חידושי הרד״ל על ויקרא רבה· רבי דוד לוריא
פרק לב · פסקה ד
יד אע"פ שלא היו ממזרין באותה שעה. דכתיב כלך ימה רעיתי ומום אין בך:
טו הוא היה ממזר. בת"כ הגי' כממזר ור' לוי פליג ואמר ממזר ברור היה. ופלוגתייהו תלייא בפלוגתא (דיבמות מה.) אם הוולד ממזר או מזוהם וע' רמב"ן כאן:
טז שחקה לו אשתו. פי' לו להמצרי הראתה פנים שוחקות ודברה עמו דבר שחוק לכן הסכים בלבו ואמר דהדין גברא הוא כלומר על עצמו אמר שיפתה וגם יוכל לה לזנות (אף ששארי נשי הדור צניעות היו) ולכן הטמין עצמו המצרי אחורי הסלם שכשיצא בעלה למלאכתו והיה מזומן לחזור לביתה לקלקל עמה. אבל מה' היתה נסבה שבעלה בדרכו הפך פניו לאחוריו וראהו יוצא מביתו והבין שקלקל עמה:
יז במסטורין של ישראל הרגו. לפי נוסחת השמ"ר שם צ"ל טמנו במקום הרגו ועל ויטמנהו בחול קאי: