חידושי הרד״ל על שמות רבה· רבי דוד לוריא
פרק כז · פסקה ב
ד כבוד חכמים ינחלו זה יתרו. מפורש בתנחומא ויגש ס"ז שיתרו היה אחד משני בני אדם שנחלו כבוד שלא היה לשום אדם עיין שם:
ה שליח. ר"א המודעי אומר שלח לו אגרת כו' כצ"ל וכן הוא במכילתא ואפשר דרש האי ויאמר כדכתיב (אסתר ט) אמר עם הספר ולהלן גרסי' ר' אליעזר:
ו רא"א הקב"ה א"ל צא. אפשר דרש מלת האלהים שבסוף פרשה הקודם (חורבה הר האלהים) נסמך לויאמר דהכא לרמוז שה' אמר לו לצאת:
ז אני הוא שאמרתי והיה העולם כו'. אפשר זה בא לפרש תחלה פשטיה דקרא דהאלהי מקרוב אני ולא אלהי מרחוק (כדרך המדרש) דמרחוק היינו מבריאת עולם וכפי' ת"י ורש"י שם ע"ש:
ח שנאמר אא"י דבר ויקרא ארץ. במכילתא ותנחומא לא הביא מקרא זה כאן (ובדוחק י"ל שכתוב שם בענין אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח זה יתרו שנתגייר והביא זבחים):
ט אני הוא שאיני מרחיק. שנאמר האלהי כו' נאם ה' ולא אלהי מרחוק אני הוא שאני מקרב כו' כצ"ל:
י וי"א אף ארון יצא עמהם. במכילתא הגירסא אף שכינה (ואפשר יליף האי לקראת מן ויוצא משה את העם לקראת האלהים האמור במ"ת לדרוש שהאי לקראת יתרו יצאו לקראת שכינה שהיתה שרויה כבר עמנו). וכן נכון שהארון עדיין לא היה למ"ד קודם מ"ת בא יתרו. ואף למ"ד לאחר מ"ת משמע שמיד ששמע יתרו מ"ת בא קודם מעשה המשכן (וע"ל פכ"ט ולהלן בפרשתא):