חידושי הרד״ל על דברים רבה· רבי דוד לוריא
פרק א · פסקה א
א כך שנו חכמים אין בין כו'. (מגילה ח):
ב שמרפא את הלשון כו' מתיר את הלשון כו' כפשוטו פירושו שהוא מרפה לשון אלמים וכדמסיים נלמד ממשה כו' נתרפא לשונו. (ותפנו לשון מתיר משום דרשא דנהלן להתיר פה כו'). וענין המאמר לכאן למתני' דספרים נכתבים בכל לשון. הוא לומר שלשונה של תורה חביב שבכדי שיהיה נקל להבינה בכל לשון. נתרפא. כלומר התירוה לכתוב בכל לשון (ובדרך רחוקה קצת י"ל לשון מתיר את הלשון כענין מתיר איסור הלשון שהיה בלשון יווני גריכי"ש הקדום כדמשמע בירושלמי פ"ק דפאה ושלהי סוטה שהוא בכלל גזירת חכמת עובדי כוכבים. ועמ"ש בבאורי לפר"א ר"פ ל"ה בס"ד. ומ"מ לכתיבת התורה לרשב"ג התירוהו דווקא מפני יפיותו):
ג תדע לך לע"ל כו'. כדמסיים לשונו מתרפא כו' בד"ת. א"כ הרפואה היא בשביל עץ חיים של ד"ת:
ד לתרפון. מסיים בירושלמי פ"ו דשקלים ושה"ר פ"ד ופר"א פנ"א מציץ עלה וטרף (וצ"ל בטי"ת מלשון טרף ומזון). מזוני' (ומ"ש המ"כ בשם הערוך ע' פה ליתיה שם. והערוך פירשו לשון רפואה ולא הביא כלל דברי המדרש והירושלמי בזה רק דברי הש"ם בסנהדרין (קי ומנחות צח) ומשמע שהיה גירסתו כן בש"ס):
ה שכך כתיב יעלה על שפתו מזה ומזה כצ"ל ור"ל בשביל שיעלה על שפתיו ד"ת שכתובים מזה ומזה: