה יתחייבו שבועה ויהיה הדין דחנוני כו' אדרבה לא יהי' חייבין ולא יפסיד כדין והם עדים כשרים שפיר כנ"ל
ויש לומר בירושלמי ג"כ כנ"ל דמ"ד סבר דלכך אינם נאמנין בכסף אף קודם דתיקנו משום דהעדות לזכותם משום שבועת חנוני כיון שאינה מקודשת וכמו הנ"ל. וכן בממון סבר ג"כ כנ"ל ור"י אמר כיון שהאמינו התורה א"כ שוב אינם נוגעין דאי נאמן אין כאן שבועה והם כשרים כנ"ל:
ב והיא מודה שקבלתו אלא שאומרת שלא קבלתו לקדושין רק לשם פקדון כו'. לכאורה קשה למ"ש תוס' כתובות (דף פט) שהקשו הא אם אומר לא גירשתיך חייב בשאר כסות ותירצו כיון דהיא אומרת גירשתני מודית שאינו חייב לה שאר כסות ואף שתובעת הכתובה הוי כטענו חטין והודה לו שעורין דפטור לגמרי ע"ש וא"כ נראה דגם בקדושין היכא שהוא אומר קדשתיך בכסף זה והיא אומרת לא קדשתני רק נתת לי לפקדון ממילא פטורה לגמרי מלחזור הפקדון דהא הוא מודה שאינה חייבת לו הפקדון דנתן לה לקדושין וכמו בשאר כסות וטענו חטין כו' ואף דאינו נאמן שקדשה מ"מ פטורה כמו התם כנ"ל ואין לחלק בין פקדון דלת מהני ביה מחילה ז"א דמכל מקום מהני מתנה והודאה וכמו בתם דג"כ שותפין הוי ע"ש:
וא"כ קשה הכא כיון שהשלוחים אומרים שקיבלה הכסף לשם קדושין א"כ אף שהיא מודה שקיבלה רק לפקדון מ"מ פטורה מלהחזיר כיון שהם מודים שא"צ להחזיר וכמו בשאר כסות הנ"ל וא"כ שוב אף שהיא מודה איכא כפירת ממון דהא אין צריך להחזיר וממילא הם צריכים לשלם להבעל והם נוגעין כנ"ל. ואף דלכאורה לא קשה דהא מ"מ לא הוי נוגעין מה שאומרים שנתנו לה לקדושין דהא אם לא יאמרו כן רק שיאמרו ג"כ שנתנו לה לפקדון אז לא יהיה טענו חטין כו' ושפיר תצטרך להחזיר ושוב לא הוי נוגעין עתה מיגו דאי בעי כו'. אך למ"ש לעיל ז"א דהא מ"מ כיון דעכשיו כשכבר אומרים שקיבלה לקדושין א"כ אם נאמר דאינם נאמנים בתורת עדות אז לא תצטרך להחזיר דהוי טענו חטין ויתחייבו הם לשלם ואי נאמין להם בתורת עדות אין צריכין לשלם א"כ נוגע להם גוף העדות לזכותם והוי כמו בשותפין ובהא דבקרא כמ"ש הרא"ש וכמ"ש דאף דבידם לפטור בטענה אחרת לא מהני כיון דעתה הוא זכותם מה שיהיו עדים וכנ"ל וגם כאן ממילא לא יהיו עדים דעתה נוגעין כנ"ל. ולכאורה י"ל דהא לא מהני מחילתם או ההודאה שלהם דהא אין הכסף שלהם רק של הבעל ומה מועיל מחילה שלהם ושפיר צריכה להחזיר כנ"ל. אך ז"א דקי"ל בנותן לחבירו מעות במתנה וכה"ג אינו נאמן אח"כ לומר של אחרים היו וא"כ אינה צריכה להאמין להם כלל דמעות זה היה של הבעל ונצטרך לומר דאיירי שיש עדים שנתן לה מעות זה צרורים וחתומים ומכירין שזהו המעות עצמם שנתן להם הבעל וזה דוחק דמשמע שאין עדים אחרים כלל וא"כ הם אינם נאמנים כנ"ל
גם היה אפשר לומר דהא קי"ל היכא דמשועבד משיעבודא דרבי נתן לא מהני מחילה או הודאה כמבואר בח"מ וא"כ כיון שהם חייבים לשלם להמשלח וכיון שהיא קיבלה לפקדון היא משועבד להבעל מדרבי נתן וממילא לא מהני מחילה שלהם או הודאתם ועדיין צריכה להחזיר לו כנ"ל ואינם נוגעין. אך ז"א דבאית להו נכסי מאי איכא למימר דלא שייך דר' נתן כנ"ל ועוד דהא כיון שאין עדים אחרים אין אנו יודעין כלל שהם חייבים לו והיא משועבדת מדר"נ שמא הוא שקר ואף שמודים הם מ"מ לא מהני הודאתם לחייב אותה שלא יועיל מחילה שלהם. ואף דהא מכאן ולהבא עכ"פ מהני הודאתם וחייבים להבעל מעתה ושוב חייבת היא מדר' נתן מכאן ואילך ואין מחילתם מועלת ז"א דהא באים שניהם בב"א דבשעת ההודאה שמתחייבים להבעל אז היא המחילה ואין היא חייבת להם ולא שייך דר"נ ועל למפרע לא מהני הודאתם לחי בה כנ"ל ושפיר יהיה מועיל המחילה וקשה כנ"ל. והיה אפשר לומר למ"ד קדושין לאו לטבועין נתנו וכשחוזרת בה אחר הקדושין ומורדת צריכה להחזיר הכסף קדושין ע"ש וא"כ אף לדברי העדים שבאמת נהנו לה לקדושין מ"מ כיון שהיא אומרת לפקדון אם כן עכ"פ חוזרת בה ורוצה לבטל הקדושין וא"כ אף שבאמת קיבלה לקדושין צריכה להחזיר הכסף קדושין דלאו לטבועין כו' וא"כ לא הוי כלל כטענו חטין כו' דהא אין כאן הודאה כלל שאינה חייבת דגם לדברי העדים צריכה להחזיר כיון שאומרת לפקדון כנ"ל. אך ז"א דהא קי"ל דכשחוזרת קודם הנשואין לא הדרי הקדושין משום גזירה שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ע"ש לקמן סי' נ' א ושייך שפיר כנ"ל:
אמנם י"ל דלא קשה דאיך נימא דהוי כט"ח כו' וא"צ להחזיר בשביל הודאתם והוי נוגעין כנ"ל. הא אי נימא דהם נוגעין כנ"ל א"כ אף אי באמת קדשו אותה מ"מ לא מהני כיון שלא קדשו בפני אחרים רק בפני עצמם הוי מקדש בלא עדים כיון שהם נוגעין ופסולין כנ"ל וממילא גם לדבריהם צריכה להחזיר הכסף קדושין כיון דאינו קדושין כלל כיון שנאמר דפסולין וא"כ לא הוי ט"ח כו' מחמת הודאתם דהא גם לדבריהם צריכה להחזיר הכסף קדושין וא"כ כיון שצריכה להחזיר שוב אינם נוגעין דאינו זכותם כנ"ל וממילא שוב נאמנים ומקודשת. ואף דאי אמרינן שנאמנים א"כ אינה צריכה ל חזיר ואינם נאמנים. ז"א דהא אין כאן נגיעה באמת דיכולין לומר אהדרינהו כו' רק דנימא דהא מה שנאמין להם הוי זכיתם כמו בשותפין כנ"ל. וא"כ כאן אינו זכותם כלל דהא אי לא נאמין להם ג"כ לא יפסידו דאי אינם נאמנים ג"כ צריכה להחזיר הכסף קדושין דגם לדבריהם לא הוי קדושין שהוא בלא עדים ואין כאן הודאה וכיון שאינו זכות שוב נאמנים כנ"ל, אך לכאורה הא בחוזרת אחר הקדושין א"צ להחזיר משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה רק היכא דאין קדושין כלל צריכה להחזיר דלא שייך שמא יאמרו כו' דהא באמת כן ויאמרו כו' אמנם כאן כיון דמאי דלא הוי קדושין הוא רק משום כיון שאינה צריכה להחזיר הם נוגעין ולכך צריכה להחזיר דאי לא תחזיר אינו קדושין כלל וא"כ שוב י"ל דא"צ להחזיר דשייך שפיר גזירה הנ"ל דאם תחזיר שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. ואי תחזיר באמת אין קדושין תופסין דאי תחזיר אינם נוגעין והוי קדושין ושייך גזירה הנ"ל וממילא לדבריהם אין צריך להחזיר ושוב הם נוגעין באמת ולא הוי קדושין כלל כנ"ל:
אך י"ל דז"א דבשלמא שם בהדרא בה אחר הקדושין שיך שפיר הגזירה דשמא יאמרו כו' ואין לומר דאדרבה איך נאמר דלא תחזיר א"כ יאמרו דאין קדושין תופסין באחותה. ז"א דהא באמת אין קדושין תופסין באחותה כנ"ל. וע"ש גבי ספק קדושין דצריכה להחזיר ולא אמרינן גזירה דשמא הנ"ל די"ל גם להיפך איך נימא דלא תחזיר הכסף קדושין א"כ יאמרו דודאי אין קדושין תופסין באחותה ובאמת תופסין בספק ולכך נשאר הדין דלאו לטבועין נתנו וצריכה להחזיר ע"ש וא"כ הכא ג"כ שפיר צריכה להחזיר דלא שייך דנימא כנ"ל אם תחזיר שמא יאמרו קדושין תופסין ואי תחזיר באמת אין תופסין ולכך נימא דלא תחזיר ז"א דאדרבה דהא שייך גם להיפך דאי נימא דלא תחזיר שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ובאמת תופסין דכיון שאינה מחזרת לא הוי קדושין כנ"ל וא"כ נשאר הדין דצריכה להחזיר ושפיר מהני כנ"ל וי"ל בזה הירושלמי ג"כ דאיירי כנ"ל בליכא כפירת ממון ואעפ"כ סבר דלא מהני בקדושי כסף כנ"ל ומאן דפליג כיון דמה"ת צריכה להחזיר ונאמנים שוב גם מדרבנן מהני דליכא גזירה הנ"ל. ומיושב מ"ש הב"ש במהרי"ק שכ' דאין לחוש ב' חומרות והקשה דהוי עוד חומרא דקידשה בכסף ע"ש ולהנ"ל א"ש דגם השליח אינו יודע בברי לשם קדושין ולא שייך הנ"ל דהוי ט"ח. ועוד דשם גם לדברי השליח עדיין הוי ספק קדושין שאינו אלא עד אחד וצריכה להחזיר הכ"ק. ע' לקמן בש"ע ע"ש ולא שייך ג"כ הנ"ל וי"ל דכ"ע מודים דמהני כיון שאין כפירת ממון כלל
אך יש לדחות דבל"ז לא הוי כאן כטענו חטין כו' דאיירי שהיא מודה שקיבלה לפקדון היינו שמודה שהם נתנוה לה לפקדון בשביל המשלח ויודעת שהוא של המשלח ולא מהני הודאתם כנ"ל ולכאורה קשה למה מהני כשהיא מודה שקיבלה לפקדון הא מבואר בש"ס ובח"מ ל"ז דהוי נוגעין בעדות משום דלא ניחא להו למיהוי לוה רשע ולא ישלם ע"ש וא"כ כיון דהשלוחים דין נפקדים יש להם ואין רשאין להשתמש בו וכמ"ש תוס' דנאמנים לומר נאנסו וא"כ הא קי"ל דאין הנפקד רשאי להפקיד ביד אחר משום אין רצוני כו' ואם כן עדיין הם נוגעין בעדות דאינם רוצים לומר כמו שאמרה האשה שנתנוה לה לפקדון דא"כ עשו איסור דאין רשאים להפקיד כנ"ל והם נוגעין כמו התם דלא ניחא למהוי לוה רשע כו'. ודוחק לומר דאיירי בנתן להם רשות להפקיד וכה"ג דהוי ליה לפרושי דבסתם ששלחם לקדש למה יתן להם רשות להפקיד וי"ל לתירוץ א' שכתב בש"מ שם שהקשה הא עכשיו עוברים על לא תענה שהוא איסור גדול וכ' דכיון דבאמת הוי זכות להם שוב אינם עדים ע"ש וי"ל דדוקא התם דבאמת יגבה המלוה ולא יהיה לוה רשע באמת והוי נוגע כנ"ל משא"כ הכא איך נימא שמשקרין. ובאמת נתנו לה לפקדון א"כ עשו כבר זה האיסור דאין רשאי להפקיד ואיך יעשו עוד איסור להעיד שקר הא אין מתקנין כלל איסור הנ"ל במה שמעידין שקר דהתם מתקנין שיגבה המלוה ע"י עדותו משא"כ כאן אינו טובה להם כלל רק שלא יהיה נודע שעשו איסור ובשביל זה לא הוי נוגעין כנ"ל, אך לתירוץ האחר שם דלוה רשע יהיה נגד העולם ומתבייש משא"כ עדות שקר אינו נודע לכך הוי נוגע ע"ש. א"כ גם כאן שייך כנ"ל דעכשיו דאומרים שקדשוה אינו נודע שעשו איסור כנ"ל. אך אין לדמות האיסור זה לזה. ועוד י"ל דהתם יהין לעולם לוה רשע כו' כל זמן שלא ישלם ומתבייש כנ"ל משא"כ כאן דאיסורא דעביד עביד וכשמחזיר עכשיו הפקדון שוב אין כאן איסור ולא הוי נוגעין בשביל האיסור שכבר עברו כנ"ל. ועוד דאף דבאמת לא נתן להם רשות להפקידו מ"מ הא יכולין לומר שנתן להם רשות להפקיד ושוב אינם נוגעין מיגו דאי בעי כנ"ל. גם צ"ל דאיירי כאן דנקיטא הפקדון בידה ורוצה היא להחזירו דאל"ה י"ל דאף שמודה שקיבלה לפקדון מ"מ הם נוגעין דאולי יגנב או יאבד ותהי' היא פטורה והם חייבין מדין שומר שמסר לשומר דאת מהימנת לי בשבועה כו' ולכך אומרים לקדושין והם נוגעין. ואפשר דלא הוי נוגעין בשביל זה כיון שעדיין לא נגנב כנ"ל:
גם לכאורה נראה דדוקא בהיא מודה שקיבלתי לפקדון אבל במודה לגמרי שקיבלתו לשם קדושין י"ל דמגרע גרע ולא מהני דהם נוגעין כיון שאינה רוצה להחזיר ואם לא יאמרו לקדושין רק אהדרינהו יהיו צריכין לישבע ואם הם יאמרו שנתנו לה לפקדון יצטרכו לשלם והיא תפטור כנ"ל, ואפשר דשייך כמ"ש לעיל דאיך נימא הדין דאין נאמנים והוי מקדש בלא עדים א"כ גם לדבריה צריכה להחזיר הכסף קדושין דאף שקדשה לא מהני ושוב אינם נוגעין דגם אם יאמרו לפקדון וכה"ג תצטרך להחזיר מחמת הודאתה ולהפ' דמקח טעות המעות מלוה י"ל דהוי תבעו פקדון והודה במלוה דהוי ט"ח והל"ב להרבה פ' וא"ל שיאמרו שהלוו לה ז"א דיצטרכו הם לשלם וג"כ מיקרי נגיעה אף שיהיה להם חוב עליה כיון שאינו רק חוב. אך בכה"ג ודאי הוי פקדון כיון שהוא שינוי בשליחות ותתחייב כנ"ל. אך מ"מ איך נימא דמקודשת בודאי ולא תצטרך להחזיר שוב הם נוגעין כיון דהדין דמהני וא"צ להחזיר הוי נוגעין כנ"ל. וי"ל באמת לכך נקט שמודה שקבלתו רק אומרת לפקדון דאי היתה מודה לקדושין א היה מהני מקדש בלא עדים כנ"ל:
ג והיא מודה כו'. וכתב הח"מ דלהרשב"א הוי מקדש בלא עדים כיון שאיני מועיל רק מחמת שהיא מודה ע"ש ובאמת אינו מובן דלא דמי כלל לקדושין בלא עדים דלא מהני אף ששניהם מודים היינו משום דלא מהני הודאתם לחוב לאחריני כדאמר בש"ס ואם הוא שקר אין כאן עדות. משא"כ כאן דכיון שהיא מודה ממילא העדים כשרים כיון דהודאתה מהני לגבי עצמה ואף אם היא משקרת בהודאתה מ"מ אין כאן נגיעה בעדות והם עדים כשרים ואין צריכין לדון כאן על הודאתה אם אמת ונאמנת או לא רק שיועיל לגבי עצמה כנ"ל. ולכאורה י"ל דהא היכא דהם העידו קודם הודאתה שקבלתו אף שמודה אח"כ י"ל דלא מהני דבשעה שהעידו היו נוגעין דלא היו יודעין שתודה ואולי תכפור ולא מהני. אך י"ל דמ"מ מהני דהא כיון שמודה שקיבלתו רק לפקדון וא"כ באמת ודאי נתנו לה רק שאין יודעין אם לקדושין או לפקדון כנ"ל. וא"כ ע"ז לא היו נוגעין כלל מה שאמרו לקדושין דהא היו יכולין לומר שנתנוה לה לפקדון כנ"ל. ואי"ל שמא תכפור שלא קיבלה כלל ז"א דא"כ מאי מועילים במה שאומרים לקדושין הא אם תכפור שלא קיבלה ג"כ לא יועיל עדותם כלל ויתחייבו לשלם דכשכופרת אינם נאמנים כלל ולא הוי קדושין והוי שינוי בשליחות ממילא שלא קדשוה בפני עדים אחרים ויצטרכו לשלם גם כן אם תכפור. וא"כ מאי נימא דבאמת קיבלה היא לפקדון רק שאמרו לקדושין שמא תכפור הא אם תכפור לא יועיל ואם כן היה להם לומר האמת שנתנו לפקדון ולא הוי נוגעין כנ"ל כיון שזה ודאי שנתנו לה רק הספק אם לקדושין או לפקדון כנ"ל:
ומיושב הנ"ל דע"ז כ' שפיר דהוי מקדש בלא עדים והיינו דאף שמודית מ"מ שמא משקרת ובאמת לא נתנו לה כלל ואין הודאתה מועלת לחוב לאחריני ואף דנגדה מועיל מ"מ כיון דלא נתנו לה באמת רק שהיא מודית ומתחייבת עצמה עכשיו שוב הם נוגעים מה שהעידו קודם ההודאה שנתנו לה שמא לא תודה וכיון שבאמת החזיקו לעצמם הוכרחו לומר שנתנו לה עכ"פ והם נוגעין על העדות של הנתינה ונהי דהיו יכולין לומר לפקדון מ"מ על הנתינה נוגעין ואין נאמנים שנתנו לה כלל רק מצד הודאתה והוי מקדש בלא עדים דאינו מועיל לענין הנאמנות כמו בכל דוכתי כנ"ל דגם כאן אנו צריכין לדון מחמת הנאמנות של ההודאה ולא מחמת החיוב דעכשיו כנ"ל אבל היכא שהוא הודה דקיבלה לפקדון ואח"כ העידו הם י"ל דמודה הרשב"א דמהני כנ"ל:
ובאמת גם בש"ע יש להסתפק אולי דוקא בהעידו אחר הודאתה מהני ולא קודם דנוגעין כנ"ל שמא לא תודה ולא אמרינן כנ"ל דממ"נ. גם נראה היכא דמעידים שקידשו אותה בפני עדים אחרים י"ל דמגרע גרע ואינם נאמנים כשהעידו קודם הודאה דשייך כנ"ל שמא לא תודה ולא היו יכולין לומר לפקדון דלא שייך ממ"נ כנ"ל. ז"א דהא אומרים שקדשוה בפני עדים אחרים ואף אם תכפור יהיו נאמנים לפטור את עצמם דהא עשו שליחותם משא"כ כשיאמרו לפקדון ותכפור יתחייבו לשלם וממילא הם נוגעין כנ"ל. ודוקא כשאין אומרים שקידשוה בפני אחרים מהני דשייך ממ"נ כנ"ל:
עוד י"ל טעם הרשב"א ז"ל דכיון דחזינן דעד הצריך שבועה לא מהני והיינו כמ"ש תוס' כיון דכ' ע"פ ב' עדים יקום דבר צריך שיהיו נאמנים בדיבורם לחוד ולא בהצטרפות דבר אחר ע"ש. וכן חצי דבר לא מהני מטעם זה שצריך ש שהיה קיים ע"פ דיבורם בלחוד ולכך גם כאן כיון דעדותם לחוד אינו מועיל כלל אם לא תודה שוב אינו מועיל ע"פ דיבורם ואף שמודה הוי שוב מקדש בלא עדים וכמ"ש הח"מ לענין עד המסייע ע"ש. ולכאורה קשה הא קי"ל בח"מ דפסול נוגע לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ומהני סילוק ונאמן להעיד אחר שנסתלק ע"ש וא"כ כאן עכ"פ הודאתה שמודית ומשלמת הוי כסילוק דנסתלק הנגיעה ולמה לא יועיל עדותם אחר ההודאה כנ"ל:
אך י"ל דזה תלוי בשני הטעמים שכתבו הפ' שם טעם א' דלא בעינן בממון תחלתו וסופו בכשרות כתב הראב"ד ושאר פ' דדוקא בקרוב וכה"ג שהיה עליו שם עד גם קודם והיה פסול שוב אינו מועיל משא"כ בנוגע דהוי בעל דבר ולא היה עליו שם עד כלל קודם הסילוק ומתחיל להיות עד כשנסתלק ואז כשר ע"ש. עוד טעם להיפך דכיון שהיה בידו להסתלק היה גם קודם הסילוק נקרא עד כשר ע"ש, והנה לטעם הראשון א"ש כאן דבקדושין י"ל דלא מהני סילוק דהא כל ההכשר הוא רק משום שלא הי' עד כלל וא"כ הוי מקדש בלא עדים דמ"מ בשעת הקדושין לא היה עד מאי מהני מה שנסתלק עתה הא צריך להיות בשעת הקדושין עדות המועיל. דבשלמא בשאר עדיות א"ש כיון שנסתלק נאמן כנ"ל מה שא"כ בקדושין רק לטעם הב' י"ל דגם בקדושין מהני דהוי שפיר קדושין בעדים כיון שהיה בידו להסתלק היה נקרא גם אז עד קודם שנסתלק ג"כ ומהני. ואין לחלק דדוקא היכא שמסתלק מצד עצמו כמו בכותב דין ודברים כו' שהיה בידו לעשות ומה הסילוק שעושה עכשיו משא"כ כאן שהסילוק הוי מה שהיא מודה וזה לא הי' בידם ואף שהיה בידם להחזיר המעות מ"מ זה אינם עושים והסילוק דעכשיו לא היה בידו כנ"ל. דז"א דמבואר שם גם בפטר אותם דמהני אף דג"כ לא היה בידם שיפטור אותם מ"מ כיון שהי' בידם להסתלק באופן אחר שוב נקרא עד ומהני וגם כאן כנ"ל. ולהפו' דגם בפסול נוגע לא מהני סילוק לענין דבעינן תחלתו וסופו בכשרות גם בזה רק לענין דין מהני ע"ש בח"מ ממילא גם הכא לא מהני הודאתה כיון דקודם ההודאה היו נוגעין וכמו סילוק ולמ"ש דממ"נ י"ל דגם לפ' הנ"ל מהני דלא היו כלל נוגעין גם קודם ההודאה כנ"ל:
ואפשר דבל"ז מהני דבשלמא בכל דוכתי כמו בני העיר שנגנב ס"ת וכה"ג דבשעת מעשה היה נוגע גמור דלא היה בידו להעיד בשעת הגנבה והוי תחלתו בפסול כנ"ל. אבל כאן י"ל דהא בשעת הקדושין והיינו בשעת הנתינה שנתנו לה הכסף קדושין לא היו כלל נוגעין אז דהיה בידם שלא ליתן לה ולהחזיר לו וא"כ לא היו כלל פסולין אז רק כשכבר נתנו לה נעשו נוגעין וא"כ כיון שעכשיו היא מודה ונסתלק הנגיעה י"ל דהוי תחלתו וסופו בכשרות ובאמצע היה בפסול דמהני כדקי"ל היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר ע"ש וכן כאן כיון דלא נעשו נוגעין מיד עד אחר הקדושין ועתה כשרים כנ"ל. דבכל דוכתי הם נוגעין בשעה שראו המעשה דלא היה בידם שלא יגנב משא"כ הכא כשהנגיעה מחמת מעשה שלהם ובידם כנ"ל. ויש לדחות דלא מבעי' אם האמירה הרי את מקודשת היה אחר הנתינה א"כ כיון דעל האמירה בעינן ג"כ עדות ונגד האמירה הוי שוב תחלתו בפסול דבשעת האמירה היו כבר נוגעין כיון שנתנו כבר ולא מהני כנ"ל. רק אע"ג דהיה קודם הנתינה מ"מ י"ל דזה מיקרי באים בבת אחת כיון שנעשו נוגעין ע"י הנתינה א"כ נעשו אז פסולין ומיקרי שפיר תחלתו בפסול כיון שמיד אינם ראוים להעיד על מעשה זו ולא מהני שוב כנ"ל:
שוב ראיתי דהרשב"א עצמו בחידושיו בגמ' שם נסתפק אי הוי מקדש בלא עדים או דכיון דפיסולם הוא רק מחמת הנגיעה וכשנסתלק הגורם הם עדים ע"ש דמשמע דספיקו הוא כנ"ל אי לא מהני כו' משום דבעינן שהיה בשעת הקדושין עדות שלא יוכלו להכחיש וכאן הא אם היו מכחישים לא מהני או כיון דמ"מ נסתלקו מהני ע"ש. אך ז"א דמוכח שם דהס' שלו לאו דוקא בקדושין דהא הקשה מהא דאבימי ע"ש ומשמע דספיקו הוא אי מהני סילוק בפסול נוגע לענין עדות או מסופק אי מיקרי עדות כיון דאין הסילוק מחמתו רק מחמת הודאת בע"ד ואינו נאמן בדבורו לחוד ופסול כעד הצריך שבועה כמ"ש לעיל וכן משמע דגם גבי אבימי כן ע"ש:
והנה הרשב"א הקשה מהא דאבימי דטעין סיטראי כו' ופסק דנאיכיון דמודה בע"ד שקיבל נסתלק נגיעת השליח והוי עד ויהיה מחויב שבועה ואי"ל משלם אי מהני סילוק כנ"ל וכמו בנסכא דר' אבא ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דבנסכא דר"א הטעם דליכא מיגו דכשטוען לא חטפתי יצטרך לישבע ע"ש משא"כ בהא דסיטראי נהי דעכשיו כשמודה שקיבל נסתלק נגיעת השליח והוי עד כשר אבל מ"מ הא אית ליה שפיר המיגו דלהד"ם דאז לא יצטרך כלל לישבע נגד השליח דאם לא יודה יהיה נוגע כנ"ל ומאי בכך שעכשיו נסתלק הא זה רק מחמת הודאתו כנ"ל וצ"ל דהרשב"א סובר בטעם דנסכא דר"א לא כמ"ש תוס' לחד תירוצא דלא הוי מיגו שאינו רוצה להכחיש העד ולישבע ע"ש רק כתירוץ הב' שם דכיון דאם היה ב' עדים שחטף היה חייב לשלם ולא היה נאמן דידי כו' וממילא כל שב' מחייבין ממון א' מחייבו שבועה ולענין שבועה הוי א' כב' ולא מהני מיגו נגדו וכיון דאינו נשבע חייב לשלם כנ"ל ע"ש ולכך גם בסיטראי הקשה שפיר נהי דאית ליה מיגו דאם היה כופר לא היה השליח עד מ"מ עכשיו נסתלק והוי עד כשר וכל שב' כו' ואם היה ב' שקיבל לא היה נאמן וחייב ממילא צריך לישבע עתה וכיון שמודה משלם כנ"ל ואף דאית ליה מיגו כנ"ל. ואף דהרשב"א סובר דהיכא דאית ליה מיגו דהחזרתי לא שייך נסכא דר"א ע"ש היינו משום דגם בב' היה נאמן דידי חטפי במיגו דהחזרתי ע"ש:
ואם העידו קודם הודאתה די"ל דהוי נוגעין כמ"ש לעיל דשמא לא תודה וא"כ אף אח"כ כשהודית ועומדים בדבורם י"ל דעביד איניש לאחזוקי דבוריה כמבואר בח"מ גבי שלא בפני בע"ד לדעת מהרש"ל ושאר פו' ואף שכ' שם דהיכא דלא היה מועיל עדותן הראשון כלל לא שייך עביד אינש כו' דאין כאן נגיעה דאף אם שקרו לא היה עדות שקר כיון דלא מהני. מ"מ י"ל כאן כיון דפ' בש"ע דאף ביש ביניהם כפירת ממון מ"מ הוי ספק קדושין וא"כ הועיל עדותם אף קודם הודאתה שיהיה קדושי ספק ושוב גם עתה אחר ההודאה הוי רק ספק קדושין דשייך שפיר עביד אינש כו' כיון שהיה מועיל כנ"ל וי"ל דאין ראיה מהרמב"ם וסמ"ג שכ' הב"ש וש"פ דבאין כפירת ממון דהוי ודאי קדושין ע"ש די"ל משום דסוברים ביש כפירת ממון דלא הוי קדושין כלל אף ס' ולכך באין כפירת ממון אף שהעידו קודם ההודאה הוי קדושי ודאי אח"כ כיון שעומדים בדבורם דלא שייך עביד אינש כו' כיון שלא היה מועיל כלל מקודם משא"כ לדידן דגם ביש כפירת ממון הוי ספק כו' ולכך גם באין כפירה הוי ג"כ ס' כנ"ל. אך משמע שלא חילקו ואף באם העידו אחר הודאתה מסתפק הרשב"א אם מהני או לא. וגם בהעידו קודם משמע שמסופק דאל"כ לא היה מקשה מהא דאבימי כו' דלמא התם העיד קודם הודאתו ולכך לא מהני ויש לדחות דהוכיח מדלא חילקו משמע בכל גווני כנ"ל:
ד אבל אם יש כפירת ממון כו' ה"ז ספק מקודשת כו' ותמהו למה יהיה ספק הא עד הצריך שבועה אין עד כלל ומאי בכך שהוא היסת מ"מ הא א"נ בדבורו לחוד והוי נוגע ע"ש ונראה ליישב בפשיטות דבשלמא בממון כשאומרים פרענו למלוה הוי ב' דברים נפרדים מה שנאמנים לפטור עצמם ומה שנאמנים לפטור הלוה בתורת עדות דאף שאין נאמנים בתורת עדות מ"מ נאמנים לפטור עצמם ושפיר אמרינן דהוי נוגעין דאי יאמרו אהדרינהו יצטרכו לישבע משא"כ עתה אינם עדים ואף על פי כן לגבי עצמם נאמנין כנ"ל משא"כ כאן אי נימא דהדין הוא שהם נוגעין ואינו קדושין כלל ממילא נראה דחייבים לשלם דאף שהאמת הוא כדבריהם שקדשו אותה מ"מ כיון שלא היה עדים אחרים והוי מקדש בלא עדים דלא הוי קדושין כלל והוי שינוי בשליחות וצריכין לשלם וכמו באומר לשליח קדש לי אשה והלך וקדש בלא עדים דכאן לא שייך לא אמרת הב ליה בסהדי כיון דבקדושין צריך עדים לגוף המעשה כנ"ל. ודוחק לומר כיון דאם הוא מודה הם עצמם כשרים שוב שייך לא אמרת הב בסהדי דז"א דגם במודה הוי רק ס' כנ"ל ובל"ז כיון דבסתם הוי בעדים כנ"ל וא"כ אם נאמר. כאן דעכשיו שאומרים שקדשוה אין נאמנים כלל דהם נוגעין וממילא הם צריכין לשלם כנ"ל וא"כ הא שוב אינם נוגעין כלל דיכולין לומר שנתנו לה לפיקדון ואף שלא יהיו נאמנים ע"פ הדין ויצטרכו לשלם הא גם עכשיו אין נאמנים ע"פ הדין וצריכין לשלם ומאי חילוק להם וזה אין סברא דעתה אין יודעים הדין וסוברין שיהיו נאמנים ועל טענת פיקדון יודעין דמאי חילוק אי יכולין לומר אהדרינהו ואף דיתחייבו היסת מ"מ הא לא יהיה עכ"פ יותר חיוב עליהם מעכשיו שחייבין לשלם א"כ שוב הם עדים כשרים על הקידושין כנ"ל רק דמ"מ אין יכולין לומר שיהיה ודאי קדושין דהא אי נפסוק הדין שהיא מקודשת א"כ לא יצטרכו לשלם והם נוגעין ושוב לא הוו קדושין וחזר הדין אבל מ"מ גם זה אין יכולין לפסוק דודאי אין קדושין דא"כ שוב אין נוגעין והוי קדושין ולכך אי אפשר להתירה בלא גט והוי ספק קדושין כנ"ל ואף דגם בממון שייך הנ"ל כשאומרים פרענו למלוה דשפיר מצי למימר אהדרינהו כו' רק שיתחייבו היסת והם נוגעין והא כיון שהם נוגעין אנו פוסקין הדין דאין נאמנים וממילא אף דנאמנים לפטור עצמם מ"מ הוי כחנוני על פנקסו והדין גם עתה דנשבעין ושוב אינם נוגעין דמאי חילוק ויהיו נאמנים. אך ז"א דבעדות ממון איך יכולין להפסיד למלוה בעדותם הא אם נפסוק דנאמנים הם נוגעין גם כיון שפוסקים דא"נ צריכין לישבע ואין נאמנים באמת דהוי עד הצריך שבועה משא"כ כאן בקדושין אי נפסוק דמותרת משלמין ואסורה לכך שפיר צריכה גט כנ"ל ועיין ח"מ ס' ל"ד שהביא הש"ך דברי הריב"ש ושאר פו' גבי לדידי אוזיף בריביתא דאף שאומר שלא החזיר לו הרבית מ"מ נאמן לפסלו דלא הוי נוגע כיון שיודע דלגבי עצמו אינו נאמן להוציא הרבית ע"פ הדין ע"ש. רק בממון לא שייך זה כיון דע"כ יהיה לו טובה כשנאמין לו בעדותו ולא שייך פלגינן דבורא כנ"ל אבל בקדושין על כל פנים אין יכולין לפסוק דלא הוי כלל קדושין ומותרת כיון דאז ע"פ דין תהיה אסורה כנ"ל. ולהפוסקים שסוברים דבאמת לא הוי קדושין כלל י"ל דהטעם כמ"ש לעיל כמו בשותפין ובבקרא כו' דכיון דגוף העדות הוי לטובתו לא מהני אף שאינו נוגע ע"ש וגם כאן כיון דמה שיהיו נאמנים בתורת עדות הוי זכותו שוב לא מהני כלל כנ"ל:
עוד י"ל בהעידו קודם שכפרה כמ"ש לעיל דהא באמת לאו דלא תענה ג"כ ליתא בחזרה כמו שבועה וא"כ לא הוי נוגעין בשביל שיצטרכו לישבע דכמו כן מעידין שקר עכשיו ומיגו דחשיד כו' וכן בממון כו' רק כיון דאין עדותם מועיל כלל לא מיקרי עדות ואין עוברים בלא תענה כנ"ל אבל בקדושין כיון שהעידו קודם שכפרה וא"כ היה מועיל עדותן על הקדושין שאם תודה יהיה קדושין ע"י עדותן וא"כ כיון שהיה מועיל א"כ שוב גם כשכופרת אח"כ מהני דהא אינם נוגעין דאי באמת לא קדשוה והוא שקר עברו אלא תענה דבשעת, עדות היה עדותן מועיל והיו יכולין לומר אהדרינהו ולישבע ג"כ דאין חילוק דליתא בחזרה כנ"ל. דבשלמא בממון לא שייך דהועיל עדותן שאם יודה כו' דז"א דאם יודה אין צורך לעדותן כלל משא"כ בקדושין כנ"ל דאף שהיא מודה אין הקדושין רק מחמת עדותן כנ"ל. אך בהעידו אחר שכפרה לא שייך זה. וא"ל דמ"מ מועיל שאם תחזיר ותודה יהיה מהני. דז"א דגם אם תודה לא יהיה מועיל העדות שהעידו כשהיתה כופרת כיון דבשעת ההגדה היו נוגעין כנ"ל וצריכין לחזור ולהעיד ולא היה מועיל כנ"ל:
עוד היה אפשר למ"ש תוס' ריש ב"מ דאף דאמרינן דחשוד אממון לא חשוד אשבועה משום, שמא ס' מלוה כו' וכ' דדוקא משום שהוא ספק לנו אבל בודאי כופר בפקדון לא תלינן בס' מלוה וא"כ נימא גם כאן אי באמת אומרים שקר וכופר בפקדון היה נשבע ג"כ ולא הוי נוגע. אך ז"א דמ"מ אינו נודע לנו בבירור ושייך לתלות בס' מלוה גם י"ל דאף למ"ד חשוד אממון הוי חשוד אשבועה מ"מ הוי הכא נוגע דבשלמא התם אמרינן כיון שרוצה לעבור על איסור גזל בשביל ממון א"כ גם על איסור שבועה יעבור בשביל הממון כיון דאי אפשר לו להחזיק הממון אם לא יעבור על איסור שבועה ג"כ כיון שמחייבין אותו שבועה כנ"ל. אבל כאן לענין נוגע כיון שיכול עתה לומר שקדשה ולהחזיק הממון בלא איסור שבועה למה יאמר אהדרינהו עבור אשבועה ג"כ כיון דאין העבירה של השבועה צורך להממון והא קי"ל דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה והוי שפיר נוגע כנ"ל
לכאורה היה קשה למ"ש הריב"ש הובא בש"ך ס' ל"ד גבי לדידי אוזיף ברביתא כו' דאף שמגיע לו הממון נאמן לפסלו ואמרינן פלגינן דבורא ועל מה שהוא נוגע אינו נאמן ולפסלו שלוה בריבית נאמן וכן בפלוני רבעני לרצוני מאמינין לו שרבעו רק לאונסו ע"ש. וא"כ גם כאן דהם אומרים ב' דברים שקדש אותה והקדושין היה בכסף ששלחם וע"ז הם נוגעין שקידשו בכסף אבל על גוף הקדושין אם היה בשטר אין נוגעין א"כ נימא פלגינן דבורא ונימא שקדשו אותה רק בשטר וכמו ברבעו לאונסו כנ"ל וג"כ תהיה מקודשת דכשנתן להם כסף וקדשו בשטר אינו קפידא רק בצוה בפירוש. גם השטר מהני מדעת השליח כנ"ל, ולמ"ש הש"ך שם דחולק על הריב"ש גבי לדידי אוזיף ברביתא ע"ש א"ש כאן דה"נ מ"מ נוגע כיון שצריך לומר שקדשה לפטור הוי נוגע גם על הקדושין כנ"ל אבל להריב"ש שם קשה כנ"ל. אך באמת לא קשה כלל דבשלמא גבי לדידי אוזיף כו' שייך פלגינן כו' דמאמינים לפסלו ובזה אין שום תועלת לעד מה שנעשה פסול דמ"מ אין הוא יכול לגבות הרבית דלענין זה אינו נאמן. אבל הכא אי נימא דפלגינן ומקודשת ממילא לא יצטרכו הם לשלם למשלח דיהיו נאמנים שקדשוה בכסף ואף דאנו אין מאמינים זה להם בתורת עדות שקדשו בכסף מ"מ לא יהיה יכול להוציא מידם ונאמנים לפטור ואין כאן שינוי בשליחות דהא באמת פלגינן דבוריה ומקודשת עכ"פ שוב אין צריכין לשלם כנ"ל, אבל אי אין נאמנין כלל שקדשו הוי שינוי וצריכין לשלם ושוב לא שייך פלגינן דבוריה דגם בעדות זה שקדשו בשטר ג"כ הוי תועלת להם שתהיה עכ"פ מקודשת וממילא יהיו פטורין ע"כ שלא יוכל להוציא משא"כ גבי רבית דמ"מ לא יוכל הוא לגבות כנ"ל:
עוד י"ל למאי דפ' הרמב"ם דאם אין העדים יודעין אם בסייף הרגו או בארירן הוי מכלל חקירות דכשאין יודעים עדותן בטלה לגמרי ע"ש וכן בכל מידי דבעי דרישה וחקירה וא"כ למאי שכ' הב"ש לקמן דכשהאשה מכחשת הקדושין בעינן גם בעדי קדושין דרישה וחקירה ע"ש. וא"כ כאן שהיא כופרת ובעי דו"ח. וא"כ אם העדים מעידים על אחד שקדשה ואינם יודעים אם בכסף או בשטר הוי חקירות כמו על ההריגה אי בסייף או בארירן כנ"ל. וא"כ ממילא לא שייך פלגינן דבוריה דלא כמו שאומרים דבכסף קדשו רק בשטר הא אם בטל דבורן שקדשו בכסף א"כ לא אמרו החקירות במה קדשו אותה וממילא בטל העדות דדוקא במאי דלא הוי חקירות שייך פלגינן כו' וכיון שהיא מכחשת בעינן דו"ח כנ"ל. אך יש לדחות למ"ש הריב"ש דגם בדין מרומה אין עדותן בטל כשאומרים א"י ע"ש. עוד יש לדחות ובל"ז לא קשה כמ"ש. אך לכאורה נימא פלגינן דבורא שהיא מקודשת עכ"פ רק לא שהם קדשו אותה ונימא שאינה מקודשת למשלח כלל רק לאחר וכמו גבי לדידי אוזיף כו' דאמרינן שהלוה לאחר ברבית וע"ז לא שייך תירוץ הנ"ל דזה אין תועלת להם כלל שהיא, מקודשת כיון דאין מחזיקין אותה למשלח כלל ולהש"ך ז"ל ג"כ לא קשה רק להריב"ש כנ"ל. ויש לדחות ג"כ והא חזינן במקדש בעד אחד דלא הוי המקדש עצמו כעד ונימא פלגינן דבורא שאחר קדשה בפניהם ואף דהוי נוגע פלגינן כנ"ל וע"כ דלא אמרינן בכה"ג פלגינן כנ"ל. גם י"ל דהריב"ש סבר כהרשב"א לחלק בין אומר אני זניתי כו' או אשתך זנתה עמי דדוקא היכא שיכול להשאר דבור שלם שייך פלגינן ע"ש וממילא כאן ובקדשתי כו' לא שייך פלגינן כנ"ל. עוד יש לחלק בין התם שיש מעשה שרבע או שהלוה ברבית ומאמינים המעשה כנ"ל משא"כ בקדושין שאינו עושה מעשה רק המקדש כשמקדשה נעשית מקודשת ולכך ממילא כשאין מאמינים להם שזה קדש אותה לא שייך לומר פלגינן דבוריה שהיא מקודשת כיון שלא העידו על מעשה של קדושין ממילא אינה מקודשת כיון שמצדה אין כאן מעשה כנ"ל:
הנה עוד יש ליישב הא דהוי ספק קדושין אף שיש כפירת ממון. דהנה לכאורה י"ל בש"ס דבאמת אף בתר דתיקון רבנן היסת לא הוי נוגעין כלל בשביל שיצטרכו לישבע כשיאמרו אהדרינהו לו דמאן דחשוד אעדות שקר חשוד ג"כ אשבועה כנ"ל. רק י"ל הטעם דאף דלא הוו נוגעין מ"מ לא מהני עדותם דהא עכשיו אין עליהם כלל שבועת היסת דהוי טענת ספק שאין המשלח יודע אם פרעו או לא ומטעם חנוני על פנקסו אין עליהם כיון שאינם נוגעין והלוה פטור כנ"ל. אך י"ל דהא קי"ל מי שהיה נושה בחבירו וחבירו בחבירו כו' חייב מדר' נתן ועכ"פ בלית ליה נכסי' אליבא דכ"ע חייב וגם קי"ל היכא דהלוה כופר והערב מודה ג"כ חייב כנ"ל וא"כ כשאחד תובע לחבירו בברי שחייב לו מדר"נ והלה כופר חייב לישבע היסת כנ"ל. וא"כ כאן שהם אומרים פרענו למלוה וכיון שהמלוה טוען ברי שלא פרעו לו א"כ תובע המלוה אותם שחייבים לו משיעבודא דר' נתן דכיון שלא פרעו חייבים להחזיר המעות להלוה והלוה חייב לו עדיין שלא פרעו וחייבים להמלוה מדר' נתן כנ"ל. וכאן הוי באית ליה נכסי ג"כ כלית ליה נכסי דהא אינו יכול לגבותו מהלוה כיון דאמרינן דלא הוי נוגעין ונאמנים נגד הלוה לפוטרו ואינו יכול לגבות ממנו ושוב חייבים הם מדר"נ אם יודו עכשיו אחר שהעידו וממילא תובע המלוה אותם בברי שחייבים לו והם כופרים וצריכין לישבע גם עכשיו היסת ושוב הוי עד הצריך שבועה וגם נגד הלוה אין נאמנים דאי נימא דהם נאמנים הם עד הצריך שבועה כנ"ל. אבל נוגעין י"ל דבאמת לא הוי כנ"ל רק דמ"מ פסולין. וא"כ ממילא מיושב כאן דכל זה במלוה ולוה שחייב לי כנ"ל. אבל בקדושין דאין המקדש חייב לה כלום וא"כ שפיר י"ל דנאמנים דהא לא הוי נוגעין שיכולין לומר אהדרינהו ולישבע היסת. וכאן לא שייך הנ"ל דהוי עתה עד הצריך שבועה דז"א דעכשיו אין כאן היסת כלל דנגד המשלח הוי טענת ספק והאשה אינה תובעת מהם כלום שאין חייב לה ולכך פסק שפיר דהוי ספק קדושין כנ"ל א
ומיושב בזה ג"כ הירושלמי דאמר ר"י מכיון שהאמינתו התורה גם בקדושי כסף נאמנין והיינו דאף דאי אין נאמנים היו צריכין שבועה כמו בחנוני ע"פ מ"מ כיון כו' אמרינן שהם נאמנים ואין צריך שבועה כלל משא"כ בשאר דיני ממונות מודה שפיר דפסולין כנ"ל:
והנה הר"ן ז"ל כ' הטעם כיון דהוי רק היסת ומן התורה אין צריך שבועה כלל אין פסולם אלא מדרבנן ולכך הוי קדושי ספק ע"ש והיה נראה היכא, שיש עד אחד מכחישם שלא קדשו ולא נתנו לה הכסף דלא הוי אפילו ס' קדושין דכאן צריכין לישבע שבועת התורה להכחיש העד דאף טענו בספק ע"פ העד דעת רוב הפ' דחייבין ש"ד. והם עד הצריך שבועה מן התורה דלא מהני מדאורייתא לטעם הר"ן ז"ל ואף דלענין השבועה דאורייתא אית להו מיגו דאהדרינהו למלוה דאז לא יהיו חייבים רק היסת מ"מ הא מבואר בח"מ דלא מהני מיגו נגד העד לפטור משבועה דחשוב כב' לענין שבועה ומכש"כ כאן דהוי מיגו דהעזה לפטור משבועה דלא מהני בכל מקום. אך לטעם הח"מ שכ' דאם היה בא אלי' שהאמת כדבריהם לא היו צריכין לישבע לכך הוי ספק ע"ש והיינו דבכל הפסולין הם בודאי פסולין משא"כ דמאי דצריכין לישבע הוא רק לברר הספק ואם היינו יודעין אינם פסולין כלל שלא היו מחייבין שבועה כלל ע"ש. וממילא גם היכא דחייבין שבועת התורה שייך ג"כ הנ"ל והוי ספק:
הח"מ כ' דאם יש להשליח עד כשר המסייעו שנתן המעות להאשה גם הוא כשר דפוטרו משבועה ולא הוי עד הצ"ש רק להרשב"א לא מהני ע"ש. ודבריו תמוהים דאדרבה כשיש עד המסייעו מגרע גרע דהא דצריכין לטעמא דעד הצ"ש היינו משום דלא הוי נוגע דגם עתה צריך לישבע כנ"ל. אבל כשעכשיו העד מסייעו א"כ הוי נוגע גמור דאם יאמר אהדרינהו וכה"ג לא יהיה העד מסייעו ויצטרך לישבע ועתה א"צ לישבע דהעד פוטרו כנ"ל וי"ל דפסול מן התורה כשיש עד המסייעו כו' ואי הוי אמרינן מיגו לאפטורי משבועת היסת היה אפשר לומר דכיון דעתה העד פוטרו נגד עצמו שוב גם אם יטעון אהדרינהו לו יהיה פטור מהיסת דיהי' נאמן במיגו שהיה אומר כמו עתה שקדשה שהיה העד פוטרו מהיסת ושוב לא הוי נוגע עכשיו דיכול שפיר לומר אהדרינהו כנ"ל. אך באמת ז"א דלא אמרינן מיגו לפטור מהיסת כמבואר בפ' ומוכח בתוס' פ' ש"ה לר"ת דליכא היסת רק בפרעתי ולא בטוען להד"ם ואעפ"כ אינו נאמן פרוע בלא היסת במיגו דלא לויתי כשאין עדים על ההלואה כמבואר שם ע"ש. ועוד דמוכח בש"ס דלא אמרינן כה"ג שהוא נאמן במיגו ע"ש. ולשיטת ר"ת הנ"ל דבלא לויתי דליכא דררא דממונא פטור מהיסת הוי א"ש כשלא נתן לו בעדים דאינו נוגע באמת שיכול לכפור שלא נתן לו כלל ויהיה פטור מהיסת רק דמ"מ עתה הוי עד הצריך שבועה דעכשיו איכא דררא דממונא ולכך ממילא כשהעד מסייעו עתה דפטור גם עכשיו שוב מהני כנ"ל אך לא קי"ל הכי ודעת כל הפ' דגם בלא לויתי חייב היסת כמבואר בח"מ ע"ש. ולמ"ש לעיל ג"כ א"ש:
גם היה אפשר דכיון דאמרינן שהיא נוגע ובאמת לא קידשה וגם עד הב' אומר שקר א"כ אינם נוגעים כלל שהיו יכולין לומר אהדרינהו וג"כ העד יאמר כן כיון שבין כך ובין כך מעיד שקר והיה מסייעו גם בטענת אהדרינהו לו והיה פטור מהיסת. אך לענין זה הא הוי מיגו בשנים דהא הב' אינו נוגע ולא שייך תירוץ תוס' דלפטור מממון מתכוונים ע"ש. וא"ל דאף אם רק העד יאמר שהחזיר שוב אף אם הוא יאמר שקדשה לא יהיה נוגע דהא יכול לומר אהדרינהו ויהיה העד מסייעו ושוב הוי המיגו על העד לחוד דז"א חדא דאינו רוצה להכחישו. ועוד דמקדש בעד אחד לא מהני וכיון שאין עד אחר והוא לא יעיד שקדשה לא יהיה מועיל אף שהיא אינו נוגע מ"מ אין כאן עד אחד ולא שייך הנ"ל. ואף דהש"ך ח"מ ס' פ"ז ס"ק כ"א חולק על הרמ"א דגם בהחזרתי מיגו דנאנסה כשעד מסייעו שהחזיר פוטרו משבועה אף דאינו נאמן רק במיגו ואז לא יסייעו מ"מ כ' שם הטעם משום דכמו בב' לענין ממון בכל גווני כמו כן א' לענין שבועה ע"ש אבל לענין נוגע לא שייך זה ע"ש:
ואפשר דסובר הח"מ דלא כתירוץ תוס' שם לענין מיגו בשנים רק הטעם בנוגעין כיון ששני העדים יחד היו יכולין לומר טענה אחרת שוב לא הוי נוגעין וגם כאן כיון ששניהם יכולין לומר אהדרינהו ויהיה פטור שוב לא הוי נוגעין כנ"ל והוא דחוק:
ואפשר לומר בכוונת הח"מ דהא כשאין המשלח נותן לשליח כסף יכול לקדשה משלו וא"כ כשהעד מעיד שקדשה בכסף לא הוי השליח נוגע דיכול לומר לא נתת לי כלל כסף רק אני קדשתי אותה בכסף שלי דאז יהיה שפיר פטור מהיסת דאין כאן כפירת ממון דאף לדברי המשלח שנתן לו כסף מ"מ העד מסייעו שנתן לה כסף ואף שנתן לו פטור כנ"ל. אך גם זה אינו דמה בכך שיכול לומר עוד טענה מ"מ על זה הוי נוגע מה שאומר דזולת טענה זו לא יפטור מהיסת וצריך הוא לומר שקדשה ואינו עד על זה דהוי נוגע על הקדושין כנ"ל:
ה או שטר שיש בו שוה פרוטה. וכ' הב"ש דאבל פחות מפרוטה הוי קדושין ולא מחמרינן בזה חומרא דשמואל שמא ש"פ במדי ע"ש. והיינו משום דהא לענין שאר דברים אין חוששין ולא הוי נוגעין בשביל זה כיון שאין כאן ש"פ כנ"ל. ולכאורה היה נראה דגם בקדושי כסף כאן עדיף כשקדשו אותה בפחות מש"פ דהוי ספק קדושין לכ"ע אף שיש כפירת ממון. ואף להחולקין דהוי נוגעין ואינם קדושין כלל מ"מ בפחות מש"פ אין כאן נגיעה דאף ששוה פרוטה במדי אינם נוגעין ואעפ"כ לענין קדושין מקודשת מס' שמא ש"פ במדי והם נאמנים שקדשוה בפ' מש"פ דאין נוגעין בזה כנ"ל. והיינו כשהמשלח נתן להם לקדש פחות מפרוטה או אף שנתן להם פרוטה מ"מ כיון שמחזירין המותר מהני:
אמנם נראה דזה תלוי בב' הטעמים גבי הא דשמואל דחיישינן שש"פ במדי דהרמב"ם ז"ל מפרש שמא תוליכנו לשם ויהיה שוה פרוטה. והתוס' ושאר פ' פירשו דאין להקדש אלא מקומו רק החשש הוא שמא יהיה כאן מאנשי [מדי] ויראה שפוסקין הדין דאינה מקודשת והוא סבור ששוה פרוטה ויפסוק גם בעירו כן ע"ש וא"כ לטעם התוס' י"ל כאן דגם בפחות מש"פ אינה מקודשת דכיון דלהפ' הנ"ל בקדשו בפרוטה הם נוגעין ולא הוי אף ספק רק דנימא משום דהוא פחות משוה פרוטה לא הוי נוגעין ותהיה מקודשת מחשש ששוה פרוטה במדי והא ז"א דלא שייך כלל שיהיה בכאן מאנשי מדי כנ"ל דז"א דאדרבה כיון שהוא יהיה סבור שהוא שוה פרוטה א"כ ודאי יהיה הדין אצלו שפיר שאינה מקודשת דהם נוגעין ויפסוק בעירו כדין דכשש"פ ודאי אינה מקודשת ולא שייך כלל חשש הנ"ל ושפיר אינה מקודשת בפחות משוה פרוטה ולא עדיף מפרוטה כנ"ל. אך לטעם הרמב"ם ז"ל שפיר י"ל כאן בפחות משוה פרוטה דמהני דהוא ס' דאורייתא שמא תוליכנו לשם ויהיה אצלה שוה פרוטה ואעפ"כ אינם נוגעין כנ"ל. וא"ל דא"כ גם הם נוגעין שמא יש להם דרך לכם ויהיה גם אצלם שוה פרוטה ז"א דודאי בשביל חשש זה לא מיקרי נוגעין ועוד דהא קודם דתיקון רבנן היסת לא היו נוגעין כלל דהא מצי למימר אהדרינהו למשלח רק בתר דתיקון היסת הם נוגעין שיצטרכו לישבע. וא"כ כיון דקי"ל אין נשבעין על פחות משוה פרוטה היסת ולא חיישינן שמא שוה פרוטה במדי א"כ אף אי באמת יש להם דרך לשם ושוה אצלם פרוטה מ"מ לא הוי נוגעין משום דיכולין (לו'] אהדרינהו למשלח ולא יתחייבו היסת גם פתה דאין נשבעין כו' דלענין שבועה אין חוששין כנ"ל. וגם יכולין לומר נאנסה ויהיו פטורין גם משבועה כנ"ל והוי כמו קודם דתיקון היסת והוי שפיר קדושי ספק כנ"ל. אך באומרין שקדשה בפחות משוה פרוטה בדבר שאינו מתקיים נראה דלא הוי קדושי ספק ממ"נ דלטעם הרמב"ם ז"ל לא מהני דהא אינו מתקיים ואינה יכולה להוליכה. ולטעם התוס' והרא"ש בל"ז לא מהני דלא שייך חשש הנ"ל ולא מהני ממ"נ. ולכאורה אף בפרוטה הא יש ב' שלוחים ואין על כל אחד רק חצי פרוטה ולמה יהיו נוגעין. אך י"ל דשמא נאבד מהם בפשיעה ויכול לתבוע מכל אחד כל הפרוטה מטעם ערבות כב' שקבלו פקדון ביחד והוי שפיר נוגעין ועוד דשמא אחד מחזיק בכל הפרוטה ושוב לא נשאר רק עד אחד כשר ולא מהני. אך לפ"ז היה מועיל כשיש עוד עד כשר עמהם דשוב יש כאן ב' עדים כשרים ולטעם א' לא מהני כנ"ל:
הנה מוכח מש"ע כאן בעושה שליח לקדש סתם וקידשה ספק קדושין דלא הוי שינוי בשליחות כמ"ש המ"ל. דאל"כ למה פ' ביש כפירה דהוי ספק קדושין והא הוי שינוי כנ"ל ויש לדחות דאיירי באומרים שקידשה בפני עדים אחרים ואינם כאן. עוד יש לחלק בין ספק בדין לספק במעשה כנ"ל:
סעיף ג
ו א"צ עדים במינוי האיש שליח לקדש לו אשה רק שהשליח והמשלח מודים בדבר כו'. אבל בשליחות האשה כו' צריך שיהיה בעדים כו'. זה דעת הרמב"ם ז"ל ותמה הרא"ש ז"ל מאי חילוק ממ"נ אי הוי דבר שבערוה גם שליח להולכה יצטרך עדים ואי לא הוי דש"ב משום דעדיין לא נגמר א"כ גם שליח לקבלה לא לבעי עדים ע"ש פ"ב דקדושין:
ונראה די"ל בפשיטות למ"ש הרא"ש ז"ל דהטעם דדוקא בגמר הדבר שנאסרת זה הוי דבר שבערוה אבל בשעת השליחות עדיין אין כאן דבר שבערוה רק דקשה גם בשליח קבלה ע"ש. והנה המרדכי כ' גבי ספק קרוב לו או לה דאם העדים אינם יודעין אם קרוב לה כו' לא הוי אפילו ספק כלל דהוי מקדש בלא עדים כיון שאין יודעים דבר ברור בשעת הקדושין הובא לעיל בב"ש ס' ל"א ע"ש. וע"כ צ"ל דבכל דוכתי דהוי ס' קדושין ולא אמרינן דהוי מקדש בלא עדים כנ"ל. וע"כ דדוקא כשאינם יודעין אם קרוב לה לא ראו כלל מעשה הקדושין שהוא שיגיע לידה ולא ראו כנ"ל. משא"כ בכל דוכתי שראו כל מעשה הקדושין רק הספק הוא מצד אחר אם מועילים הקדושין או לא זה לא מיקרי בלא עדים כנ"ל. והנה מה דבקדושין הוי דבר שבערוה שצריך עדים הוא מצדה שנתקדשה היא ונאסרת לכל העולם, אבל לא מחמת המקדש רק דצריכין למידע מי המקדש שנדע למי מותרת ולמי אסורה דכן מבואר מלשון הרא"ש דע"י שנאסרת הוי דבר שבערוה ע"ש כנ"ל:
וממילא יש ליישב קושי' הרא"ש הנ"ל. דבאמת י"ל כסברת הרא"ש הנ"ל דא"צ עדים רק בגמר הדבר שבערוה ולא בשעה שעושהו שליח דאינו עדיין דבר שבערוה כנ"ל. אך נהי דבשעת השליחות באמת לא הוי דבר שבערוה אבל מ"מ הא עידי הקדושין צריכין לידע בשעת הקדושין דבר ברור שנתקדשה דאי כבר הוי דבר שבערוה וכיון שאין עדים על השליחות שעשתה היא את זה שליח לקבלה א"כ הם אינם יודעין דבר ברור כלל בשעת הקדושין דאין יודעין אם בא לידה כלל דאם אינו שלוחה נתן לאדם אחר ולא לידה כלל והוי כמו בס' קרוב לה ושפיר לא מהני דהוי בלא עדים בעת הקדושין ואז הוי כבר גמר הדבר שבערוה דצריך עדים כנ"ל. אך כל זה בשליח קבלה אבל בשליח להולכה אף שאין יודעין שהוא שלוחו מ"מ הא ראו גוף הקדושין שהגיע לידה וכל הדבר שבערוה הוא מצדה וזה ראו לגמרי ואף שאין יודעין מי המקדש מ"מ ראו הדבר שבערוה דבר ברור שנתקדשה היא כנ"ל רק דהספק הוא שמא אינו שלוחו של הבעל וממילא אין הקדושין מועילים כלום שהוא בלא שליחות כנ"ל. ושוב זה הספק מצד אחר אם הקדושין מהני או לא וזה אינו ענין לדבר שבערוה דהוא כמי בשאר ספק קדושין דלא דמי לספק קרוב לה כנ"ל דאף אי אינו שלוחו נעשה מעשה הקדושין נגדה רק דלא מהני כו' ועכ"פ לא הוי בלא עדים בשעת הקדושין ולכך מהני דעל שעת השליחות מהני הודאתם דאז אינו דבר שבערוה עדיין כנ"ל ולכך לא בעי בשליחות להולכה כנ"ל. אבל בשליח קבלה אם אינו שלוחה לא בא לידה כלל ולא נעשה מעשה הקדושין וכיון שהעדים מסופקין בזה לא הוי עדים בשעת הקדושין דאז כבר הוי דבר שבערוה כנ"ל ולכך צריך שפיר עדים בשליחותם לקבלה כנ"ל, והביא הרמב"ם ז"ל שפיר ראיה משליח הגט דלא בעי עדים בשליח להולכה. ולא קשה מה שהקשו דהתם גיטו מוכיח עליה דהא חזינן לר"ה בעל אומר לפיקדון ושליש לגירושין הבעל נאמן ואעפ"כ אי מודה דשלחו לגירושין גם בש"ה מהני ולמה יועיל הודאתו הא בעי עדים דלענין לפיקדון לא שייך גיטו מוכיח כו' וע"כ דא"צ עדים כנ"ל עור י"ל דהא לכאורה נהי דנימא כדברי הרא"ש דאז לא הוי דבר שבערוה כנ"ל. מ"מ זה היה מועיל אם היה השליח ומשלח אומרים קודם שקדשה שזה שליח היה שייך כנ"ל כיון שעדיין אינה נאסרת ולא הוי דש"ב רק שראוי לקדש נאמנים כנ"ל. אבל כיון דאיירי דעכשיו מודים בדבר כשכבר קדשה שהיה שליח ומאי מהני עתה הודאתם שהוא כבר דבר שבערוה דע"י עדות זה נאסרת לעלמא דבשלמא אם הוחזק קודם והיו נאמנים שוב מועיל אח"כ אף דנעשה דבר שבערוה כמו גבי סימן ואישתמודענא כו' וכמ"ש הרמב"ם גבי חלב דהאיסור עצמו הוחזק בעד א' ולוקין אח"כ ע"ש משא"כ כשלא אמרו כלל מקודם רק עכשיו אחר הקידושין למה יועיל כנ"ל:
אמנם י"ל דהא יש ב' טעמים במקדש בעד אחד דלא מהני א' דאין דבר שבערוה פחות מב' ועיקר זה לא ילפינן רק לענין קיום גוף הדבר שאין הקדושין נגמרים בלא ב' עדים ולא לענין הנאמנות כמ"ש הפ' שם ולכך בעד אחד, מעיד שנתקדשה לפני שנים היה מועיל מטעם הנ"ל דעד א' נאמן באיסורין כיון שהיו הקדושין בעצמם מועילין כנ"ל. רק דמ"מ לא מהני מטעם איתחזק היתרא אכן בגט להיפך דהיכא דאיתחזק לא מהני עד א' בלא דבר שבערוה כנ"ל ובאמת יש פ' דחוששין כה"ג ואם כן כאן בשלמא אי הוי אמרינן בגוף השליחות דהוי דבר שבערוה א"כ לא היה מהני מצד עצמו כשלא עשאו שליח בעדים כמו גוף הקדושין כנ"ל. אך כיון דהשליחות לא היה אז דבר שבערוה כמ"ש הרא"ש דאז עדיין לא נגמר וא"כ בשעת השליחות היה מועיל גם בלא עדים רק דעתה אחר הקדושין לא יהיו נאמנים וא"כ הוי עכ"פ כמו עד א' מעיד שנתקדשה לפני ב' דהא מעיד שעשאו שליח והיה מועיל עצמו ואי האמת כן הוי קדושין כנ"ל. וא"כ לא שייך טעם דדבר שבערוה רק דמ"מ לא יהיה נאמן מטעם דאתחזק דבא להוציאה מחזקת פנויה כנ"ל והנה התוס' פ"ב דכתובות כתב בס' קרוב לה כו' דליכא חזקת פנויה כיון דאיתרע דודאי נעשה אצלה מעשה הקדושין רק דהס' אי מהני ליכא החזקה ע"ש. וא"כ כאן גבי השליח להולכה דודאי דאי קדשה וקיבלה קדושין בעצמה רק דהס' שמא אין הוא שליח ולא מהני אבל ליכא שום החזקת פנויה דאיתרע כנ"ל. וא"כ שוב השליח נאמן שהיה שליח מטעם עד אחד נאמן באיסורין דמטעם דש"ב לא שייך כיון דמועיל מצד עצמו השליחות כנ"ל. ואיתחזק ג"כ לא הוי כנ"ל דבשלמא בכל דוכתי עד א' מעיד שקדשה לא איתרע החזקה כלל ואינו נאמן משא"כ כאן ולכך א"צ עדים בשליח הולכה אבל בשליח קבלה דכשהיא לא קבלה הקדושין לא איתרע כלל נגד החזקת פנויה דאטו במה שהוא נתן לאדם אחר איתרע חזקה שלה דאם אינו שלוחה הוא אחר לגמרי וכיון דלא איתרע ממילא לא מהני מטעם איתחזק אף דלא הוי דש"ב ולכך שפיר צריך עדים כנ"ל
או י"ל דגם בשעת נתינתו הקדושין לה אינו עדיין הגמר דבר שבערוה כל זמן שאינה מקבלת דבזה נגמר ולכך הוי שליחות דידה יותר דבר שבערוה משליח שלו כנ"ל:
עוד י"ל דבאמת לא מהני השליחות בלא עדים כמו דלא מהני גוף הקדושין בלא עדים אף שהוא אמת ולכך לא מהני הודאתה וכמו כן על השליחות לא מהני אף שמודית והיא אמת כנ"ל אמנם בשליח שלו למ"ש הרא"ש ז"ל הובא לקמן ס"ד דאף לא עשאו שליח רק גילה דעתו שחפץ לקדשה מהני ג"כ דזכות הוא לו וכיון שרוצה באמת מהני כנ"ל. וא"כ בשליח שלו שפיר מהני הודאתו דלא שייך כנ"ל דאף שאמת שעשאו שליח לא מהני בלא עדים דז"א דכיון שבאמת עשאו שליח א"כ נהי דהשליחות לא מהני מ"מ הא חפץ לקדשה עכ"פ ושוב אף שאינו שלוחו מהני מטעם זכות דזה א"א לבטל מטעם בלא עדים דהא מ"מ רוצה הוא ואיך אפשר לבטל מה שהוא רוצה שיהיה כלא רוצה דבשלמא דבר שנגמר ע"י מעשה כמו עשיית השליח שייך לומר דבלא עדים לא מהני וכאלו לא עשאו משא"כ על מה שרוצה והוי זכות איך יבטל. ובשלמא אי הוי אמרי' דהוי הקדושין בלא עדים היה שפיר כנ"ל דאף שרוצה מ"מ כיון שאינו ידוע לעידי הקדושין הוי בלא עדים כנ"ל אבל באמת על הקדושין אמרינן שפיר דהוי בעדים כיון שראו כל מה שאפשר לראות רק דהשליחות לא מהני בלא עדים ושוב מהני מצד שהוא זכות כנ"ל ולכך מהני גבי שליח שלו הודאתם כיון שהוא אמת מהני כנ"ל. אבל בשליח קבלה שכתבו הרבה פ' דלא כב"ש לקמן סימן ל"ו רק דלגבי דידה לא מהני מה שגלתה דעתה על הקדושין כיון שבאמת חוב לה דאסורה אכולא עלמא ובעינן שתעשה שליח ממש ולא מהני מה שרוצית כנ"ל. ומיושב שפיר דשליח קבלה צריך עדים דבלא עדים לא מהני גוף השליחות ל שהוא אמת דלגבי דידה לא שייך הנ"ל וא"ש:
עוד היה אפשר לכאורה כיון דשליח נעשה עד, וא"כ הטעם בכ"מ במקדש בעד אחד דלא הוי קדושין ולא אמרינן שהמקדש עצמו הוי עד להעיד על הקדושין וע"כ הטעם דהוי קרוב דלדבריו שקדשה הוי קרוב ופסול להעיד וכדאמר ביבמות לדבריך נכרי אתה ופסול כו' אמנם בשליחות כשעשאו שליח לקדש נהי דנימא דגוף השליחות צריך עדים בשעת מעשה כמו קדושין מ"מ הא המשלח עצמו עדיין הוי עד כשר על עשיית השליח שאף שעשאו שליח עדיין אינו קרובה וכיון דשליח נעשה עד יש כאן ממילא ב' עדים שעשאו שליח ואם היו מעידים בב"ד שעשאו שליח קודם הקדושין עדיין היו נאמנים שפיר בתורת עדות. וא"ל שהוא נוגע ז"א דהא בידו עדיין לעשותו שליח ואינו נוגע ונאמן בתורת עדות כנ"ל, וא"כ ממילא אף דעכשיו שכבר קדשה שוב אינו כשר להעיד על השליח דהוי תחלתו בכשרות וסופו בפסול מ"מ שוב מהני דהוי כעדים פסולים מעידים שעשאו שליח בפני כשרים ועכ"פ גוף המעשה מהני שנעשה בפני ב' עדים כשרים ושוב אף דעתה פסול מהני מטעם עד אחד נאמן באיסורין משא"כ בשליח לקבלה שהיא עשתה לא הועיל גוף השליחות אף שהוא אמת כיון שהיה בלא עדים דאשה פסולה להעיד ואין כאן עדים כנ"ל. אך אין הלשון משמע כן דא"כ לא היה לו לכתוב אין צריך עדים במינוי השליחות דהא באמת צריך רק דיש עדים ועוד דא"כ כשהבעל פסול שהוא רשע או שהוא קרוב לה בלא הקדושין לא יהיה מהני לטעם הנ"ל ולא משמע כן כיון שכתב דאין צריך עדים מהני גם כנ"ל:
הנה משמע מדכ' בשליחות האשה צריך עדים ולא מהני הודאתם כו' משמע דלא הוי הודאתה כאשה אומרת קדשתני דנאמנת עכ"פ לגבי עצמה משום שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא. וצ"ל כמ"ש דגוף השליחות לא מהני בלא עדים ולכך הוי קדשתני בלא עדים דלא מהני דאם היה גוף השליחות בלא עדים רק שאינה נאמנת עתה א"כ היה כאומרת קדשתני בפני פלוני ופלוני והלכו להם דנאמנת לגבי עצמה כנ"ל. או די"ל דאף דהשליחות מהני מ"מ כיון שאינה נאמנת ולא ידעו העדים בשעת הקדושין הוי הקדושין בלא עדים דלא מהני כנ"ל. או דכיון דהבעל לא ידע שייך שמא לשחוק כוון כמו בעדים אחורי הגדר דלא מהני כנ"ל:
ז אבל שליחות האשה צריך שיהיה בעדים כו'. ומשמע דגם כשהם עדים אחרים על השליחות ואינם עידי הקדושין עצמם מהני ג"כ וכן בשליחות האיש להפוסקים דבעי עדים. וקשה דהא תוס' גיטין ס"ד הקשו דהוי חצי דבר העידי אמירה ועידי קבלה ותירצו כיון דשליש נאמן גם לר"ה כשאינם בעיר אחת דלא שייך אם איתא כו' א"כ מהני העידי אמירה לחוד ולא צריכי לעידי קבלה והוי דבר שלם ע"ש. וא"כ בקדושין בשלמא בשטר שייך ג"כ כנ"ל אבל בקדושי כסף קשה כנ"ל דלא מהני כלל עידי השליחות בלא הקבלה. ואפשר דגם בשטר אינו נאמן לר"ה בעיר אחרת ג"כ בקדושין דהטעם התם דהיכא דלא שייך אם איתא נאמן הוא משום דלפקדון לאו טענה מעלייתא היא דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ע"ש וא"כ בקדושין דלא שייך טעם הנ"ל הוי לפקדון טענה מצד עצמו וי"ל דגם בעיר אחרת דלא שייך אם איתא ג"כ אין נאמן. אך למ"ש הפ' שם דגם ר"ה סבר דהימניה רק כיון דאיכא סברא דאם איתא לא הימניה כמו דלא הימניה נגד עדים ע"ש וממילא אף בקדושין בעיר אחרת דליכא אם איתא אף דשייך לפקדון מ"מ שוב הימניה כנ"ל. אך בכסף קשה כנ"ל וכן בשליח להולכה להפ' דבעי עדים מוכח מש"ס דגם עדים אחרים מהני דהא פריך פ"ב דקדושין ודלמא שליח שוי' לאביו כו' ולהפוסקים הנ"ל ע"כ הפי' הוא דלמא שווי' שליח בעדים ואף שאין עידי הקדושין יודעין עתה כלום חיישינן כנ"ל ומבואר דמהני עדים אחרים על השליחות כנ"ל אך י"ל דבקדושי כסף לא הוי חצי דבר דעידי קבלה לחוד מהני דכשלא יהיו העידי אמירה יצטרך השליח להחזיר הכסף קדושין וכמו שכתב תוס' לענין עידי חזקה דכת א' מהני שיתחייב לשלם הפירות ע"ש:
אמנם נראה דלא דמי להפו' דבנותן מעות לחבירו סתם חייב לשלם ולא אמרינן מתנה יהיב ליה ע"ש. וא"כ הא זה פשוט בב' אומרים א' בגבה וב' א' בכריסה כו' אף שכת א' מעידים עוד עדות המועיל לבדם מ"מ אין זה מועיל שלא יהיה חצי דבר כיון שאין זה ענין לעדות זה ומ"מ על עדות של א' בגבה הוי חצי דבר. וגם כאן נהי דזה שמעידים שנתן לו הכסף הוי עדות המועיל מ"מ מה שמעידים על הקדושין שקידשה בכסף זה הוי חצי דבר שזה אינו מועיל כלום בלא עידי השליחות דמה שמעידים שיתחייב להחזיר הכסף זה אף שלא היו מעידים שקדשה היה עדות בפני עצמו דדוקא בשני חזקה כל העדות הוא שאכל הפירות וזה מועיל לבד משא"כ כאן שהיא ב' עדיות שנתן לו כסף ושנתנם לו לקדושין. ויש לחלק קצת. ועוד י"ל דכיון שמודה השליח שוב אין צורך לעדותם דבלא עדותם יתחייב בהודאתו כיון שאין עידי השליחות והוי מקדש בלא עדים דבשלמא בשני חזקה לא יתחייב אף שמודה דהא אומר דאכל ג' שנים ושלו היה משא"כ כאן. ויש לדחות דמ"מ הועיל א עדותם שלא יוכל לכפור כמו התם כמ"ש תוס':
ויש ליישב דהא לכאורה מאי מקשים התוס' דהוי חצי דבר הא באמת העידי אמירה מהני עדיין שמעידים שהוא שלוחה לקבלה וכשיתן לו עתה גט תתגרש בקבלתו ועדותן מועיל עדיין ושוב כיון דכת א' מועיל שוב לא הוי חצי דבר. אך י"ל כיון דקי"ל שלית שעשה שליחותו אינו חוזר ועושה שליחותו וא"כ כיין שכבר קיבל הגט שוב אין עידי אמירה פועלים כלום דעתה אינו יכול שוב לקבל הגט דהא ככר עשה שליחותו. אמנם הא אם לא הי' עידי הקבלה הי' שפיר מועילים העידי אמירה דאם לא קיבל לא עשה שליחותו ויוכל עדין לקבל ומהני ושוב לא הוי חצי דבר דהא עדותם לבד שפיר מועיל בלא העידי קבלה וי"ל דסברי תוס' דמ"מ כיון דעכשיו אין העדות נגמר רק ע"י ב' הכתות דעתה אין העידי אמירה מהני שכבר עשה שליחותו שפיר הוי חצי דבר ואף דבעידי חזקה מהני בכה"ג אף דג"כ עתה ע"י הב' כתות מ"מ כיון שהיה לבדו מהני מ"מ יש לחלק. או י"ל כיון שהשליח אומר שקבל ויודע האמת שקיבל הגט שוב לא יוכל לקבל פעם אחרת אף בלא העידי קבלה כיון שיודע ואומר שעשה שליחותו אינו חוזר ועושה כו'. אך לכאורה הא אי נימא דהוי חצי דבר א"כ הוי מגרש בלא עדים ולא מהני אף שבאמת קיבל הגט וא"כ שוב לא עשה שליחותו כלל דהקבלה לא הועיל כלום וא"כ שוב עדיין יכול לקבל פעם אחרת ומהני העידי אמירה לחוד ושוב לא הוי חצי דבר ומהני גם העידי קבלה, דאיך יכולין לפסוק שלא יועיל משום חצי דבר אם כן לא הועיל הקבלה ולא הוי כלל חצי דבר ושוב מהני כנ"ל
אך י"ל דהתם באמת היכא דנפיק גיטא מתותי ידיה השליש נאמן רק משום דעכשיו אין הגט בידו כדאמר בש"ס התם וא"כ בשעת הקבלה היה שפיר מגרש בעדים דאז היה הגט בידו ולא הי' חצי דבר דעידי אמירה מהני לחוד דהוא נאמן כנ"ל. וא"כ ממילא עכשיו שאין הגט בידו שוב הוין שפיר חצי דבר דאף דאמרינן דלא מהני מ"מ אין עידי האמירה לחוד מועיל כלום דאינו יכול לקבל פעם אחרת שכבר עשה שליחותו כיון שבאמת קיבל ובשעת הקבלה היה שפיר מהני שהיה מגרש בעדים ולכך הקשו תוס' שפיר. אך ע"ז תירצו שפיר כיון שהיה מהני לא הוי חצי דבר גם עכשיו כנ"ל
וממילא מיושב דהכא בקדושי כסף דאי נימא דהוי חצי דבר א"כ גם בשעת הקדושין לא מהני כלום דהוי בלא עדים וא"כ לא עשה שליחותו ויכול עדיין לקבל ושוב לא הוי חצי דבר דאי נימא דהוי חצי דבר שוב מהני העידי שליחות לחוד כנ"ל וכן בשליח להולכה גם כן כנ"ל דמהני העידי שליחות שיוכל לקדש עדיין כנ"ל:
ח א"צ עדים במינוי האיש שליח לקדש לו אשה רק שהם מודים השליח והמשלח כו'. הנה הטעם דלא הוו מקדש בלא עדים דלא מהני אף בשניהם מודים משום דבחב לאחרים לא מהני הודאה א"כ גם הכא אמאי מהני הודאתו לחוב לאחרים ומה חילוק יש בין עיקר הקדושין או השליחות, ונראה דהנה הרשב"א פרק האומר שם בסוגיא זו מקשה אמאי אינו נאמן בשניהם מודים משום דחב לאחרים הלא בידו לחוב לאחרים בפנינו דכיון ששניהם מתרצים בידו לקדשה עכשיו ודבר שבידו נאמן לחוב לאחרים ע"ש. והנה לפמ"ש הר"ן בכמה מקומות דמחוסר ממון לא הוי בידו כיון שצריך ליתן ממון א"כ הכא מחוסר הממון שצריך לקדשה בפרוטה וגם בשטר שוה דבר מה ובביאה אסור לקדש ולא מיקרי בידו כדאיתא בכמה מקומות א"כ לא הוי הכא בידו. אך לכאורה אין צריך ליתן כסף קדושין מחדש ממ"נ אם קדשה באמת ודאי מקודשת ואם לא קדשה הוי המעות פקדון אצלה והמקדש בפקדון מקודשת דלחייב עצמה מהני הודאתה וצריכה להחזיר הכסף קדושין אף בליכא עדים דלחייב עצמה מהני הודאתה. אך באמת ז"א דהטעם דמהני הודאה לחייב עצמו אף שאין יודעין שהוא שקר הוא משום שיכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ואף שהוא שקר ואינו מגיע לו באמת מ"מ מחייב עצמו עכשיו בהודאתו. והנה באמת קי"ל דהמקדש במלוה אין חוששין לקדושיו וא"כ מחמת הודאתה אם הוא באמת שקר ולא קדשה ולא נתן לה כלל כסף רק מחמת הודאתה שמחייבת את עצמה עכשיו וזה החיוב שמתחייבת בהודאתה זה אינו רק מלוה ולא פקדון כיון שבאמת לא נתן לה כלל דלחוב לאחרים אין אנו מאמינים אותה ואנו אומרים שלא נתן לה כלל באמת רק שהיא מודה ומחייבת עצמה בחנם וזה הוא מלוה א"כ מקדש אותה עכשיו במלוה ולא הוי קדושין א"כ צריך ליתן לה כסף מחדש והוי מחוסר מעות ולא הוי בידו. אבל הכא שיש עדים על גוף הקדושין ושנתן לה כסף א"כ מהני ממילא הודאתם מטעם שבידו לקדשה ואינו מחוסר ממון כיון שיש עדים שנתן לה כסף ואי באמת לא עשאו שליח במעות פקדון ויכול לקדשה בו ממ"נ ואף שאין עדים שנתן להשליח כסף ואפשר הוא של השליח מ"מ מתחייב עצמו עכשיו אותו הפקדון שיש בידה והוי הפקדון שלו ויכול לקדשה בו ואינו מחוסר ולכך מהני הודאתם. אך אם הטעם משום בידו לקדשה אינו נאמן רק מכאן ולהבא אבל למפרע אינו נאמן. ולמ"ד בב"ב (דף קלד ע"ב) דאם אומר שגירשה למפרע אינו נאמן אף מכאן ולהבא אף שעכשיו בידו לקדשה לא פלגינן דיבורא דבחד גופא לא פלגינן דיבורא א"כ בל"ז לא קשה קושית הרשב"א שיהיה נאמן מחמת שבידו לקדשה דז"א דכיון שאומר שקדשה כבר אינו נאמן כלל אף בלהבא:
ובתוס' (ב"מ דף יח ע"ב) הוכיחו מכח קושיא דאינו נאמן אף להבא אם אומר למפרע ע"ש בתוס' ד"ה ואפילו לזמן מרובה דאמרינן התם דאם הבעל מודה יחזיר ואפילו לזמן מרובה ופריך התם אמאי והקשו בתוס' הלא בעל שאמר גירשתי נאמן משום דבידו ומאי פריך ותירצו כמ"ש דמחמת שאומר למפרע אינו נאמן אף להבא. והנה יש לתרץ שם תירוץ אחר דאף דנאמן להבא מ"מ כיון שהזמן נכתב מקודם אמאי נחזיר לה הגט הלא תטרוף מן הלקוחות מזמן הנכתב ולמפרע אינו נאמן וכיון שאינו נאמן רק להבא ואין אנו מאמינים אותו רק להבא וכיון שהזמן נכתב מקודם הוי מנגדם ופסול כיון דאינו נאמן רק מהיום ונאמר ע"כ שגירשה היום והוא מוקדם ופסול. וא"כ אף אי פלגינן דיבורא א"ש. אך באמת יש לדחות זה דהנה באותו דף שם משני רב אשי שאומר נקב יש בצד אות פלונית שהוא סימן מובהק אבל סימן פשוט מספקא ליה אי דאורייתא אי דרבנן ואי דרבנן לא מהני רק לענין ממון אבל להחזיר הגט שהוא איסור לא מהני הסימן ולכך מוקי לה בס' מובהק והחולקים עליו סברי דאיירי אף בסימן שאינו מובהק וסימנין דרבנן ומשני שמא אחרינא וג"כ היה סברת המקשן כמ"ש כל הפ' דהא סובר דאיירי שאומר הבעל סימן שאינו מובהק ולא מהני לענין גט שהוא איסור וא"כ א"ש דאין לומר כמ"ש דלכך אין אנו מחזירין הגט לפי שהזמן נכתב מקודם ויטרוף מן הלקוחות בחנם דז"א דכיון דלענין ממון מהני הסימן אף שהוא דרבנן רק לענין הגט שהוא איסור לא מהני הסימן אם כן לענין זה החשש שיגבה מן הלקוחות בחנם שהוא ממון מהני שפיר הסימן דלענין ממון מהני הסימן וא"כ אנו יכולין שפיר להחזיר הגט מחמת בעל שאמר גרשתי את אשתי וא"ל דאנו מתייראין שיטרוף מלקוחות מזמן הקודם דז"א דעל זה מהני שפיר הסימן דלענין ממון מהני וזה אינו נוגע לאיסור דלענין איסור נאמן הבעל רק החשש לענין ממון ומהני הסימן וע"כ צריכין אנו לומר כדברי תוס' דבל"ז בעל שאמר גירשתי אינו נאמן אף להבא אם אומר למפרע ואינו נאמן כלל ולכך לא יחזיר וא"כ לא קשה קושית הרשב"א דבידו לקדשה כיון באומר שקדשה כבר אינו נאמן כלל אף להבא ואין לדמותו למיגו לחצי טענה דז"א דהכא אפשר לו לעשות שתיהן לגרשה עכשיו ואעפ"כ יאמר שכבר גירשה ותהיה מותרת מכאן ולהבא ממ"נ ולא יהיה לו היזק במה שיגרשה עכשיו וכן גבי הא דיש לו בנים שכתבו תוס' דנאמן במיגו דגירשתי דבעל שאמר גירשתי נאמן ואף שיפסלנה לכהונה יהי' נאמן ורוצים להוכיח משם דאמרינן מיגו לחצי טענה ולא אמרינן שהוא רוצה שתהא מותרת אף לכהן. ובאמת אינו מוכח שיכול לגרשה על תנאי אם אין לו בנים יהיה גט ואם יש לו בנים לא יהיה גט א"כ תהיה מותרת ממ"נ אחר מיתתו אם אין לו בנים מותרת מחמת הגט ואם יש לו מותרת מחמת המיתה. ואעפ"כ יכול הוא לומר שאין לו בנים ולפי דעתו שנאמן תהיה מותרת לכהן ויכול לעשות שתיהן ולא הוי לחצי טענה: