אור ברסלב
חידושי המהריט על קידושין פרק האומר בקונטרס › דף נח

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

פרק האומר בקונטרס · דף נח

פרק האומר בקונטרס

האומר הלך וקדשה הק' בתוספות מה חדוש יש כאן ואין לומר דהלך ברמאות קא משמע לן מדקמתמה סתמא דגמרא ותנא דידן דלא אסיק אדעתיה הלך ברמאות ולא קשיא ליה פשיטא מיהו ל"ק דהיינו הא לא קשיא ליה אי בדיעבד קאמר דמקודשת פשיטא וי"ל דע"כ החדוש הוא לענין קדושין מדקתני וכן האומר לאשה וכו' ואם תאמר לתירוץ התוס' מאי פריך אדרבנן שאני הכא שכבר נתרצית למשלחו שאפילו היה אחר היה אסור מדין עני המהפך בחררה אבל אם מתחילה לא דבר אלא על עצמו מנ"ל דאקרי רמאי ויש לומר דמברייתא דייק דקתני מה שנעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות משמע דמיירי אף על פי שלא דבר לצורך המשלח כיון דבשליחתו בא מקרי רמאי שאלו דבר עמה ונתרצית מאי איריא שלוחו אפילו אחר היה אסור ואם תאמר אי מתני' לענין קדושין אצטריכא מאי קשיא ליה לגמרא ותנא דידן ויש לומר דלפי' התוספות הליכתו לא היתה ברמאות ולא שנה את שליחותו עד שספר עמה דברים של משלחו אם כן אמאי נקט הלך ומשני הלך ברמאות קאמר:

מקודשת לשני כתב הרא"ש יש שדקדקו מדלא קתני אינה מקודשת לראשון דכי מת שני או גרשה בתוך שלשים כי מטי יום ל' הדרי וחיילי קדושי ראשין וכן איתא בירושלמי וקשיא ליה דמכי פשטה ידה וקבלה קידושין כבר חזרה בה ואפילו ר"ל מודה דמעשה הוא דומיא דמוקי לקמן כשתרם ב"ה את כריו ולי לא מכרעא מילתיה דחזרה בה לגמרי לית לן בה וההיא דשתרם ב"ה אין אחר תרומה כלום אבל קבלת קידושין אלו אינם סותרין הקידושין ראשונים דעל דעת חכמים נתקדשה דאי משכחי קדושין ראשון רווחא הדרי וחיילי הא למה זה דומה לנותן רשות לשלוחו לקדש או לגרש וחזר ועשה שליח אחר דלא אמרינן בטל את הראשון:

בת ישראל לכהן ואם תאמר ה"ד אי בשניהם כהנים תאכל ממה נפשך אי בשניהם ישראל פשיטא דאפילו היה האחרון כהן לא תאכל ואם בא' כהן וא' ישראל למה לי למתני בת כהן נימא היה א' מהם כהן לא תאכל ויש לומר דארישא קאי דלא בא אחר וקדשה א"נ בששינהם כנסוה לחופה על דעת כך ובמשנה אחרונה הואיל וחופה לא חזיא לביאה לא אכלה אפילו שניהם כהנים:

עני המהפך בחררה פירש רש"י זכרונו לברכה בחררה של הפקר והקשה רבינו תם מדתנן נפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה וכו' ותמיה לי מאי מייתי דהתם טובא אשמועינן דארבע אמותיו לא קנו לו אי משום דלא תקנו לו ארבע אמות בשדה חברו אי משום דכיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה בעי למזכיה וכן ההוא דפאה קשיא לי אמאי נקט מתני' מי שלקט מקצת פאה לתני פירש טליתו על הפאה נפל לו עליה ועוד מעבירין משמע דאנן מעבירין מיניה לתתו לעני אחר מדלא קתני ובא אחר וזכה בה אלא על כרחין ה"ט דפאה דאדעת' עת' דכל העניים משבקה דנהי דתעזוב כתיב בה שמצותה לבא זהו כשישנם שם היינו כשישנם שם כל העניים ולהכי תנן ג' אבעיות ביום בשחר בחצות וכו' ר' עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו שאם יוסיף בעל הבית זמן אחר לא ידעו העניים ונמצאו מקצתם נוטלים וזה שנטל מקצת פאת וקדם וזרק על השאר או פירס טליתו עליה שלא יבואו עניים אחרים מעבירים אותה הימנו ונותנין לאחרים דהוא עשה שלא כהוגן ליכא משום עני המהפך ותדע דבירושלמי מייתי דר"מ סבר קונסין אותו אפילו במה שנטל:

תו כתבו התוס' ומכאן נראה לה"ר יצחק שאסור למלמד וכו' וקשה דהא ודאי מגופה דשמעתא מוכח ולא היה צריך ר"י לדייק דלכל הפירושים אסור ואדרבא קשה אמאי נקט שהיה מלמד אחר בביתו של ב"ה לישמועינן שאפי' אם היה מהפך אצל ב"ה אסור למלמד אחר להכשיר עצמו דהו"ל עני המהפך בחרר' וכו' ונראה דהכא דמי להפקר שלא ימצא ב"ה שיהא דעתו נוחה אצלו כמוהו ושמא לא יפרע לו סכום זה אבל לפי מה שפי' ר"י אביו של ר"ת דאפי' בהפקר היכא דטרח כגון ההיא דמרחיקין מן הדג אסור א"כ גם זה שכבר הוא בביתו של ב"ה ומסתמא טרח בראשו' עמו בתלמוד כדי שינוח בסוף יכול לומר לו חזור אחר אחר וטרח כמו שטרחתי דומיא דההיא דרבן גמליאל ובפרק הנזקין נמי תנן עני המגרגר בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום לפי שטרח העני להפילן וסמיך דעתיה עלייהו:

והא נתינת גט ליד השליח דכנתינת מעות ליד אשה דמי תימה לי דלא דמי כלל דאילו גט אפי' נתן ליד האשה שתתגרש לאחר ל' יום אם אבד או נשרף אינו גט וכן הלכה והניחתו בר"ה לא הויא גט ואילו גבי קידושין בנתינה זו היא נתקדשת ואפי' נתעכלו ברשותא דידה קמתעכלו ולא הוה צריך גמרא למימר כל כמה דלא מטו לידה ושמא דנתינת גט ליד שליח משמע קצת דעדיף טפי מנתינתו ליד אשה שתתגרש לאחר ל' יום שהרי אינה מתגרשת אלא לאחר שלשים יום אלמא בתור' פקדון יהביה נהליה ואילו הכא אי לא מצאה שליח אחורי הפתח יכול לגרש' מיד בנתינת המעות ליד האשה שתתגרש לאחר שלשים:

אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק מקשים ונקשי ליה ריש לקיש לנפשיה דמודה הוא דאתי דבור ומבטל דבור דומיא דגט ותרומה וי"ל דשפיר ידע ריש לקיש דכל המחשבה מועילה במעשה חשיבא מעשה כדכתבו התוס' ז"ל אלא שמחשבה זו של כלים לא הועילה להם לאלתר אלא לאחר שיגע בהם שרץ דבשלמא לדידיה דחשיב נתינת מעות ליד אשה אע"פ שלא הועילו אח"כ כל שמועילה לאחר זמן שלא תהא צריכה קדושין אחרים חשיב' מעשה שפיר אבל לר' יוחנן שאע"פ שעשה מעשה כל דלא אהני ליה מיד לא חשיב ליה מעשה כל שכן מחשבת כלים ועוד נראה דלכאורה אפי' לר' יוחנן לא קשה כלל שלא המחשבה לבד הורידה להם טומאה אלא המעש' שעשאן בית קיבול אלא שאותו מעשה לבדו לא הספיק מפני שהיה בדעת' לשוף ולשבץ עכשיו שנמלך שלא לשוף חזרה עשייתן להוריד להם טומאה הואיל ואין כאן (מתנה) מחשבה סותרת ואין לומר ותבא מחשבה אחרת ותוציא מידי מחשב' ראשונה ונמצא מעשה בלא מחשבה דלאו כלום היא דכל שנשתתפו דבור ומעשה כאחת הו"ל מעשה אלימא ואין מחשבה אחרת מוציא' מידו תדע דגבי קידושין נמי נתינה ואמירה בעי' ולא אמרי' יבטל הדיבור שאמר לה הרי את מקודשת לי ונשאר נתינה בלא אמירה לאו כלום ומיהו לר' יוחנן דכל מעשה שאינו נגמר עכשיו אע"פ שנגמר לאחר זמן לאו מעשה מקרי אלא דבור גם עשית בית קבול זה הואיל ואינ' מורידה להם טומאה עד שיחשב הו"ל דבור וכשחישב אח"כ הויא מחשבה ותיתי מחשבה ותיפוק מידי מחשבה אבל לריש לקיש ניחא בעשית בית קבול זה כיון דלא מחסר מעשה אח"כ אלא שיחשב עליהם לבד לכך חשיב שפיר מעשה כמו נתינת מעות ליד האשה:

לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו פי' התוס' אמירתה לשליח דאי אמר' וכו' פשיטא דאינה מקודשת וקשה דמאי פריך ליה ממתני' דפ' השולח דהתם לשליח עצמו קאמר ואם היינו אומ' דהא דפשיטא ליה היינו ממתני דפ' השולח כי היכי דלא תקשי ליה אלא דגמרא לא משמע ליה האי חילוקא ניחא אבל התוס' כתב דפשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמר לו תהוי לי שליח לקדשני לא מצי' חוזרת (וזו) כלו' ולא יחלוק אדם ע"ז מעולם ואי ר"י ס"ל דאף שלא בפניו כיוצא בו לא הו"ל לאותובי ממתני' אלא מסבר' דלמה לא יחזור בו אפי' שלא בפניו ושמא י"ל דסמוך אהא דתנן התם בראשונ' היה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו אלמא מהני ביטול שלא בפניו אלא שר"ג התקין שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם וקשה אטו ריש לקיש לא ידע אותם המשניות ומאי טעמא לא הדר ביה ועוד דאצטריך למפרק הלכתא אהלכתא ואמאי לא פריך ליה לרב נחמן ממתני' להדיא ועוד קשה זה שכתבו התוס' הכא לא משני כדלעיל שאני נתינת מעות וכו' והיכי שייך נתינה כאן כלל ונ"ל דהא דאמר ריש לקיש אינה חוזרת לאו בכל ענין קאמר תדע מדלא נקט מילתייהו אמתני' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית וכו' לא קדשה לעצמו וחזר בו מהו והכא דוקא חשיב ריש לקיש אמירה זו כמעשה משום דלא מחסרא מעשה שיעשה השליח כלל דכיון דעשתה ידו כידה ממילא מתקדשת כי מטו קידושין ליד שלוחת דמעשה והקידושין בגברא תלוי שיאמר הוא ויתן הוא דכתיב כי יקח ולא שתלקח ועוד דאפי' דין שליחות לא בעיא אלא מכי גלי שרצונה להתקדש במעות אלו שנתנו ליד האיש הזה מקדשה מידי דהוה אתן מנה לפלו' ואקדש אני לך ולא מרבינ' שליחות מושלחה אלא גבי גט דבעינן ונתן בידה הילכך דבור זה כמעשה דמי אבל האומר הולך גט זה לאשתי וחזר בו קודם מעשה שיתננו בידה ודאי בטל הוא דאכתי עיקר שליחותו אינה אלא בנתינתו לידו שהוא מעשה הגירוש ולזה כתב התוס' הכא לא משני כדלעיל דודאי הא דמשני לעיל נתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי אלא מהך טעמא משום דלא מחסרא מעשה אח"כ אלא בהגעת זמן ממילא הוי קידושין והכא נמי כל שאמרה צא וקבל קידושין לא מחסר מעשה כלל ולא דמי לגט ולתרומה שעדיין הוא צריך השליח לעשות מעשה לגרש ולתרום וזו היא תירוצו של ריש לקיש דלא תקשי ליה מתניתין אלא דגמרא לא משמע ליה הך חילוקא אלא התם דאיכא נתינה דהויא מעשה ממש ולהכי אתותב ומכל מקום ריש לקיש לא הדר ביה והשתא יש לפרש נמי הא דניחא ליה לריש לקיש ההיא דכל הכלים דאיהו ודאי סברה ליה דלא אתי דבור ומבטל דבור שאין אחריו מעשה כדאמרינן לעיל אף בלישנא קמא ור"ל סבר אתי דבור וכו' ולא קשיא ליה מגט שיש אחריו מעשה והא דשני לעיל שאני נתינת מעות וכו' לדבריו דר' יוחנן קאמר אודי לי מיהת בהא דאיכא נתינת מעות וליכא בין לישנא קמא ללישנא בהרא אלא דללישנא בתר' לא פליג ר' יוחנן אקמייתא דאיכא נתינת מעות:

קידושי שני במאי פקעי והא דלא דייק מדאמרינן גמרי קידושי ראשון ואימת חלו כדי שיגמרו הא לאחר ל' יום קאמר לה משום דהא יש לומר בדברי הירושלמי דקידושין מיהת הוו שאם מת בתוך ל' גמרו בה קידושין ראשונו' מיהו הא דאמר פקעי קשה דמשמע פקעי לגמרי ולא תהא זקוקה ליבם דאכתי כיון דבת קידושין היא מיקרי בכדי לא פקעה ותהא צריכה חליצה:

תנאה הוי פרש"י אם לא אחזור בי בתוך ל' יום יהיו קדושין מעכשיו ותימא אמאי חשבינן לה מקודשת ואינה מקודשת הו"ל ככל הקדושי' על תנאי שאם בא אחר וקדשה יושב ומצפה אם קיימה תנאה מגורשת למפרע וחלו קידושין דידיה ואם לא קיימה נמצאת א"א למפרע ואינה צריכה גט מב' ועוד אם מת א' בתוך ל' תהא צריכה חליצה מאחיו שהרי לא חזר בו ודמי להא דאמרינן לקמן ע"מ שלא ימחה אבא מת האב מקודשת שהרי לא מחה ואם מחה הוא אסור באחותה ושני מותר דלא חלו עליה קידוש' וכו' ונראה דהכי קאמר לה הרי ז"ג ע"מ שיעברו ל' יום ואתי בדעת זו שלא אחזור בי שאם מת הוא או היא פקעי קידושין שהרי לא עברו עליהם ל' יום ולא רצה לפרש ע"מ שיעברו ל' יום דהא לאו תנאה מקרי דזמן ממילא אתיא:

ובפלוגתא דהני תנאי וכו' וא"ת ונימא רב אנא דאמרינן אפילו כרבי דכי אמר רבי התם דתנאה הוי משום דידע דאין גט לאחר מיתה וכו' ושמואל אמר אנא אמרי אפי' כרבנן וי"ל דגמרא כשיטת אביי אזיל דלא אמרי' משמע תנאה ומשמע חזרה ולהכי קאמר לרב מספקא ליה אי תנאה הויא אי חזרה הוי דאי תנאה הוי אפי' אכוין לחזרה לאו כלום הוא ואי חזרה הוי אפי' אכוון לתנאה לאו כלום הוא דדברים שבלב הם הילכך אין לחלק כלל בין גיטין לקידושין מטעם דלרחוקה קאתי ולא מטעם דידע דאין גט לאחר מיתה דבתר לישנא אזלינן ולא קפדינן אדעתיה:

ובא אחר ואמר לאחר עשרים וכו' וה"ה דמצי למנקט מילתיה בתרי גברי שזה אמר לתחיל' וזה אמר לאחר חמשים יום דממה נפשך קידושין דשני לא חלו:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה