חידושי הרד״ל על ויקרא רבה· רבי דוד לוריא
פרק טז · פסקה א
א הה"ד שש. מביא זה משום סיומא משלח מדנים בין אחים שהוא המספר לה"ר ולסיים עלה תורת המצורע המוציא ש"ר וכמש"ל אי"ה:
ב ורבנן אמרין שבע מה מקיימין ושבע כו' כצ"ל:
ג וכולן לקו בצרעת איפשר בא לדרוש זה בלשון תועבת נפשו שתועבה הוא מצורע שהוא נתעב ומרוחק מן הבריות וכד"א (איוב ל) תעבוני רחקו מני:
ד ושפח ה' בנות ציון יען כי גבהו בנות ציון דהוו שייפין כצ"ל:
ה דהוו שייפין כו'. שלא נפרש כי גבהו הוא כלל וחוזר ופירש גבהותן ותלכנה נטויות גרון כו' בא לפרש גבהו בעצמן דהוו שייפין כו':
ו אם יבואו שונאים כו' פסיקתא דותאמר ציון:
ז שפחות מכודנות. אסורות בזיקים להיות אמהן משעבדין לעולם:
ח שמר משפחותיהם. ע' יבמות (י"ז):
ט שלא יתערב זרע. תפס לשון המקרא (עזרא ט'):
י לב חורש כו'. בעזיה שכתוב בו (ד"ה ב' כ"ו) גבה לבו עד להשחית:
יא ר"ז לא הוי יתיב בזיקיה ר"א לא עייל כו'. כ"ה בכתובות (ע"ז) וכצ"ל (ומשם הוסיפו המעתיקים לשון זה בכאן) ובאמת מאמר זה כתוב להלן בפרשה ולשון הגדות ירושלמי בע"א: