חידושי הרד״ל על קהלת רבה· רבי דוד לוריא
פרשה ג · פרק ב
א ששעת מיתתו כשעת לידתו כצ"ל:
ב חייתא כו' מחבלתא כו' בערוך ערך פע הראשון הביא מאמר זה בשם ויק"ר פכ"ז (ולפנינו ליתא שם) וגרס בה עוד מתברא דהוות תברייא (פי' נשברת) למיתה:
ג שהיא מייתא וחייא. נראה דורש עת ללדת ועת למות. שעת לידה היא עת שעומדת למות. רק שהקב"ה חוזר ומחייה אותה:
ד תחבל שלמת רעך ואפילו מ"ה נעשה קטיגור שלה ארשב"נ כו' וכל המאמר עד וכן הות ליה. ואח"כ גרסי' ד"א עת ללדת ועת למות ר' סימון בש"ר נתן דבית גוברין אמר שאול ועוצר רחם כו' בקולי קולות ד"א עת ללדת מעת ללדת היא עת כו' כצ"ל. ופי' דדרש גם כן סמיכות עת ללדת עת למות דרשא דמוציאין ממנו בקולי קולות לרמז על תה"מ:
ה לר"ש בן חלפתא אלים ויאה כצ"ל ופי' אלים בעל בשר כדאיתא (בב"מ פ"ו):
ו דרישי' דחנואה חלי וסופיה מרירי. נראה לשון זה יצא מתרגום יונתן (בישעיה ה' כ') דבסופי' מריר חטאה ע"ש. וכ"ה בת"י ר"פ נצבים (ע"פ שורש פרה ראש ולענה ע"ש):
ז אית דאמרי מה דקלי' ירבה ציבחר. וגי' הספרים י"ל שמעת שרבה קולו דהיינו שנתעבה קולו (וקרוב להגיה דקניה יעבה) מעט אז הוא זמן ללדת וראוי לו לישא אשה אז וכמ"ש הרופאים שזהו סימן הגעת התאוה וכח הלידה באיש. ודרך הגהה רחוקה מעט נראה דצ"ל מאן דקדים ציבחר ידכה. ופי' מי שיקדים לכ' שנה מעט לישא (וכדתנן בן י"ח לחופה) ידכה יטהר נפשו ביותר ללמוד תורה בטהרה: