חידושי הרד״ל על אסתר רבה· רבי דוד לוריא
פתיחתא
פסקה א
א רבנין ור' ברכיה. רבנין אמרי והיה חייך כו' כצ"ל. וכ"ה בא"א (וגם המ"כ נראה שכוון לזה):
ב שהוא לוקח לו חטים לשלש שנים אסמכתא לדבר (ויקרא ל"ב) ועשת את התבואה לשלש השנים. גם י"ל דרמיזא בתיבת מנגד דדרש ליה מן ג' ד' שלוקח לו ג' שנים ותלו לו הרביעית. ועי' בקה"ר פ"ב פי"ג דדרש חכם על לקח תבואה לג' שנים וכסיל ללוקח לשנה ע"ש:
ג מן הסדקי. במ"ע פי' אוצר תבואה בלשון גריקו"ש. ולפי מ"ש בירושלמי דמאי רפ"ב ורפ"ג ובפ"ה דב"מ ה"ו סרקי ברי"ש י"ל פירושו ישמעאלים וערביים בלשון ירושלמי (עיין ערוך סרק האחרון ובמוסף שם) שהן היו רגילין להיות חמרים מביאי תבואה לשוק:
ד בדיוטי של קסרי. שם היו יושב נציב מלכי רומי בימיהם שמשל על א"י. ולשון דיוטי פי' במ"ע שהוא מקום המשפט. והיינו שהוא עצור שם אבל עדיין לא יצא לידון במקום המשפט דדרש ליה מופחדת וכו':
ה שהוא יוצא לידון. שהביאוהו למקום המשפט וכמ"ש בשבת דף ל"ב שכל העולה לגרדום לדון אם אין לו פרקליטין גדולים אינו נצול:
ו יוצא להצלב שלא יחזירוהו עוד לזכות כמ"ש ספ"ג דגיטין כ"ח:
ז מעת לעת מהסרת טבעת בב"ר פ"ק אמרו ע' יום שבין אגרות ראשונות לשניות והן שמן הסרת טבעת עד שנלקחה מהמן ונתנה למרדכי (וז"ש הפייטן תכלית שבעים נתלה על חמשים כמ"ש בס"ד בהגהותי לבמ"ר ס"פ י"ד אות צ' ע"ש) ונראה שכאן היו כתוב בר"ת מעל"ע. והיינו מתחלת ע' לסוף ע'. והסופרים חשבו שהוא מעת לעת וכתבו כן בפירוש:
ח שהכתבים פורחים. ביד הרצים. ומפני שיצאו דחופים בכל מדינות המלך קוראו בלשון פריחה:
ט ולא תאמין בחייך להיות עתידים ליום הזה. לא האמינו עוד שיחיו יותר מן יום ההוא לולי הקב"ה עשה להם נס:
פסקה ב
י ד"א בבקר תאמר וכו'. בבקרה של מדי תאמר מי יתן ערבה של בבל ובבקרה של מוקדון תאמר מי יתן ערבה של מדי. ובבקרה של שעיר תאמר מי יתן ערבה של מוקדון כצ"ל. ופי' שאף מתחלה שמחו כשערבה בבל והגיעה מדי אבל אח"כ כשראו בבקרה של מדי גזרותיה כגון גזירת המן וכי"ב. אמר ולואי עמדנו בראשונה שכבר ערבה וזהו מי יתן ערבה של בבל כלומר בבל שכבר ערבה וכן בכלם מתפרש כן:
פסקה ג
יא שכיעור ורע יש כו'. לרבו הראשון. ולכן והתמכרתם ואפשר דרש תיבת והתמכרתם לשון כיעור ורע מרומז בו שם כו'. ואין קונה שמפני שברחו מהם בראשונה לכן אין קונה שאין מאמיניס בהם עוד שלא יברחו שנית:
יב דכתיב והשיבך ה' באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף לראותה עוד כצ"ל. והרי הלאו השלישי (ועי' בשרשי הרמב"ם לס' המצות שרש ח') ובחנם דחק המ"כ:
יג דברי חמשה ס"ת מנין של הברית ואין קונה ארשב"ן כצ"ל. ופי' מנין של הברית דדרש ה' של הברית הוא ה' ס"ת (ועי' לעיל דהברית הוא מנין תרי"ג מצות ברית הוא תרי"ב ומצות ברית עצמה הכוללת כולן היא תרי"ג וכמ"ש בפי' הגר"א ז"ל לס' יצירה פ"א) ומה שמסיים כאן ואין קונה נמשך למטה לדרשה דרשב"ן:
יד אבל עכו"ם אין להם קנין בכם (יבמות מ"ו):
טו ע"י שהקניתם אלה דברי הברית. דרש אלה דברי הברית (דכתיב אחר ואין קונה) נמשך לואין קונה. שזה גרם שאין קונה בכם. וכן לאידך דרשא:
טז טמיקא אתם. פי' משפחת המכובדים שהן בני חורין ואין רשות לקנות מהם עבדים (כמו שיש בכל מדינות משפחות נכבדות כאלה) ויותר נראה דפי' טמיקא הוא מלשון טמיון שהוא אוצר המלך. וז"ש על דפשט ידוי בטמיקא כן הות ליה שנתנו כל ממונו לאוצר שחלק ממנו ונתנו לבנין ביהמ"ק (כמ"ש בשוח"ט מזמור כ"ב ומזמור ע"ח):
יז הקיפוה לגיונות והרגוה כו'. עמ"כ וי"ל לגיונות השבאים. הרגוה כדי שישמע הקול וידע הכל שנהרגה ולא יוסיפו עוד לשבות שבויים ע"ד להביאם אליה לפדיון:
יח מי לקח לו עבד. ג"א חבר ולפ"ז לפי הענין י"ל שהוא לפרש ואין קונה. שהיה זה באותה שעה (וז"ש אסתר ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וגו'. כי לא היה קונה להם לעבדים ושפחות אחרי שלמחר יהיו להריגה) אבל אתם נקנין להשמיד כו' לזה ימצא מי שיקנה אתכם דהיינו המן:
יט אסתר אמרה כו' שמא להשמיד כו'. שזה קללה שאינה כתובה בתורה:
פסקה ד
כ לא מאסתים בבבל כו'. תני ר"ח וכו'. ת"כ בחקותי שה ועי' מגילה י"א:
פסקה ה
כא רי"א לדב כתיב דא היא דעתיה כו'. מפני שמביא מקרא דדמיא לדוב. מביא דברי ר"י אגב לדרוש המקרא ודרשא דפגעו בדוב פליגא עליה דר"י (או י"ל שם ג"כ דרש לדוב כמו זאב) וכן בויקרא רבה פי"ג מביאו דרך אגב כי"ב ע"ש:
כב דאמר ר"ה לגרמי' יונתי כו'. פי' ר"ה בעצמו שלא בשם ר' חמא ב"ר חנינא דאמר ר"ה בשמיה דרשא דכאשר ינוס. ובשוח"ט מז' י"ח הגי' למה מזכיר בה היכל במוקדון שכל כו'. וכצ"ל גם כאן:
כג בלשצר ובא הבית וסמך ידו על הקיר זה אחשורוש ונשכו כו'. כצ"ל ועיין בילקוט כאן ובעמוס ה':
כד זה המן ובניו שהיו נושף ממה כנחש כצ"ל. וכ"ה בב"ר פמ"א ועיין בויקרא רבה פי"ג. ופי' עמה עם מלכות מדי ואחשורוש:
כה הה"ד רחום בעל טעם כו'. דורש ובא הבית שבאו לבנות בהמ"ק במלכות מדי ונשכו הנחש המן ובניו. כ"ה בילקוט ושוח"ט:
כו מנדה זה מדת הארץ. דרש מנדה כמו מדה (והנו"ן בא מדגש שבדלת) ועי' בב"ר פס"ד. ובש"ס בב"ב ח' דרשו בע"א:
כז כגון בי תיאטראות וכו'. היא מזקת שהן שאוסרין לילך שם משום מושב לצים. כדאיתא בעבודת כוכבים י"ח. וברות רבה פ"ב וגם י"ל כמ"ש במגילה ו' שעתידין ללמד בהם תורה לרבים:
פסקה ז
כח א"ל אזלת זכאה ואייתית תייבא. עמ"כ. ולפי' א' י"ל שעיקר הדרשא על מ"ש שם להלן וישלחך ה' בדרך וגו' עד כלתם אותם ולמה לא שמעת וגו'. ותעש הרע בעיני ה' שזהו שבאת חייב ועשית הרע. לא כמו שהיית בעת ששלחך:
פסקה ח
כט מהו הסכלות מי בכם כו'. אלהיו עמו ויעל ויבן את בית ה'. עמ"כ. ובמגילה י"ב מפורש קובל אני על כורש שאני אמרתי הוא יבנה ביתי וגו'. והוא אמר ויעל ויבן את בית ה'. עיין בפירש"י:
ל דגזר ואמר דעבר פרת וכו'. בשה"ר פ"ה פ"ד מבוארת הגזרה בטעמה ע"ש:
לא שעלה ובטל מלאכת בהמ"ק. עי"ל פסוק בשנת שלוש למלכו שגמר לביטול מלאכת בהמ"ק ג' שנים. וזהו לשון עלה וביטל שהיה מבטל ועולה (ולמ"ד לקמן ארתחששתא הוא אחשורוש י"ל ז"ש בעזרא (שם) אחר קרא דבתחלת מלכות אחשורוש כתבו שטנה וחזר וכתב ובימי ארתחששתא כתב וגו'. דמסיים בסוף שצוה לבטלה גוברייא אלך וגו'. שזהו שהיה מבטל ועולה עד שגמר לבטלו):
פסקה ט
לב די לא עבדין רעותא דמרי עלמא. ז"ש במקרא שלפניו. והוא ישקיט ומי ירשיע וגו' ועל גוי ועל אדם יחד:
לג ולפרוח באויר. בדברים רבה פ"ה מפרש אין מוקשי עם אלא לפרות שנאמר התפול צפור על פח ומוקש אין לה:
לד דייני שקרא סגון סהדי שקרי. שדייני אמת היו מרבין לחקור העדים עד שיתברר שקרותן:
לה אפייא חציפתא אתנסב הודא והדרה וכו'. נגד עזות פנים המביישין תמיד פני ישרים ניטל הוד פנים מהבריות:
לו מן ברייתא מדאמד זעירא לרבא אנא רב ממך אתקטיעו שנוהון דבני נשא. כ"ה בילקוט ובמ"כ וכמ"ש שנות רשעים תקצורנה וכמ"ש בקדושין ל"ג מקרא דלא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא וגו' על שאינו נוהג מורא רבו:
פסקה י
לז אדם ראש כו'. וזהו קורא הדורות מראש שקרא והתקין באיזו דור יתחיל להיות ראש לדבר חדש ולא מקודם:
לח יהודה ראש לשבטים. כמ"ש כי יהודה גבר באחיו. וראש לדגלים ולההקרבה וכמ"ש בבמ"ר שם:
לט יוסף ראש לחסידים. ונראה ז"ש ליוסף קטנתא בשלהי סוטה (שמשמת פסקו חסידים) בשם קטנתא. נגד יוסף הצדיק שהוא ראש לחסידים. וזה סופן וקטנן:
מ עתניאל ראש למחלקים. כמ"ש יהודה יעלה בתחלה ואמרו זה עתניאל ששמו יהודה אחי שמעון:
פסקה יא
מא בש"ר יונתן פתח המדרש הזה עלה כצ"ל:
פסקה יב
מא שם זה הכתב. מגילה ט':
מב ושרים אלו ז' שרי פרס ומדי. במגלה שם אמרו זה המן ובניו. ולנוסחא דהכא היינו כמ"ש בתרגום ראשון (ע"פ ויאמרו נערי המלך) ששבעת שרים הראשונים נהרגו ע"ש:
מג זו מדי. שהיתה רחוקה מארץ ישראל ביותר וכמ"ש יוליכנו אחריו למדי: