חידושי הרד״ל על איכה רבה· רבי דוד לוריא
פתיחתא
פסקה א
א עד שאתם אומרים שירים כו'. דרש מדכתיב צהלי קולך ולא קול דאותו קול שלך בעצמו שאתה מעציב בו לפני ה' צהלי אותו כו' (והא דמפרש עיירות אלו לדרשא מבואר בסנהדרין (צ"ד) משום דגמירי דליכא טפי מן עשר מסעות של סנחריב בפרשה שם. לכן דרש הני יתירי לדרשה ע"ש):
ב בד"ת כו' בבהכנ"ס. הראשון לת"ח והשני לע"ה (ולגי' הילקוט שמב"כ צהלי קולך לכליין מיושב ביותר על ע"ה):
ג בתו של אברהם כו'. סנהדרין שם. ועי' זוהר נח (ס"ג):
ד הקשיבי לצדקות ומע"ט. אם נחשבו לשנים. א"כ יש כאן ה' דברים ויש לרמזן מדכתיב הקשיבי ולא קשיבי (ובסיפיה דעניה ענתות יש ג"כ לגרוס כל החמשה וקצת מהן איתא בגירסת הילקוט. וע"ל פסקא דואנו ואבלו):
פסקה ב
ה דע שלא החזיקו כו'. כמ"ש בשבת (קי"ט) כל עיר שאין בה תינוקות שב"ר מחריבין כו':
ו שהם הוגים ומשנים כו'. סופרים הם בתושב"כ (ואולי נקראו סופרים על שהן עצמן היו רגילים לכתבן כולן או עכ"פ מגלות מגלות ללמד בהן התינוקות) ומשנים בתורה שבע"פ (מלשון משננים בפה) וז"ש הוגין בתושב"כ כד"א והגית בה כו'. ומשנים בע"פ:
ז ומשמרים כו' ביום ובלילה. עי' מ"כ וכמ"ש (בב"ב ז') רבנן לא צריכא נטירותא כו' אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו בכנ"ס ובהמ"ד:
ח וכה"א אם ה' לא יבנה בית. עיקר הדרשה מסיפיה אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. וכן בילקוט ירמיה תהלים מביא מקרא זה:
ט המאור שבה היה מחזירן כו'. כמ"ש ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. שאור התורה היה מאיר להחכימם מחשכת פתיותם בסכלות היצה"ר ולדרך חיים היה מטיהו התוכחת מוסר שבתורה וכמ"ש בזוהר ויקרא (כ"ג) דאורייתא מודעא לים חובי':
י התמיד אלו ישראל דכתיב והגית כו'. שישראל נצטוו תמידות ההגיון ועל הפשע בזה תנתן הצבא. ועי' בתנדא"ר פי"ח וספרי עקב פסקא מ"א:
יא מקונן עליהם איכה כה אמר ה' צבאות התבוננו כו' ר"י ורשב"ל ורבנן. בדרשב"ל לבד הוא דדרשינן למקרא זה דקראו למקוננות כו' ולא בדר"י ורבנן וע"כ נראה שאין מקום לגרוס מקרא זה כאן אלא המאמר מתחיל בדר"י ורשב"ל ורבנן דפתחי כ"א פתיחא אחרת:
פסקה ג
יב לא נכנסתי כו' ושחקתי עמם. לגי' הספרים האי ושחקתי הוא כמו ושמחתי (ואפשר גרסינן כן) והוא פי' על ואעלוז. וי"ל עוד דשחקתי עמהם היינו שחוק ממש במעשה. והדר דרש ואעלוז בפ"ע בלא ישבתי ואעלוז לשמוח מהראיה בלבד אף לזה לא נכנסתי אלא אדרבה כשראיתי הכנסתי יגון בלבבי על צער חורבן ביהמ"ק וכמ"ש המג"א סי' רכ"ד בשם ספר האשכול:
פסקה ד
יג שנאמר וכל ישראל עברו את תורתך (דניאל ט'). ומקרא זה נדרש בתדא"ר פי"ח שעברו עליו מאל"ף עד תי"ו וע"ל:
פסקה ה
יד קריא דרשב"ן אלא כשם שגלו שבט ראובן כו' כ"ה בילקוט וכצ"ל. ועי' בירושלמי פרק חלק ה"ה:
טו הממם כבמכבד. אפשר צ"ל התימם פי' גלות שלימה ותמה:
טז שהפלתי קלסים. גי' הערוך קלבסין (ע"ש פירושו וע"ע קלוון) וכ"ה בילקוט משלי:
יז עליו עפר גם אני אגדיל המדורה כו' כצ"ל. ושבינתיים מיותר:
יח שאני עושה ממונכם חביב כו' וכמ"ש בסנהדרין ק"ד ע"ש:
פסקה ו
יט הא אלהינו הא תקיף הא קשוט. אפשר שלש לשונות אלו רומזין לפסוק של צדוק הדין. הצור תמים אל אמונה וגו'. הצור זהו תקיף כתרגומו. אל זהו אלהים. אמונה זהו קשוט:
פסקה ח
כ אלא ממי שהוא משרה שכינתו כו'. רמז לדבר נהי בגימטריא שם אדנות:
פסקה ט
כא כי באו זרים. אלו עמון ומואב שנתרחקו מוזרים מלבא בקהל:
פסקה י
כב עשו אותן ישראל הומניאה. כ"ה באסתר רבה פ"ג וכצ"ל. פי' יחדו בהמון:
כג קנמון היה גדל כו'. ב"ר פס"ה:
כד ולישב לי לבדי. כמ"ש אתה ה' לעולם תשב וכמ"ש שם במדרש ע"ש:
פסקה יב
כה והיה זה בוגד מכאן וזה בוגד כו'. בא"א הגי' אוחז. ולפי הנוסחא קרוב להגיה אוגד פי' מושך:
כו את בית ה' זה כו'. מגילה (כ"ז):
כז ת"פ בהכ"נ כו'. שה"ר פ"ה פ"ט:
כח שבחו של הקב"ה. וזהו גדול גדול העולמים עי' ב"ר פרשה נ"ג ופ' ק':
פסקה יג
כט אלו ישראל שהשיבו ואמרו אלה כו'. אפשר ראוי לגרוס אלו ישראל שהשיבו ואמרו אשר דבר ה' נעשה ונשמע (זהו העדות שהעידו) וחזרו ואמרו (שיקרו עדותן) אלה אלהיך כו' ועי' בויק"ר רפ"ו:
ל אכלה ומדקה אחריה כו'. ורגל רופסת כו' כצ"ל. ותפס לשון המקרא (דניאל ז') אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה. ובא לדרוש כאן ע"ז שן רועה ורגל מועדת:
לא מפני בטחונה כו' ובטחו בי כו'. ס"ד מבטח בוגד ביום צרה דרוש:
לב שן מערערה ורגל ממטמטה עמ"כ. ונראה צ"ל ורגל משתמטא. ופירושי כפשוטו שן שנתרועעה ממקומה ורגל מועדת ומושמטת ממקומה:
פסקה יד
לג תחת כפי המלח תחת קפויי מלחא כצ"ל והם שתי לשונות (או נוסחאות בהעתקה) בפירוש וינהג וילך גי המלח. ללשון ראשון אמר שהנך בין כיפי כלומר אבני המלח (וכלשון המשנה באהלות פ"ח כיפת הברד כו' והמלח) וללשון שני קפויי ר"ל המלח שנקפא מחום השמש בגי ההוא ביניהם ותחתיהם הלך ונהג אמציה מחנהו ונפל פתאום על אדום ויכם (ואפשר עיקר הגי' צ"ל מהו גיא המלח כפי המלח תפש הסלע במלחמה תפש כפא במלחמה. ועל לשון המקרא (מלכים ב' י"ד) ותפש את הסלע במלחמה מפרש שהוא הסלע שבו אבני המלח ואין זה סלע ערב שבמדבר):
לד ואין נחת. עמ"כ. והוא מבואר בסנהדרין ק"ג ע"ש:
פסקה טו
לה ובחו"ל מעמיד עבד לעבודת כוכבים ארשב"ל כו' כצ"ל. ומשום דבלא"ה אמרו ישראל שבחו"ל עובדי עבודת כוכבים בטהרה כו'. לכן ע"ז שמעמיד תלמיד רשע. אמרו שהוא כאלו מעמיד ודאי עבד לעבודת כוכבים בחו"ל (בימים הקדמונים):
לו אלו לא נזדווגתי לאומה זו. יש לפרש לשון לא נזדווגתי היינו להענישם (וכי"ב מצינו לשון זה בב"ר פמ"ב ושוח"ט מזמור ב' ובכ"מ) שאז היה כבוד יותר להקב"ה שעכשיו שנזדווג להענישן והגלן לבין העובדי כוכבים כתיב ויבא אל כו'. כדמפ"ו:
פסקה יז
לז ומשתכרין בסעודת תשעה באב. אע"פ שלשון מאחר כו' יושבין וקורין כו'. יהא משמעותו שמיד לאחר הסעודה ממש קאמר אך א"כ היינו סעודה המפסקת או סמוך לה (לאחר חצות היום) והא תנן שלהי תענית שבסעודה המפסקת אסור בבשר ויין (ודוחק לומר בשאר משכרין שאינן אסורין). וגם על הסועדים קודם המפסקת סמוך לה מיד סעודה אחרת קרא הרמב"ן ז"ל בטן רשעים. אלא האי סעודת ט' באב. היינו שהיו אוכלין קודם חצות. עי' רמ"א בהגה"ה סי' תקנ"ב ס"ט ובאורי הגר"א שם ס"ק כ':
פסקה יט
לח מי השילוח שמימיו מתוקים ונקיים. מכאן נראה שמה שקוראין כעת בירושלים תובב"א מעין השלוח אינן אמתי שהרי כתבו עליו שמימיו מרים קצת:
לט מי פרת שמימיו עכורים וסרוחים. וז"ש בשוח"ט מזמור קל"ז שהרג בהם פרת יותר ממה שהרגו בהם הכשדים:
פסקה כ
מ היו נוסעים במחלוקת כו'. ויק"ר פ"ט:
פסקה כא
מא שהיא מטמאה כנגע. בבמ"ר ספ"ז מבואר שמטמא בביאה ר"ל באהל כמצורע:
מב לא היה אחד מהם יכול להוציא ד"ת מפיו. עמ"כ. ובהגהותי לויק"ר פט"ז אות י"ט:
פסקה כב
מג מאין יושב אר"ל כזה שהוא כו' צווח רשב"ל אמר הוי מגיעי כו' כצ"ל:
מד בבית שדה בשדה יקריבו הגעתם חורבן כו' כצ"ל:
מה ואחר הדות. עי"ל פ"א אות צ':
מו מהו בביאה כו'. דב"ר פ"ב:
מז מהשתרע אשה ותרי ריעי לקבל אשה כצ"ל:
פסקה כג
מח והכוכבים אלו רבנים. בקה"ר הגי' אלו ת"ח. וכאן לפי הלשון אפשר צ"ל אלו מצדיקי הרבים או מלמדי תורה לרבים:
מט וסוגרו דלתים כו'. דלתות נחושתא בר אלנתן שהיו פתוחין לרווחה. בקה"ר הגי' נחשתא בית אלנתן. וגם זה ט"ס וצ"ל בת אלנתן והיא אמו של יהויכין כמ"ש (מ"ב כ"ד) ושם אמו נחשתא בת אלנתן. (ואפשר ע"ד רמז רחוק י"ל דיליף האי דלתים מדכתיב (תהלים ק"ז) ודלתות נחושה וגו'. לרמוז דהאי דלתים היא מבית נחושתא) והיה קבלה בידם שהיה דלתות ביתה פתוחים לרווחה (ואפשר לכן עמדה לה זכותה שאף ביציאתה בגולה הוציאה נ"נ בכבודה דקרי לה (בספר ירמיה כ"ט) והגבירה כמ"ש ברבה ס"פ מסעי ע"ש בהגהותי בס"ד:
נ ז' עבירות כו' הרגו כהן כו'. נראה דשבת ויוהכ"פ חושב בשנים עי' (בחולין ק"א). והא דשפכו דם נקי אינו מן המנין שהוא כלל על הרגו כהן ונביא ודיין לומר שדם נקי היה שאלמלא היה חייב מיתה אף אם היה כהן ונביא ודיין אין כאן עבירה:
נא א"ר לוי כקנה היה (כלומר בעביו דק כקנה ולכן) היו מעמידין ליה והוא נופל כו' כ"ה בקה"ר וכצ"ל:
פסקה כד
נב כל נביא שלא נתפרש עירו כו'. מגלה (ט"ו) ובמ"ר פ"י (רל"ח סע"ד) ושם משמע שלא על נביאים לבד רק על כל הנזכרים במקרא ולא נתפרש שם עירם והוא צ"ע:
נג קריה עליזה קרתא חדייתא חלליך כו' כצ"ל:
נד ומעמידין אותם על שועיהם. כ"כ היו מקרקרין הקירות מהאבנים שבהם עד שלא היו מניחים ומעמידים בהם רק השוע וטייח שלהם מן טיט וסיד. והאבנים היו מביאים אל ההר. אבל יותר נכון דגרסי' על שועי ההר והיינו שהיו שועין לסתום בקיעי החומה שבהר באבני הבית:
נה ועושין אותם מגינים. בעדם מן חצין ובליסטראות:
נו על שדים סופדים על חורבן כו'. עמ"כ. וי"ל דדרש שדים מלשון שודד ששודדו אהלים בית ראשון ושני (עוד י"ל שמכנה המקדש בשם שדים שהיו מניקים ומשפיעים רצון וברכה ע"י העבודה בהם כשדים):
נז ועוד אמרה לפניו רבש"ע שחחה עלי נפשי כצ"ל. ועל מקרא דעלי נפשי תשתוחח קאי:
נח וקול דממה בתוכו. תחת קול המון חוגג:
נט ומקלסין בכנורות ז"ש בקול רנה ותודה:
ס גרמו לי ולנביאי השקר כו'. נראה שמכוון למקרא (יחזקאל י"ג) כשעלים בחרבות נביאיך ישראל היו. כלומר שע"י נביאי השקר גרמו ששועלים הלכו בחרבות ביהמ"ק) ולענין המקראות דכאן אפשר לומר שמכוון לדרוש באמור אלי כל היום איה אלהיך שנביאי השקר היו מתעים אותם אחרי הבעלים והיו אומרים להם איה אלהיך:
סא געלה נפשך לא חשב אנוש אמרו מלאכי השרת כו' כצ"ל:
סב ועל כ"ב אותיות שבה הה"ד כו' את תורתך. אפשר הוא כמ"ש בזוהר בראשית (ט"ו). את כללא דאתוון רישהין וסופיהון:
פסקה כה
סג עשר מסעות כו'. ר"ה (ל"א) ואדר"נ פל"ד ובילקוט ריש ירמיה:
סד אר"י בר סימון מן החומה כו'. חסר אחר ר"י בר' סימון תיבת וכו' והוא לסימן שהמאמר נכתב במקום אחר על אנך והוא בפ' בהר כמ"ש המ"כ:
סה מפני גוה אלו מלאכי השרת כו'. עי' חגיגה ה': ה':
פסקה כו
סה דלא חניא ליה בה אלא דוד. אפשר גרסי' דלא הניא בה"א דדרש חנה כמו הנה לשון הנאה ונחת רוח:
סו היגום הה"ד חגים ינקופו. דמנקפי כרעי בהיגון וקוצים שעלו בדרכים. והמ"כ דחק:
סז שהיתה קורת רוח לישראל עמ"כ. ואפשר ר"ל שבזה שהציק לאריאל היתה קורת רוח לישראל מעט. ששפך חמתו על העצים והאבנים וכדלקמן פ"ד אות כ':
פסקה כז
סח ואם עד אלה ר"א ור"י כו'. ברייתא בת"כ שם וע"ש בק"א פירושו:
פסקה כח
סט ועוד נוסף כו'. עמ"כ. וכגי' דהכא איתא בילקוט ירמיה ונכון. וגי' דלקמן רפ"ג משובשת:
פסקה כט
ע הומניא אחת. מדנקט הכא קרא דמושיב יחידים ביתה שנדרש בכ"מ על זווגים. מקום לומר דהיינו כמ"ש (בסוטה ג') איש ואשה שכינה ביניהם (והיינו שם יה וכמ"ש (במקרא דאך סוררים שמביא כאן) לשכון יה אלהים):
פסקה ל
עא ארבעה מלכים כו'. שמחות פ"ח. ועי' זוהר מקץ (קצ"ח):
עב ריב"ל אומר לשתי לילות כו'. ויק"ר פכ"א:
עג עמד אסא ואמר אין בי כח כו'. היינו דכתיב בד"ה שם לאין כח עזרנו. וביהושפט כתיב כי אין בנו כח. ובחזקיה כתיב וכח אין ללדה. שמעתי מהרב מהור"ר משה ז"ל מ"מ משקלאוו דורש לציון תובב"א:
פסקה לא
עד ונגאלה מן הכהונה. ר"ל כדאיתא (נחמיה ז') ויגאלו מן הכהונה:
עה השכם ושלוח השכם בבוקר ושלח כערב. כ"ה לקמן פ"ב אות מ' וכצ"ל:
פסקה לג
עו עם אחיהם ר' אבין ורי"א יום שבטל החפר וכו' כצ"ל ושבנתים הוא הוספה תוך לשון המדרש (שהוא אגדת הירושלמי) מן הבבלי בתענית וב"ב:
פסקה לד
עז ג' דברים צוה נבוכדנצר לנבוזראדן כו'. פסיקתא דדברי ירמיהו:
עח עד היכן היתה נבואתו של ירמיה. נראה שעל אותה שעה שפירש מן הגולה קאמר במה חתם להם (שמסתמא בדברי תנחומין פירש מהם) אבל אח"כ התנבא עוד נבואות הרבה. וכמ"ש בירושלמי רפ"ה דברכות שבככה תשקע בבל סיים ירמיה שנאמר שם עד הנה דברי ירמיה:
עט אצבעות מקוטעים כו' ולקטן ומגפפן כו'. צ"ע שירמיה כהן היה ואיך נטמא לאבר מן החי שהרי הכהן מוזהר עליו כמ"ש בי"ד סי' שס"ט (ולפי לשון הילקוט שהרי ירמיה מלקטן בטליתו י"ל שלא נגע בהן וא"כ י"ל שלא היה עליהם בשר כראוי שאין מטמא באהל אלא במגע ומשא כדתנן פ"ק דכלים) ואם היינו מפרשים דמן המתים היו אולי י"ל דכמת מצוה היו חשובין שכהן מטמא להם כשקבר כבר ראשו ורובו חוזר לטמאות אפילו בשביל אבר אחד כמ"ש ביו"ד ר"ס שע"ד וי"ל שהיו מקוטעין כ"כ שלא היה בהן אבר שלם וצ"ע. וכן תירץ בספר יפה ענף:
פ אריב"ח נ"ב שנה כו'. סדר עולם ס"פ כ"ז:
פא נוטעים תמר בבבל. עי' שלהי תענית (כ"ט):
פב שמיני מתיקה מרגילין לשון לתורה. רות רבה ספ"ה. וביומא (פ"ג) אמרינן שמאירין את העינים. וג"ז מועיל לתורה:
פג אינון לא ממחלות הארץ ולא ממכות הארץ אלא נקיים מ"ש ומוראכם כצ"ל. (ותיבת לפניו אפשר הוא נרשם לסימן כמו לעיל הכתוב בספרים להורות שמאמר זה שייך עיקרו לפניו למעלה) וכפי' המ"כ שקאי על העופות ודגים דלעיל. וקאמר שאין זה בכלל קללה דכתיב את מכות הארץ ואת תחלואיה. אלא מפני שגלו ישראל היושבים בארץ גלו הן שהן טפלים להם. ובחזירתן עתידין לחזור כמ"ש בגמרא. בבי"א: