חידושי הרד״ל על ויקרא רבה· רבי דוד לוריא
פרק כ · פסקה ד
יב יגביה נשר וכי ירום קנו אמר כו'. כצ"ל:
יג הייתי משרה שכינתי ע"ג הארון כד"א כנשר יעיר קנו כ"ה בפסיקתא דאחרי מות וע"ש כל המאמר:
יד על פיך הייתי מסלק שכינתי. מפרש בפסיקתא שם שכשהיה כה"ג נכנס לפנים היה מסלק כבודו ומצמצמו בין הכרובים ליתן מקום לכה"ג לכנוס:
טו מקדש ראשון ויתלונן לינה א' מקדש שני כו' לינות הרבה. אפשר משום שמקדש שני עמד עשר שנים יותר מהראשון קרי ליה לינות הרבה:
טז מכלל יופי משם חפר אוכל כו'. כל ימות השנה כיצד היתה תפילתו כו' בתיהם קבריהם למרחוק עיניו כו' כצ"ל וכ"ה בפסיקתא שם (ועיין מ"כ שהיה הגי' לפניו משם מילל אוכל ונדחק לפרש'. ובאמת מפורש בפסיקתא שם דדרש חפר לשון מרגל לתור הארץ וזה מילל כתרגומו מאלליא):
יז מגעגעין באדמה כצ"ל פי' מתפלשין בדם:
יח אלא ובאשר כו' שם הוא השכינה. לשון הפסיקתא ואעפ"כ לא סלקתי כבודי מהם אלא ובאשר כו' וז"ש מאת פני הקדש כו'. מאת פני האבל הזה. שכביכול שכינה היתה מתאבלת שם עליהם: